על מתינות וקיצוניות

AGAINST A GREAT EVIL, A SMALL REMEDY DOES NOT PRODUCE A SMALL RESULT; IT PRODUCE NO RESULT AT ALL.

JOHN STUART MILL

א.

ממשלת ישראל דהיום, היא, כידוע, ממשלת המתונים, אנשי מפא"י, היו תמיד מוכנים לפשרות עם גורמי חוץ. הציונים הכלליים, מי ישווה להם בפשרנות? אנשי הפועל-המזרחי, המתינות היא בדמם. אך צא וראה: דברים קיצוניים מאס, ואף הקיצוניים ביותר, קורים בישראל, ואינם פוסקים מלקרות, דווקא תחת שלטונה של הוד מעלתה המתינות.

לית מאן דפליג, כי אחת התופעות הקיצוניות ביותר בחיים היא המלחמה, בה קשור אבדן חיים צעירים, אבל השכול, צער היתמות. מדינאים מתונים, משתדלים תמיד להתרחק ממלחמה ולהרחיקה מעמם. אם הם מצליחים בכך, אומרים הבריות, כי המתינות, גם אם היתה קשורה בוויתורים מקוממי נפש, "השתלמה". אבל מה הדין, אם כל הוויתורים הנוראים לא הביאו אלא למלחמה? עובדא היא, כי בישראל, תחת שלטון המתונים והפשרנים, משתוללת, זה שש שנים, מלחמת דמים. והיא אינה פוסקת, אלא גוברת מדי שנה בשנה.

איש לא יכחיש, כי אין בחיים חזיון קיצוני יותר מן המוות. אבל תחת שלטונם של מתונינו אין המוות פוסק מלקצור את קצירו בקרב אורחינו ובנינו. יהודים מותקפים, מתנכים [?], ונהרגים, במדינתם. על אם הדרך ובצידי דרכים, בהר ובעמק, בשדה ובבית. על פיסגת השלטון ניצבת המתינות, אך מעליה מרחף מלאך המוות, ה"קיצוני" במלאכים.

החזיון הזה נראה למשונה, לפרדוכסלי, לנוגד את דרך הטבע, לסתור את יושר השכל. לפיכך רבים הם בקרב עמנו הרוצים להתעלם מן התוצאות הקיצוניות של המדיניות המתונה של ממשלת הפשרנות. ההסבר שלהם אינו שאוב מן ההגיון, אלא מן העצבים. הם אינם מסכימים, כי יכול להיות טוב יותר: בלי מלחמה מתמדת, בלי שפך דם, חד-צדדי או הדדי, בלי פחד בלילות, בלי ערעור בטחון החיים. טענתם היא, כי עלול להיות יותר רע, משמע, שהם משלימים, במתינותם כי רבה, עם קיצוניות המלחמה והמוות.

בחיי המדיניות שוב אין חזיון קיצוני יותר מאיבוד ידידים, מחיזוק אוייבים, מבידוד. וכל אלה קרו לעמנו תחת ממשלת ה"מתונים". בימיהם עורערו עד היסוד קשרי הידידות בינינו ובין ארצות-הברית, ונשק אמריקאי, חדיש וקטלני, החל לזרום למחסני אוייבינו. בקולם הקומה מדינה ערבית חדשה, שנוספה מיד על מחנה האוייבים. בפטפוטיהם באו"מ על אהדת ישראל ל"תנועת העצמאות" של טוניס ומרוקו, הם חתרו תחת שותפות האינטרסים המובהקת בינינו ובין צרפת. לבסוף פנתה לנו עורף המדינה הידידותית היחידה במזרח-הקרוב; טורקיה התחייבה במפורש לסייע בידי אוייבינו.

אולם לכל איש בישראל או משקיף זר, העומד מול התפתחות משונה זו, אפשר לעוץ, כיצד להשתחרר מכבלי תדהמתו. אין שום קושי להסביר, כי ההתפתחות הזאת היתה בלתי-נמנעת; כי היא טבעית לחלוטין. לא ההגיון המופשט, אלא הנסיון ההיסטורי, הוכיח, כי אין שום פרדוכסליות בתוצאות קיצוניות של מידיניות מתונה כביכול. בני דורנו ראו במו עיניהם, כי המתינות של צ'מברלין אינה מביאה אלא לאיבוד בעלי-ברית, לחיזוק האוייב ולשואת דמים. הזוכרים הם?

ב.

בקשר עם נושא זה, יורשה נא לי להניח הנחה תיאורטית גרידא. אך לפני שאשרטט בעטי את יסודותיה, עלי להדגיש, כי לא זו בלבד שאין לה, אלא אף לא יתכן שיהיו לה, יסודות כל שהם במציאות.

נניח, איפוא, כי במרץ 1955 נמצאים תיקי הבטחון והחוץ בידי שני חברי תנועת החרות. נוסיף להניח, כי תחת שלטונם, המדיני והצבאי, קרה, במשך חדשי הסתיו והחורף, כל מה שאירע בהם תחת שלטונם של שני שרי מפא"י, אם בתוך מדינת ישראל, אם בדמשק ואם בקאהיר. לבסוף נניח, כי בהכרעתם של שני השרים מטעם תנועת החרות, קורה, באותם התנאים העולמיים והמזרח-תיכוניים, המדיניים והצבאיים, מה שקרה אור ליום ג' ברצועת עזה הכבושה. מה היו כותבים בטאוני הקואליציה דהיום שהיו, על פי ההנחה התיאורטית שלנו, נושאי דבר האופוזיציה? הרשה נא לי קורא נכבד, לבקשך, כי תקרא את הדברים הבאים בתשומת לב ותאמר בלבך פנימה, בין אם הנך ידיד ובין אם יריב אתה, האם אני מוסיף להעלות השערות דמיוניות, או אני מצייר תמונה, אשר כל צבעיה וצלליה ידועים לך מן הנסיון ומן המציאות, מימים ימימה.

ובכן, אנשי מפא"י ותומכיהם מימין ומשמאל, היו כותבים כי הקיצוניים מתנועת חרות נגררו אחרי הפרובוקציות של אוייבינו. אמנם, היו המתונים אומרים, נורא הדבר שבקאהיר ניתלו יהודים ובדמשק עונה ונרצח חייל עברי. אמנם, לא טוב הדבר, שהמצרים שוללים מאתנו את זכות המעבר בתעלת-סואץ, התעללו במשך חדשים במלחי "בת-גלים" ועצרו את הספינה בנמל טאופיק. אמנם, רע הדבר, ש"סיירים" מצריים הגיעו עד ראשון-לציון ובדרכם חזרה הספיקו לרצוח אזרח עברי בתוככי המדינה. אבל... אבל כל המעשים האלה, היו המתונים טוענים בקול, לא היו אלא מעשי פרובוקציה מחושבים, כדי לגרור את ישראל למעגל-דמים. היגררות כזו אסורה בתכלית האיסור. היא מוכיחה על חוסר סבלנות, על איבוד עשתונות, היסטריה. ישראל מצווה על ערנות וכוננות, אבל היא גם מצווה על ריסון יצרים פרועים, היא מחוייבת, מתוך עמידה איתנה, לשמור על שיקול קר, לראות את הנולד. אך מה עשו הקיצונים? הם קראו דרור ליצרי הנקם האפלים. הם נגררו אחרי הפרובוקציה המתוכננת של האוייבים...

אחרי ההקדמה הזאת, היה בא ההמשך. הקיצונים, היו המתונים מאשימים, עשו מעשה פרובוקציה נורא. הנגררים גררו את האומה כולה לתוך סבך ללא מוצא, למעגל-דמים, לסכנות בל תשוערנה. עד עכשיו עמדו ברצועת עזה יחידות מועטות של הצבא המצרי, ואילו מאז מעשה עזה החלו לזרום לעבר גבול ישראל (שפת המתונים) טנקים ותותחים של האוייב. אמנם, עוד לא ידוע, אם נאצר ישתמש בתגבורת זו כדי לפתוח מיד במעשי איבה נגד ישראל, אבל ברור כשמש, כי עצם רכוז החיל המצרי ברצועה הצרה מגביר את המתיחות ויאיים, בימים הבאים, בהתפוצצות. ומי גרם לסכנות חמורות אלו? הקיצונים והפרובוקציה שלהם.

והקטיגורים היו מוסיפים להאשים. הם היו מצביעים על חוסר כל תבונה מדינית של הקיצונים. הנה, היו אומרים, עמדה הליגה הערבית בפני התפוררות. בין קאהיר ובין בגדד נפערה תהום. חלק ממדינות-ערב היה מוכן להצטרף לברית הטורקית-עיראקית, אבל חלק אחר נהה אחרי מצרים. האחדות הערבית עמדה במבחן החמור ביותר מאז הקמת החבר. ומה עשו הקיצונים? בעצם הימים האלה, ימי החיכוחים החמורים בקרב הערבים, הם ליכדו מחדש את מחנה האוייבים. והראייה: לא רק סוריה, אלא גם עיראק, כבר הציעה עזרה צבאית לקולונל נאצר בכל פעולה שלו נגד ישראל. הקיצונים חסרי התבונה! הם אינם מתחשבים כלל בתנאי הזמן, בהשתלט עליהם יצר הנקם, במקום להמתין, להפריד בין האוייבים, הם חברום יחדיו נגד ישראל.

ועדיין אין זה סוף פסוק. כי מה על מצבנו הבין-לאומי העדין? עד עתה היינו במצב של מותקפים, אך צודקים, ומאשימים. ועתה?... קראו את ה"טיימס" בלונדון, שכתב במפורש, כי ישראל העמידה את עצמה, בעקבות המאורע בעזה, במצב של נאשם. ומה תגיד דעת-הקהל באמריקה? ומה יהיה במועצת הבטחון? עד השבוע האחרון, הוקירו כל המעצמות את גדולתה הנפשית של ישראל על היופי שבריסון העצמי, ואילו היום יטיחו נגדנו מעל מבת האו"מ האשמות בתקפנות. יש חשש, כי מועצת-הבטחון שוב תגנה אותנו, כפי שינתנו על מעשה קיביה. אבל אפילו לא יתאמת החשש הזה, מה מדאיגות תהיינה הההצהרות [כך במקור] של נציגי מדינות שונות נגד הפרת הסכם שביתת-הנשק על ידי ישראל, נגד תקפנותה? מה שקרה בעזה, היו המתונים מפטירים, לא הביא אלא לחיזוק אוייבים ולהרחקת ידידים.

לבסוף, לא היו המתונים נרתעים מלאמור, כי הקיצונים, בעשותם את המעשה, לא התכוונו כל ליפו, סליחה, לעזה, אלא – לתל-אביב...

ג.

נשוב למציאות. מתונים, ולא קיצונים, יושבים בשלטון, תחת שלטון זה משתוללת מלחמת-דמים וקרה מה שקרה מול עזה העיר. ומה אומרים הקיצוניים? הם אומרים ארבעה דברים.

ראשית, הפעולה ברצועת עזה [שתי מילים מחוקות] ובוצעה בעוז ובגבורה.

שנית, לבנו נתון, באהבה ובהוקרה לבנינו האמיצים, שהיכו באוייב מעבר לקוו "שביתת-הנשק" וסיכנו את נפשם למען האומה. הם העלו במיבצעם הקרבי את תחושת העם, שהורדה עד עפר, במשך חדשי הפוגרום וה"התאפקות". הם גם הרימו את קרן ישראל לעיני הגויים, כקרובים כרחוקים. תהיינה ההודעות המועצת-הבטחון אשר תהיינה. יש לנו נוער מצויין, שלא שכח מאומה ולמד הרבה. יש לאומה על מי לסמוך לעת צרה, בשעת מבחן גורלי. יבורכו בנינו האמיצים, גבורי החיל של ישראל.

שלישית, לבנו אבל על הבנים שנפלו חללים בקרב. בדור הזה, בו הושמדו מיליונים מבני עמנו ואלפים נתנו את נפשם למען חרותו, יקרה לנו יקר על טפת דם יהודי. האוייב סבל אבידות הרבה יותר רבות מאשר יחידת הקרב העברית. אבל העובדא, כי גם בנינו נפלו, אינה יכולה שלא להעיב, בזמן הזה, כמו בימים ההם, על הרגשת ההישיג הקרבי. נחמתנו היא, כי בעזה נפלו בנינו לא כקרבנות שחיטה, אלא כלוחמים, בקרב פנים אל פנים עם חיל האוייב. זו תהא גם נחמתן של המשפחות ששכלו את בניהן הגבורים. המקום ינחם אותן בין שאר אבלי ציון ולוחמי ירושלים.

ורביעית: אין להכחיש, כי כתוצאה של קרב הדמים בשטח הכבוש המצרי, עלתה המתיחות ורבו הסכנות, גם אם אין יסוד לחשש, כי תתלקח ממנו מלחמה כל-חזיתית. אם הסכנות האלו, הצבאיות או המדיניות, תומחשנה, חייב העם לקבל אותן בראש מורם, בגב זקוף בלב בטוח. בכל מבצע יש סיכון. צריך לקבל אותו, כי סכנת הפוגרום אין ממארת ונוראה ממנה.

לאחר שאמרנו את הדברים האלה, זכאים אנו להוסיף ולהבחין בין "מתינות", שפירושה אי-הגינות קיצונית ובין "קיצוניות" שהיא הגינות לאומית פשוטה. אף זה הבדל בין ה"מתונים" וה"קיצונים" בישראל. אולי חולשתנו היא. אך יש וחולשה היא כח. אף זה פרדוכס. גם זו אמת.

ד.

אולם יש עוד הבדל אחד בין המחנות. ה"קיצונים", לבם חם ומוחם קר. להיפך, ה"מתונים". הלב החם ציווה עלינו לומר את ארבעת הדברים, שמונו לעיל. המוח הקר פוקד עלינו לשאול: ומה הלאה? מהי הדרך בה תלך האומה? איך נפרוץ את מעגל הדמים? כיצד נשים קץ למלחמה, ונשחרר את בני עמנו ממות חטוף בידי אוייב רצחני?

ה"מתונים" אינם יודעים. בשמם דבר בכנסת מר בבה, הציוני הכללי. הוא אמר, אחרי התקפת הנגד המקומית בעזה, כי ב"תגובות" אין שום פתרוןף ואילו קוו-הפעולה, המוצע על ידי תנועת החרות (חיסול בסיסי התקפנות), גם אם הוא, לדעתו, מסוכן, יש בו, אם יצליח, הצלה. נעים לשמוע. (אולי משום כך מחק בטאונם של הציונים הכלליים את החלק השני של הודעת דוברם).

מן העבר השני של המיתרס נשמעו, בוועידת הקיבוץ-המאוחד, דבריו של מר יגאל אלון, הוא אמר:

"אנו ניצחנו במלחמה והפסדנו את השלום. רק המנוצחים הרוויחו בשביתת-הנשק. היינו צריכים לכבוש את כל הארץ. אין הבדל בין שחרור הגליל, שנועד להיות חלק מן המדינה הערבית, לבין שחרור חברון וירושלים העתיקה... ולאלה הדואגים לאיחור [?] הקרב ולמניעת המלחמה אומר: היא לא תתלקח לפני שהאוייב יהיה מוכן להתחיל בה, ואז יתחיל בה גם בלי כל סיבה".

עד כאן דבריו של מי שהיה חבר מפא"י, חבר מפ"מ ומעל לכל, מפקדו של הפלמ"ח. נעים לשמוע. אולי משום כך הבליט אותם בטאונה של מפ"מ, "על המשמר". אני משאיר לקורא, גם ליריב, בתנאי שיהיה הגון, לשפוט ולומר, מי קדם לאלוף יגאל אלון בהערכת המצב, בעבר ובהווה כאחד. אבל גם הוא, החוזר, כמעט מלה במלה, על הדברים, שאנו אמרנום לפני שש שנים, וחמש וארבע שנים, "מבחין" בין ההגנה האקטיבית שלו ובין ה"הרפתקנות הצבאית" של תנועת החרות. הוא עצמו, כידוע, נאשם בהרפתקנות "חרותית" על ידי מפא"י ומפ"מ.

במחנה שורר איפוא בלבול מוחין גדול. מדי ביצועה של התקפת נגד, פותחת מקהלה יוונית של רוב עיתוני הארץ בשיר על תקופת ההתאפקות, שלא פורשה על ידי האוייב אלא כחולשה, ועל כן... על כן מה, "מתונים" שכמותכם? הן בהודעות אלו אתם מאשימים את עצמכם יותר מכפי שיכול היה להאשימכם הקיצוני בקטיגורים, או הקטיגור בקיצוניים. אתם יודעים את האוייב, למדתם, בשלוליות של דם, כי ה"הבלגה" מתפרשת על ידו כרתיעה, כאות לחולשה. למה הנכם משאירים "רווח" כה רב בין תגובה לתגובה? האין זאת, שאתם נאלצים, למען מטרה אחרת, להודות, כי מדיניותכם הביאה לידי הגברת שפיכות-הדמים?

אבל גם ב"תגובות" התנסינו. ונסיון זה מחייבנו להזהיר מראש, כי התקפת הנגד בעזה אינה סוף פסוק. היא היתה, מבחינת השיטה של "פגע וברח" (זו הנלעגת בימי המחרת תוהמרד), פעולה מצויינת. אבל השיטה היא בעוכריה. אין לדעת, מתי האוייב ישוב ויהלום בנו. הדבר יכול לקרות בעוד ימים. או בעוד שבועות מספר. אבל זאת לדעת: האוייב יכה בנו. דמנו יוסיף להישפך. בגרילה הארורה הזאת, כל מי שפותח באש, בדרך כלל קולע.

מהי איפוא, הדרך? לשאלה מכרעת זו אפשר למצוא תשובה דווקא [מחוק] עזה.

האוייב הודיע, כי שתי מחלקות של צבא ישראל השתלטו על מחנה הצבא שלו וגרמו לו ולתגבורת (שוב לפי השיטה הנודעת) אבידות כבדות. ידם של חיילינו היתה במחנה מצרי מסויים על העליונה. האין זאת איפוא, מבחינת המיבצע ותוצאותיו, בעייה של פרופורציה? ידוע לנו היטיב, כמה מחנות צבא ישנם (או היו עד לפני שבוע) ברצועת עזה. לו היינו מעמידים מול כולם, באופן יחסי, כח מתאים, כפי שהעמדנוהו מול אחד מהם, שוב היתה ידי חיילינו על העליונה – ובסיס התקפנות בעזה היה בידינו. זעקה בעתונות הערבית? איומים? ריכוזי צבא האוייבים? פנייה למועצת-הבטחון? גנויים? כל אלה ישנם, גם היום, בעקבות פגיעה, שאחריה תבאנה התקפות-דמים עלינו מאותו בסיס עצמו. לו היינו מחסלים את בסיס התקפנות הזה, היינו מבטיחים שלום ובטחון לכל החבל הדרומי של ארצנו, היינו מחסלים חזית שלמה – ואיזו מעצמה היתה שולחת את חייליה, כדי להוציא אותנו מעזה ולהחזיר לתוכה את חיל נאצר המובס?

אך אולי כבוש משחרר כזה, שאפשר היה לבצעו באותו לילה (ובלילות רבים אחרים, יותר נוחים) היה מביא לידי מלחמה כל-חזיתית? לפני שאשיב לשאלה זו, ארצה לשאול את הקורא, אם הוא שמע את הצהרתו של נאצר, לפיה שורר, החל מיום ג' השבוע, מצב מלחמה פעיל בין מצרים וישראל. מה פרושה של הצהרה זו? ומה פירושן של הצהרות העזרה שהגיעו מדמשק ומבגדד ובוודאי עוד תגענה מבירות ערב אחרות?

הפירושן מלחמה כללית בנו? אם כן, למה נשלחו חיילינו לדלוק אחרי האוייב עד למול עזה העיר? הן הכל טוענים, כי אין אנו רוצים במלחמה כללית, שהיא מסוכנת לעצם קיומנו. ואם הערבים, על אף כל הצהרותיהם ואיומיהם, יסתפקו בהמשכת הגרילה ולא ישלחו בנו, בבת אחת בכל החזיתות, את צבאותיהם, יש לשאול, למה אין הם עושים כן? הן הפגיעה בצבא המצרי היתה חמורה למדי?

התשובה לשאלות אלו היא כה ברורה, עד שלא נעים לי לחזור עליה. המצרים ועוזריהם לא יצאו נגדנו למלחמת חזית כללית משום שהם יודעים, כי היום כוחנו הצבאי עולה על כוחם המשולב. זה, בוודאי, היה החישוב – אם היה חישוב – אצל אלה שהכריעו לטובת הקרב בשטח הכבוש המצרי. אחרת, צריך היה מיד להאשים את ממשלת המתונים בהרפתקנות קיצונית, רחמנא ליצלן. אולם ביום, בו אוייבינו יעלו עלינו בכוחם הצבאי המשולב, הם יצאו למלחמה כללית נגדנו גם בגלל הפעולה בעזה, אשר נאצר הבטיח חגיגית לא לשכוח אותה לעולמים, או "בלי כל סיבה" (כלומר בגלל עצם קיומנו), כפי שאמר אלוף יגאל אלון, בחוזרו על דברי אחרים.

בודאי. התגובות ממעיטות את הקללה של שפך דם חד-צדדי, אבל אין הן יכולות להביא את הברכה של שלום ובטחון. גם עמן, וסיף המלחמה להשתולל ונלך, מוקפים מכל עבר מסיסי תקפנות, לקראת מלחמה כל-חזיתית, שאוייבינו יאסרו עלינו ביום, הקרוב מאוד, בו יהיו חזקים מאתנו. על שיטת התגובות של "פגע וברח", בימים אלה, חלה אימרתו של הוגה הדעות הגדול, ג'ון סטוארט מיל: "כנגד רעה גדולה אין תרופה קטנה מביאה לתוצאה קטנה; היא אינה מביאה לשום תוצאה".