עליה וגשם

א.

על ההצעות להביע אי-אמון פרלמנטרי בממשלתו השיב מר אשכול בקריאת נאום ארוך, אשר העמיד במבחן סבלנות לא קל את הכנסת כולה, ללא הבדל סיעה. בכתב המכונה, שהוכן מראש, חסרו תשובות לבעיות לאומיות וממלכתיות שהועלו על ידי נואמי האופוזיציה, דובר גח"ל סגן יושב ראש הכנסת אריה בן אליעזר ודובר רפ"י, חבר הכנסת משה דיין. לעומת זאת בלטו במסמך המועתק תגובות לדברים, שלא נאמרו ותשובות לנואמים שלא פתחו פיהם. פיסקא ארוכה, למשל, הוקדשה לחבר הכנסת שמעון פרס, אשר לא זו בלבד שלא עלה על במת הכנסת אלא אף לא היה, בעת הדיון, באולמה. מאן דהוא הניח, בוודאי על פי הידיעות בעיתונות, כי מר פרס ינמק, בשם סיעתו, את הצעת אי-האמון. ההשערה לא נתאמתה, אבל הכתב היה מוכן ומודפס. וחבר כנסת נעדר זכה למנה גדושה של פולמוס עם נאום שלא נשאהו.

זהו כישלון טבעי הכרוך בקריאת דברים שאולים. כל חבר ממשלה, מכל שכן ראש ממשלה, חייב להיות מסוגל ומוכן להשיב לדברים שנאמרו בבית הנבחרים. יועצים יכולים, כמובן, לנסות ולנחש מה יאמרו דברי האופוזיציה, או – אם לעבור לזירה אחרת – מה תהיינה שאלותיהם המציקות של עיתונאים. שני הביוגרפים של ג'ון קנדי, שלזינגר וסורנסן, מספרים כיצד הנשיא המנוח היה מתייחד, לפני כל מסיבת עיתונאים שלו, הוא עם חבר עוזריו והיו מעלים, על פי מאורעות הימים את השערותיהם השונות ביחס לפרי סקרנותם של הכתבים המנוסים. הכנה כזו היא לא רק מועילה למדינאי המשיב אלא גם רצוייה מבחינה ממלכתית. איך היה אומר זאב ז'בוטינסקי? האימפרוביזציה [אלתור] הטובה ביותר היא זו המוכנה מראש. אבל קנדי, כפי שנוכחתי לדעת במישרין, ידע להשיב גם לשאלות מפתיעות. ולא כבל את עצמו לנוסחה רשומה.

ראש ממשלה זכאי, ואף חייב, לעתים להכין בכתב הצהרת מדיניות. כאשר היוזמה להשמיעה היא בידו, הוא הבעלים עליה. לא כן כאשר הוא בא להשיב; לעולם אין אתה יכול להכין תשובה מלאה, כתובה לדברים שעדיין לא נאמרו. כל ניחושיהם של יועצים ומחברים מקצועיים לא יספיקו ולא יצלחו, כדי "לכסות" את כל ההתקפות האפשריות. תמיד יש לצפות לבלתי צפוי. אבל אדם המצמיד את עצמו לכתב מוכן, בבואו להשיב ליריביו, מכשיל את עצמו, לעתים בעודף, לעתים בחסר, לפרקים בשניהם גם יחד. ראש ממשלה צריך לדעת להימנע מכישלונות כאלה. מר אשכול לא ידע. הוא לא השיב, אפילו במילה אחת, למר בן אליעזר על דבריו החשובים בענייני הביטחון הלאומי; והוא התגושש בשתי ידיו, או ברבים מעמודיו, עם מר פרס שלא היה כלל בזירה.

ב.

אולם בשטח אחד לא טעו היועצים. הם סברו אל נכון כי בדיון המיוחד הזה, תועלה בכל היקפה בעיית העלייה והירידה. לית מאן דפליג, כי לצד האבטלה זוהי אחת הבעיות החמורות של ההווה המסכן את העתיד. אמנם, הירידה מן הארץ קדמה לאבטלה בה; אך האבטלה, בוודאי, מגבירה את הירידה. ואם יחד עם זאת מתמעטת העלייה, נוצר מצב בשנה ה-19 להקמת מדינתנו אשר אפילו הפסימיסטים לא חזוהו.

הייתכן שיש מישהו, במשרד פלוני או במשרה אלמונית, המתייחס לירידה המתמדת והגוברת בשוויון נפש מעוקם, כאילו אמר לעצמו, בלי להעז להכריז בפומבי, כי בתקופת השפל בתעסוקה אין זה נורא – ואולי אף מוטב – כי יהיו פחות פיפיות מסביב לשולחן שאינו ערוך די צרכו? קשה. אף אין רצון להעלות על הדעת כי יש הלך מחשבה כזה. אבל קלות דעת היא לנסות לנחם את עצמנו, כי כבר היו תקופות בהן רבתה הירידה מן הארץ על העלייה אליה. ואת הניחום המוזר הזה השמיע באוזנינו ראש הממשלה; הוא, כמובן, התכוון להשיב מנה אחת אפיים לאנשי רפ"י, אשר עד הפילוג במפא"י שלטו במדינה בימים ההם. הפולמוס פולמוס. אבל איזו נחמה היא לאדם חולה, אם אומרים לו כי אף בעבר היה החולי מנת חלקו?

אנו חיים בסוף שנות השישים. במשך י"ח שנים נעשו מאמצים עליונים והושקעו סכומי כסף כמעט דמיוניים, למען תקום לנו מדינה שתקלוט עולים ולא תפלוט יורדים. הן שליחותה של מדינה זו היא לשוב ולרכז גולינו, לכנס נפוצותינו. אבל אם הפיזור גובר על הריכוז; ואם השבים לנוד עולים במספרם על השבים למולדת, מה יוותר מן השליחות הנותנת למדינה את ייחודה ההיסטורי והמוסרי?

אפס, אם יש מאן דהוא המוכן, בתוך אופנת הציונות המתחכמת, לנוד למושג המיושן כביכול של שליחות (אף על פי שלנגד עינינו הוכח כי כוחם של מושגים אלה דווקא הוא לשנות מציאות) – יש להסביר לו כי בסכירת זרם הירידה, עניינו שלו הוטל על כף המאזניים. אוכלוסיה גדולה וקיום הביטחון חד הם. יש גבול, בשטח זה, להצבת איכות כנגד כמות. אף אם מתרבים אנו, פורים אויבינו סביבנו יותר מעמנו; אך אם נתמעט חלילה? לכן שווא ניסה ראש הממשלה לנחם לבבות על ידי ניקור עיניים. בשומענו כי לאחרונה יותר יהודים נטשו ארץ אבות מכפי שבאו לדבוק בה, לא נמצא מרגוע לדאגה בתזכרת הבין-מפלגתית, כי כך היה גם תחת שלטונם של אנשי רפ"י דהיום. ראש ממשלה חייב להציע פתרון לצרה לאומית, ולא לשליוו את עמו ברעתה החוזרת. אנחנו, כידוע, בשום תנאי לא נצדיק ירידה; אבל אם אלה שקראו בנעוריהם את כתבי בורוכוב רואים מעין "סטיכיה" – בכיוון הפוך מן הרצוי והמקווה – ואינם מעריכים את מלוא חמרתה, הרי הם מתחייבים באחריות לתוצאות מי ישורן.

ג.

ומה על העלייה? ראש הממשלה טען כי נסתתמו מקורותיה. אינני בטוח אם מילים אלו נקראו לפני שנשמעו, או יצאו מהפה, ישר לחלל אווירנו המלאכותי בהגיע שעת המקוריות הנדירה. אך משלחצו השומעים בשאלות על הסתימה הבלתי מפורשת, השיב מר אשכול באימפרוביזציה אמיתית: "אמנם כן," חזר והודיע, "נסתתמו מקורות העלייה; אבל אם אתם מאשימים בכך את הממשלה, עליכם גם להודות כי בזכותה יורדים הגשמים." לאחר השמעת דברי חזון אלה, חזר ראש הממשלה למלאכת הקריאה. ליבו היה, כפי הנראה, סמוך ובטוח כי נסתתמו הטענות ויתמו. העלייה כגשם, בידי שמים המה; מה הממשלה כי תלינו עליה על הפסקת העלייה? ואם לנים אתם, הרי למען שיווי משקל צודק הודו לממשלתכם כי היא, ברוב חוכמתה, מורידה טל ומטר וגשמי ברכה.

האתגר השמימי נראה היה מוחץ. ראש הממשלה אך שכח את שנות הבצורת המרובות… אם שיווי משקל – שיווי שיהיה. אולם יכולים אנו להתעלם הן מן ההתיימרות והן מן השיכחה. לא הייתה רצינות בדברים, אלא מעין משל ובלי הנמשל. נתבונן בעלייה ובהסתתמותה.

במה מאשימין ובמה אין מאשימין? אם עלו מארץ מסוימת רוב היהודים שגרו בה, והנותרים המעטים אינם רוצים ללכת בעקבותיהם, אין לראות בכך אסון ואין לבוא על כך בטענות. מקור העלייה נסתתם על ידי העלייה עצמה. לא נתאונן. נברך על השיבה ונשמח בשבים.

אם רשות של ארץ נוכריה מונעת מן היהודים הפזורים בה לשוב לארץ אבותיהם, נתבע מן הממשלה פעולה מתמדת, כדי להביא לידי פתיחת שער היציאה המיוחלת אך לא נעביר את האחריות משכמם של מונעי השיבה על שכם מבקשיה. הכוונה העיקרית, הברורה, היא ליהודים בברית המועצות. כולנו מקווים כי עוד תחזינה עינינו בעלייתם ההמונית. יש להשפיע בכיוון זה ללא לאות. אבל ברור כי ההכרעה היא בידי הממשלה הסובייטית.

אולם מחוץ לברית המועצות חיים ברחבי תבל למעלה משמונה מיליון יהודים. היציאה אינה אסורה עליהם. הם יכולים, כל יום, לקום ולעלות. כלום אפשר לומר כי בארצות אלו "נסתתמו" מקורות העלייה? ואולי הם נסתמו?

שאלתנו אמת תהיה. לכן היא תצויין בהבדלה מפורשת. יש יהודים בארצות רווחה מסוימות שאינם רוצים להמיר מגוריהם בהן בשיבה לארץ אבות. זוהי עובדת חיים ואסור להכחישה. אולם אף זו אמת כי יש, והיו, יהודים המוכנים לעלות ארצה ישראל. דרך היציאה לא נחסמה בפניהם על ידי שום חוק, או נוהג או גזירה. אך משהו סתם את מקורות העלייה האלה. לא משמים באה סתימה זו, עלי אדמות היא. מעשה ידי אדם – או משטר – היא.

ראיה חותכת לכך ניתנה, בתקופה האחרונה, עם עלייתם – וירידתם – של יהודים לא מעטים מארצות אמריקה הדרומית. עובדה היא כי בשנים האחרונות באו יהודים משם עם רצון להשתקע וגם עם הון להשקיע, אבל חלק גדול מהם, אם לא רובם, חזרו אל מאין יצאו. איננו מדברים על מקרים מיוחדים של חוסר יכולת, אולי נפשית, להיקלט בארץ. ודאי, היו – וישנם – מקרים כאלה. אנו מדברים על החזיון הכולל, אין באים אלינו, אף לא עשרות אלפים מבין מיליונים רבים, מארצות היציאה החופשית וחלק ניכר מאלה שבאו – עוזבים. לא נסתתמו מקורות העלייה; הם נסתמו בפועל ממש.

עלינו לפענח את מושג הסתימה. משטר סוציאליסטי, המכוון מטבעו לבלימת יוזמה פרטית או חיסולה, הנושא עמו כבלי בירוקרטיה שבלעדיהם אין הוא יכול – משטר כזה לא ימשוך עולים והונם מארצות הרווחה; הוא ידחה אותם, אם לפני בואם ואף אחר עלייתם. שום משלי מליצה, המסתמכים על כוח עליון, לא ישנוה. ומאחר שהון-המתנה האדיר שזרם עד כה ארצה איננו עוד, וגשם נדבות כזה אינו נראה אפילו באופק, היה משטר זה, באורח בלתי נמנע, למשטר אבטלה וירידה. יש הרואים בכך, מבחינת התיאוריה או ההלכה הסוציאליסטית הידועה – פרדוקס; לא כי. טבע הדברים הוא. ובשאיפה המתמדת לשינויים – התוחלת לנו ולבנינו.