על האמת המנצחת

ביום ה16 ביוני 1933, על שפת ימה של תל אביב , נפל שדוד מכדורי מרצחים חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגיה הצעירים והמוכשרים של אומה. על הרצח, מה אומר ומה אוסיף, לאחר שאביא משפט אחד ממאמרו האדיר וההיסטורי של מורי ורבי "בקרירות ובאיתנות", שנכתב על ידי זאב ז'בוטינסקי בעצם הימים הנוראים ההם. אלה הם דבריו : "יחד עם חברי ותלמידי הנני מצהיר : יהיו לשנינה וקללה הרצח והרוצח הארור" , אין להוסיף.
ב18 ביוני 1933 נפגשו, זו הפעם הראשונה בחייהם, שני אנשים. האחד היה קצין משטרה ,השני אסיר כבול. אמר הראשון : רוצח, למה עשית זאת ? השיב לו : חף מפשע אנוכי.
מקץ 22 שנים הופיע קצין המשטרה ההוא ,ששמו בישראל הוא ארזי , איש הגנה ותיק, ועל יסוד מסמכים שהחזיק בידו ועובדות שהיו ידועות לו, אמר בפני עם ועדה ,כי אברהם סטבסקי – זהו שמו של האסיר – היה חף מכל פשע. על גילוי זה, כלום אנו יכולים לעבור לסדר היום, כלום יכולים אנו להסתפק בו ? .
יש אומרים : ד"ר אחימאיר ,צבי רוזנבלט, אברהם סטבסקי, כולם שוחררו בבית דין בריטי, מה לנו ,כי נעסוק בפרשה זו? אביא מסמך מסוים. זו לשונו : "רוזנבלט וסטבסקי שפוטרו מכל עונש מחוסר עדות מסייעת ,כדרישת החוק הארצישראלי, הוכרו גם בבית המשפט העליון כרוצחיו של ארלוזורוב. פסק דין זה, המשחרר מעונש את הרוצחים ,מאשר שנית את האשמות הקשות ביותר נגדם". על החתום : מפלגת פועלי ארץ ישראל, המרכז. אנו יודעים , מי חתום על הכרוז ההוא , ומי אחראי לו מבחינה מוסרית. דור שלם חונך עליו. .
יש משיגים : עבר זמן רב מן הימים ההם. מה כי נשוב לעבר ? הצדק הוא קטגוריה מוחלטת , הוא פועל מחוץ ,מעבר ,מעל לזמן. כיצד נהג עם נכרי כלפי יהודי בבעיה דומה ? ביום 23 בדצמבר 1894 נדון אלפרד דרייפוס למאסר עולם על בגידה וריגול. במרס 1896 גילה קולונל פיקארד את המכתב הקרוי פטיבלה , אל קולונל אסטרהזי. בשנת 1896 פירסם אמיל זולה את ה"אני מאשים" נגד ממשלתו וצבאו למען עמו וכבוד ארצו, בשם הצדק, ב9 בספטמבר 1899 ניתן פסק דין במשפט דרייפוס השני , והוא נידון לעשר שנות מאסר. עשרה ימים לאחר מכן קיבל חנינה מידי נשיא צרפת. שוחרי הצדק לא נחו. האמת אינה מקבלת חנינות, האמת מנצחת. בשנת 1903 שוב נשמעה הדרישה למשפט נוסף. בשנת 1906 ניצחה האמת ,ופסק הדין בוטל לחלוטין. שתים עשרה שנה חלפו מאז נידון אלפרד דרייפוס. עם נכרי לא נח ,עד אשר צדקתו יצאה לאור השמש. .
אני פונה לחברי הסיעות הדתיות ... זכרו , רבותי, לא רק את הצו העליון צדק צדק תרדוף, אלא גם את יסורי מלחמתו של רבנו הגדול ,הרב קוק זצ"ל, ואת הודעתו המזעזעת לאמור : מוכן אני להשבע על ספר תורה, בליל כל נדרי , כי אברהם סטבסקי נקי וחף מל פשע. .
אני פונה אל חברי מפא"י. היה איש בישראל ושמו טוביאנסקי. שלשה קצינים בכירים בצבאנו דנוהו למיתה. אלמנתו תבעה טיהור שמו, אחרי מותו. רגשותיה של אלמנה קדושים הם. ומה על קדושת הרגשות של אם שכולה, אבלה ? זעקתה החרישית : אני דורשת כי שמו של בני הנרצח יטוהר לחלוטין , וייודע בכל העם כולו, כי הוא. לא היה רוצח אלא בן נאמן לעמו וארצו – זעקה זו לא תגיע לאזניכם, לא תחדור לליבותיכם ? .
אני פונה .. כיהודי אל יהודים, כבן הדור שאולי לא היה כמותו בתולדות האנושות לכאב , לסבל , לרדיפות ,לעינויים, ליתמות ,לשכול, לרשע, לזדון ,מצד אחד, ולגדולה , לקדושה ,להקרבה , לגבורה ולהתעלות, מן הצד השני – אל בני הדור הזה, בטרם נרד כולנו מעל הבמה , ילדינו יבואו במקומנו, ואנו כולנו ניתן דין וחשבון לפני דין דייני הדיינים: תנו יד להקמת ועדת השופטים ... למען האמת , למען גילוייה ועילוייה. .
עשו זאת לא למעננו. לנו האמת ידועה. ואנו מתגאים בכך ,כי משחר נעורינו ידענו אותה , גם נשאנוה. עשו זאת למענכם ולמען ילדיכם, שהם בבחינת אהבת עם כילדינו. עשו זאת למען הענין שהוא המופשט והמעשי ביותר , הפשוט והנעלה והעמוק ביותר, זה הענין שבשמו עלו אבותינו למוקד, שלמענו נשפך דמנו כמים מדור לדור , זה הענין הנותן טעם לחיינו, קדושה למאמצינו, גדולה לשאיפותינו – שמו :צדק. .
את הדברים האלה, ועוד, השמעתי בכנסת , לפני שבע עשרה שנים, ביום ה-6 ביוני 1959, בנמקי הצעת חוק להקמת וועדת חקירה , מורכבת משלושה שופטים, שיתמנו על ידי בית המשפט העליון לבדיקת "נסיבות והאשמות בקשר עם רציחת ד"ר חיים ארלוזורוב". להגשת הצעה זו הניעונו גילוייו של מר יהודה ארזי, איש הרכש הידוע , קצין לשעבר במשטרה הבריטית , אשר הוטל עליו, בשעתו, לחקור את פרשת הרצח על שפת ימה של תל אביב , ביום ה16 ביוני 1933. כשנה לפני כן הופיע מר ארזי ז"ל לפני לשכת בני ברית , החזיק בידיו מיסמכים, אשר לא ראו אור, והכריז , כי סטבסקי ורוזנבלט היו חפים מכל פשע. גם לאחר הרצאתו המפתיעה, לא מסר יהודה ארזי את מסמכיו לפירסום חלפו שמנה עשרה שנה שנים נוספות, עד אשר העיקרי בהם , הדין וחשבון שלו על הרצח וחקירתו, פורסם בגליון האחרון של מעריב של שבת ע"י אחיו יבל"א ,מר טוביה ארזי. .
בטוחני, כי כל מי שקרא את הדין וחשבון הזה, הבנוי לבנה ללבנה, נדבך לנדבך, נפעם לבו. מסתבר, כי שני אנשים, חפים מפשע, נלכדו, ורשת נפרשה לרגליהם , למען לא יוכלו להציל את חייהם ואת כבודם. למלאכת משטרה, אשר אותה מתאר החוקר המנוסה , קוראים האנגלים, או האמריקאיים, Frame up בעברית של ימינו אולי נקרא לה מילכוד. בלשון העבר , אשר נחרתה בזיכרון הלאומי , קראו לכך עלילות דם. והיתה זו , כידוע, עלילה לא רק נגד יחידים אלא נגד ציבור גדול, נגד תנועה פטריוטית.
אך, לפני הכל, נתבונן בבעיה האנושית של מי שמואשם על לא עוול בכפו. אין עיוות נורא מזה. זה היפוכו של הצו מקדם : לא תעשו עוול במשפט. הלב נחרד מן המחשבה , שאדם מואשם, מוטל לכלא, סובל, נקרע מעל משפחתו , אף עלול לקפח את חיו בעוד העברה המיוחסת לו היא של זולתו. יוצא היפוך סדומי של עשיית צדק : הרשע ינוקה, הנקי יורשע. .
כאשר יהודה ארזי חקר את הפשע של רציחת חיים ארלוזורוב, עדיין לא ידועה היתה לו הודאתו של עבדול מג'יד ,כי הוא האיר בפנס, וכי חברו עיסא ירה את כדורי המוות. בדיעבד,הגיע גם ארזי למסקנה, כפי שצוין בהרצאתו, כי שני ערבים אלה ביצעו את הרצח ב16 ביוני 1933, ליד בית קברות מוסלמי. אבל איש הגנה אחר, מר חנקין שמע את האמת וידע אותה. לאחרונה הוא סיפר לגברת תמר מרוז ב"הארץ"..
"כאשר הייתי אסור בכלא עכו, הכרתי את עבדול מג'יד. יום אחד סיפר לי, איך הלך ערב אחד עם חברו לשפת הים, כדי לחפש בחורה הם הבחינו בזוג שלא ידעו מיהו, וניגשו לגברת ארלוזורוב ,שבעלה הלך כמה צעדים מאחוריה.הם נעצרו ורצו לפנות אליה. אולם באותו רגע התקרב ארלוזורוב. כדי לצאת מן המיצר ,שאל אותו מג'יד : כמה השעה ? ואף חוזר על השאלה. ארלוזורוב שלח יד לכיסו , ועיסא נבהל משום שחשב שהוא מוציא אקדח. הוא ירה בארלוזורוב וברח.
אנו קוראים את הדברים האלה, עשרות שנים לאחר הרצח ועלילת הדם. בלא משים עולה השאלה : כלום יבדה אדם מלבו פרטים כאלה, המתאימים לחלוטין למציאות , כפי שתוארה מיד לאחר הרצח ? למר חנקין לא היו, ואף היום אין לו, ספיקות ביחס לשאלה זו. לכן, הוא מוסיף ומגלה :
כשזה נודע לי , הרמתי קול זוועה ,רצתי אל גולומב, וכמו כן הלכתי מיד עם שניאורסון וישראל שוחט אל בכור שיטרית ושאול אביגור. אבל הם ניסו לשכנע אותי שהרביזיוניסטים עשו זאת, ולא עזרו לי כל המהומות שניסיתי לעורר. זה 40 שנה שהדבר מציק לי, אך מתוך נאמנות, לא יכולתי לדבר" .
שוב נפעם הלב. לא נטיל דופי. אבל מר חנקין עצמו יסכים, בוודאי, כי אין מנוס מן השאלה, מדוע נשמר סוד ידיעתו במשך דורותיים. הן מרכז מפא"י, כפי שהוכח בכנסת, האשים ברצח את החפים מפשע, גם לאחר זיכויים בערכאות המשפטיות. העלילה נמשכה , העדות, המנפצת אותה, הוסתרה.
נשוב לדין וחשבון של יהודה ארזי. אנו קוראים בו על הדברים הנוראים ביותר, שניתן לעשותם בסתר, אם קיימת מזימה לעוות דין , להרשיע חפים מפשע. אין שום התחשבות בעדות המקורית ,המאושרת , כי ערבים רצחו את ארלוזורוב. שמועות דמיוניות הופכות להודעות מרשיעות. לזיהוי אישי ,שהוא תמיד עלול לעורר ספקות עמוקים, קודמת התבוננות בתמונות. חוקרי המשטרה, גששים, הופכים לעדים זוממים. הם "מזהים" עקבות, שראו אותם מלכתחילה. עדויות שקר אחרות מתקבלות כחומר אישום. בכל אלו מבחינה עינו החדה של הקצין החוקר, יהודה ארזי. הוא מגלה לנו, פרק אחר פרק, כיצד מתהדקת עניבת חדק סביב שני אנשים, אשר נילכדו על לא עוול בכפם. עדות מוסכמת זו ,מבפנים , מתוך מכמני החקירה המשטרתית, היא, במלוא משמעות המושג ,מזעזעת אבל מבחינתי קביעת האמת , נביא את החלק החיובי בלבד. יהודה ארזי חקר בעצמו את סטבטקי ורוזנבלט. או השתתף בחקירת האשמות שהופנו נגדם. הוא קבע, בקיץ 1933 ,לאמור :
"אברהם סטבסקי יתן. את עדותו למשטרה פעמיים : בפעם הראשונה ביום 19.6.1933 ,ובפעם השניה כעבור שבועות אחדים. הייתי נוכח בעת גביית העדות ממנו בשני המקרים. ברצוני להגיד ,כי עדויותיו עשו עלי רושם של עדויות אמת במאה אחוז. לפי הניסיון שלי ,של 8 שנים בעבודת חקירה ,משוכנע אני,כי האיש הזה אמר את כל מה שידע ומסר את הפרטים הנכונים למשטרה"
בנוגע לצבי רוזנבלט קובע ארזי :
ניהלתי חקירה בכפר סבא במשך ימים אחדים והוברר לי בהחלט , שצבי רוזנבלט היה במשך כל הערב של 16.6.33 בכפר סבא , השתתף באסיפה כללית של ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר ,והתמנה באותה אסיפה כמרכז עבודה"
גם קביעה זו, של מהימנות עדותם של שני הנאשמים החפים מפשע, לא נודעה לנו במשך 40 שנה. זאב ז'בוטינסקי, אבא אחימאיר. אברהם סטבסקי, לא זכו לקרוא אותה.
אבל לא מעטים הם בחיים חברי מרכז מפא"י ,אשר בשמם פורסמה ההודעה המובאת , מתוך דברי הכנסת , בפרק א'. הם קראו ,בימים אלה , את דבריו של מר חנקין ואת הדין וחשבון של יהודה ארזי.מה יעשו ? אנחנו מלאנו את חובתנו. לפני שבע עשרה שנים, לאחר גילוייו הראשונים של ארזי ,תבענו, כי שלושה שופטים יחקרו בפרשה הנוראה ויוציאו לאור את האמת, אשר הוסתרה. אז נדחתה הצעתנו. והיום ? במלאת 40 שנה לרציחת ארלוזורוב, נמסרו עדויות ונתגלו תעודות, לא ידענום, אם בשנת 1933 ואם בשנת 1959. האין הם מחייבים את חקר האמת וגילוייה המוסמך ?
המטרה או הכוונה ,אינה לחיטוט בפצעי עבר ,אלא להגלדתם. לוא הכל היו אומרים, אחר זיכויים של אחי מאיר, סטבסקי ורוזנבלט, כי הוכח שאשמת שווא הוטלה בהם, היה מושג העיקר בעשיית צדק. אבל לא כן היה. זיכויים של המועללים לא עמד להם. מנהיגים חשובים הוסיפו להאשימם בפשע האיום , וחלק מן הדור האמין, או הוסיף להאמין, בדיבריהם אלה. לוא אחר הופעתו בבני ברית של יהודה ארזי, היו כולם מודעים, כי לאור דבריו, הגיעו למסקנה ,כי הנאשמים לא היו אשמים, אפשר היה לציין, כי הודו בטעותם,אמנם באיחור רב, אך הודו בה. אבל לא זה המצב. בעצם הימים האלה קיימים ונפוצים ,ספרים וחוברות ,בהם סטבסקי ורוזנבלט "מוכרזים" כרוצחיו של חיים ארלוזורוב.
זהו עוול, אשר שום אדם ישר אינו יכול, אסור לו, לסבול אותו. בשם היושר האנושי הפשוט ,חובתי לפנות בקריאה לכל אלה, אשר בפיהם, או בעטם ,חוזרים על האשמות שווא ,כי יעשו אחד משני אלה :
או שיודו כי אשמת שווא היתה זו
או שיתמכו בתביעה לחקירת האשמה ,בעכבות הגילויים החדשים.
לחיזוק התביעה הזאת, אציג שאלה, על כל חומרתה : איזהו המוסר ,האנושי והיהודי ,להתעלם מן הגילויים, לא להודות בטעות, להוסיף ולהאשים,למנוע ,או לא לדרוש, חקר האמת? עלי להתנצל לפני הקוראים על ריבוי המבואות הבלתי רגיל. אך לא היה מנוס מזה, אם רצינו להוכיח, לא רק את חקר האמת, אלא גם את נצחונה.