על המצב והדרך (חלק א')

הפגנת רעות

יורשה נא לי להתחיל את דבריי בנימה אישית. ברצוני להביע לפניכם את תודתי והכרתי לידידיי, חברי סיעתנו הפרלמנטרית. ביום ג' שעבר הם הפגינו בכנסת משהו אשר לדעתי הוא חשוב לתנועה לוחמת מסעיף בתכנית. זוהי הנאמנות בין חברים לדעה.

ודאי, התכוון ראש מפא"י באותו יום ג' לפגוע בכולנו. אולם במישרין ניסה לשלוח אליי את חיצו המורעל, חזר – על פי צו הצדק והיושר – אליו ופצע את לבו מלא השנאה. בכל זאת לא היססו חברי סיעתנו, וקמו כאיש אחד כדי להגן על מה שנראה להם נכון, ומה שראש מפא"י ניסה לחלל. מזמן לא ראיתי אנשים כה מזועזעים, כה בלתי-נרתעים בתגובתם. והפגנה זו של נאמנות חברית הייתה לא רק מלבבת, אלא הוכחה לימים באים, אשר בוודאי לא יהיו קלים מאלה שעברו.

לא הייתי רוצה שהמועצה תקדיש בדיוניה זמן לחילופי הדברים שאירעו בשבוע שעבר בכנסת, ולמי שגרם להם; אולם, מאחר שהנוהג בכנסת – שכלפיו אין אנו אדישים – ומעמדו של בית-הנבחרים בישראל יקר לנו מאוד, אינני פטור בשלב זה להשמיע באוזני מפא"י וראשה אזהרה מסוימת לגבי העתיד. יש לי יסוד להניח כי יש בכנסת סיעה אשר חבריה, בלבם פנימה, שמחים על מה שאירע ביום ג' שעבר; שם הסיעה הזאת – מפא"י. ואין זה פרדוקס. לפני חילופי-הדברים הקולניים במליאה, שעה-קלה לאחר חילופי דברים לא-קולניים, אבל לא פחות ואולי אפילו יותר חריפים, באולמה הסגור של ועדת החוץ והביטחון – אמר לי אחד מראשי סיעת מפא"י בכנסת בזו הלשון: "אל תתמה לו ולנוסח דיבורו. הוא מדבר איתך כפי שהוא מדבר עם שרת." חברה נחמדה מאוד, המפלגה השלטת בישראל.

ייתכן שראש מפא"י זכאי לדבר עם מר שרת כפי שהוא מנסה לדבר איתי, אבל לראש מפא"י אין שום זכות לדבר איתי כפי שהוא מדבר עם מר שרת. ואני סובר שחברי מפא"י שבעי-רצון מן הביזיון שמנהיגם נחל. הם אינם רוצים שהוא יוסיף לדבר איתם בנוסח שלו. ואולי מקווים הם שכתוצאה ממה שאירע ביום ג' האחרון הוא גם עם מר שרת ידבר אחרת, או עם שאר חבריו – אם לא לדעה, לפחות למפלגה.

מן הבחינה שלנו נאמר פעם שניה גם מעל במתנו אנו בפשטות: את מכבדינו נכבד, ולמבזינו נשיב כגמולם. ראש בית"ר לימדנו להתייחס בכבוד לכל איש, לכל אישה ולכל ילד. התואר הממלכתי והתפקיד המדיני של נבחר העם הם בעינינו גדולים ונשגבים ונעלים. אין זה דבר פשוט, בוודאי אין זה דבר קטן, להיבחר ע"י עם כעם ישראל, לייצג אותו בתוקף כתב סמכות ציבורי, לדאוג לשלומו ולעתידו. אנו רוצים לשאת בגאווה את השליחות הזאת של נבחרי האומה העברית במולדתם; ואנו מעוניינים שבית-הנבחרים העברי יהיה לסמל ולמופת לא רק לכל אזרחי המדינה, אלא גם לבתי-נבחרים של עמים אשר הרבה יותר מאוחר מאיתנו זכו למעמד של מלכות. משום כך איננו מעוניינים בשום שערוריות בכנסת, ואיננו רוצים בהן. משום כך אנו רוצים שהויכוחים בבית-הנבחרים יעמדו על רמה הן מבחינת התוכן, והן מבחינת השפה, הצורה והנוסח. ואם ראש מפא"י יעז עוד פעם להשמיע מעל במת הכנסת דברי נאצה בדומה לאלה שהפליט, בכוונה תחילה, ביום ג' האחרון – הרי יכולנו לומר כי בעתיד יהיה לו קשה מאוד להמשיך בנאומים מסוג זה, ומסופקני אם יצליח לסיים אותם. ראש מפא"י חייב ללמוד מן הפרלמנט הבריטי כיצד ראש ממשלה כושל ניצב בפני האופוזיציה והיא עושה ממנו – היות והמילה הנכונה איננה בדיוק פרלמנטרית, לא אשמיע אותה – והיא עושה ממנו מה שעושה ממנו, אפילו איננו מתחצף כלפיה. על אחת כמה וכמה ראש ממשלה כושל ומכשיל, המעז להשתחץ כלפי אופוזיציה נאמנה וצודקת. אמנם עדיין אין כוחנו, מבחינה מספרית, דומה לכוחה של האופוזיציה בפרלמנט הבריטי; אבל מאידך גיסא איננו עוד שמונה לגבי 47, אלא אנו 15 לגבי 40.

הייתי ממליץ לפני המועצה לעת-עתה לראות בכך את סיכום הפרשה המיוחדת הזאת, ולא לתת לאובדי הדרך להסיח את דעתם מן העיקר ע"י הפניית הוויכוח לעבר, אעפ"י שהם החייבים להתבייש בעברם בתקופה מסוימת, ואנו זכאים להתגאות בעברנו משחר נעורינו ועד עצם היום הזה. שמעתי שיו"ר הכנסת הנכבד נזדעזע קשות מן המילה "מלשין" שנזרקה בפני ראש מפלגתו ביום ג' האחרון. צר לי מאוד על הזעזוע. הוא אמר: "הן כתוב: 'ולמלשינים אל תהי תקווה'." גם לנו ידוע הכתוב. אבל על התפילה הזאת, עתיקת-היומין בישראל, היו חייבים המלשינים לחשוב לפני שהחלו להלשין.

המפנה הגורלי

עתה נעבור לענייני דיומא. ועליי לומר מיד, ידידיי שלי, כי אנו עומדים על סף מפנה גדול. באמרי זאת אינני מתכוון לקביעת תאריך לפרוץ מלחמה רבתי. חובה עליי לומר לכם שחוגים מסוימים של הממשלה חושבים כי המלחמה הזאת היא קרובה, או לפחות מתקרבת. שמועות נפוצות בקרב העם כי המלחמה הכללית תפרוץ עוד השתא, אולי בשלהי אביב, או בראשית הקיץ או בסופו. לא אטול על עצמי את התפקיד לקבוע את התאריך, או אפילו לנסות לקבעו. אני סבור כי במידה שהיוזמה נמצאת בידי האויב – והממשלה הזאת העבירה את היוזמה לחלוטין לידיו – הרי יש בכך מידה רבה של ניחוש ואפילו של שרלטניות לנסות לקבוע תאריך לפרוץ פעולות האיבה הכלליות. מי יכול לקבל על עצמו לעשות את הקביעה הזאת? האויבים מתחזקים והולכים. אין להם סיבה למהר. הזמן פועל לטובתם. הם ינסו להטילנו הימה עד שיהיו – לפחות על פי הערכתם – מוכנים, חמושים ודרוכים לכך. יתכן שהערכה זו תביא אותם לידי הכרה כי מחר השעה הנכונה. יתכן שלפי דעתם בעוד שלושה חודשים תהיה השעה הנכונה. יתכן שימתינו עוד חודשים רבים. אל לנו לנסות להשתעשע בקביעת תאריכים.

המפנה הגורלי שעליו אני מדבר הוא בשטח אחר. שמו: העברת משקל-הכובד ביחסי הכוחות בין מדינת-ישראל לבין אויביה. ומבחינה זו עלי לומר במילים פשוטות, כי הולכת ומסתיימת תקופה תמימה בתולדות ישראל. שם התקופה: קיום עדיפות כוח של האומה העברית לגבי כל אויביה. במילים אחרות – סיום תקופת כושר.

עלינו להבחין בין "שעות כושר" לבין "תקופת כושר". שעות כושר מיוחדות הן השעות בהן קרה משהו בלתי רגיל אשר החליש את אויבינו. כך אירע כאשר נרצח עבדאללה והממלכה הקרויה "ירדן" הייתה בתוהו-ובוהו. כך אירע כאשר הבריטים ניתקו את הקשר בין השטח המצרי לבין שטח הכיבוש של מצרים בארץ-ישראל. כך אירע כאשר נאצר רב עם נאגיב ושישכלי ברח מסוריה. כך עוד אירע כאשר חיילינו היו בתוככי שטח הכיבוש המצרי בעזה ויכלו, לפי שדובר הצבא אמר בגלוי [כך במקור], במשך שעות נוספות, כמעט ללא קורבנות נוספים, לשחרר את כל רצועת עזה הכבושה.

אלו היו שעות כושר מיוחדות, אשר ממשלה נבונה הייתה, ללא היסוס אלא בעיניים פקוחות, מנצלת אותן כדי להציב גבול, כדי לגרש פולש, כדי למנוע את הסכנה של מלחמה בבת-אחת בכל החזיתות.

אבל נוסף על שעות הכושר הללו הייתה לנו במשך שמונה השנים האחרונות תקופת כושר תמימה. ופירושה: אנו היינו חזקים מאויבינו – מכל אויבינו. הממשלה לא היססה להכריז במשך שבע השנים האחרונות כי צבא ישראל חזק מכל צבאות ערב גם יחד. במידה שהכריזה על כך – חטאה. במידה שלא השתמשה בעדיפות הכוח שלנו – פשעה. ההכרזה ללא מעש מאפשרת עכשיו לכל הגורמים מהם ביקשנו נשק לטעון כי אנו למעשה איננו מבקשים אלא, בעזרת הגורמים הללו, להוסיף ולהחזיק בעדיפות כוח כוללת לגבי כל מדינות ערב. ולהם, לגורמים בוושינגטון או בבירות אחרות, קשה מאוד – בגלל האינטרס שלהם – להופיע לפני העולם הערבי ולומר לו: "אנו מעוניינים כי ישראל תהיה חזקה מכל מדינות ערב גם יחד." אבל במידה שהממשלה לא עשתה, כל עוד הכוח העדיף היה בידינו, התחייבה בנפשה בפני דין ההיסטוריה העברית. אנו, רבותיי, האומה היחידה אשר לא רק אויבים לה מכל עבר, אלא אויביה מגלים – לה ולעולם כולו – שהם רוצים להשמידה. איננו האומה היחידה שלה אויבים; אולי אפילו איננו האומה היחידה שלה אויבים מרובים. אבל בוודאי שעוד לא נודע בהיסטוריה כי אומה קטנה, מוקפת אויבים, תשמע – לא מפי אחד מאויביה ולא מפי אחד הנציגים של אחד מאויביה, אלא מכל אויביה באופן הרשמי ביותר – שהם רוצים להשמידה, והיא תעשה את עצמה כאילו אינה שומעת. העובדה שאלו היו במשך שבע השנים האחרונות ההכרזות של כל אויבינו: "אנו רוצים למחות מעל המפה את מדינת ישראל", והעובדה השנייה: שלאומה הקטנה הזאת הייתה עדיפות הכוח לגבי אויביה הרוצים להשמידה, והיא לא ניצלה אותה כדי לנסות, בתנאים המתקבלים על הדעת, למנוע את ביצוע המזימה – שתי העובדות הללו מטילות על הממשלה, אשר הנהיגה עד עתה את האומה, אחריות ללא דוגמא בתולדות עמנו.

כי הרי אם יש תוכן במונח "הגנה לאומית עצמית חוקית", כאן היה המקרה של שימוש בזכות המקודשת של הגנה לאומית עצמית, אף מבלי להוסיף על כך את הזכות להגשמת זכות היסטורית, שאינה ניתנת לערעור על ידי שום כיבוש זה, של אומה על שטחה. וכך נתנה הממשלה המוכה בסנוורים לא רק לשעות הכושר המיוחדות לחלוף, אלא גם לתקופת כושר תמימה לעבור, ועתה עומדת האומה על סף המפנה הגורלי. נסתיימה תקופת הכושר – עדיפות הכוח עוברת לידי האויבים.

תקופת מעבר אחרונה

אבל היא עדיין לא עברה לחלוטין. עדיין יש תקופת מעבר שאין עוד לאמוד אותה אלא בחודשים. מבחינה זו, ההבדל הוא בין עדיפות כוח פוטנציאלית לבין עליונות כוח אופרטיבית. ואסביר את ההבדל הזה במונחים צבאיים פשוטים: אם נכון הדבר שמצרים כבר קיבלה 50 אווירוני-הפצצה דו-מנועיים סילוניים, 200 אווירוני-קרב חד-מנועיים סילוניים ו-300 טנקים כבדים מן הסוג ט.34 – הרי פירוש הדבר שגם באוויר וגם בשריון הפריצה ביבשה עומד מצרים בלבד לקבל בזמן הקרוב עדיפות כוח על ישראל. אבל עדיין אין לה עליונות כוח אופרטיבית, כי עדיין אין מצרים יכולה להשתמש לפעולות איבה מתוכננות, משולבות בין חיל האוויר לבין חיל השריון, בין המפציצים לבין אווירוני-הקרב, ביניהם לבין כל חיל היבשה, כ-50 האיליושינים ו-200 המיגים ו-300 הטנקים הסובייטיים. כדי שתוכל להשתמש בכל אלה בפעולות איבה, חייבים חייליה עוד ללמוד, עוד להתאמן, כל סוג לחוד וכולם יחדיו. לימוד זה דורש זמן, לא שנים, אבל כנראה שהוא דורש עוד מספר חודשים. זוהי תקופת המעבר, בין מה שכיניתי למען האבחנה "עדיפות כוח פוטנציאלית" לבין "עליונות כוח אופרטיבית". בתקופת מעבר זו, אם כי כבר בתנאים אחרים לגמרי, אנו עדיין יכולים לנסות לפרוץ את טבעת החנק.

ולכן הצעתנו: לצאת נגד האויב המסוכן ביותר, הוא האויב בדרום, לגרש אותו מעזה ועל ידי פעולת השחרור הזאת לבוא במגע עם עיקר כוחו במדבר סיני כדי למגר את הכוח הזה. עצתנו זו מבחינה צבאית, מבחינת עתיד האומה, עדיין היא-היא הנכונה ביותר. אבל עליי להוסיף תיקון למה שאמרנו לפני המאורעות ברבת-עמון הכבושה. אם לפני מספר חודשים היה יסוד להנחה כי מבצע צבאי כזה בדרום, לא לתגמול אלא לשחרור ולריסוק כוחו של המסוכן והחזק באויבינו, היה יכול להסתיים בלי שהחזיתות האחרות תוצתנה – וזוהי האסטרטגיה הנכונה והנבונה – הרי היום אין עוד באותה מידה יסוד להנחה זו. ועל השינוי במצב אנו חייבים לדבר עם עמנו בגלוי ובכנות, כפי שתמיד עשינו.

השינוי לא חל משום שהסוכן גלאב הוחזר לונדונה בחרפה ובמקומו בא גנרל ערבי אשר למד את מלאכתו מגלאב. השינוי לא חל משום שיש הבדל בין המפקד הקודם לבין המפקד דעכשיו של לגיון השכירים. השינוי חל משום שעתה חייב אותו לגיון שכירים להוכיח – בעיקר בשעת פעולת איבה – את נאמנותו למחנה הערבי. ולכן עלינו לומר בגלוי שאפילו היה צבאנו יוצא היום למבצע בדרום, יש יותר יסוד להניח כי – אולי באותו יום, אולי כעבור ימים מספר – הייתה מוצתת החזית המזרחית, וכנראה גם החזית הצפונית, מכפי שאפשר היה להניח עוד לפני מספר חודשים. כאן שוב יש לנו הוכחה כיצד הממשלה הזאת, בסבילותה הפטליסטית הנוראה, מביאה סכנות מדי יום ביומו, ולא רק מדי חודש בחודשו, מחריפות והולכות, על ראש האומה.

על אף השינוי, אנו אומרים בכל הודעת האחריות המוטלת עלינו כי עדיין יש תקופת-מעבר קטנה בין הפיכת עדיפות הכוח הפוטנציאלית של האויב לעליונות כוח אופרטיבית; ואת תקופת המעבר הזאת עלינו לנצל, כי העתיד איננו נושא בחובו בשבילנו הטבה אלא בדיוק להפך – הוא נושא עמו הרעה הולכת וגדלה של התנאים הציודיים, המדיניים והאסטרטגיים בהם יהיה על צבאנו ועל עמנו להילחם.

מעל במת המועצה שלו עלינו לומר לכל אזרחי ישראל כי לא יוסיפו עוד להשתעשע בפראזה המקובלת בחיים הלאומיים והבינלאומיים, לאמור: "אין אנו מאמינים שהמלחמה היא בלתי-נמנעת." פראזה זו יצאה מפי צ'מברליין, פראזה זו יצאה בימים עברו גם מפי הנשיא רוזוולט, פראזה זו יצאה מפי מדינאים גדולים וחשובים. יהיה זה חטא לגבי ילדינו אם ננסה לשכר את עצמנו או לנחם את לבותינו בפראזה שאין לה כל משמעות בתנאים המיוחדים שלנו; המלחמה בינינו ובין אויבינו היא בלתי-נמנעת. והסיבה פשוטה מאוד: משום שאויבינו רוצים להשמידנו, והם מתכוננים לכך. הם עשו פעם את הניסיון. לא היו מוכנים כהלכה. הם למדו מן הכישלון שלהם – והם מתכוננים כשורה.

והשאלה שעמדה מסתיו 1948 עד לגירושו של גלאב, עד בכלל, הייתה אחת: באילו תנאים יילחם עמנו. ואין עתה עוד שום ספק כי הממשלה הזאת, במדיניותה כלפי גורמים קרובים ורחוקים, וגם באסטרטגיה הצבאית האומללה שלה, מביאה לכך שעמנו ייאלץ להילחם בתנאים שאולי קשים מהם לא נודעו. אם זוהי הנחת היסוד, לאמור: העתיד, במקרה שעמנו יצפה להתקפת-דמים משולבת של אויבינו, יביא אך ורק הרעה לבנינו הלוחמים וגם לילדינו הבלתי-לוחמים אשר על ראשיהם יפלו פצצות מגובה של 16 ק"מ – הרי חובה עלינו לומר, גם ביודענו כי כבר עכשיו יישפך הרבה יותר דם למען הצלת האומה מכפי שהיה נשפך עוד לפני מספר חודשים, כי למען הצלת עצם קיומה של המדינה חובה עוד היום לצאת למבצע בדרום, אף אם חל שינוי מבחינה צבאית-אסטרטגית בשאר החזיתות, זאת אומרת: אין עוד יסוד להניח שהן תישארנה בלתי-מוצתות אם נצא להכות במסוכן ובחזק באויבינו.

באין פעולה – מה יהיה?

איננו מקבלים את העצה של ראש המטה לצבא ישראל "לבלתי חשוב על השאלה מה יהיה". ראש המטה הוא הקצין הראשון בצבאנו, אבל הוא האזרח האחרון בישראל הזכאי להציג דרישה כזאת לבני ישראל. הוא-הוא שאמר, בערך בחודש נובמבר, כי עם הגיע אוניות הנשק לאלכסנדריה, ועם אי-הגעתן לחיפה – הולכים ופוחתים סיכויי נצחוננו מדי חודש בחודשו. מאז השמיע את האזהרה החמורה הזאת חלפו ארבעה חודשים. במשך החודשים הללו הגיעו עשרות אוניות עם נשק מברית-המועצות לאלכסנדריה, ולא הגיעה אפילו אוניה אחת עם נשק מאמריקה או מאנגליה לחיפה. נכון שהגיע גם אלינו קצת נשק, אך המדובר הוא במה שקרוי בתנאים ידועים "נשק קונבנציונלי". במילים אחרות: מה שיש לנו – יש גם לאויבינו; אבל מה שיש לאויבינו – עדיין אין לנו. וכאן הסכנה. ואם כבר עברו ארבע תקופות חודשיות לפיחות סיכויי הניצחון, כלומר: אפשרות של מפלה שפירושה הכחדה – הרי אין לדרוש מאיתנו שאנו "לא נחשוב מה יהיה". חובתנו היא לתת את דעתנו לשאלה העיקרית, המכרעת: מה יהיה. ועל כן חובה עליי לבוא אל המועצה, ומעל במתה לומר גם לאומה כי קודם-כל הולכת ומסתיימת תקופת כושר תמימה. בעוד זמן לא רב עליונות כוח אופרטיבית, בייחוד באוויר, תהיה בידי האויב. ואז מה יהיה?

הנאמר נואש? הנחיה בחסדו של האויב? הנסתפק בכך שאיש כבר לא ישמיע את דברי הילדות הללו: "אדרבא, בואו, ניפגש", אלא כל אחד יתפלל, אם בשפתותיו ואם בלבו: "מי יתננו ולא יבואו, לא ברקיע ול בגלי-הים ולא בדרכי-היבשה"? לא. אין זו הצעתנו. לא נחיה גם אז בחסדו של האויב. הדאגה והחרדה יהיו הרבה יותר גדולות, הרבה יותר עמוקות. אבל לא אבדנו.

עלינו לזכור כי אפילו יהיה שריון רב יותר או רב-טווחי יותר לאויב מאשר לנו – אף אז לא יוכל להשיג עליונות מוחצת לגבי צבאנו ביבשה. לא כן באוויר. אמנם, גם באוויר נדרשת לא רק ידיעה, אלא גם גבורה. אבל מלחמת האוויר מעיקרה מבוססת על השתלטות על המכונה. אין לנו עוד סיבה ויסוד לזלזל בכשרם של אויבינו להשתלט על מכונות פחות או יותר מסובכות. הם יטיסו מיגים, הם יטיסיו איליושינים. ואם טייסיהם או צוותותיהם ילמדו כיצד להמריא באווירונים כאלה, כיצד להפעיל את הכפתורים המפעילים את מכונת-היריה שלהם, תותחים או הפצצות – ואם אווירוני הקרב שלנו לא יוכלו לפגוש אותם בשחקים, ואם הארטילריה האנטי-אווירית שלנו לא תוכל לפגוע בהם בשמיים – הרי אז לא תידרש מטייסיהם כל גבורה, שום חוכמה יתרה, כדי להמטיר עלינו אש וגופרית, כדי להתקיף את תל-אביב, חיפה, ירושלים – את כל מרכזי האוכלוסים שלנו.

אחרת ביבשה. ידיעת המכונה איננה מספקת. אין זאת התמודדות בין טכנאים יחידים, אלא זוהי התמודדות בין גייסות, בין המונים. זוהי התמודדות בין אסטרטגיה לבין אסטרטגיה, בין רוח לבין רוח, בין מוח לבין מוח. רוח ומוח לא רק של היחיד; גם של הקיבוץ.

ומבחינה זו – ואינני אומר את הדברים הללו לשם נחמה מלאכותית. חלילה לנו לחפש דברי נחמה בלתי מבוססים. אני אומר זאת מתוך הכרה שהדברים נכונים – מבחינה זו אין האויבים שלנו יכולים להשיג עליונות כוח לגבי צבאנו, אפילו יעמדו לרשותם יותר טנקים וטנקים יותר משובחים מאשר לנו.

אם יתקיפו אותנו בתנאים החדשים עליהם דיברתי – עלינו להתכונן לקורבנות-דמים בלתי-משוערים.

אבל, שום החרבה איננה מבחינה צבאית הכרעה. גם אם יוכלו אויבינו, במקרה שלא נקבל את מכשירי ההרתעה המוקדמת או את מכשירי ההדפה בדיעבד, לגרום לנו קורבנות רבים – אזי עדיין לא יצליחו להכריע את הכף במערכה הבין-צבאית. אם תהיה לנו אסטרטגיה נכונה – ואני מקווה שיש לצבא ישראל אסטרטגיה נכונה – הרי היא תסתמך מראשית המערכה על חדירה עמוקה ביותר לשטח המוחזק בידי האויב. אז נכה אותם במרכזי כוחם, מגבם, ובסופו של דבר הניצחון יהיה עמנו, גם אם יעלה בנהרי-נחלי דם. לא אבדנו, גם אם עליונות הכוח שלהם תיהפך להיות אופרטיבית.

אותו פרוסי קר, אכזר, שיכול לכתוב על אפשרות של מלחמות קטלניות בין העמים מבלי להניד עפעף, מבלי שאצבעותיו המחזיקות בעט תרעדנה – כתב, לפני למעלה מ-130 שנה כי אפילו במצב הצבאי והאסטרטגי הקשה ביותר יש לסמוך על אור פנימי בתוך המפקד. המושג של "אור פנימי" מצלצל כמושג מיסטי. והרי דבר אופייני הוא שדווקא קלאוזביץ השתמש במושג כזה בבואו לנתח אפשרויות צבאיות. כי אכן, הרוח במערכה צבאית היא גורם מטריאלי ולא מופשט.

ולכן, גם בתנאים הקשים ביותר אנו מאמינים שעוד יימצא בצבאנו האור הפנימי והוא יפרוץ וידע את הדרך, ויכה באויבינו. והאמונה באור הפנימי הזה מתחזקת אצלנו, ביודענו שאפילו ישיגו אויבינו עליונות כוח כבירה בשטח אחד – בשטח השני – שהוא המכריע בהתמודדות צבאית – לא ישיגו עליונות זו.

בהוסיפנו להשיב לשאלה "מה יהיה", עלינו להשיב על שאלות רבות לחיזוק כוחנו הצבאי. מבחינה זו יש להבחין בין הכוח ההגנתי לבין הכוח ההתקפתי. בשום מלחמה אסור לזלזל במערכת ההגנה. אם היא נשברת – גם ההתקפה עלולה להישבר. ולכן לקחה על עצמה הממשלה האומללה הזאת אחריות-דמים בפני משפט ההיסטוריה על הזנחתה במשך שבע שנים את הקרוי "התגוננות אזרחית", או במילים פשוטות יותר: בניין מקלטים ראויים לשמם. אפילו על המקלטים עושה הממשלה הזאת עסק. אני מבין, שמי שרוצה לבנות מקלט, חייב לשלם בתור בלו למלט, לממשלה המעוניינת בבניין מקלטים, סכום אגדתי וביחס לכסף המוצא במישרין למטרה זו. יתכן מאוד שהבלו מגיע ל-2/3 של מחיר המלט הדרוש כדי לתת גג פחות או יותר בטוח לנשינו ולילדינו במקרה של הפצצה מן האוויר. אם ראיתם פרדוקס דומה לזה בעולם – הגידו.

אנו נקרא לעם לא עוד להתווכח על מקלטים, אלא ממש לגשת למלאכה. זוהי פעולה שיש לעשותה בכל מחיר, וללא כל דחיה.

בכל זאת עלינו לזכור שאין שום תוחלת לישראל, במקרה של מלחמה רבתי, בהתגוננות. כל תקוותנו היא: או בהתקפה, כל עוד לא עברה עליונות הכוח האופרטיבית לידי האויב, או בהתקפת-נגד מיידית, במקרה שהאויב יצא לניסיון שלו להכחידנו מגוי.

לכן, עיקר מבטחנו הוא בהקמת הכוח ההתקפתי של הצבא, או בהרחבתו או בהגדלתו. יש לנו הצעות ברורות מאוד כיצד, בדרך של בניין מחדש של צבאנו, להגביר את כוחו ההתקפתי. הצעה אחת הבאנו לפני ועדת-חוץ-וביטחון. הצעות נוספות עוד נביא לפניה, ועל-ידה לפני המטה. ואנו מקווים, לאחר כל הניסיונות בהם נתנסה דורנו, כי במקומות האלה תהיה אוזן קשבת להצעותינו.

אבל כוחו ההגנתי וההתקפתי של העם איננו קשור רק במקלטים ורק ביחידות המוחצות. הוא גם קשור בכוח האדם שיעמוד לרשותנו ביום פקודה. מבחינה זו אין שום ספק כי דרושה תגבורת, תגבורת רבה מהירה. חלילה לנו להשוות את מצבנו דהיום עם מצבנו בשנים 1947-1948. מהירות הטכניקה הצבאית – גם של אויבינו – הייתה אחרת אז מכפי שהיא היום. אבל העיקר הוא שאז ידענו תאריך. אני יכול לומר את הדברים האלה בשם כל אלה אשר "לא נלחמו ולא יילחמו" – ידענו תאריך. עם סילוקו של השלטון הבריטי, אמרנו בכרוז הידוע: "אנו מזהירים" – תבוא הפלישה מכל צד. ולסכנת הפלישה הזאת עלינו להתכונן בנשק ובאדם – והתכוננו, במידה שיכולנו. כי הרי עדיין חיינו תחת השלטון ההוא; עדיין היינו במחתרת; עדיין נרדפנו על צוואר. היום אין אנו יודעים שום תאריך. מאחר והממשלה הזאת העבירה את היוזמה לחלוטין לידי האויב – בחירת השעה אינה בידינו. האפשרות שהמערכה תתחיל עוד בשלהי דקייטא [שלהי הקיץ] 1956 מספיקה כדי שאנו נדרוש תגבורת מיד.

לכן תצא שוב מעל במה זו קריאה לנוער היהודי בתפוצות הגולה; המתנדבים בעם – קומו ועלו. אם מדברים איתכם על עלייה למען התיישבות – הדברים יפים מאוד. אם מדברים איתכם על עלייה למען הגברת כוח המומחים שלנו – הדברים חשובים מאוד. אבל ביום פקודה אין עוד ערך רב לדברים היפים, ואין ערך מכריע לדברים חשובים. ביום פקודה יש ערך וחשיבות רק לגורם אחד: לכוח האדם אשר יעמוד לרשותנו. אם תרצו ללכת למבואות-ביתר, או למושב ינון או למשמר הירדן, ואם תרצו ללכת לנירים או לאפיקים, ואם תרצו ללכת לירושלים ואם תרצו לשבת בתל-אביב ואם תרצו לגור בחיפה – מבחינת העניין הקדוש שעליו אנו מדברים איתכם היום, אין הבדל. העיקר שתבואו, העיקר שתהיו פה.

זאת צריכה להיות קריאתנו בימים אלה: "עמי", עליית מתנדבי ישראל; עלייה המונית, בעיקר של בני נוער, מכל קצות תבל. אם נמצא יהודי בארץ כלשהי החושב כי הסתרת נאמנותו למדינת-ישראל תעלה את קרנו בעיני שכניו הנוצרים – הוא כמובן טועה; יבוזו לו. הם בטוחים כולם שהוא, היהודי, אוהב את מדינת-ישראל, ואם יש סכנה – יבוא כדי, יחד עם בני עמו, לעמוד בה.

ב-1912 יצאה מונטנגרו הקטנה להילחם נגד טורקיה; במונטנגרו היו בסך-הכל 270 אלף תושבים, אבל הם היו אומרים "יחד עם הרוסים, אנחנו 170 מיליון". לא למען בדיחת-הדעת, אלא למען העניין הרציני של כחיים וכמוות, דרושה לנו היום ההרגשה שמיליון וחצי המיליון של אזרחי ישראל, הם – יחד עם בני עמם בתפוצות הגולה – לפחות 11 מיליון.

הקונגרס הציוני

אחת הבמות בהן נשתמש כדי לנסות לגייס את בני עמנו באשר הם שם ליום פקודה, לפני יום פקודה, יהיה הקונגרס הציוני. הוא היום חשוב – הרבה יותר חשוב – מקודמיו. אנו, כפי שיוסבר לכם על ידי ידידי אברהם דרורי, תתקרב נציגותנו בקונגרס הזה לנציגות של תנועתנו בקונגרס ה-17. ומן הקונגרס ה-17 ועד הקונגרס הזה חלפו כמעט 25 שנה. שני המקרים האלה אינם אלא מקרים. אבל סמליות יש בהם. חשובה מאוד תהיה שליחותנו בקונגרס הציוני הזה, הן מבחינת הקריאה לגיוס כללי של בני עמנו לקראת המערכה הבאה עלינו, לסכנה ולטובה ולניצחון כאחד, והן מבחינת ההגדרה המחודשת של שאיפת עמנו כפי שאנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נשאנו אותה מאז נקראנו אל דגלו, לא רק מבחינה מוסרית-היסטורית, אלא גם מבחינה מדינית ממשית.

כולנו נוכחנו לדעת שהמדיניות ה"ריאליסטית" כביכול של אלה שביססו את האסטרטגיה המדינית שלהם על שני יסודות "מוצקים": אשליה והתכחשות בלתי כפויה, מרצונם החופשי, לזכותו ההיסטורית של עמנו – הייתה למדיניות דמיונית. לפני מספר חודשים נפגשתי עם סופר גדול בישראל, שהיה פעם ממתנגדיו החריפים ביותר של מורנו ורבנו ראש בית"ר, והוא – הסופר הזה – אמר: "כיבדתי מאוד את זאב ז'בוטינסקי. אבל התנגדתי לו. הייתי משוכנע שהמדיניות שלו היא פנטסטית, ואילו המדיניות של יריביו היא מדיניות מעשית. נוכחתי לדעת שבדיוק להפך: ז'בוטינסקי, אשר נחשב על ידי כהוזה, הוא היה הריאליסט. ואילו אלה שנחשבו על ידי כריאליסטים – הם יצאו כפנטסטים." זה קרה אף קרה בימינו. המדיניות שלהם נחשבה לריאליסטית – היא הייתה לדמיונית; המדיניות שלנו, אשר נחשבה לדמיונית –  הייתה לריאליסטית. נוכחנו שאשליית השלום התנפצה לרסיסים, וההתכווצות של עם ישראל על מולדתו למה שכבשנו בכוח הנשק ב-1948, הייתה ראשית מפלתנו בכל בירות העולם, ואינני חייב להוסיף מילה נוספת כדי להסביר זאת: הנה, עומדת התביעה של עם ישראל – קווי שביתת-הנשק של 1949, הנה עומדת התביעה הערבית – לכאורה קווי ההחלטה מנובמבר 1947, למעשה הימה – ובין שתי התביעות האלו צריך לעשות פשרה. ומן הלחץ המעצמתי או הבין-מעצמתי ל"פשרה" כזאת – כלומר: לנסיגת ישראל אפילו בלי ניסיון של התמודדות צבאית – אין מנוס.

משום כך נביא, כתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, 25 שנה לאחר שהוא הביאה, את הדרישה לומר לעולם כולו את האמת, משום שבאמת עצמה יש כוח אדיר, כוח מגשים גדול, והיא: ארץ ישראל כולה שלנו. בפני הקונגרס הזה נביא את הדרישה הזאת ובהרחבה יסביר אותה ויעמיק את תוכנה ידידי ראש האיגוד העולמי החרות-הצה"ר בפועל דוקטור יוניצ'מן, בהרצאתו.

גורם הזמן בשיקולינו

ידידי שלי. בכל מחשבותינו, גם בשנים האחרונות, ובייחוד בחודשים האחרונים, גורם אחד לנגד עינינו: הזמן. ידענו והזהרנו כי הזמן הוא החבלן הגדול ביותר במדינת-ישראל, וצריך לעשות כדי להתגבר עליו. ועל כן לא פסקנו מלייגע את מוחותנו – בייחוד בחודשים האחרונים – מה לעשות כדי להחיש את ההתפתחות לקראת הוצאת השלטון, לקראת הוצאת אמצעי הביצוע הממלכתיים, מידי אלה שמעלו בו ולא השתמשו בהם למען האומה, והעברתם לידי אלה שלא ימעלו בו, ואשר ישתמשו בהם למען הבאת הגאולה השלמה. בלי אמצעי ביצוע ממלכתיים אין לשנות עוד דבר. זוהי קביעה פשוטה. מדי פעם בפעם אני רואה לעצמי חובה לחזור על האלף-בית הזה. אמצעים בידינו. ולכן לעולם לא נאמר שאנו – גם לאחר התחזקותנו הגדולה בבחירות – יכולים, כפי שאנו רוצים – לשנות את פני הדברים בישראל, במהרה. דרושים לנו למען שינוי פני הדברים בישראל, במהרה. דרושים לנו למען שינוי פני הדברים אמצעי הביצוע הממלכתיים. וכל השוואה עם תקופת המחתרת היא שטחית לחלוטין. כי אז בידי יריבינו לא היו אלא אמצעים כאילו-ממלכתיים – פסבדו-ממלכתיים – ובידינו היה אמצעי פסבדו-ממלכתי. הוא היה מבחינה כמותית, מבחינת הכוח המטריאלי, הרבה יותר קטן מזה שהיה בידיהם. אבל הוא היה מופעל, ולכן היה בעצם יותר גדול מן הכוח הבלתי-מופעל של האחרים. עכשיו המצב שונה לחלוטין. בידיהם מצבים ממלכתיים, ובידינו אין, ולא ייתכן שיהיה – מלבד תנועה ציבורית חופשית, מאמינה ולוחמת, גוברת והולכת – שום אמצעי ממלכתי אף לא אמצעי כמו-ממלכתי.

הדברים שאני אומר היום יש בהם התאכזרות עצמית; אבל אני חייב להשמיעם, משום שיש בהם אמת פנימית. וחברינו חייבים לדעת כי אולי כולנו יחד עומדים בפני פרשת סבל שלא אנו הבאנוה, לא על עצמנו ולא על בני עמנו. אבל זהו המצב, וצריך לראותו בעיניים פקוחות. ומה שלא נוכל לעשות – לא נקבל על עצמנו לעשות, לאמור: בלי אמצעים ממלכתיים לא נוכל לשנות שינוי יסודי את פני הדברים במדינה.

אבל השינויים דרושים לנו, והזמן הוא חבלן. חשבנו: איך לעשות, מה לעשות, כדי להחיש את התהליך הזה. המחשבות האלו אינן קשורות במעמדה של תנועתנו. אילו התפתחות הדברים במדינת-ישראל הייתה דרך הטבעית, יכולנו להכריז על עצמנו כעל תנועה בוטחת, ובמידה ידועה גם מאושרת, יודעת שנצחונה הוא בלתי-נמנע. הדבר הזה אינו קשור באמונה מיסטית, אלא בהכרת המציאות ובראייתה. הוא אינו קשור רק בקפיצתנו פי כמה-וכמה מעל לכוח הציבורי המסורתי שלנו. הוא קשור גם בהתפתחות במפלגה השלטת. מי יתנני ויכולתי להביא את כל המועצה, לא רק ליציע הכנסת אלא גם לאולם הכנסת, והייתם רואים: אין זו עוד אותה מפא"י. קבוצות-לחץ! ראש מפא"י בעצמו הודה בכפר-ויתקין שמפלגתו אינה למעשה מפלגה אלא היא מורכבת מקבוצות-לחץ (הוא גילה לנו סוד), וכל קבוצת-לחץ מתחרה ברעותה-יריבתה. והאין זה אופייני בעיניכם, כי אחרי מה שקרה בינם לבינינו ביום ג' האחרון, באים ראשי מפא"י ואומרים "הוא אשם"? זוהי מפלגה יורדת. תהליך ירידתה החל. כל קריאותיהם למוסר, לצנע ולצניעות נופלות על אוזניים אטומות, משום שנהרס לחלוטין האמון בדבריהם, האמון בקשר שבין הדברים לבין המעשים.

למפלגה הזאת אין עוד תקומה. היא תרד מהשלטון. זהו תהליך היסטורי בלתי-נמנע. וודאי, במידה שתרד, תחזיק יותר בציפורניים ובשיניים בשלטון. זו לא תהיה טרגדיה כל-כך גדולה. אבל ירידתה בלתי-נמנעת. אחת ההוכחות ניתנה לנו בדרום. אני מצטרף, ידידי היו"ר, לברכה הלבבית שהשמעת הערב לידידינו החדשים תושבי ינון. לא אכנס לשום פרטים על מה שאירע בינון. עובדה היא שרוב התושבים החליטו להצטרף אלינו. עובדה היא שמפא"י השתמשה בכל אמצעי הנשק הנמצאים בידה, כדי להדביר את רצונם זה של רוב התושבים: איום, לחץ, הרעבה ופיתוי – כל כלי הנשק ירו – ולא שברו.

נעשה ניסיון שבירה, לשם פת לחם, של הרוח במושב אחד, לא גדול – והוא נהדף, לעיני שאר המושבים. זוהי התפתחות אופיינית מאוד. ואם השפעת הטרור הכלכלי תיעלם מישראל – מה נשאר עוד בידי מפא"י, אשר החלה להיות שנואה על חברי שורתה?

אני מסכם את הנקודה הזאת ואומר שאילו יכולנו לסמוך על ההתפתחות בדרך טבעית – היינו הולכים לבחירות לכנסת הרביעית, היינו מתחזקים – ייתכן שכבר בבחירות הללו היינו עולים על מפא"י ויוצאים כמפלגה הראשונה בישראל. ואם לא – מה בכך? היינו הולכים לבחירות לכנסת החמישית. אני מניח שיש יסוד מוצק ביותר לשער שבכנסת החמישית היינו עולים על מפא"י בנציגות הציבורית. מה היה עלינו לדאוג? אין אנו יכולים לשבת באופוזיציה? יושבים וותקים אנחנו, אם בבית-הסוהר ואם באופוזיציה. אנו מחומר אחר קורצנו. השלטון בכלל אין לו בעינינו שום חשיבות, אלא אם כן הוא אמצעי ביצוע, דרך להגשים.

היינו מחכים. גם אלמלא פעולתנו, היינו יכולים לסמוך על צו הצדק ההיסטורי ועל הפסוק שיש רק לשנות את הכתיב שלו: "תמוטט רשע רעה". ההתמוטטות של המשטר העומד על הרשע והלחץ של טרור כלכלי היא בלתי נמנעת. ואנו עומדים מולו – היחידים העומדים מולו ונגדו – והעם יודע זאת.

אבל אין לנו זמן. הזמן הוא חבלן. ואנו מייגעים את מוחותינו: מה לעשות כדי לקרב את השינוי. כי הן מבחינה חיצונית והן מבחינה פנימית הם עלולים להעלות את כולנו על שרטון-דמים, להרוס את שארית המוסר בישראל, את שארית האמון באומה, וגם להביא לידי מה שכינינו – אני חושב שבצדק – "מלחמת ייאוש", בה הניצחון – אנו מאמינים בו באמונה שלמה – עלול לעלות לנו בקורבנות כל-כך בלתי-משוערים, שאולי גם לנו יהיה, כפי שיאמר ההיסטוריון הבא, מעין "ניצחון פירוס".

לקריאת המשך הנאום הקליקו כאן