על החינוך בצבא שחרור מחתרתי

על החינוך בצבא שחרור מחתרתי

הסברה למפקדים

א. - חינוך: המעמד הוקם והתגבש במשך שנות מלחמתו כצבא השחרור העברי. וכבר הוסבר, כי שלוש הן תכונותיו העיקריות של צבא שחרור: 1. מחשבה מדינית יוצרת; 2. משמעת ברזל; 3. אחות עמים.

אין סתירה בין השלטת המשמעת לבין השרשת האחווה. להיפך, האחת משלימה את השניה. ושתיהן מהוות את הבסיס החינוכי, שעליו מוקם ומתפתח הכוח החיילי-מהפכני, המשרת את הרעיון ומגשימו.

דרושה לנו משמעת: דרושה לנו משמעת בלי תנאי ובלי סייג. ומשמעת כזו אפשר לקיים בארגון מגשים, בארגון השואף להקיף את המוני הנוער, במסגרת הבנין הצבאי, המבוסס על חלוקת תפקידים, הגדרת הסמכויות, הטלת חובות ונתינת פקודות. זאת חייב לדעת כל חייל, אשר היום הוא מקבל פקודה ומחר יהיה גם מקבלה וגם נותנה.

אולם. כשם שהשתייכות אל המעמד מקורה אינה בכפייה, כבצבא סדיר, אלא בהתנדבות, כן אין המשמעת שבו מתבססת על סמכות פיקוד וחובת ציות פורמלית, כי אם על ההכרה, על ההכרה המשותפת של המפקד והמציית, כי זכותו של הראשון וחובתו של השני, שתיהן משרתות את האידיאל. זכות הפיקוד היא גם חובה קדושה; חובת הציות היא גם זכות גדולה.

אחריותו של המפקד בהחדרת ההכרה הזאת היא גדולה מאד. המעמד נמצא במצב מלחמה; המעמד פועל במחתרת. חובת החשאיות המוחלטת - ואף זוהי חובה קדושה - מחייבת, כי חייל המעמד יכיר אישית אך מספר מצומצם ביותר של חבריו לדעה ואחיו לנשק. בתנאים כאלה מופיע המפקד - כל מפקד - לא רק כנושא הסמכות אלא גם כנושא הרעיון. המפקד מסמל לו, לחייל, את המעמד כולו, על רעיונותיו המדיניים, על ערכיו המוסריים, על יסודותיו החינוכיים. ואם המפקד נכשל, הרי לא רק את עצמו הוא מכשיל, כי אם גם את שולחיו, שחניכו אינו יכול להכירם.

בתנאים שלנו קשה למנוע תופעה זו. אמנם, אחת מחובותיו של המפקד-המחנך היא להחדיר בלב החיילים את ההכרה, כי המעמד אינו עומד על איש זה, או אחר, כי אם על האידיאה, שהקימתו ונטעה בו חיי נצח. אם, איפוא, איש זה או אחר, בעל דרגה נמוכה, או בעל דרגה גבוהה, מכזיב, אין הדבר יכול לנגוע במעמד בתור שכזה, כי איש בא ואיש הולך, והמעמד קיים ויהיה קיים, עד השגת המטרה, כגוף מגשים, ואחרי השגתה - כסמל לדורות. אף על פי כן, אין להתעלם מן העובדה, כי כשלונו של המפקד - כשלון במעשה, בהתנהגות או בדיבור - הוא הרה-דימורליזציה, ביחס לחניכיו. מכאן אחריותו המיוחדת של המפקד.

אחד המכשולים הרציניים בדרך להשלטת המשמעת האמיתית, כלומר המשמעת המשולבת באחווה והמתבססת על אמון, הם הביטויים המעליבים, שבהם משתמשים גם היום אי-אלה מפקדים בזמן פעולות ההדרכה של הקבוצות. ביטויים כאלה, הנלקחים מן המילון של ה"מחנכים" הידועים בקסרקטין, לא זו בלבד שאינם הולמים את כבוד המעמד ואינם קולעים למטרה - והיא: הטבת דרכו של החייל - אלא, להיפך, הם מביאים נזק המור מאד, באשר הם פוגעים ביחס הכבוד, שהחייל חייב לרחוש למפקדו-מחנכו. ומהורדת הכבוד עד להריסת האמון - פסע.

המפקדים לדרגותיהם חייבים, איפוא, לזכור, כי הם רשאים, ואף חייבים, להוכיח או להעניש, או גם להוכיח וגם להעניש, את החיילים, העומדים לפקודתם המתמדת, או הרגעית, אם הללו הפרו את חוקי המעמד למיניהם. אבל להוכיח, להעניש, אין זאת אומרת לפגוע ולהעליב. דברי עלבון יש למחוק לחלוטין ממילונו של מפקד המעמד. אין במעמד מקום לווכחנות ולרכרוכיות; אך אין בו גם מקום לגידופים, המשפילים הן את החייל (או המפקד) שעל ראשו הם יורדים והן את המפקד, המשתמש בהם.

ב' - ארגון. המלחמה המתמדת וההתכוננות המתמדת, שתיהן דורשות הגברת כוח בלתי פוסקת. הגברת כוחו של המעמד כרוכה בגיוסם של מתנדבים ובקליטתם, בתור חיילים נאמנים ומאומנים, בשורות המעמד. הגיוס בזמן האחרון הולך וגדל. אולם יש לארגנו ולהגבירו גם במקומות, בהם אין לנו עדיין סניפים, בהם ישנם חיילי המעמד בכוח ועלינו להפכם לחייליו בפועל. חומר ההסברה שלנו חייב להגיע, או גם להופיע, בכל נקודה ונקודה עברית; וגרעינים של המעמד, שמהם יצמחו סניפים, יש להקים במספר גדול ככל האפשר של מקומות ישוב עברים. ההתפשטות הארגונית של המעמד, מלבד היותה חשובה כשלעצמה, היא חשובה למען הרחבת השטח, שבו נוכל, מתוך הישענות על בסיסים קרובים, להתקיף את האויב.

ג' - מדיניות. שתים הן העובדות הפוליטיות, ההורסות בלב רבים מבין חברי הש"ד את יסודות נאמנותם למסגרתם ולמנהיגיהם. האחת: תכנית החלוקה שהועלתה ע"י הסוכנות היהודית, והשניה: הטלת ההפוגה בפעולות המלחמתיות, שבהן החל הש"ד באחד בנובמבר אשתקד.

אין ספק שבין שתי העובדות הללו יש קשר ישיר. "ההנהגה" רוצה בחלוקה, כדי לזכות בשקט; "ההנהגה" רוצה בשקט, כדי לזכות בחלוקה. על כן טבעי הדבר שאלה מבין אנשי הש"ד המתנגדים, לפחות באופן תיאורטי, לתכנית הביתור, מתנגדים גם לפקודת ההפוגה. ואלה אינם מעטים.

הצעת החלוקה, שיוזמה ע"י הסוכנות היהודית, הורסת את טענתם העיקרית של מחנכי הש"ד: מרות. כי מבלי לדבר על התוכן ההיסטורי של ההצעה הזאת - והוא בגידה - הרי לכל הדעות איש לא נתן למציעים את הסמכות לצאת בהצעתם הבוגדת. "המנהיגים", הם שהפרו את המרות, מבחינה היסטורית ואף מבחינה פורמלית. ועל כן אין להם עת- בעיני רבים מאנשי הש"ד זכות לדרוש מרות.

את הנקודה הזאת יש להסביר לאנשי הש"ד בכל הזדמנות שתינתן למפקדי המעמד וחייליו. לשם כך כדאי לקרוא ולהקריא בשורות את הקטעים הבאים ממאמר שהופיע בעתונה של "התנועה לאחדות העבודה". אמנם, אין להפריז בהשפעתם הישירה של הדברים, שנאמרו במאמר ההוא, על שורות הש"ד; יש בהם בוודאי מן ההתנצחות הבין-מפלגתית ומתעמולת הבחירות. אולם מאידך, אין לזלזל בערכם של דברים אלה, מאחר שדברים הנאמרים פעם מקבלים "קיום עצמאי" ומוסיפים להשפיע, אף אם מחבריהם מוכנים ברבות הימים לסגת מהם, או להתכחש להם. ואם נוסיף לכך את הסברתנו, לצורותיה הרבות, נוכל אולי לקוות לתהליך התפכחות מוחשי בקרב חלקים מסויימים של הש"ד.

ואלה דברי "הנודד". עתונה של "התנועה לאחדות העבודה":

"גם על ההנהגה מוטלות חובות. הנהגה חייבת להחליט, ומה שהחליטה עליה להגשים בתוקף. אך ההנהגה שלנו אינה מחליטה, וממילא אינה מגשימה.

"אפשר להחליט על אי-מאבק, אבל החלטה על מאבק אחריות כבדה כרוכה בה. רק מתוך ראיית ההכרח המוחלט לא תגונה ההחלטה על המאבק הנמרץ. מי שתובע החלטת-מאבק, תובע אותו כי הכיר ונוכח שהדרכים האחרות נסתמו. אולם משהחליטו מוסדותינו על מאבק - ההחלטה מחייבת ואין לסגת ממנה. ההנהגה חייבת להורות דרך, להיות נאמנה להחלטותיה, אך במקום דרך ובמקום מאבק - ישנה הפוגה. ובין הפוגה להפוגה שוב הפוגה. אפשר שמקור כל ההפוגות - התחשבות במיעוט שאינו רוצה במאבק. המיעוט הפסיביסטי משתלט על הרוב האקטיביסטי על פי התרופה הדמוקרטית הידועה: מוכרחה להיות אחריות לאומית, ועל כן עליך ליישר את הטור המפגר והנכנע. ואם לא כן תעשה - יפגר המפגר עוד יותר, ויישאר חלילה מחוץ לשורה, והנכנע - ייכנע גם כניעה רשמית, פומבית ויפר את האחדות הלאומית, זו העומדת על המינימום שבמינימום עד כדי אפס מעשה. ככה הופכים פסיביסטים לטרוריסטים במובן הפנימי. נשקם, חומר הנפץ שלהם - זו חולשתם, נכונותם לכניעה, אפסות כוחם, ובתוקף טירור זה הם משתקים את האקטיביזם ומכשילים את המערכה.

"אנחנו שומעים על הוויכוחים, יודעים על כל ההצבעות, רואים את הנעשה מאחורי הפרגוד, (הפרגוד כה נמוך הוא) יודעים מי הסכים ומי התנגד (אם להליכה[1] ואם להפוגה) אף על פי כן, אנו חוזרים ואומרים, חוזרים ומדגישים: הפוליטיקה הסודית של מאחורי הקלעים אינה מעניינת אותנו, ואיננו רוצים לדעתה. יש הנהלה, יש מוסדות נבחרים האחראים כלפי הציבור, כלפי שולחיהם: על הפסוק האחרון, על הפסק האחרון, על ההחלטה, על המעשה או אי המעשה. לא אחורי הקלעים, אלא הבמה הגלויה היא ענין לציבור. ומה התרחש על במה גלויה זו בחדשים האחרונים ראינו במורת רוח ובחרון אף. מובן, שישנן סיבות (לכל דבר בעולם יש סיבה) לכשלונותיו של הכושל, אבל קשה לדרוש מאתנו שנצעד אחרי המרכבה הזאת. בינתיים היו החלטות על הפוגות, אבל החלטה רצינית, מסקנית, פסקנית, על מאבק עוד לא היתה. עדיין שולט המיעוט שאינו רוצה בשום מאבק, והוא שואב כוחו ממקור החוקים המסולפים של הדימוקרטיה המסולפת.

"אחדות חשובה, כאשר יש לה מטרה, כשיש דרך לפניה. משמעת חשובה לשם צעידה בסך, לשם התאמת הצעדים, אבל משמעת לאי- עשייה? משמעת בידיעה, שהקורא אותך למשמעת הוא עצמו אינו משוכנע שקריאתו אליך לאי-עשיה, קריאה צודקת היא?

"הנהגתנו חטאה בחוסר קו, ועליה להוכיח שהיא עודנה מחזיקה בקרני מזבח זה - בעקרונות הציונות הלוחמת, הנאבקת על גורל עמנו, שהיא מוכשרת ללכת עם אותם החלקים של התנועה, עם רוב התנועה, אשר יילחמו על הגשמת הציונות בכל האמצעים ועל אף כל המכשולים".

[1] לוועידת לונדון.