על אישיות וכשרון בספרותנו (פרקי מסה)

א. הגדרות כלליות

כשרון בלבד איננו תנאי מספיק להתהוותה של יצירה אמתית. לכך יש צורך בתנאי נוסף, יסודי אף הוא, שוה חובות וזכויות עם הראשון – היא העצמיות. הכשרון היא הסגולה לתת מבע לרחשי נפש, לערוך דמות לאימוציות, לשים רסן בפי הדמיון המשולח. בבנין היצירה הרי הוא המהנדס בעל החשבונות הסטטיים: הוא הקובע את כמות החמרים ואת טיבם; הוא המחליט על יחסי המידות בתערובות ובמזיגות השונות של חמרי הבנין; הוא האחראי לשכלול הטכני ולקיום הגשמי של הבנין.

ברם, יש גם אדריכל לבנין – וזוהי העצמיות. מלאכתו, לכאורה, איננה מרובה: תרשימים ושרטוטים. ואולם, בתוך הקוים האלה משוקעת האידיאה המיוחדת של הבנין, זו שהופכת את המלאכה ליצירה, את מעשה־האומנות לתנופה אמנותית, את כל הגוש הזה של חמרים וזיעה וחשבונות – למשא נפש מגובש. האידיאה היא נשמת היצירה, זכות התהוותה וקיומה. באין אידיאה לא יצא מפעל האמנות המשוכלל ביותר מגדר של מלאכת־מומחים. הכשרון יונק מיכולת, וכל יכולת היא תודלה של פרינציפים קבועים, שמשמשים יסוד למערכת הכוחות הגופניים והנפשיים; ליתר ברור: הכשרון איננו אבטונומי. הוא מופעל על־ידי כוחות אחרים. הוא תולדה ולא אב. העצמיות, לעומת זה, יונקת מן ההשראה. ההשראה היא התגלות נבואית, התקשרות ישרה עם היותר הגדול, עם סיבת כל הסיבות, עם המקור הראשון. העצמיות היא, איפוא, יסוד החופש ביצירה, החלק האלמותי, הנשמה.

אך יש עוד מומנט אחד בפרוצס של התהוות היצירה; אבל הוא מוציא אותה מגדר עובדת היותה הסטטית, כמטרה בפני עצמה, והופכת אותה אמצעי למטרה חשובה יותר, מקיפה יותר: לזרע חי; היא נוטלת מן היצירה את הכתר של האידיאל, שהושג בעצם התהוותה, וחוזרת והופכת אותה לשאיפה. הכתר הוא סמל בלבד, המתקיים בזכות העבר ואילו שרביט השלטון האמיתי נתון בידי השאיפה: פניה לעתיד וממילא נתון בידיה כל כוח ההשפעה על החיים, שנוהרים ברבבות זרמיהם אל אוקינוס־המחר.

יסוד האישיות – זוהי העצמיות בצירוף כוח אמונה, כוח בטחון וכוח הרצון. משלושת סוגי הכוח הללו עולה כוח ההשפעה. יסוד האישיות אין פירושו הרמוניה; גם ביסוד הזה מתנהלת מלחמת רצונות ושאיפות, יצרים ותשוקות, באשר היא האדם; אבל הוא מלכד את כל הנגודים הפנימיים תחת מרות אחת. מרות – זהו שלטון, משטר, יציבות. היציבות יוצרת אמונה, שרק על קרקעה ישגשגו כל גידולי הספרות והרוח האנושית בכלל. אמונה – ולא התיהרות, ולא פוזה. קשה לפעמים להבחין בין שתי המידות הללו. ובשנים של ערבוביה ברוח האדם, כמו בתקופתנו אנו, יוצאות שתיהן בלבוש אחיד, במדי מפלגה, אחיות־תאומוים. ואולם האמונה ניזונית ממלאי של כוחות, ואילו ההתיהרות מזונה – הריקנות.

הכשרון יוצר דפוסים וצורות; העצמיות נופחת בהם נשמה בתתה להם את האידיאה. האישיות קובעת את ערכה של היצירה, לא לפי טיב החמרים או יפיה של האידיאה, אלא לפי כוח הפריה הטמון בה; זוהי הבחינה המוסרית לעומת הבחינה האסתיטית של הכשרון והעצמיות. האישיות – בכוחה לקבוע את הרמה, לא של יצירה פלונית או אלמונית, אלא של כל מפעלי הרוח בדורה. לא קנה־מידה אחיד למוד בו את ערכן של יצירות; דבר זה לא יתכן. כל יוצר־אמת נושא עמו אבן־בוחן מיוחדת, משלו ולעצמו. מחובתה העיקרית של הבקורת הוא לגלות ולהשתמש בה שמש נכון. כל בקורת, שנגשת אל היוצר בקני־מידה שאולים מן החוץ ובכללים לקוחים מתוך ספרים לתורת הספרות, נוטלת מן היצירה את החופש שלה, את נשמתה: זוהי בקורת־סלף. באשר תגע – נבול יבול כל נבט של גלוי עצמי ביצירה. זוהי אנרכיה באמצעים דיקטטוריים לעומת משטר היציבות של האישיות. זוהי איננה קובעת קנה־מידה לערכי יצירה, אלא את קו הגובה המכסימלי, את התחום המותאם לדרישות הדור ולצרכי הדור; ולא בפקודות, ולא בתקנון־בקורת, אלא בעצם גלויה והישגי כוחה היא. הכשרון והעצמיות יוצרים את עשרו של הדור, ואילו ערכו האמתי של העושר הזה נקבע בבורסת־האישיות.

ב. מן ההגדרה המופשטת אל ההבחנה המעשית.

אולי הרביתי בנסויי־הגדרה שונים, ואולם איני רואה בכך כל יתר מכביד. מושגים כמו האישיות אינם מופשטים־אקדמיים, אלא הם משמשים כוחות־אב לכמה וכמה תולדות רבות־ערך בחיי הרוח והאמנות של האדם. יש, איפוא, להעמידם תחילה על חזקתם ההלכתית, כדי להבחין בשטח פעולתם למעשה.

כיצד אנו יכולים לעמוד על יסוד האישיות ביצירה? אנסה להראות על הדרך, שנמצאה לי מתוך נסיון עצמי.

בשתי דרכים מתקבלת השפעתה של יצירה: בדרך של הענקה ובדרך של השראה.

בדרך של הענקה כיצד? יש יצירה המעניקה לנו משלה, מעשרה: היא מהנה אותנו בבנינה המחוכם, בצורת הנאה, בלשונה המשוכללת; היא משפיעה עלינו תענוג אסתיטי. הענקה זו היא פרי הצירוף של כשרון ועצמיות. אנו מתקשרים אל היצירה קשר של אהבה התלויה בדבר, זו העוברת עלינו כעלעול חטוף במדבר ואינה משתכנת בקרבנו כחוית־הפיכה אדירה, שפעולתה מתמדת, כאהבה האמיתית; יחס של קיחה בלא תגמול של נתינה ותמורה, וקשר כזה הוא ממילא חולף, נתיק. ההענקה הזאת היא מתנה זרה, שעם כל שמחתנו עליה היא מאבדת עד מהרה את חנה ואת חדושה; היא לא עלתה ממעמקי הויתנו ואין לה כל קשר עם שטחי־התהום שלה. עם הזרם של השטח העליון באה – ועם הזרה שטפה ועברה לה...

דרך ההשראה כיצד? יש יצירות, שאינן באות לתת לך משלהן לא פרחים ולא פירות – אלא זרע חי ומפרה. הן משמשות לך כעין מפתח קסמים; המפתח מחונן בכוח חדירה ופתיחה אדיר. הוא חודר לתוך מעמקי נשמתך, פותח בה גנזים ותאים וקורא דרור להמון מחשבות ורגשות, שהיו טמונים מתחת לסף ההכרה שלך. אתה לא ידעת על מציאותם; פעם בפעם גרמו לך אי־מנוחה, כמחלה סותרת אך לא עמדת על שור הדבר. ולפתע – נשתחררת! ולא שהעושר הזה הופק ממך ועזבך, אלא אדרבא: במקום הפלמונים הסבילים, שלכל היותר היה בכוחם להשרות עליך מצר־רוח בלתי ברור, נתעשר חבר המחשבות והרגשות של נפשך בהרבה חברים חדשים, פעילים נקובים בשם, שנתעוררו לחיים ולפעולה, וכל הויתך הוסיפה גונים חדשים.

העושר הוא, איפוא, משלך; היצירה אך שחררתהו למענך, שכנעה אותך בחיוניותך, בכוחך, באמתך; נתנה בך אמונה ובטחון זהו כוחו של יסוד האישיות ביצירה, הנה בזה סוד השפעתו: הוא איננו משעשע; הוא מחנך. לא עלעול חולף – אלא חויה אמתית ועמוקה. לא הענקה משל אחרים, אלא השראה, כלומר: דחיפה שביצירה שבחזון לנצל את כל כוחותיך הפנימיים ליצירה חדשה, ואחת היא אם היא באה לידי גלוי בצורה מן הצורות או שהיא איננה מגיעה לניב חיצוני בכלל.

הכשרון והעצמיות הם בהכרח מוגבלים בתחום היכולת האישית; האישיות אין לה לא תחום ולא מסגרת. היא מחוננת בכוח־פריה, ובכוח הזה טמונות אידיאות של יצירות חדשות, אבות ובנים, נכדים ונינים, עד בלי סוף. ההיקף הוא ללא גבול. האישיות – זהו, איפוא, יסוד הנצח שביצירה. כשרון בצירוף יסוד האישיות עלול להגיע עד שיא הגאוניות. כשרון, באין אתו יסוד האישיות יהיה המזהיר והגדול ביותר, לא יעבור לעולם את גבול הבינוניות.

ג. מן ההבחנה הכללית – לספרותנו

מכל האמור למעלה ברור: יסוד האישיות משוה משקל לספרות, מסדיר שלא מדעת את ההערכות, מגדיל את מידת החופש ביצירה ביחד עם ההכרה במרות עליונה, מוסרית, שמתגלה בדמות קו הרמה של רוח הדור.

ראית ספרות, המזהרת בשלל כשרונות, אם יסוד האישיות מועט בה – סימן הוא, שיש בה יותר מיסוד ההתרשמות הרגעית, החולפת, מאשר יסוד החויה מהתמדת; סימן הוא, שטרם הגיעה לכלל בטחון, או שהיא כבר יצאה מתוכו, כאשר יארע בימי מהפכה והשתבשות הרוח. הבטחון – זוהי שליחת שרשים לתוך קרקע־מבטחים, שבו אצורים כל יסודות המזון הדרושים; זוהי יניקה מן הודאי של האתמול, כדי להתחסן בפני השמא של המחר. הכשרון בלבד אין לו בכלל צינורות יניקה; הוא אישי; הוא ניזון מעצמו ומופרה מעצמו, כאותו תא של האמיבה. האישיות, כנגד זה, ניזונית רק מן החוץ, משטף החיים והרוח של הכלל. הכשרון מתהוה במסתרים; האופי – בשטף העת – אמר גיתה.

מהי דמותה של ספרותנו לאור ההנחות והמסקנות שלמעלה ? – הרבה כשרונות, שפע של עצמיות – ומעט מאד מיסוד האישיות. ואיני מתכון לאישים בודדים. כונתי לספרות בכללה, כאחד מהגלויים המובהקים ביותר של נפש הדור ורוח הדור. כונתי לספרות, כפי שהיא מתגלה לנו כיום – החיה הפועלת, המשגשגת. יש פה ושם יצירות נאות, אפילו חשובות, אבל הן מודגשות בעיקרן על־ידי כל אותם היסודות, שמהוים את הכשרון: טפול־יתר בצורות הלשון, כדי מלאכותיות והתימרות, והקמת מעברות־סטיךיזציה על פני החללים של העדר־חויתיות אמתית; פולחן הנושא על חשבון הנשוא ושביעות־רצון עצמית, שלא מדעת, שהיא מנת חלקו של כל אמן מצליח. שפע של שביעות־רצון ונחת! – והנה הרושם הכללי, שמתקבל מספרותנו! חלקות, שלמות, קלסיות; יותר מדי שלמות ולחלקות! והרי טוב שבעתים לשמוע גמגומים, נוטפי ריר, שיש מאחריהם כוח דחיפה, מאמץ גלויי חיים טבעיים. באשר נגד – בשר, רכרוכיות והיד שואפת להתקל בגרם, להפצע, ובלבד לצאת מהאוירה הזאת של נשיות מרובה, של חמימות לירית מופרזת; אוירה של חדר־שינה מעומעם, שלו, משופע בהתפנקות ובהזיות ששאון היום מסתנן מבעד לחרכי התריסים כהד רחוק, מזוקק מאבקו, מותאם ומומתק לרכי‏־נפש וחלושי־עצבים.

ברור, שיש בהגדרה זו מן ההכללה; יש גם יוצאים מכללה. יש שירים של שניאור, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברגף קרני ועוד מעטים, שבהם מורגשת גרמיות שרשית, שהוא אחד הסימנים המובהקים ביותר של יסוד האישיות. בסיפורת המצב קשה יותר. כאן הכשרון מהמם אותנו בכבדו, בשלטונו הדיקטטורי; כאן הוא נשען על החולשה הגלותית שלנו ללהטי‏־בוהן, למימרות נאות, למשחקי לשון, למליציות, לבקיאות, לחריפות, ובכוחה הוא מעלה את טפלות־הפסוק על עיקר הכונה, את זריזות האקרובטיות־לראוה על הכוח־היוצר האמתי. בכוחה הוא קובע דרכי הערכה וקני־מידה מסולפים לגבי הספרות הספורית שלנו, ואין איש אשר יעז לבחון מחדש את הערכים ולמיינם, לא מבחינת ערכם הנומינלי, הישן, אלא מבחינת כושר־עבירתם לסוחר; כדאי היה לגשת למלאכה זו. הרבה הפתעות צפויות לנו. נירות־ערך, שתלינו בהם תקוות, שהיו צריכים להביא לנו את הזכיה הגדולה, יתגלו לנו במצבם האמתי: הנירות נאים, מוכנים בהדור רב, אך אין להם כסוי, לו כדי מספר האחוזים הדרוש לבסוס האמון והאשראי. יותר מכל מקצוע אחר בספרותנו דורשת הסיפורת רביזיה בהערכתה, משום שיותר מבכל המקצועות נדרש כאן קו־הרמה, זה שנקבע על־ידי יסוד האישיות, כדי להבהיר מושגים, לשנות דעות מיושנות, למצות מן הערבוביה הזאת של הסתלסלות ומלאכותיות, של דיסות פרובלימטיקה ופלפולי־פסיכולוגיה, של כזית אפיקה וכאבטיח ליריזם את האמת היצירתית האחת, שמתגלה אצל סופר זה או אחר, אך איננה מצטרפת למדד אחיד ולרגולטור רב־כוח, באשר אין מאחריה הכוח המשכנע והשליט של יסוד האישיות.

אך מגרוע מהכל הוא המצב בשטח הבקורת – גרוע ומדאיג ביותר, כי שבעתים מסוכן מחולי רע בהשתרר מבוכה ואזלת־יד אצל הרופא; והבקורת היא בבחינת רופא הבית של הספרות. עליה לא רק לדאוג לאבחנת המחלה ולהספקת תרופות מועילות – אלא גם ליצור את התנאים הפסיכולוגיים, שיש בהם כדי לחזק את רוחו של החולה ולאמץ את רצון־החיים שלו.

ד. S.O.S בבקורת שלנו

עד כדי כך? – אכן, עד כדי כך... כאן מורגשת ביותר הרפיפות החולנית שבספרותנו, העדר חוט שדרה חזק, חוסר עכבות, חוסר מרות אחידה. זרמים מתפרצים מפה ומשם, אך אינם מתגבשים לנהרות־דעות, לכוונים מגובשים, אלא הופכים מיד שלוליות הנבלעות בסמוך לצאתן. לא דעות פועלות, איפוא, בבקרתנו – כלומר: לא הכוח הנולד מן העומק והמרחב, מן האמונה והבטחון, אלא קפריזות מקריות, ללא רמה קבועה, ללא אבן־בוחן, ללא כוח לגלות אבן בוחן. כאן מורגשת האנרכיה, זו שמשתררת באין משטר של יציבות, ואין פלא אם האנרכיה פוגעת גם בשאר שטחי הספרות ודבקה בהם ומלאחתם. ושוב: גם בשטח הבקורת ישנן כמה גישות רציניות, שמתרוממות לרמה של אמת אישית וצבורית – אבל אינן מצטרפות למצפון בקרתי אחיד. כי חסרות הן את החומר המלכד, את יסוד האישיות.

אנסה לעמוד כאן על אחדים מאותות החולי הזה בבקורת. האות הבולט ביותר היא העובדה שמרבים אצלנו לדבר על עניני ספרות וממעטים לעמוד על גלויי ספרות ויצירות; מרבים לדבר באופן כללי – וזהו המעורר רגשות כבדים. הכלליות בבקורת – זהו מחסה המשובח למחוסרי אחריות, המפלט הטוב למלהלהים וז'ונגלירים; פתיחת־פה לשאינם יודעים מה לומר. אדירי־מלל אלה מעמיסים על הספרות פרובלימות־ממוּטות, קובעים רצפטים, מעמידים דרישות ותביעות, מדהימים אותנו בבקיאות עצומה ובבן־ביתיות בכל הספרויות שבעולם – בשעה שהיצירה עצמה מוצגת כנזופה בפינה, רועדת כאפרוח מצונן לשמע כל התפקידים האיומים המוטלים עליה, בלא טפול, בלא אמת, בלא אב אחד. שפע הדברים על הספרות, מובטחני, אל העלה לנו אף כשרון אחד – אבל הספיק בודאי להפחיד ולקטול כמה נבטי כשרון.

האות השני – הפסיכוזה של תאניה־ואניה, שאחזה רבים מן המחנה על מצב ספרותנו. עורבים אלה, שיש בהם גם בעלי כשרון, מבכים, השכם ובכות, את כל מה שנעדר אצלנו: מבכים את הגאון שאיננו ואת היצירה הגדולה שאיננה. אין לשער את גודל מידת הנזק שהביאו המקוננים האלה לספרותנו – גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה חמרית. הם מכניסים בנו מורך־לב, זלזול עצמי, רגש של נחיתות. בכוח הסוגסטיה של החזרה תמידית באו גם הקוראים לידי "הכרה", שאין לנו ספרות – והסיקו את מסקנתם... וקינתם הרי איננה מוצדקת! ולו גם היתה בה אמת – גם אז יש צורך במעט הונאה עצמית, כדי לשמור את מעט היש, שישנו בלי ספק; האשליה – זהו טל שמים לכל מעשה חיובי אשר יעשה האדם. זרע־יש, ולו יקטן כעדשה, נושא עמו כוח תנובה והתפתחות; האין לא יהיה לעולם ליש. בקורת חיובית אין פירושה העלמת־עין השלילי, אלא: פקיחת עין על החיובי. בקורת חיובית עשויה לתת פירות חיוביים. השלילה מגדלת רק שלילה.

ועוד אות – ואחר אחדל: התביעה לספרות ארצישראלית. לא התביעה עצמה מזיקה – אלא הצורה שבה היא נעשית; צורה חולנית‏־בטלנית. לא תביעה, אלא כעין משטר טרור, בלא־יודעים, כמובן, כלפי כל שאר התכנים. היא הפכה קנה־מידה לא לתוכן אלא לערך האמנותי של היצירה הספרותית – וכאן הסכנה. "תביעה" זו, בצורה זאת, העלתה אצלנו נובלת־ספרות, ארצישראלית, הספוגה התלהבות של תיירים־ביעף, התרשמות מופרזת פתיטיות מזויפת וממותקת, שאיננה יונקת מן המעמקים של החויה אלא מן הלחץ של האופנה ויצר החקוי. אפילו סופרים ומשוררים בעלי כשרון אנוסים לפעמים לשלם מס ללחץ תת־הכרתי זה. כדאי לקרוא לפעמים את שירי־ההזדמנות של אחד מטובי משוררינו, של ד. שמעונוביץ; מעוררות רחמים ורוגז כאחד הפרזות הפובליצסטיות השדופות והגמגום הפרוזאי המדושדש לעומת דבריו המקוריים, המצוינים בקצב ובבהירות רבת־כשרון.

אין יצירה נוצרת באופן מלאכותי ובתביעות. היצירה נענית רק לתביעה האלמת, הסטיכית, של תנאי החיים בהווה בצירוף הקוקע של האתמול והשמים של המחר. איש לא תבע את ביאליק. הוא צמח מתחתיו כשם שהכוחות הגנוזים באדמה ובאקלים נותנים לנו את הפירות המיוחדים לארץ – כך יתנו לנו אותם הכוחות הגנוזים את פירות־הרוח המיוחדים לה. ובינתים – חס לנו מתת בלב הסופר הצעיר, כי כל מה שאיננו כתוב לפי הרצפט של "תוצרת הארץ" הוא חסר־ערך. ארץ־ישראל איננה מושג גיאוגרפי בלבד בשבילנו – אלא ערך לאומי כללי. כל גלוי של הבראה רוחנית וגופנית ושל התגבשות לאומית אצל הפרט היהודי – וביצירותיו – זוהי הציונות. יש בקונצפציה השניאורית בתארות את הררי שויץ, בחדות־אהבתו של טשרניחובסקי, בתפיסה ההומנית־האוניברסלית של שופמן, וכיוצא בכך, יותר מן הציונות הפעילה, המהפכנית, מאשר בכמה וכמה שירים וספורים ארצישראליים.

איני מוציא משפט על כל מה שנוצר לפי תביעה זו; כבר יש לנו התחלת־מה לספות ארצישראלית אמתית, למשהו שצמח מן החויה הגדולה, ודוקא המעט הזה מחייב זהירות־יתר ומאשר את הנחתי: טפול זהיר – כן וכן; תביעה מופשטת, אפילציה אל הרגש ה"לאומי", אל הצורך כביכול, גידול מלאכותי של צמחי חממות עלובים – לא ולא...

ה. סיכום

כל הסימפטומים האמורים למעלה מעידים, כאמור, על מצב פתלוגי בבקורת שלנו; על העדר אותו יסוד חיוני, שמהוה את חוט־השדרה, את הניצבה הבטוחה – והוא יסוד האישיות. מה שראינו עד כה הוא בגדר של אנרכיה – ולנו דרוש משטר קבוע; לא חדגונות – אבל מסגרת של פרינציפים בלתי־כתובים, העולים משרשי ההוי האמתי של התקופה והדור, החיים את המהוה וממילא נושאים אתם את אבן הבוחן לערכים של היופי והמוסר – כי הדרך אל הערכים האלה היא דרך החויה יש אצלנו יותר מדי התרשמות, קליטת הדים מרחוק – ופחות מדאי חויתיות, וכמובן גם פחות מדי שרשיות; יותר מדי להיטות אחרי זבלים מלאכותיים, תוצרת חוץ, ופחות מדי התעניניות נסיונית בטיב הקרקע שלנו, בצרכיה היא ובכוח־פוריותה היא.

אני שואף, בעיקר, לגלוי יסוד האישיות אצל רוב הסופרים והמבקרים – ואז יוכח לנו כי עמדו רגליהם על הקרקע המוצקה של הבטחון והאמונה. ואולם – לו ימצא לפחות האחד, שירכז בהויתו הוא את יסוד האישיות במידה, שתעלה למרוּת משפעת בבקרת, וממנה תבוא ממילא היציבות והישועה לספרות. כי בספרות הן היו לנו יחידים כאלה – ביאליק, אחד־העם, ובמידה ידועה גם ברנר. זה האחרון היה, חרף כל המקובל, אינדיבדואליסטן, ותכונה זו מנעה את יסוד האישיות שבו מהתרחב להיקף לאומי ואוניברסלי בנפשו ובכתביו. אילו נתקל היסוד הזה אצל ברנר בכוח אפי ובראיה ריאלית בריאה, כי אז הפך גורם משפיע ומכריע בקביעת הרמה המוסרית של ספרותנו; אבל הוא נתמסמס אצלו בהלך־רוח, זה שמהוה את תכונתו העיקרית, זה שהוא מטבע ברייתו מוגבל ומגביל את הראיה כלפי פנים, לעומק, ולא למרחב, לפעולה, ונידון לסבילות ולשיתוק. כי כל ספוריו של ברנר הם תולדה של הלך־רוח קבוע, מרושל מטבעו, שואף לאתמוספירה ולא לתנועה. בינו ובין גבוריו שורר יחס של קרבת־נפש ולא של קרבת־עלילה; של הסתכלות בעצמו דרך הראי ולא חדירה לעצם החיים השוטפים, וחבל. הוא היה יכול להעשות גם המצפון הבקרתי שלנו, כשם שהיה, במידה ידועה, המצפון המוסרי־חברתי בשעתו.

ואין אני מאשים איש במצב. יסוד האישיות, השרשיות, יונק את מזונו ואת קיומו מקרקע מוצק – ואצלנו עדיין הכל נגר. אבל היסוד הזה הולך ומתגלה בשטחי חיים אחרים, בעבודה, בהגנה, בתקוה לעתיד, שיסוד כולם הוא האמונה והבטחון – ומובטחני, שסופו להתגלות גם בבקורת וגם בספרות.

הנה מה שדרוש לנו: המצפון הבקרתי. לא דברים, לא התלהלהות בבקיאות ובפרזות, לא התחמקות באבק מאחריות – אלא הוכחה ושכנוע בכוח הפשטות והבהירות של האמת הגזעית והאנושית.

פורסם בגזית י
תרצו