על הטופס, בגלוי

א.

הביטוי אינו שלי; שאוּל הוא. מקורו במילון הצבאי. השתמש בו ראש הממשלה, מר רבין. כוונתו המודגשת היתה, כי, אם מצרים רוצה בנסיגת ישראל מן המעברים האסטרטגיים ומשדות הנפט בסיני, יהיה עליה להצהיר במפורש, בגלוי, "על הטופס", כי... ההמשך אינו ברור. המושגים הם מטושטשים. המונחים מבולבלים. פעם תבע מר רבין הסכם בעל משמעות מדינית; פעם אחרת, היה מוכן להסתפק בהסדר צבאי. בראיון אחד דיבר על אי-לוחמה; בשיחה נוספת עמד על אי-שימוש בכוח, בכנסת העלה את הרעיון של ביטול מצב המלחמה.

אין ספק, כי המרת ההגדרות נובעת מחוסר ידיעה, אשר לצערנו הוא מנת חלקם של שרים רבים יותר, מאשר בכל הרכב קודם של הממשלה. יש הבדל בין המושגים. הברור בהם הוא ביטול, או סיום, מצב המלחמה. בדרך כלל מופיע סעיף כזה בפתח דברים של חוזה שלום. אפילו הצהרת השלום בין ברית המועצות לבין יפן משנת 1956 כוללת התחייבות הדדית כזו. אבל אי-לוחמה, או אי-שימוש בכוח יכולים להתפרש גם כמעין הפסקת אש, או שביתת נשק. אין מדינאי הידוע מהו שח, שיתעלם מהבדלים אלה. רק מי שעומד בראש ממשלתנו מפליט מושגים מתחלפים בלא התבוננות, בלי שיקול ראוי לשמו.

בלבול המוחין הזה מתרחש אחר, ועל אף, הניסיון של הסכמיה הפרדה. ד"ר קיסינג'ר, אשר כל מי שמכירו מתאונן על שיטתו לקבוע ניסוחים דיפלומטיים דו-משמעיים, שכנע את קהיר ואת ירושלים לקבל, כיסוד להסכמים אלה, את הסעיף הנודע, לפיו הם יהיו צעד לקראת השכנת שלום צודק ובר-קיימא... בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 338. לישראלים הוא "מכר" את הרישא; וקלי הדעת בתוכנו היו שבעי רצון, ממש מתרוננים. מהפרדת הכוחות, אמרו, נצעד אל השלום; הן זה כתוב במפורש. למצרים, וכן לסוריה, נתן מזכיר המדינה את הסיפא. החלטה 338, המבטיחה את ביצועה, על כל חלקיה, של החלטת 242, התובעת נסיגה משטחים כבושים על פי האקדמה, הנחשבת לחלק מן ההחלטה, והקובעת, בהקשר עם מלחמת ששת הימים, כי אין בשום אופן לרכוש שטחים על ידי מלחמה. עכשיו אנו משלמים את מחירה של הדיפלומטיה הדו-משמעית. אנחנו דורשים "משהו" שיוכיח התקדמות לשלום; אויבינו טוענים, כי אם המדובר הוא בהדר ביניים, הובטחה להם נסיגה ישראלית נוספת, בלי הסכם שלום, אשר אליו אפשר "להתקדם" רק על ידי המשך הנסיגות. כאמור, על אף ניסיון קרוב זה, אין הממשלה פוסקת מלשחק בהפרחת בלונים, אשר כל סיכה, בנגיעתה, תוציא מהם את האוויר. המושגים הפשוטים, הבהירים; שלום וחוזי שלום, נעקרו ממילונה המדיני.

ב.

נותרה המלה "בגלוי". הממשלה וראשה מייחסים לה, כפי הנראה, חשיבות בלתי רגילה. הבו לנו טופס, ירשום בו סאדאת את התחייבותו, יחתום עליו וייוודע בעמים מה תוכנה. האופי המפורש, הפומבי של ההבטחה הוא הקובע את ערכה בעיני הדוברים הרשמיים של מדינת ישראל, אבל אם כך הדבר, אין מנוס מן המסקנה, כי הדברים הגלויים, הנאמרים על ידי הערבים בעצם ימי ביקורו של ד"ר קיסינג'ר במזרח התיכון, הם רבי-חשיבות, להבהרת היחסים ביניהם. כי את החבל הזה אי אפשר להחזיק בשני קצותיו; הוא ארוך מדי. אין לומר, כי התחייבות גלויה היא בעלת ערך מכריע ולהוסיף, בנשימה אחת, כי בהודעות גלויות של הערבים אין להתחשב כלל. אין איש סביר, שישלים עם סתירה כזו; היא עמוקה מני כל תהום. חובתנו, אפוא, להתבונן היטב, מה אומרים נו, בימים אלה, הערבים, בגלוי דווקא.

היתה התקפת הדמים על מלון "סבוי", הזכור לטוב מימים אחרים. כל החייתיות, הנוצרת בלב האדם מחמת שנאה טורפת, הופיעה בהתקפה זו של שליחי עראפאת. מלון. אנשים, נשים, ילדים. הם מוּצאים מחדריהם ונדחסים לחדר אחד. לידה של אשה – דווקא! – מחוברים מטענים של חומרי נפץ. עליה להמתין עד אשר... אימת מוות, אשר אין מחרידה ממנה, קודמת להפעלת המטען המרסק. שׂטניוּת אנטי-אנושית כזו היתה רק בארץ הנאצים, ובלבותיהם.

על פרשת אימים ודמים זו, מה אומרות הממשלות הערביות, השוכנות כבוד בארגון האומות המאוחדות? מסתבר, כי מקהיר ועד דמשק ומבגדד ועד טריפולי, הכל משבחים ומפארים את הרצח כ"מעשה גבורה", אשר כדאי, ורצוי, לחזור עליו. אין הסתייגות. אין הבעת צער. צהלה. במלון "סבוי" הוכח, כי "הישות הפלשתינאית" קיימת. זו הדרך לשחרור. כך הם אומרים – כולם. ובגלוי, בפרהסיה, באוזני כל העמים. האין ללמוד ממה שכתוב ב"טפסים" האלה על הכוונות, על השאיפות, על המזימות? הן עלולים אנו לחטוא שאול לילדינו, אם לא נשים לב להזדהות הגלויה של ממשלות ערב עם מטרתם ושיטתם של ארגוני המרצחים.

ג.

הרצח הסיטוני במלון "סבוי" הלהיב את דמיונו של אסאד בדמשק. לא נתקררה דעתו, עד שהציע, תחת הרושם של המבצע האדיר, פיקוד משותף עם ארגון הגג של המרצחים ואיחוד טריטוריאלי עם המדינה העראפאתיאנית, העתידה לדעת, לקום. זוהי הודעה סורית גלויה, רבת-עניין, תוך דיון על הסדרי נסיגה בדרום ובצפון גם יחד. מילא, פיקוד משותף, לכל הדעות, נהנים ארגוני המרצחים מתמיכתן של מדינות ערב, של מלכיהן ונשיאיהן, בכסף, בנשק, בהדרכה, בסיוע דיפלומטי, בכל. אבל איחוד בין-מדינתי? מסתבר, כי דמשק הבעת'יסטית לא ויתרה כלל על "סוריה הדרומית", הלוא היא ארץ ישראל. אסאד משוכנע, כי, בעבות ההחלטה ברבאט, יימסרו חלקי ארץ ישראל המערבית לשלטונו של עראפאת והוא, השליט הסורי, מציע מראש איחוד ביניהם ובין ארצו. יש יסוד להניח, כי תכנית כזו יכולה למצוא תמיכה במוסקבה. ההשפעה הסובייטית תחדור ללבו של המזרח התיכון; הנשק הבולשביקי יתקרב למרכזי האוכלוסין של מדינת היהודים.

זוהי השעה, שבה ממשלה ישראלית אחראית צריכה לפתוח בהסברה רבתי בעולם המערבי, במיוחד בארצות הברית, על המזימות הנרקמות נגד כולנו. כי גם באמריקה החל להתרחב הפטפוט על הצורך בהקמת מדינה פלשתינאית, הקרויה עצמאית. אבל מה יכולה לעשות ממשלה המכירה ב"ישות פלשתינאית", אך מציעה כי היא תחובר דווקא לממלכה ההאשמית. כל בר-דעת ישיב, בבוא היום, כי לא לישראלים לקבוע, עם מי צריכה אותה "ישות" להתאחד. זה עניינו של עראפאת. אם הוא יעדיף את אסאד על חוסיין, איך אפשר למנוע את האיחוד בפניהם? שוב אנו רואים, אילו סכנות בכוח מביאה עלינו המדיניות חסרת האחריות של ויתור על שטחי ארץ ישראל, של ויתור על היסוד ושמו: הזכות. עדיין ישנם קלי-דעת בתוכנו הטוענים, כי הזכות היא "תיאוריה"; מסתבר, כי אין לך דבר ממשי ממנה. אם על הזכות ויתרת פתחת לפניך סכנות ממשיות, אשר שיעור וגבול אין להן.

ד.

מן העבר השני ניצב סאדאת המצרי. גם הוא חש התרוממות רוח כלל-ערבית על מה שהתרחש, לפני שבוע, בחוף ימה של תל-אביב. ההרס וההרג הניעוהו להזהיר את ישראל, כי אם היא לא תכיר בארגוני המרצחים כדוברים היחידים של ערביי ארץ ישראל, יהיו לה – "סבוי"-ים נוספים.

הנה לנו טופס מצרי. הכל כתוב בו, בגלוי. ישראל צריכה לסגת, בכל הגזרות, לקווי ה-4 ביוני 1967. בשטחים שיפונו על ידי המדינה היהודית, תקום מדינה פלשתינאית. סאדאת עדיין לא הספיק לשקול את הצעתו של אסאד, בעל בריתו, לגבי האיחוד האפשרי של המדינה החדשה עם סוריה. מי יודע? אולי גם הוא ירצה, באחד הימים, חלק באזור הזה. דובר מצרי חשוב חסנין הייכל, מעולם אינו שוכח להזכיר את הצורך ההיסטורי בחיבור יבשתי בין מצרים ובין המזרח הערבי. והן פרוזדור בין יהודה ושומרון ובין עזה, לוּ היתה מה המדינה הפלשתינאית, הוא, לדעת כל מקימיה, כורח בלתי נמנע. אבל יהיו ההסדרים בעתיד, לא הרחוק, אלא הנראה לעין, אשר יהיו, ברורה היא המגמה האסטרטגית של ריסוק ארץ ישראל.

המטרה של האויב, לטווח לא רחוק, היא, אפוא, ברורה. הוא אפילו אינו מנסה להסתיר אותה. להיפך. הוא מדבר עליה, אם מותר לומר כך, בכל גילוי הלב. ישראל חייבת לדעת מראש, כי שום הסדר ביניים לא יפתור את הבעיה המצרית-ישראלית, ולא ישנה את היחסים בין שתי המדינות. כשמו של הסדר כזה, כן הוא. זו תהיה נסיגת ביניים. אחריה תידרשנה נסיגות נוספות, ובכל הגזרות, עד אשר נגיע לקווים שקדמו למלחמת ששת הימים, ותקום מדינה בשלטונם של המרצחים מקריית שמונה, מעלות, שמיר, נהריה, מבית שאן ומ"סבוי". הכל ברור וגלוי.

לקבל, בהסדר ביניים, שטחים נוספים, ובעיקר את מעברי המגן ואת מקורות האנרגיה – מדוע לא? באחד הימים אמר סאדאת, כי סירוב מצרי לקבל מידי ישראל שטחים, המוצעים על ידה, היה בבחינת "בגידה". אין לסתור את ההיגיון בגישה זו. אפשר לקבל שטחים בלי מאמץ, בעזרת הידיד היקר הנרי, על ידי מספר דילוגים מעופפים בין ירושלים ובן אסואן – מי פתי וימאן? אבל המטרה לא נשתנתה. יש למצרים מפה מדינית של המזרח התיכון, כפי שצריך לשרטטה, בהתאם לשאיפותיה הידועות של האומה הערבית. בינתיים נשוב ונשים צבע ערבי על חלק מן המפה, ונוסיף להתקדם עם המכחול ביד... אם החרב אינה דרושה, למה להוציאה מנדנה; השימוש בה הוא תמיד מסוכן, פן תישבר.

ה.

עיתונאית חשובה, המלווה את הפקיד הבכיר במטוסו של ד"ר קיסינג'ר, הודיעה, כי ישראל תיסוג מאבו-רודס מן המיתלה ומן הגידי ותקבל "משהו בכתב". יש לשער, כי היתה בהגדרה לגלגנית זו מן ההפרזה. ייתכן, כי הכוונה היתה לכך, ש"הפקיד הבכיר" יציע משהו בכתב תמורת הנסיגה-בלא-שלום מעמדות המגן החיוניות לביטחון ישראל. היא עדיין לא קיבלה, במובן ההסכמה, את "התמורה" הזאת.

אבל ההגדרה עצמה היא אופיינית למצב, שנוצר בעטייה של מדיניות-בזבוז-פרי-הניצחון, המנוהלת על ידי החלשה בממשלות שקמה אי פעם בישראל, מאז חידוש עצמאותנו. "משהו" – בכתב, על הטופס. זה לא יהיה שלום. זה לא יהיה ביטול מצב המלחמה. על פי כל הסימנים והידיעות, זו גם לא תהיה אי-לוחמה, אם מישהו מבין, או יודע, מה משמעותו האמיתית של מושג זה. על שלילת כל האפשרויות האלו, לרבות תביעותינו הרשמיות המבולבלות, שמענו מפי המצרים, המלווים את הודעותיהם באלה ובשבועה. לסאדאת יש המצאה משלו. הוא מוכן להבטיח, כי אחר הנסיגה מן המעברים ומשדות הנפט, הוא לא יפעיל כוח, כל עוד יימשך המשא ומתן, בז'נבה או מחוצה לה, להתקדמות לעבר ההסדר הסופי. במלים אחרות, פשוטות, אם תימשכנה הנסיגות הישראליות, הוא יחזיק את חרבו בתערה. בצדק. לשם מה ישלפנהּ, אם מובטח לו, כי יתקדם, בלעדיה, לעבר מטרתו המוצהרת?

כך מדברים עמנו, ועלינו, האויבים. הרושם הוא, כאילו הם מצפים לכניעה ללא תנאי. צפייתם זו באה אחר כל המלחמות, שבהן יד ישראל היתה על העליונה. לפנינו אחד החזיונות האנושיים המדהימים. ממשלה חלשה מביסה אומה מנצחת. אי אפשר אפילו להשוותה לממשלת צ'מברליין. מי שהבטיח לעמו שלום בימינו על ידי נסיגות מפני לחצו של רודן אימתני, סבל באמת מפות קשות, עד אשר נתבקש לפנות משרדו. העמים, אשר להם הבטיח עזרה, כרעו נפלו. אלו היו מהלומות קשות, אשר הביאו לחרדה רבה בקרב עמו שלו. לא כן אצלנו. האומה, ברובה המכריע, איתנה ברוחה. לצידה עומד עם גדול, בעל רוח לוחמת, ברחבי תבל, בעיקר בארצות הברית של אמריקה. כוחנו עמנו לא רק להביס אויב, אם יחדש תוקפנות, אלא גם להרתיעו מפניה. ואף על פי כן, הוא מדבר כאילו עלינו להיכנע לדרישותיו ולאפשר לו, ללא תנאי, להתקדם לקראת מטרתו, אשר אותה הוא שם לנגד עינינו, "על הטופס".

חובתי לומר לקוראי הנכבדים, ועל ידם לציבור, כי מחמת שגיאות פאטאליות אלו, מצב האומה הוא רציני, גם קיבלתי, ממקור שאינני יכול לא לראותו כמהימן, כי עלול לבוא כרסום אף בעמדותיה, המוצהרות עד כה, של הממשלה. מי ייתן ויתברר, כי לחשש הזה אין הצדקה. לכל הדעות, רציניות ומסוכנות הן ההתפתחויות באזורנו. אולם הכל עדיין ניתן לשינוי לטובה, אם מתוך העם תקום רוח חדשה, חזקה.