על גדול מדינאי התקופה

א.

יהיה זה אחד החזיונות הגדולים בתולדות אנוש, אם, כפי שיש לקוות, תקום בימינו, לגדות הירדן, מדינה יהודית עם מיליוני תושבים בני חורין. כאלה היו דבריו של ווינסטון צ'רצ'יל בשנת 1919. בימים ההם דבר גם לורד ססיל, במפורש ובהדגשה, על המדינה היהודית העתידה לקום; וכמוהם, לפי טבע הדברים, הרברט סמואל היהודי. ואילו ד"ר ווייצמן פירש, אולי שוב לפי אותו טבע, את החלטת הממשלה הבריטית מן השני בנובמבר 1917, שנודע שמה, בעיקר בישראל, כהצהרת בלפור במלים רבות משמעות, משום היותן חד־משמעיות. שאיפתנו, אמר, הוא, כי ארץ ישראל תהיה יהודית, כפי שאנגליה היא אנגלית וצרפת היא צרפתית.

לוא חזון זה, לו צ'רצ'יל נתן, כדרכו בסגנון, בטוי אדיר, היה מתגשם בשלמותו ובעתו... אמנם, הלוא־לוגיה היסטורית, עם היותה רבת ענין להלכה, היא כנחל אכזב למעשה, אולם יכולים אנו לומר, בתכלית הקיצור, כי, במקרה המיוחד, בו אנו דנים, היו תולדות התקופה שונות לחלוטין, ולא רק מבחינתו של העם היהודי.

אבל באו ימים אחרים, הבריטים החלו בפירושיהם; והיהודים, כרגיל, בצידוקם. לא דובר על ארץ־ישראל כבית לאומי לעם היהודי; נאמר בהצהרת בלפור: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על תחבולה לשונית זו, בה השתמש ווייטהול במערכת ההתכחשות, הסתמך, עוד בשנת 1937, מלווהו של הנשיא להלוויתו של צ'רצ'יל, בהסבירו היטב לוועדת פיל המלכותית, מדוע לא צריך ואי אפשר ואפילו אסור להקים מדינה יהודית בארץ אבותינו. בית לאומי עדיף ממדינה, אמר. מה זה בית לאומי?

את זאת ניסה להסביר, חמש עשרה שנה לפני כן, הרברט סמואל, נציבה של בריטניה בארץ ישראל, היהודי הראשון והאחרון במשרה זו. הוא הישרה, אולי אף כתב, חיבור, בו קבע, כי ארץ־ישראל לא תהיה למדינה יהודית ולא למדינה ערבית – אלא... בהמשך לא אבה לטפל. שני הלווים הספיקו לו. לחיבור זה נקרא הספר הלבן. חתם עליו ווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות בממשלת הוד מלכותו. בימים ההם ביקשה אותה הממשלה מחבר הלאומים לאשר, בנוסח המנדאט מטעמו, כי יהיה מותר לה שלא להחיל את ההוראות הכלולות בו לגבי הבית הלאומי היהודי על הארץ מזרחה לירדן. מחלק זה של נחלת אבותינו הוקמה, בידי צ'רצ'יל, על פי עצתו של הסוכן, הגאוני והחולני לאורנס, אמירות, בשביל עבדאללה לבית חוסין המט ליפול.

ברבות הימים נמשכה וגברה ההתכחשות נושאת השואה. בעקבות וועדות החקירה הנודעות באו ספרים לבנים נוספים, עד אותו ספר, על סף מלחמת העולם השניה, אשר את משמעותו האמיתית הבין והבהיר זאב ז'בוטינסקי בלבד. הוא עמד בפני המצפים לגאולה והנידונים להשמדה. דבריו נחרתו בזכרון הלב; שאגתו עדיין מהדהדת באזני כל מי ששמעתה. הספר הלבן, קרא, מופנה נגדכם יותר מאשר נגד הישוב היהודי בארץ. הישוב יעמוד; ובאחד הימים יקרעהו לגזרים. אבל לגבי היהודים באירופה הרי הוא בבחינת פסק־דין. והיו אף אז יהודים, ומנהיגים ציוניים, שלא אבו לשמוע וגינו את מה שכינו, בהינטל מהם שכלם, כקיצוניות וחיפזון ואלארמיזם.

בכל השנים ההן הוסיף צ'רצ'יל, שחדל משרור אך לא פסק להשפיע, לומר דברי ידידות באזנינו, אולם לא מנע, או לא הצליח למנוע, מעשי איבה נגדנו. עד שעלה הכורת על מיליוני היהודים, אשר, עשרים שנה לפני כן, הוא חזה את בואם, ביתר דיוק: את שובם, לגדות הירדן. וארץ ישראל נשארה, גם תחת שלטונו המחודש ואדיר היכולת, סגורה ומסוגרת, עם הספר הלבן, מימי צ'מברליין, במלוא תוקפו. ותפרוץ מלחמת היהודים בבריטים, שנסתיימה בהורדת דגלם של האחרונים ובהנפת ניסם של הראשונים.

ב.

בימי המלחמה הזאת היה לנו צ'רצ'יל, כל עוד שלט בארצו, ליריב מדביר. טבע החזית הוא. אין מנוס ממנו, כפי שאין מנוסה ממנה. בנאומו בפרלמנט, ב-18 בנובמבר 1944, תבע ראש ממשלת בריטניה דאז להשמיד את ארגוני המחתרת העברית, אצ"ל ולח"י, בחוזרו על הנוסח, בו השתמש לפניו מנהיג ציוני מבוהל , של עקירה מן השורש. הוא גם השמיע ביום ההוא קריאה מיוחדת אל הישוב, המונהג, באורח רשמי, על ידי הסוכנות היהודית. קריאתו היתה הפעם הפוכה מזו בה פנה, בשעתו, אל העם הצרפתי. צרפתים, קרא, זה אני, צ'רצ'יל המדבר אליכם... הוא הוסיף לקרוא להם ולהתנגד, על אף הכל, לאויב ולעזור ללוחמים בו.

לא כן בארץ ישראל. הוא קרא לתושביה היהודיים לסייע לשלטונות במלאכת "העקירה מן השורש". והקריאה, כידוע, נפלה על אזנים קשובות. חזר עליה, בסגנון שלו, יושב ראש הסוכנות היהודית. ויחל הסיזון. בימים אלה מלאו לו עשרים שנה. יובל שכזה. אך משום מה איש אינו חוגג אותו. וגם אבירנו, הלוחם לאמת ולצדק כנגד עוות הדין, אינו מבקש לשוב ולזכור את המעשים המפוארים, שנעשו, בפקודתו, במערכת החטיפה, העינויים, ההלשנה וההסגרה.

לימים הובס צ'רצ'יל בבחירות ויהי, כדרך הדימוקרטיה, לראש האופוזיציה. הוא לא פסק להיות לנו, למורדים בארץ ישראל, יריב זועם. אין פלא. צ'רצ'יל היה, לפני הכל, בריטי. הפרסטיז'ה האימפריאלית של ארצו, אשר עדיין שלטה על ימים ויבשות, היתה לו יקרה מאד. המלחמה הקטנה, הגדולה, בארץ ישראל פגעה בפרסטיז'ה הזאת, כפי שאנו כוונו והוא הודה, אולי יותר מאשר כל מאורע אחר מאז סיום מלחמת העולם השניה. אבל בגלל תהפוכות הזמנים היה לנו צ'רצ'יל, בשנתיים הגורליות 1945-47, ליריב מסייע.

לפני שאבהיר את המושג הפראדוכסלי הזה, עלי למנוע אי הבנה, שהיא תוצאה רגילה של הנטייה היהודית לזלזול עצמי. יש כאלה בינינו הטוענים, כי החלטת האו"ם מנובמבר 1947 נתנה לנו את מדינתנו. יש האומרים, בקריצת עין רבת חכמה מרומזת, כי עקשותו של בווין הוליכתנו אל עצמאותנו; ויש המביעים דעתם המפוכחת, כי עקשנותם של הערבים הביאתנו עד הלום.

בסברות האלו יש משהו מושך. הריני מייעץ, דווקא למען עתידנו, לא לאמצן. איש לא נתן לנו את מדינתנו; איש לא כבש למעננו את חרותנו. האמת הפשוטה היא, כי, אילמלא נלחמנו, היינו מושמדים. וודאי, עם העושה, הנלחם, המקריב קרבנות, המוכיח את הידבקותו במולדתו בכל מה שניתן להוכיחה, מפעיל גורמים שונים, קרובים ורחוקים, ישירים ועקיפים, מוסריים ומדיניים, לטובתו. יש ואפילו גורמים עויינים מסייעים לו, שלא מדעת, לא רק לעמוד אלא גם לנצח. אבל העיקר והמכריע הוא פעלו שלו.

באספקלריה זו יש לראות גם את יריבותו המסייעת של צ'רצ'יל בימי המרד היהודי בארץ ישראל. הוא עמד מול ונגד ממשלת אטלי, שבא במקומו, אחר הנצחון הגדול. המהומות בארץ ישראל – אם להשתמש במונח קדמוני מימי אימפריה אחרת, בה היה על אבותינו לפנים ללחום – שימשו לו, לראש האופוזיציה, ווינסטון צ'רצ'יל, הוכחה, כי ממשלת יריביו אינה ראויה לנהל את עניני אנגליה וקיסרותה מעבר לים. היו גברים, הוא קרא להם בזעם בימי המערכה על הוצאתו של דב גרונר מידי התליין. תחת־שלטונכם, זעק, מושפלת הפרסטיז'ה הבריטית, בגלל המלחמה המזוהמת (squalid war) בארץ ישראל, בכל רחבי תבל. והוא לא נילאה מלתבוע, בנאומיו בפרלמנט וכן מחוץ לכתליו, כי בריטניה תפנה את ארץ ישראל, העולה לה בדמים רבים, תרתי משמע. מובן מאליו, כי בצאתם של הבריטים היתה תלויה כניסתנו למשפחת העמים העצמאיים.

עזרה מיוחדת הושיט לנו צ'רצ'יל, על ידי התערבותו הפרלמנטרית הנזעמת, ביום ה-3 במרץ 1947. התערבות זו באה בעקבות מבצע המחץ של הארגון הצבאי הלאומי נגד מועדון הקצינים הבריטיים בתוך אחד הבווינגרדים הירושלמיים ופעולות הקרב האחרות שבוצעו על ידי חייליו, בקשת רחבה, יומיים לפני כן. הוטל אז מיד המצב הצבאי. וצ'רצ'יל, בהלמו באגרופו על התיק שהיה מונח לפניו, קרא בקול: עד מתי תמשך מלחמה זו? שר המושבות קריץ' ג'ונס השיב, כי עתה ננקטו צעדים חדשים, חריפים ביותר. צ'רצ'יל הגיב, כי אמצעים אלה ראויים להסתייגות (objectionable), אם כי הם הכרחיים, אבל מניין הבטחון, כי הם יהיו יעילים יותר? באמת, לא היה שום בטחון בכך. נהפוך הוא, היה נסיון, כי הם לא היו יעילים כלל כנגד המחתרת העברית הלוחמת.

אולם עיקר דבריו של צ'רצ'יל בישיבה ההיסטורית ההיא של הפרלמנט הבריטי, היה לא צבאי אלא מדיני, צריך להחיש את הפנייה לארגון האומות המאוחדות, אמר וחזר וצעק. האין דרך להחשתה? שבועות מספר לפני כן קבע שר החוץ אדיר ההשפעה, ארנסט בווין, כי אין דרך כזאת, כי הדיון בשאלת ארץ ישראל לא יוכל להתקיים אלא בעצרת הרגילה, השנתית של האו"מ, המתכנסת בספטמבר. אך בשלישי במרץ הושם תכסיסו, שאין עוד צורך להבהירו, לאל. דובר הממשלה הבטיח לנקוט צעדים דחופים, כדי ליזום מושב מיוחד של האו"מ לדיון בבעיה דחופה זו. ויכונס המושב שלא מן המנין במאי 1947. אז חשנו, היום אנו יודעים, כי היה זה מפנה היסטורי, אולי גורלי. בעיית ארץ ישראל לא נידונה, כפי שרצה בווין, בין עשרות בעיות אחרות. המושב המיוחד הוקדש כולו לבעייתנו. הוא עמד גם בסימן פריצת מבצר עכו. ונציגה של ברית המועצות אמר בו, כי מאורעות הדמים המתרחשים בארץ ישראל מושכים את תשומת לבה של דעת הקהל העולמית, בייחוד של האו"מ, וכי יש צורך היסטורי להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. כך גרם הארגון הצבאי הלאומי, בסיועו הפרלמנטרי, האופוזיציוני, של צ'רצ'יל, לכינוסה של העצרת הארצישראלית המיוחדת של האומות המאוחדות.

ג.

לאור כל הדברים האלה, שיש בהם סתירה בין חזון והגשמה, בין דיבור ומעשה, הבל הוא לטעון, כי צ'רצ'יל יכנס להיסטוריה, אפילו שלנו בימינו, בזכות "ציוניותו". אנשים, אשר ההיסטוריה היא מנת חלקם, כובשים את מקומם בה בזכות עיקר פעלם, ולא הטפל לו. הרצל כתב פיליטונים מופלאים, מחזות וספרים. אך שמו ינון לנצח רק כחוזה של המדינה היהודית ויוצרה של מדיניות לאומית. נורדוי כתב פראדוכסים מלאי חכמת החיים והיכה בשבטו את הכזבים המוסכמים של החברה בימיו, אך שמו ייזכר לעד בתולדות האומה, כגדול עוזריו של הרצל וכתובעה של ריפאטריאציה, (לא אימיגרציה) של המוני העם לארץ ישראל. גאריבלדי היה יורד ים מצויין, מגדל פרחים חרוץ, ואפילו חבר הפרלמנט הפיזמונטזי. אבל הריפובליקה הרומית, הנחיתה במארסאלה, כיבוש פאלרמו, שחרור גינואה וכל המערכה על איחודה של איטליה המשוחררת, אפילו בניגוד להשקפותיו הריפובליקאניות – הן הם שהכניסוהו להיסטוריה לא רק של עמו, אלא של האנושות כולה. לדוגמאות מעין אלו אין מספר; לכן אפשר להסתפק בהן.

כך גם צ'רצ'יל. הוא עשה, בבחרותו ובבגרותו, בזיקנתו ובשיבתו, דברים שונים. ככל אדם, הוא הצליח ונכשל, נחלש והתגבר, בכה ועלז, נסוג והתקדם, צדק וטעה, היטיב במעשה וחטא במחדל, עלה וירד, אך לפני, אחרי ומעל הכל, הוא ייזכר, כל עוד ייהלך אדם בן חורין עלי אדמות, כאחד מגדולי המתנגדים לנאציזם הגרמני הטורף ומביסו. כך הוא היה לאחד ממצילי האנושות, פשוטו כמשמעו.

פרשה זו בחייו של צ'רצ'יל מוכיחה, באיזו מידה חסר תכלית, גם אם לא נטול תועלת, הוא הויכוח בין האסכולה המטריאליסטית והאידיאליסטית ביחס לאישיות וההיסטוריה. אומרים המטריאליסטים: התקופה היא היוצרת את האדם. טוענים האידיאליסטים: לא כי, האישיות היא העושה את ההיסטוריה. והאמת מהי? עינינו הרואות. התקופה, שהחלה בברלין בינואר 1933, עברה על פני מינכן והגיעה לנארוויק – התקופה הזאת הוציאה את צ'רצ'יל מפינתו ותעלהו לפיסגתו. הוא עצמו חש בכך. על היום, בו נקרא להיות ראש הממשלה והמצביא העליון של הכוחות האחרונים שניצבו נגד גרמניה הכובשת, אמר כהאי לישנא: הרגשתי, כי אני מהלך לצידו של הגורל, וכי כל חיי עד כה לא היו אלא בבחינת הכנה לקראת היום הזה. אולם מאז תמה "ההכנה" והחלה הפעולה הגורלית השפיע האדם, ווינסטון צ'רצ'יל, על כל מה שהתרחש בארצו האיית ומעבר לכל הימים.

על התקופה ההיא, בה בריטניה עמדה לבדה מול הכובש הדורסני, שבא משאול, אמר צ'רצ'יל, כי היא תיזכר לאלף שנה כנאה בשעותיה. כנים היו דבריו. העם הבריטי הוכיח בימים ההם גדולת רוח בלתי משוערת. אבל הנאה בשעותיו של העם היתה גם הגדולה בשעות מנהיגו. והיה קשר ביניהן. הלא-לוגיה, כאמור, אין תועלת בה. אבל זאת ניתן לומר, לא בלי רעד רפלקסיבי בנפש: לוא צ'מברליין היה מוסיף לעמוד בראש... אבל עלה, עמד והוליך צ'רצ'יל. ובהטביעו חותמו על הימים ההם, הוא השאיר זכרו בכל הימים.

ד.

כה רבת השראה, לקרוב ולרחוק, היתה אז עמידתו של צ'רצ'יל, עד אשר אנחנו, במחתרת, אשר לחיסולה קרא, עליו ועל דבריו הסתמכנו, בבואנו להשיב, ממעמקים, לנאומו האימתני הנזכר לעיל. למען ההוכחה. אביא פסקאות מספר מן התשובה של הארגון הצבאי הלאומי:

"בנאומך בפרלמנט מיום ה-18 בנובמבר 1944, דרשת להשמידנו השמדה טוטאלית. איום זה... יכול היה להביא את חיילינו ומפקדיהם לידי יאוש מוחלט ולידי החלטות, הנובעות, בכל מקרה דומה, מיאוש כזה. אם אמנם איננו עומדים – אנו, חיילים נרדפים של אומה מושמדת – בפני השמדה פיזית, הרי רשאים היינו, ואולי חייבים היינו, לחזור על קריאתו והחלטתו של אחד מאבותינו, שמשון: תמות נפשי עם פלשתים...

אך לא. אין בקרבנו יאוש סופי ומלחמתנו אינה, על אף הכל, מלחמת יאוש. לא ניקרו עדיין עינינו מלראות נכוחה את המצב, על כל האספקטים, המדיניים והמוסריים שלו, לא השתררה בתוכנו עדיין אותה מרירות תהומית, שהשתלטה בלבו של שמשון, על אשר אחים הסגירוהו בידי רודפיו; ובעיקר, שמשון היה היחיד, שרק ניצני גבורתו וכוחו חזרו אליו ברגע האחרון לחייו; אנו ציבור, שכל גבורת ישראל הקדמונית חזרה אליו מתוך מגע ישיר עם אדמת המולדת... וגבורה זו לא רק אלינו חזרה, אלא אל רבבות צעירים עבריים אחרים, אשר ימשיכו במלחמה, גם בנפול החייל האחרון בשורותינו. שליחיך יצליחו אולי, במחיר גבוה, להשמיד אותנו, אולם את אשר אנו מייצגים בקורות עמנו, את רוחו של בר־כוכבא – לא ישמידו לעולם.

הודות לאמונתנו זו, המוצאת את אישורה בכל העבר הגדול של עמנו הנצחי, אין אנו מיואשים. אף על פי שהקריאה להכחידנו יצאה מפי ראשה של אימפריה אדירה, מפי גדול בניה ומגיניה, העומד באחד המקומות הראשונים בין אלה שיקבעו, או ינסו לקבוע את גורל העולם כולו...

ולהלן:

"להחזרה של מולדתנו הקטנה, שנגזלה מאת עמנו, הננו נלחמים ונוסיף להלחם. עברים אנחנו. את דרכנו למדנו מאבותינו ורבותינו. אדמה זו, עליה דרכנו שוב, אחרי פרידה של שמונים דור, מעלה לפנינו את דמיותיהם של גדעון ושמשון, של יהודה המכבי, של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב; הם וכל הגיבורים והמנהיגים, שבאו אחריהם והלכו בעקבותיהם, לימדונו, כי נגד שיעבוד יש להילחם ולמען החרות צריך להקריב גם את החיים. עברים אנחנו. אין אנו שוביניסטים. יודעים אנו להעריך אומות אחרות, את זכויותיהם בהיסטוריה ואת מורי דרכן. לפיכך, לא נבוש, אלא הננו מתכבדים להודות, כי גם ממך, אדוני ראש המיניסטרים, למדנו משהו. במשך שנות הסבל והגבורה הללו למדנו, כיצד נלחמת, ומוכרחה להלחם, אומה על קדשי קדשיה; על חרותה, כבודה, ומולדתה. תרשה לנו להזכיר את דבריך: נילחם בחופים ובדרכים, נילחם בהרים ובעמקים; נילחם בערים ובכפרים; נילחם ברחובות ובבתים, נילחם אפילו אם נהיה בודדים, אפילו תימשך המלחמה שנים... והואל לרשום לפניך, כי דבריך אלה משמים דרך גם לנו".

את אשר אמרנו, קיימנו. משום כך יש לנו היום הזכות להיות בין אלה, הנותנים כבוד, ברחבי תבל, לגדול המדינאים של התקופה.