על הר הבית ביום-הכפורים

בריב על הכותל המערבי, על הר-הבית ועל העיר שבין החומות, משתקפת אולי כל המלחמה לבעלות על ארץ-ישראל. לזכותם של הבריטים יש לומר, כי הם מבינים היטב את ערכם המדיני של סמלים מסורתיים. הן באנגלית, ולא בעברית, כתב דיזראלי כי עמים מונהגים או בכוח או על ידי מסורת. הבריטים כיוונו חציהם אל לב המסורת העברית. כרגיל השתמשו בערבים או במוסלמים; כרגיל הביאו ועדת חקירה; כרגיל פרסמו את "פסק דינה" במעין ספר לבן, או במקרה דנן – בדבר המלך במועצתו 1939, שבו נאמר בחוצפה של זייפני היסטוריה:

"למושלמים שייכת זכות הבעלות היחידה וקנין היחיד על הכותל המערבי, מאחר שהוא חלק נפרד מחצר החראם אל שריף, שהינו רכוש ווקף.

למושלמים שייכת גם זכות הבעלות על הרחבה אשר ליד הכותל ועל השכונה הסמוכה אשר מעל לכותל המכונה שכונת המערבים, שכן הנכסים הללו נעשו לווקף ע"י חוק השריעה המוסלמי, מאחר שהוקדשו לצרכי צדקה…"

ולהלן נאמר:

"אסור ליהודים לתקוע בשופר על יד הכותל…"

הבריטים שמרו בקפדנות על האיסור הזה. הבריטים הם, כידוע, שומרי חוק. ואם "החוק", שהם ציוו לחוקקו, אומר כי אבני הכותל המערבי של בית המקדש העברי שייכות למסגד מוסלמי שהוקם על חורבותיו של בית המקדש, הרי חוק הוא שאין ערעור עליו. מסורת מקודשת? עדות חיה של עבר מפואר? מגילת זכויות חצובה באבנים עתיקות? דווקא משום כך יש לקחת מאת היהודים את אבני הכותל ההיסטורי; ומה טוב הדבר, אם בקרב היהודים עצמם נמצאים בעלי ברית בלתי-צפויים, הטוענים – מתוך סנוביזם "הקדמה" – כי אי אלו פרות גזעיות שוות יותר מכל האבנים הללו?...

אולם האבנים עתיקות היומין סותרות בעצמן את דברי הלהג של סנובים אומללים, המנסים להופיע בפני זרים "כמשוחררים מכל משפט קדום". האבנים הללו… הן אינן דוממות, אך גם אינן זועקות. הן לוחשות. חרש תדברנה: כאן נישא הבית המפואר, כאן כרעו ברך מלכים, כאן התנבאו נביאים וחוזים, כאן נפלו גיבורים, כאן הוצתה האש הגדולה, המחריבה והמאירה כאחת. זה היה הבית וזאת היא הארץ שהייתה לנו, על מלכיה ונביאיה ולוחמיה בטרם היו לעם. עדות האבנים, השולחות אורן המיוחד לדורות ולמרחקים…

הכותל המערבי היה למצבר הגעגועים של עמנו, מן הדור הראשון לשעבוד ועד הדור הראשון לגאולה. ואל יפטפטו המתלוצצים על "מיסטיקה". קול ההיסטוריה אינו מיסטי; הוא גורם כביר במציאות. ואת הקול הזה ניסו הבריטים להשתיק. הם גזרו: אסור ליהודים לתקוע בשופר על יד הכותל… ואם ניסו לתקוע, כפי שעשו זאת במשך שלוש עשרה שנה תלמידיו הצעירים של זאב ז'בוטינסקי? או אז היה מתהווה מחזה נורא, משפיל ומקומם, שחזיתי בו במו עיניי ביום הכיפורים תש"ג, כאשר התפללתי עם קבוצת ידידים ליד הכותל המערבי.

היום ירד. השמש פנה. קהל יהודים אבלים נושאים קולם למרום. תפילת הנעילה הקדושה במקום הקדוש בימי האסון הגדול… והנה ראה חרפתנו. משני עברי הרחבה נוהרים שוטרים בריטיים מצוידים בנשק חם ובאלות כבדות, קרות; הסרדיוטות בעלי הפנים המחוצפות, הלועגות, עומדים בקרב המתפללים ואלותיהם בידיהם. הם מאיימים בעצם עמידתם. הם פוגעים ומעליבים בעצם היותם, אך אין הם עומדים, לועגים ומעליבים בלבד; הם גם הולמים בראשים ובועטים במגפיהם ושופכים דמי נקיים על הר הבית, על יד הכותל המערבי, ביום הכיפורים, בתקופת ההשמדה ההמונית… הסרדיוטות של בריטניה באו למנוע "בפקודת מלכם" סיום התפילה, נדחקו לתוך קהל המתפללים הצפוף ועד לכותל הגיעו; ומשנשמעה על אפם ועל חמתם התקיעה הגדולה, לא ידעה חמתם גבול. "לתפוס את הפושע!" ומיד התחילה ההסתערות של שליחי המשעבד על בני-בניהם של מגיני הר הבית – בעת תפילתם. והתנגדות אין, אלא פסיבית. האלות שורקות באוויר. אי-פה, אי-שם נשמעה צעקת פצוע. גם שירה בוקעת, שירת "התקווה", אבל הסרדיוטות אינם נותנים לשיר. הם מכים על שמאל ועל ימין עד שמוצאים טרפם ומסתלקים כגיבורים, כמנצחים מן המקום הקדוש ביותר, שחולל והושפל יחד עם העם מקדשו-ומפקירו.

בלילה ההוא, בעמדנו פצועי-נפש יותר מאשר פצועי-גוף, ליד הכותל המערבי, אמרנו איש לרעהו: זאת היא העבדות האמיתית. את אשר לא העיזו נציבי רומי לעשות, מעיזים נציבי בריטניה. את אשר לא התירו אבותינו למשעבדים הקדמונים, אף במחיר חייהם וחירותם – מתיר הדור השר על עצמו, כי אחרון לשעבוד וראשון לגאולה הוא. עם שאינו יודע להגן על קדושיו – אינו מנסה אפילו להגן עליהם – לאו בן-חורין הוא, אף אם יפטפט על חרות. עם הנותן לרמוס את הקדוש במקומות ארצו ואת הקדושים שברגשות לבו – עבד הוא בנפשו. ואיך אפשר להשיג חירות מדינית מתוך עבדות נפשית? כך אמרנו איש לרעהו בעמדנו ב"שדה-הקרב" ליד הכותל, במוצאי יום הכיפורים תש"ג; ואז גמל בלבנו הרעיון, שבבוא היום נגול את החרפה הזאת מעל עמנו, ואם רק כוח ינתן בידינו לא נתיר עוד לשליחי המשעבד לטמא את קדושינו, להפריע את תפילתנו, ולחלל את חגינו…

בפרוס שנת תש"ד, זכרנו את החרפה ופנינו אל הכותל המערבי. החלטתנו נחושה היתה, לא להתיר עוד את חילול השם, או לא להשאירו בלי עונש. בחרנו בתוכנית משולבת, פסיכולוגית ומעשית גם יחד. הפעולה הוטלה במישרין על החת"ם. התחלנו מזהירים את הבריטים בין כסה לעשור. מדי לילה בלילה, היו יוצאים ה"מדביקים" וחוזרים בנוסחאות שונות על האזהרה העיקרית: בל יעזו שוטרים בריטיים להיכנס ביום הכיפורים, לרחבת הכותל המערבי, בל יעזו להפריע את התפילה ולפגוע במתפללים. את האזהרות התכופות, החוזרות ונשנות, סיכמנו בהודעה שפורסמה גם בעברית וגם באנגלית כהאי לישנא:

"א. ביום הכיפורים, על הר הבית, ליד הכותל המערבי יתייחדו המוני העם עם נשמות קדושי ישראל, שנפלו קורבן לאכזריות הגרמנית ולבגידה הבריטית.

ב. עקרונות האנושות התרבותית מחייבים, כי לא תופרע התפילה הקדושה ולא יחולל המקום הקדוש.

ג. הממשלה הבריטית – השולטת זמנית – למורת רוחו של העם העברי בארץ מולדתנו, נדרשת לא להפר עקרונות אלה.

ד. כל שוטר בריטי, שיעז להתפרץ במשך יום הכיפורים לרחבת הכותל המערבי ולהפריע את התפילה המסורתית – יירשם כפושע פלילי ויבוא על עונשו."

עם ריבוי אזהרותינו ועם התקרב יום הכיפורים, גברה החרדה בירושלים ובארץ כולה. איש לא ידע כיצד אנו עומדים להגן על כבוד האומה שחולל. היו שחרדו כי תהיה שפיכת-דמים איומה ליד הכותל; היו שטענו כי אין אנו מנהלים אלא מלחמת-עצבים נגד הבריטים; היו שסיפרו על ריכוזי-נשק בעיר העתיקה; והיו גם, כרגיל בקרב עמנו, שהתלוצצו.

מובן מאליו, שגם "המוסדות" לא עמדו מנגד ולא טמנו ידם בצלחת. מאמרים על ה"טירוף הנפשע" נכתבו לרוב; ולא רק מאמרים נכתבו, גם מעשים נעשו. הרבנות הראשית נתבקשה "לפסול" במחי-יד את כל מפעלנו. והרבנות נענתה. קול קורא יצא בשמה, שטען כי תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים אינו אלא מנהג שאפשר לוותר עליו, ובכלל, דינא דמלכותא דינא…

לא נרתענו. זכור זכרנו את ההבדל בין צו האב לבין דעת הבן. הייתה בנו בימים ההם הכרת השליחות אולי במידה רבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת של המרד. הן קמנו לשמור על הר-הבית לבל ייטמא. הוספנו לתכנן תוכניותינו. הנחתנו היסודית הייתה כי הבריטים יירתעו, באשר העמדנום במצב קשה, לא רק מבחינה נפשית אלא גם – ואולי בעיקר – מבחינה מדינית. קדוש הוא הכותל המערבי לכל הדעות, ולא דבר פשוט הוא בשביל שלטון הרוצה להיראות כ"תרבותי" להביא לידי התנגשות-דמים על רקע שמירת המסורת וההתנקשות בה.

אבל, מובן מאליו שלא היה בדעתנו להביא לקרב-דמים ליד הכותל המערבי. את המערכה תכננו בשלמותה. בשלב הראשון ערכנו התקפה פסיכולוגית, ומי שאינו יודע את ערכה המעשי של התקפה כזאת אינו יודע מלחמה מהי. יש ונוחלים במלחמה ניצחון מוחלט רק הודות לנשק הפסיכולוגי…

אולם יש והנשק הפסיכולוגי אינו מועיל. את האפשרות הזאת לקחנו בחשבון. וידענו שאם המשעבד יחליט על אף אזהרותינו ופחדיו לשלוח קלגסיו לרחבת הכותל, כפי שעשה זאת במשך י"ג שנים, לא נוכל להשיב לו מלחמה שערה במקום. זקנים, נשים וילדים, ואזרחים רבים היו נפגעים. גם כל היתרונות האסטרטגיים היו בידי האויב.

על כן ברור היה לנו כי באותו יום הכיפורים לא נפעיל, על אף אזהרותינו רבות-המשמעות, את נשקנו ברחבת הכותל. אולם גם דבר שני היה ברור לנו, והוא שזה צריך להיות הכמוס בסודותינו. כל ערכן של אזהרותינו היה בכך שהאויב יחשוב כי במקרה שיעז לבוא לכותל, ייתקל באש מכל פינה ויסבול אבדות לעשרו. אנוסים היינו, איפוא, לשתוק ולא להרגיע את החרדים; לא את אלה שקיללונו ושיקצונו, ולא את אלה שחרדו חרדת קודש אמיתית…

שמרנו, כי נאלצנו לשמור, על האמת בקרבנו – והאמת פשוטה היתה. החלטנו לנצל עד קצה גבול האפשרות את כלי-הזין הפסיכולוגי. והיה כי יכזיב, והאויב את שלו יעשה – הבה נכה בו, אך דווקא לא באותו מקום שבו הוא מצפה, או יכול לצפות, להתקפה. נכה בו במקום אחר אך באותו הזמן. וידע האויב, וידע העם וידע העולם, כי אין עוד פגיעה בכבוד ישראל ללא עונש. כך נולדה תוכנית ההתקפה במוצאי יום הכיפורים על מבצרי המשטרה – מבצרי "טיגרט" – בחיפה, בבית-דגן, בקלקיליה ובקטרה. מערכת האזהרות שלנו בעניין הכותל לא באה, איפוא, כפי שרבים חשבו אז – כדי להטעות את האויב ולאפשר את ביצוע ההתקפות על המבצרים "הבלתי-נכבשים"; להפך, ההתקפה על קני טיגרט תוכננה כפעולת עונשין מיידית על ההתקלסות ברגשות האומה ובכבודה. היה כאן שילוב; והטעיית האויב גם יחד. ולוחמים – חובה עליהם לשלב תוכניותיהם ומצווה עליהם להטעות את אויביהם.

השילוב הזה של מלחמה פסיכולוגית בתוכנית מעשית לא הכזיב. מבצרי טיגרט הותקפו במוצאי יום-הכיפורים, אך לא כעונש על התפרצות הקלגסים לרחבת הכותל-המערבי. אזהרתנו השפיעה. המשעבד נרתע. ביום-הכיפורים תש"ד – בפעם הראשונה אחרי שלוש-עשרה שנה – לא התקרבו השוטרים הבריטיים לכותל המערבי. מרחוק עמדו, וליתר ביטחון הורידו את מספריהם. התפילה לא הופרעה. התקיעה הגדולה, גדולה הייתה באמת. התוקע לא היה עוד "בלתי-חוקי". הוא לא התחבא ולא התחפש. לעיני כל ניצב, ויתן קולו בשופר – שופר המרד…