עיקור האמון

א.

עולמנו מתהפך. יש ורופאים מדברים בשפת הכלכלה, וכלכלנים בלשון הרפואה. רופאים, בין השאר שכירים, תובעים תוספת שכר; כלכלני האוצר מציעים לעקר את תוספת היוקר. מדוע דווקא לעקר, ולא, למשל, לאגר? ניתן להבין, כי, בהקשר זה, אי אפשר לומר לכייס. מלה זו תפוסה. איתמר בן אב"י המציא אותה, כדי לתאר, מתוך קיצור ראוי לשבח, פעולת מומחה, המכניס ידו לכיס זולתו ומוציא ממנו מעות או שווה כסף. הפעולה, אשר המומחים שלנו נדרשים לא רק להביעה אלא גם לתארה, היא הרבה יותר מסובכת. למעשה, הם מציעים להוציא אל הפועל מעין מיבצע כיס משולב. מי שיתבונן היטיב בתכניתם, לא יוכל שלא להתפעל מכושר ההמצאה שלהם, המקיף לא רק פיננסים אלא גם איסטרטגיה ופסיכולוגיה. הם מציעים, שיד אחת של האוצר תכניס לכיסו של האזרח, המתקיים על שכר או משכרת, סכום מסויים של מעות.פעולה זו תיעשה בפרהסיא, בחגיגיות רבה, כראוי להבטחה רשמית, העומדת להיות מקוימת, על אף כל השמועות והחשדות הזידוניים, שנפוצו על ידי חוגים חסרי אחריות ממלכתית. מאידך כיסא, מבקשים מומחינו המצויינים, כי ידו השניה של האוצר תוציא מארנקו של האזרח את אותו הסכום או דומה לו. גם עבודה זו תיעשה לא חשאי אלא במידה של פומביות, אם כי פחות חגיגית, חסכונית. אך והיה אם האזרח, שלקח ונתן, שקבל והחזיר, יצעק חמס: מה בצע בדמי (מ' פתוחה) של תוספת היוקר, המופיעה ונעלמת, הרי גם לחמסנות זו תימצא תשובה. יד שלישית של האוצר – אין זו טעות; לאוצר ידים אין ספור – תכניס לכיס המעיל, או המעילה, דיפלומה יפה, מעין תעודת בגרות לאחריות ממלכתית, או אגרת חוב וחסכון בהתנדבות כפוייה. מובן מאליו שלפעולה משולבת, משולשת כזו אי אפשר לקרוא כיוס; יותר מידי ידים וכיסים מעורבים בה.

אבל מדוע צריך לקרוא לה בשם המחריד: עיקור? אפילו נתעלם מן המשמעות המקורית של המונח הזה, הן לא מדובר במיקרובים ובאינסקטים, נושאי חלי, אלא באנשים, העובדים, המפרנסים ובמה שמגיע להם, לא בחסד אלא בזכות. סבורני, כי אפילו ביטול היה עדיף מן העיקור. לפעולה משולבת אפשר היה לקרוא בשם משולב, כלומר, תשלום תוספת היוקר להלכה וביטולה למעשה. ורבי האחריות שלנו היו מסבירים, בכשרונים שדומה לו אין, כי הכבוד מחייב לשלם את תוספת היוקר כמובטח, ואילו המשק דורש לאפס אותה. אל יחשבו מומחינו השמיים, כי אין הבנה לרוחם, או לקשייהם. ביטול תוספת היוקר – גס מלהזכיר. אסור לחסום שור (מסויים) בדישו, ולא כדאי לקחת שור (אחר) בקרניו, פן ינגח. מוטב איפוא, לתת ולקחת, במקום לא לתת כלל.

אבל אם כך, האין זה מתאים יותר לדבר על אשליית תוספת היוקר, כלומר, על אשליית התוספת מול המציאות של היוקר? גם עם מונח זה יש קושי, אשר כל המזלזל בו לא יינקה. אשליה כמוה כטעות או כהטעייה. ההבדל הרציני תלוי בשאלה, שהוצגה פעם על ידי מהפכן גדול: מי את מי? אם שמעון משלה את עצמו, זו טעות. אבל אם הוא משלה את ראובן, זו הטעייה. כאן נפסיק, כדי לא להגיע ללוי. לכל הדעות, הטעייה קרובה לרמייה. ואיך אפשר להניע, על ידי מינוח לא מתאים (גם אם הוא נכון) אזרחים טובים, שיקומו ויאמרו לממשלתם: תסלחי לנו מאד, אבל את מרמה אותנו? גם האשלייה לא תקלע למטרה, הקבועה בדיעבד.

אולם לאחר כל הדברים האלה, עדיין קצרה בינתי מלהשיג, מדוע נטפלו מומחי הכלכלה למונח הנורא "לעקר"? הלא יכלו להמיר שתי אותיות בהמצאתם הבלשנית ולומר, בצרה נאה, לאגר? למונח זה, מלבד היותו פטור מאסוציאציות שליליות, יש שני יתרונות חיוביים. ראשית, מרמז על כך, כי במקום תוספת היוקר, או לאחר החזרתה ביד השניה, ינתנו לאזרח אגרות חוב. שנית, הוא בא לציין, כי אמנם תוספת היוקר ניתנת ואחר היא נלקחת, אבל, בסופו של דבר, היא נאגרת, בבוא היום, בעוד שלש, חמש שבע שנים היא תוחזר. כך יהיה כתוב באותיות עבריות, גדולות, אולי אפילו מנוקדות, באיגרת. האין זו מצווה, המוטלת על כל אבי משפחה טוב, לאגור ליום סגריר, העלול לבוא עליה בעוד מספר אותו עוד נקבע, של שנים? באמונה, יש להתפלא על כך, שהמומחים המצויינים שלנו לשמות מכלכלים, שאינם מקלקלים, עדיין לא הציעו לאגר את תוספת היוקר, במקום horrible dictu לעקר אותה.

ב.

אך האמת היא, כי שם זה או אחר, יותר נאה או פחות צורם, לא יעזור עוד. אזרחי ישראל חייבים לדעת – יש יסוד להניח, כי רובם גם יודעים – שממשלתם עומדת לעשות מעין מעשה אלימות פיננסי, מוסווה כמלווה, או כחסכון, או במערכה נגד האינפלציה. משום כך יש לראות בתוספת היוקר, לאחר הפיחות הנוסף של המטבע הישראלי, לא רק בעיה כלכלית וחברתית, אלא גם, אולי אף בעיקר, בעיה מוסרית.

עם הפיחות הבטיחה הממשלה, כי לא תהיה התייקרות אלא מועטה; כי לא יוטלו מסים חדשים; כי הסדרי תוספת היוקר יקויימו במלואם. אולם לאור מה שהתרחש במדינתנו, החל מן התשיעי בפברואר ועד לשבוע השני בחודש מאי ועד בכלל, יש לשאול, מה זאת הבטחת ממשלה? האם זהו שק בלי כסוי? לפני ימים מספר קראנו, כי הממשלה, דווקא הממשלה הזאת, תציע להפוך מתן שק, שאין לו כסוי מובטח בחשבון בנקאי, לעבירה פלילית. שפיר. אבל האם אין לומר לממשלה, המפרה את הבטחותיה, המפורשות והחגיגיות ביותר: קשטי עצמך תחילה? נתבונן בשקי ההבטחות הממשלתיים ונראה מה נותר מכסויים.

כל מי שלמד א"ב של כלכלה מדינית יודע, כי תנאי מוקדם, מכריע, להצלחתה של דיוולואציה הוא במניעת האמרת המחירים. תכליתה העיקרית של דיוולואציה היא בהגברת היצוא. אבל אם המחירים בשוק הפנימי עולים, הרי, על אף פיחות ערך המטבע המקומי ביחס למטבע חוץ, יצטרך היבואן הזר להוציא את אותה כמות מטבעו, או קרובה לה, שהוא הושיט, לפני הפיחות, למען ייבא כמות מסויימת של סחורות. עבודה היא, כי הבטחת הממשלה, שמחירי המצרכים לא יאמירו, הופרה על ידה, ממש ביום הינתנה. מאז ועד היום היתה התייקרות, כמעט כללית, שהורגשה על ידי הגורם הנאמן ביותר על קביעתה, הלא היא עקרת הבית. אבל הממשלה התעקשה לטעון, כי אין אלא התייקרות מיקרוסקופית. עין, בלתי מזויינת באינדכס, לא תראנה. אך המציאות בעקשנותה גברה על הילדותיות בעיקשותה. גם אצבע האינדכס הצביעה, בחודש אפריל, על עליית מחירים רבתי במשך ימי מרץ. בעוד ימים מספר נשמע על האמרה נוספת, שחלה, כידוע לכל אם בנים שמחה, בחודש הקודם.

חודש יולי, בו, לכל הדעות, יש לקיים את הסדרי תוספת היוקר, מתקרב, ככל תאריך קבוע מראש, בצעדים שקטים אך בטוחים, או בתוגת השלכת של דפי הלוח. אין מנוס; זולת מנוסה מן ההבטחה. אבל מנוסה זו לא מיד החלה. מול כל הדרישות, הצודקות מעיקרן, להקדים את תשלום תוספת היוקר, נוכח האמרת המחירים הפיחותית, הבלתי רגילה, ניצבה הממשלה, על דובריה ומתנגדיה, בצוק סלע. אמרנו, היא ציוותה לשדר, כי הסדרי תוספת היוקר יקויימו במלואם, ואת אשר אמרנו נקיים (איך הוסבר לעם לפני מספר חדשים, או שנים: מפא"י אומרת ומקיימת), פרעון השטר יבוא במועד הנקוב בו; בחודש יולי תנתן תוספת היוקר לכל שכירי ישראל.

הממשלה מדברת, מרגיעה, משדרת, משדלת, מבטיחה, אל הלוח האכזרי בשלו, דפיו מוסיפים לנשור, פסח בא ועבר. האביב הגיע וחומק, הקיץ מתקרב. ובבוקר עבות אחד גילה שר האוצר, מעבר לעננים הלא-עונתיים, קרן אור. הוא יגע ומצא, כיצד, בלשון הרשמית, לעקר את תוספת היוקר, ובאמת, איך מעקרין? התשובה היא, כי נותנים ולוקחים. אבל זוהי תובה פשטנית של חסרי אחריות. התשובה המדוייקת, הכמו-מדעית של הנושאים בעול, היא אחרת. נותנים, רק נותנים, אין לוקחים דבר, אבל חלק ממה שצריך לשמש פצוי להתייקרות ינתן באגרות חוב.

נגד הצעה, או המצאה זו, קמו הכל. השם לא הועיל. המהות קבעה. הכל אמרו, כי פרוש הדבר להטיל מלווה חובה על חלק מתוספת היוקר של חלק מן המפרנסים. איך אפשר להצדיק כפייה חלקית כזו לאור ההבטחה הפומבית, החגיגית, לפיה בחודש יולי, הבא עלינו לטובה, תשולם תוספת היוקר במלואה? שר האוצר עוד ניסה להסביר, כי אין שום סתירה בין המלה "במלואה" לבין המעשה אגרת-במקום. מה אני אמרתי. הוא שאל בתמימות מפרקת כל כשר התנגדות, אמרתי, הוא השיב בעצמו, כי תוספת היוקר תשולם במלואה, בחודש יולי. וכך באמת אני רוצה שייעשה. אלא מאי? לטובת המשק, אתם מבינים, לטובת המשק, צריך שחלק מן התוספת ישולם, מבינים אתן, ישולם באגרות חוב. אם יש תשלום, איך אפשר לומר, כי אין משלמים? כך אני מבין, הפטיר, את קיום הבטחתי, את תשלום תוספת היוקר במלואה. אך גם הסבר מופלא זה לא הועיל. המצאת האיגור הראשונה הורדה מן הפרק.

מיהו אביה של ההמצאה השניה, עדיין לא ברור. על כך רבים, מתוך קנאת סופרים ראוייה ליצירה נאה יותר, אנשי מפא"י והסוציאליסטים הקיצוניים מהם, הלא הם חברי אחדות העבודה. אלה אף אלה טוענים, כי על פי הצעתם תחליט הממשלה, אולי עוד בשבוע הבא, להטיל מלווה חובה, לא על חלק של תוספת היוקר, אלא כמעט על כולה, לא על חלק מן המפרנסים, אלא על רובם ככולם. ותהי השמחה רבה בכל המעונות הסוציאל-קואליציוניים. עכשיו, אומרים שוחרי צדקנו, יהיה בסדר. מה פרוש, ומדוע, בסדר? מלווה החובה, או הכפיה, יוטל לא רק על השכירים, אלא על כל המפרנסים. במלים אחרות, העוול לא יבוטל אלא יורחב. זה נקרא בסדר.

ג.

למען האמת של המשך ההטעייה הממשלתית, עלי לציין, כי, בקשר עם המצאת העיקור החדשה, הס מלהזכיר את המלה מלווה. המונח הרשמי הוא חסכון. אבל עלי להוסיף ולהזכיר, הפעם למען האמת ללא הטעייה, כי, בעוד איגרות החוב, עליהן דבר מתחילה שר האוצר, היו צריכות להשתלם כעבור שלש שנים, הרי זמן פרעונן של איגרות החסכון עומד להידחות, על פי ההבטחה, לשע שנים תמימות. אם לחסוך, אז לחסוך.

אבל יהיו השם והזמן אשר יהיו, יש לשאול, על אף כל ההמצאות המופלאות הללו, מה יהיה על אותה תוספת יוקר אומללה, שתשלומה במלואה, או במלואו, הובטח על ידי כל הגורמים המוסמכים והיודעים להבטיח? כדי להבהיר את השאלה הזאת, הבה ונדבר בלשון משפחתית, שאין פשוטה ומובנת הימנה.

ישנם אבות למשפחות, (כסבורני, הרי רובם נוהגים כך) המוסרים את אשר הם מקבלים במקומות עבודתם לרעיותיהם למען פרנס את ביתם. אם אבות אלה יקבלו, בעוד חדשיים, תוספת מסויימת לשכרם, כפצוי להתייקרות, שחלה בינתיים, של המצרכים המובאים הביתה על ידי רעיותיהם, הם ירצו למסור גם אותה לידיהן, למען התכלית הפשוטה של רכישת אותם המצרכים. אבל אם בחודש ההוא, וכן בחדשים הבאים, יהיה עליהם למסור לאוצר, פקדון או חסכון, סכום הקרוב מאד לתוספת הניתנת, במה יזכו, מבחינת ההתיקרות, שהיתה, וגם, על פי כל הסימנים, תימשך, את עקרת הבית? אם יש מישהו, בקרב מפא"י או אחדות העבודה, המוכן להשיב לשאלה זו, יקום ויתן תשובה. מפלגות אלו יודעות יפה מה זאת פנקסנות, אפילו כפולה.

לעתים אתה תמה לעוז זלזולם. כבר התרגלנו לכך, כי מפא"י בעיקר, בידעה את המכשיר הכלכלי, אותו היא משכה מאת העם היהודי ובו היא משתמש כדי להבטיח לעצמה קולות ושליטה, נוהגת לזלזל במידת האינטלגנציה של אזרחי המדינה. אמנם, מדי פעם בפעם היא נענשת על ידי חלק מן הציבור על ההפרזה בזלזול. אבל עדיין לא נענשה דיה. לכן, היא ממשיכה. אולם, בכל זאת, יש להתפלא, אפילו שלש שנים ומחצית השנה לפני יום הבחירות הקרוב, כפי שהוא נקבע בחוק, כיצד היא מרשה לעצמה כך ללעוג לשכלו הישר של כל יהודי הקרוי פשוט. זוב ז'בוטינסקי, בבואו לציין את ההבדל בין הבנתו של יהודי כזה לבין זו של איכר מארץ מסויימת, היה רגיל לספר, כיצד אותו איכר התפאר פעם בידיעותיו, בחשבון. הוא אמר: אני יודע כי ארבע ועוד ארבע הן שמונה. יש אומרים כי חמש ועוד שלש אף הן שמונה. יתכן, אבל זוהי כבר המצאה יהודית.

יהודים, רבותי הממציאים, אם בממשלה ואם ב"הסתדרות", יודעים לא רק, כי חמש ועדו שלש הן שמנה. הם גם יודעים כי 8+2-2 הן שוב שמונה. מה בצע, איפוא, בתוספת יוקר, אם היא מורדת על ידי מה שאתם קוראים חסכון חובה? לא ישאר אלה היוקר; ובגללו יהיה השכר, בפועל ממש, קטן מכפי שהיה לפניו. זאת תאמר לאבי המשפחה כל אם הבנים, אפילו השמחה בחלקה. מילא, אין לכם העוז לומר לעובדים, כי יש בדעתכם להוריד מרמת חייהם; אבל איך אתם מוצאים את העוז, כך לנסות להטעות אותם, כאילו עובדים יהודיים, או יהודים עובדים, היו נבערים מדעת אולי אף יותר מיודעי החשבון של אותה ארץ?

לאחר חישוב תוספת היוקר, על פי הילכת הממשות, הגיע תור בדיקת המושגים של מלווה וחסכון חובה. הכל יסכימו לדעה, כי מלווה וחובה הם תרתי דסתרי. יש ואדם נאלץ ללוות; אבל אין אדם מלווה אלא מרצונו החפשי. אם כופין על אדם שילווה (י' פתוחה) כסף, הרי אין הוא נותן הלוואה, אלא לוקחים ממנו מס, גם אם מבטיחים לו לשלם אותה, באחד הימים, במלואה, תמיד במלואה.

אבל אם מלווה חובה הוא פרדוכס, על אחת כמה וכמה כזהו חסכון חובה. אדם,  שהכנסתו עולה על צרכיו, כפי שהוא מבין וקובע אותם, חוסך חלק ממנה, אם הוא בטוח ביציבות המטבע וכוח קנייתו. אבל מה בין חסכון לבין כפייה? אפילו ילד לא יסכים לצרופי המלים האלו. הייתי מציע, למען הנסיון, לאחד השרים, שהמציאו את חסכון החובה, לתת לבנו הקטן לירה כדמי כיס, אבל להטיל עליו חובה, בטרם יושיט לו את המעות הקטנות, לשים חלק מהן הצדה, בקופסה, לחסכון. בידענו את ילדינו, הרינו יכולים לשער בנפשותינו את תשובתו המידית של בן השר, שהיתה בודאי אופיינית לכולם. אבא, הוא היה אומר, תסלח לי מאד, אם דמי כיס הם, הרי הם שלי, ואם הם שלי, תן לי להשתמש בהם, ועל החסכון אחליט בעצמי.

המדובר הוא לא בדמי כיס, אלא בדמי קיום. ואם מישהו מטיל עליהם, בכוח האילוץ העומד לרשותו, מלווה, או חסכון, הריהו יוצר מושגים קרובים מאד להתנדבות בכפייה, או כפייה מרצון, או חיבורי סתירה דומים לאלה. אמנם, אחד מדוברי הממשלה נסה לטעון, כי יש הבדל בין המלווה הנגבה לבין החסכון הנלקח. וההבדל הכביר מהו? מלווה, אמר השר בכל הרצינות, הממשלה יכולה להשתמש בכספיו לצרכיה השוטפים (אוי כמה הם שוטפים); לא כן חסכון, את הכנסותיו של זה תשים הממשלה הצדה, בבנק, פקדון, עד שיוחזר. אנו נדרשים, איפוא, להאמין, כי המיליונים, שיימסרו לממשלה, בדרך החסכון הכפוי על האזרחים, יהיה, כפי שהאנגלים אומרים earmarked מעין נרצע, מסומן, ואם הממשלה תזדקק, בלי נדר, להלוואה חדשה מבנק ישראל, היא תקח לא מן הכסף הזה – קדש הוא, אין לנגוע בו – אלא מכסף ישראלי אחר, אחר לגמרי.

ד.

פקדון, או חסכון, ברור, כי המדובר הוא במלווה חובה, אם להשתמש בצרוף הפרדוכסלי במקובל, הבא לבטל למעשה את תוספת היוקר. לאור המשפט המסכם הזה, ניתן להשיב לשאלה, מה נותר מן ההבטחה המפורשת של הממשלה לאחר פיחות המטבע. היא הבטיחה, כי לא תהיה אלא התייקרות זעירה; ההתייקרות שהיתה, ועדיין לא נעצרה, היא רבה מאד ופוגעת קשות. הממשלה הבטיחה, כי תוספת היוקר תשולם, בבוא המועד היוליני, במלואה; עם הטלת חסכון החובה, לא ישאר מהבטחה זו אלא לעג לרש. לאחרונה, הובטח לציבור, כי לא יולט עליו מסכים חדשים, אך הממשלה, בנטלה את מלווה החובה, מוסיפה מס על מס.

בסוף השנה הקודמת הטילה הממשלה מלווה חובה. ההסבר הרשמי היה כי אי אפשר לה בלעדיו, בעוד העליה גוברת וצרכי קליטתה מרובים הם. האופוזיציה פקפקה בכנות ההסבר הזה, אשר לו היה נכון, היה כל מי שדורש טוב לישראל מקבלו ללא תלונה, מלבד זו הנוגעת לצירוף המלין המטעה. אבל את מידת הכנות של דברי הממשלה דאז ניתן לבחון על רקע ההמצאה החדשה. תהיה הסברת מהותו של מלווה חובה אשר תהיה, איש לא יכחיש, כי הוא בבחינת אנומליה. לעתים, רחוקות כמובן, כאשר באמת אין כל ברירה אחרצ, בהתרחש איזו שעת חרום לאומית מיוחדת, יש וממשלות לוות מאזרחיהן, אם אפשר לומר כך, מבלי לשאול אותם. אבל אי הממשלה, שהטילה על אזרחי המדינה, במשך פחות משלשת רבעי שנה, שני מלוות חובה? אדרבא, אם המומחים שלנו יודעים על ממשלה כזו, יקראו בשמה, ונדע ממי למדה ממשלת ישראל דהיום.

היחס למלווה השני, הנכפה והנגבה זמן כה קצר לאחר קודמהו, אין מדברים עוד על קליטת עולים, על עזרת אחים. הפעם, הדיבור הרשמי הוא כלכלי, קר. יש למנוע, אומרים חכמי המשק, המתוכנן להפליא, אינפלציה של ביקוש. לשם כך כורח הוא לעקר את תוספת היוקר. והכורח הזה מחייב מצדו את הפעולה הכפולה של נתינה ולקיחה.

אינפלציה של ביקוש, אלו הן מלים אינטלגנטיות. אבל עדיין לא הוברר לו, לבשר ודם פשוט, כיצד סכום כסף נוסף, המפצה את הצרכן על עלית מחירי המצרכים, יכול לגרום לרבוי נסער בקנייתם. נשוב, למען ההתבוננות בסוגיה זו, לדוגמא של אבי המשפחה, המוסר את הכנסתו החדשית לעקרת בית, רעיתו. היא היתה קונה מצרכים לביתה בסכום כולל של X לירות.  המצרכים הללו בינתיים התייקרו, אם במעט ואם בהרבה, בסכום כולל של N לירות. יוצא, כי למען רכישת אותם המצרכים, באותה איכות וכמות, היא תהיה זקוקה מהיום ואילך (לו אפשר היה, צריך היה, לומר מאתמול ואילך) לסכום של N+X. אם אישה יעמיד לרשותה רק את הסכום הקודם, שניתן לה מידי חודש בחודשו, ברור, כי היא לא תוכל לקנות לקיום ביתה אלא פחות מצרכים. אבל אם הוא יצרף אל אותו סכום את מה שנקרא תוספת היוקר, מעין N לירות, הרי היא תוכל לקנות את אותם המצרכים הרגילים, או, ליתר הדגשה הדרושה להסברת הענין, היא לא תוכל לרכוש את אותם מצרכים עצמם. היכן, איפוא, כאן האינפלציה של ביקוש, הנגרמת כביכול על ידי תוספת היוקר?

התוצאה של ביטול תוספת היוקר, למעשה, לא להלכה חלילה, יכולה להיות אחרת לגמרי. העיקור, נוכח הייקור, עלול לפגוע בייצור, הצלוי עדיין, במידה רבה, בצרכן המקומי. כי עדיין לא שמענו את הבשורות והישועות והנחמות של הגברת הייצוא בעקבות הפיחות.

הצעת החוק להטלת מלווה חובה, שני במשך חדשים מספר, לביטול שווייה של תוספת היוקר, תוגש לכנסת עם פתיחת מושב הקיץ שלה. בקשר עם הצעה זו, נזכר אני באחת מאימרות פיו של צ'רצ'יל:

The function of Parliament is not only to pass good laws but also to block bad laws.

תפקידו של פרלמנט הוא לא רק לקבל חוקים טובים אלא גם לחסום את הדרך בפני קבלת חוקים רעים. מענין לציין, כי צ'רצ'יל באומרו זאת היה ראש הממשלה. זהו היחס לבית נבחרים, שאינו תלוי בצד, בא מאן דהו יושב בו.

הצעת החוק ל(מס) חסכון-מלווה –חובה היא, לפי הכרתנו, רעה בתכלית. סיעת תנועת החרות תתנגד לה, כפי שהיא החליטה והודיעה עוד לפני שבוע. אנו שמחים, כי סיעות אופוזיציה אחרות החליטו אחרינו, בהשפעתנו או בלעדיה, על התנגדות להצעה זו. האם נצליח לחסום את הדרך בפני קבלתה? נעשה, בוודאי, כמיטב יכולתנו. אבל הרוב רוב הוא. ויבדוק נא כל איש בישראל, מה הוא תרם, על אף אזהרותינו, להקמתו בכנסת החמשית. אולם גם הרוב חייב לדעת, כי על ידי השיטה של הפרת הבטחות, הוא גורם לנוראה בקלקלות, גם בכלכלה, הלא היא עקירת האמון, או, אם להשתמש בשפה הרשמית – עיקורו.