על הלאומיות
העיתון 'אוטצ'סטבו' אומר, בדברו על הפטריוטים השמרנים מקרב העם הרוסי: 'נדמה לרבים מהם כי בשעה שאנשים, אשר מוצאם איננו רוסי שורשי, מביעים רגשי שייכות לוהטים למולדתם, לארצם ולשפתם, שנתן להם האל, וכן רגשי שייכות לכל המאפיינים הייחודיים של חיי היומיום וצורכיהם, משמע שבנאמנותם לייחודיות הזרה הזאת מסתתרת בהכרח מזימה מרושעת כלשהי נגד רוסיה...'.
השמרנים הרוסים אכן רואים את העניין כך. ועקב נקודת המבט הזאת שלהם הם סופגים לעיתים קרובות התקפות מן הפרוגרסיסטים הרוסים.
והנה, בשעה שהשמרנים חוטפים מן הפרוגרסיסטים בעניין זה, אני רוצה לומר תמיד: ׳תמימי דעים אינם מזהים זה את זה ומכים זה את זה׳.[1]
הרי עלינו להפגין יחס צודק כלפי אנשי הקידמה הרוסים ולהדגיש: בנקודה זו אין מחשבתם שונה כלל ממחשבתם של השמרנים הרוסים. שוררת ביניהם תמימות דעים מלאה.
הרשו נא לי לשנות מילים מספר באותה התוכחה שלקחתי מן העיתון 'אוטצ'סטבו'. וכן את אותה התוכחה עצמה, שהופנתה אל השמרנים, יהיה אפשר להפנות בקלות גם אל הליברלים: 'נדמה לרבים מהם כי בשעה שבני לאום מסוים מביעים רגשי שייכות לוהטים למולדתם, לארצם ולשפתם, שנתן להם האל, וכן רגשי שייכות לכל המאפיינים הייחודיים של חי היומיום וצרכיהם, משמע שבנאמנותם לייחודיות הלאומית שלהם מסתתרת בהכרח מזימה מרושעת כלשהי נגד הקידמה...'.
שיניתי רק את המילים המודגשות, ומיד נקודת המבט של הפטריוט-השמרן-מן-השורה נהפכת להשקפתו של איש-הקידמה-מן-השורה. אותו איש-הקידמה-מן-השורה עצמו, העומד על דעתו בכל מקום ובכל אתר וטוען, כי האידאלים של אדם הגון צריכים להיות אידאלים חברתיים וכלל לא אידאלים לאומיים, שהרי הלאומיות היא דבר דוחה.
שאלתי את הטוראים האלה, את אנשי השורה הצועדים בסך: 'רבותי, אולי אפשר לשלב בדרך כלשהי סימפטיות לאומית באידאלים החברתיים האיתנים שלכם?' והטוראים טלטלו את ראשיהם ופסקו: 'אי אפשר בשום פנים ואופן', וביקשו להוכיח לי את הדבר באמצעות הניגוד שלהלן:
'דרך אגב, אנחנו, הפרוגרסיסטים, רוצים שלא יהיו עוד מלחמות ולא רדיפות לאומיות. אנחנו רוצים שהלאומים השונים יתמזגו יחדיו כאחים וישכחו את המחיצות ואת הגבולות המפרידים ביניהם. ואילו השמרנים בולמים את ההתמזגות הזאת: הם מתאמצים לשמר את לכידותו השבטית של כל לאום ולאום. האידאל שלהם מנוגד לחלוטין לאידאל שלנו...'.
הרגשתי צורך לומר: 'תמימי דעים אינם מזהים זה את זה', דווקא מפני שאיש הקידמה מתנפל על השמרן כעבור רגע, מאחר שהאחרון אינו מפגין כבוד כלפי בן לאום זר.
למעשה, כאשר איש הקידמה מגן על בן לאום זר הוא צודק. אבל מהו מחירה של ההגנה הזאת, אם אין היא נטועה בקרקע טבעית, אם אין היא מושתתת על יחס של כבוד כלפי מאפייניו של הלאום הזר, המייחדים אותו באופן כללי, אלא על עיקרון שונה לחלוטין?...
הפרוגרסיזם הרוסי הוא דבר נחמד, והפרוגרסיסטים הרוסים הם אנשים נחמדים. אבל יש להם תכונה אחת שאינני אוהב: הישירות הסרגלית של אורח חשיבתם... תמיד נדמה להם שדרכו של ההיגיון, לכל אורכה, היא קו ישר חדגוני.
אבל דרכו של ההיגיון היא קו מפותל, מסובך, עשיר בתפניות פתאומיות ומפתיעות. הדרך הזאת מוליכה אתכם פעם ימינה, ומצביעה שם על נקודה שיש בה אמת: ופעם היא זורקת אתכם שמאלה, וגם שם אתם נתקלים בגרגיר של אמת.
ואילו קוצר הראייה של הישירות הסרגלית, הצועד תמיד קוממיות אך ורק בכיוון שאפו מוביל אותו אליו, יגנה אתכם על כך בחומרה ויאמר: ׳אתם סותרים את עצמכם!׳ מין משפט סקרמנטלי כזה, שיורים אותו לעברו של כל אדם שהחליט להסיר את סכי העיניים הסוסיים שלו, להסתכל היטב סביבו, ולהקיף במבטו את כל הצדדים של החיים...
לדעתי אדם יכול להיות חסיד של אידאלים חברתיים נרחבים בני זמננו, לשאוף לאחוות העמים, ובה בעת להישאר חסיד מושבע של הלאום.
הפרוגרסיסטים הרוסים מרבים להשתמש במילה 'מדעיוּת'. וזה לא מפריע להם לראות את השאלה הלאומית בצורה ילדותית לגמרי. אינני מבקש לומר, שהעתיד מצטייר בעיניהם באור ורוד. זוהי אופטימיות חוקית לחלוטין. גם בעיניי הוא מצטייר בתאורה נעימה למדי.
גם אני מקווה, שבעתיד יקום סדר חדש, אשר יכונן קרקע חברתית, שגוף האנושות ורוחה ייראו עליה בריאים יותר. וגם אני מניח, שבאותם ימים כבר לא יהיו מלחמות ולא יהיו רדיפות לאומיות. ולא משנה לאיזו פינה נידחת של ארץ זרה אקלע – בכל מקום ארגיש כאילו אני נמצא בין שכנים וחברים טובים.
אבל לאיש הקידמה הרוסי הן לא די בכך. הוא חולם על משהו גדול יותר. הוא רוצה שבאותם ימים של עתיד מאושר, כשאקלע לארץ זרה – לא זו בלבד שלא אחוש בה יחס עוין כלפי, אלא אף לא אבחין כלל בשום הבדל בין תושבי המקום ובין בני ארצי. הוא רוצה שארגיש שם ממש כמו בביתי שלי. 'לא צליל חדש ולא קלסתר פנים שונה [...] אותה שיחת נשים, אותו סגנון לבוש...'. בקיצור, כאילו לא עזבתי את אוֹדסה.
ומה עם מאפייניו הייחודיים של הלאום?
'סיפורים!' יאמר לי איש הקידמה. 'אפילו היום אותם מאפיינים ייחודיים כבר מתנוונים לאט לאט בהשפעת התרבות הכללית. איש האינטליגנציה הרוסי דומה כבר היום לאיש האינטליגנציה האנגלי יותר משהוא דומה לאיכר הרוסי. ובחלוף הזמן ילך ויתחזק הדמיון הזה, ולבסוף יצמצם בהדרגה את "מאפיינים הלאום" המהוללים שלך עד למינימום בלתי ניכר...'.
הנה לכם דוגמה לאותה ישירות חשיבה פשטנית, שדיברתי עליה קודם לכן.
אמנם כן, היום אנחנו מוצאים הרבה יותר מן המשותף בין שני אנשים אינטליגנטים בני עמים שונים מאשר בין נציגים של שתי שכבות חברתיות שונות באותה ארץ עצמה. איש האינטליגנציה הרוסי מיטיב להבין וחש קרבה רבה יותר למחשבותיו ולהלוך רוחו של איש האינטליגנציה הנורבגי, הספרדי, או בן לכל עם אחר, מאשר למחשבותיו ולהלוך רוחו של איש כפר רוסי, שמוצאו מפשוטי העם.
אבל מדוע כאלה הם פני הדברים? משום שתהום עמוקה פעורה בחברה שלנו בין שכבות החברה השונות. משום שהאווירה שהמוני העם גדלים ומתחנכים בה רחוקה מן האווירה המעודנת והתנאים המשופרים שאתה ואני מתפתחים בהם.
ומשום כך אתה ואני לא נצליח להבין את האיכר הפשוט, ובה בעת נבין בנקל את איש האינטליגנציה האירופי, אשר רגיל לישון מילדותו על מזרנים כמו שלנו, לצפות באותן הצגות תיאטרון וללמוד מספרי לימוד שאינם שונים משלנו.
ואם כל זה היה נמשך כך גם הלאה, אם התהום שבין שכבות החברה השונות הייתה הולכת ומעמיקה עוד ועוד, אזי החלוקות ה׳אנכיות׳ של האנושות, כלומר, ההבדלים שבין הלאומים השונים, היו באמת מיטשטשות עד מהרה לעומת החלוקות ה׳אופקיות׳ האדירות של הריבוד המעמדי.
אבל... אבל נראה שעגלת הקידמה איננה מתגלגלת בכיוון הזה; היא מתגלגלת דווקא בכיוון ההפוך - ודווקא הפרוגרסיסטים צריכים להיטיב לדעת זאת מכל אדם אחר.
האנושות נעה אל מצב שיהיה אפשר לטשטש בו את המחיצות הבין-מעמדיות, ובהדרגה להסירן לחלוטין. וזאת כדי שיהיה אפשר להעניק לכל האזרחים תנאים טובים במידה שווה להתפתחות רוחם וגופם.
לפי אמונתי העמוקה, זהו כיוונה של ההיסטוריה. וככל שנרחיק לכת בכיוון הזה, כן איש האינטליגנציה והאיכר הפשוט יתקרבו זה לזה ברוחם. עד אשר לבסוף יימצאו זה לצד זה ויפתחו בשיחה איש עם רעהו כשווה עם שווה; שיחה שבמהלכה יחליפו ביניהם מחשבות השייכות לאותו משלב עצמו.
כל כולה של טכניקת התהליך הקרוי בפינו ׳קידמה׳ נועדה לבטל את האי־דמיון הבין־מעמדי. וכאשר יבוטל - מה יהיה אז?
לאמתו של דבר, גם היום אין איש האינטליגנציה הרוסי דומה כל כך לאיש האינטליגנציה הצרפתי, כפי שהגרמני איננו דומה כל כך לאנגלי. אלא שהאי־דמיון ביניהם זניח בהשוואה לאי־דמיון הבין-מעמדי בגבולותיה של אותה אומה, עד שאנחנו כמעט לא מבחינים בראשון בגלל אדירותו של האחרון.
כאשר ייעלם האי-דמיון הבין-מעמדי, דווקא אז נבחין באי-דמיון בין הלאומים בבהירות רבה במיוחד. וזאת מפני שהקידמה לא תוכל לסלק את קווי האי-דמיון האלה.
הקידמה תחדיר לתודעת הלאומים השקפות צודקות בשאלות חברה. הקידמה תעניק להם לכולם במידה שווה אמצעים טכנולוגיים רבי-עוצמה למאבק באיתני הטבע. מובן שהקידמה לא תצבע את שמי איטליה בצבע זהה לשמי פינלנד, ולא תהפוך את שווייץ לארץ שטוחה או את רוסיה לארץ הררית.
תנאי הטבע השונים יוצרים את הגזע. התסבוכת המורכבת התוססת של הגורמים הכלכליים משחיתה ומעוותת כל כך את מאפייני הגזע, עד שהשפעתו נעלמת מן התהליך ההיסטורי כמעט לחלוטין. השפעתו הלכה ופחתה כל כך בחלוף הזמן, עד שבזמננו המדע כמעט מתעלם מן המושג גזע.
אבל אם תצליח הקידמה אי־פעם לעשות סדר במערבולת האינטרסים הכלכליים המגוונים ביותר, לאחר שתשלב אותם באמצעות סינתזה משותפת - דווקא אז עקרון הגזע, שהוסתר לפני כן בצלן של השפעות אחרות, יזדקף וישגשג במלוא אונו.
מאפייני הלאום הייחודיים לא זו בלבד שלא יתבטלו בהשפעת הקידמה, אלא אדרבה: הם יזכו למרחב מחיה גדול יותר, לחירות רבה יותר בעתיד...
לדעתי, כך יהיה. ואני סבור שהעתיד יהיה טוב ממה שקדם לו. ככל שהרכב התזמורת מגוון יותר, כן הסימפוניה שהיא מבצעת יפה יותר. הכינור מביע את מה שהחליל אינו מסוגל להביע, ויש קטעים שאינם מתאימים לקלרנית וצריך לבצעם בנבל.
לכל כלי גון צליל משלו, ולכל לאום מבנה רוחני מיוחד משלו. יש להוקיר את גוני הצלילים האלה של הלאומים, לשכללם ולא לאפשר מצבים שהכינור ינגן בהם כטרומבון – והצ'כי יהיה דומה לצרפתי.
החיים, אין פירושם תספורת אחידה לכול, אלא רבגוניות והרמוניה בשביל אין-ספור אנשים בעלי אופי אינדיבידואלי, שאינם דומים איש לרעהו. הלאומיות היא ביטוי לאינדיבידואליות של העמים.
[1] פרפרזה על יותנן א 11 לפי התרגום הרוסי. בתרגום העברי (של דליטש): 'הוא בא אל אשר לו ואשר המה לו לא קיבלהו׳.
