עיסקה וגזענות

– א –

מפ"ם ואחדות העבודה קיימו את אשר הבטיחו. עם הצטרפותן לממשלת העסקה, הודיעו נציגיהן כי אם תועלה התביעה לביטולה – של העסקה, לא של הממשלה – הם יימנעו וימסרו הצהרה. כך הם נהגו שלשום. הם נעדרו, נמנעו, הצהירו – ונשארו בממשלת העסקה.

ודאי, מבחינת הנאמנות הראשונית לעיקרון מוצהר, היה בעצם הצטרפותן של שתי מפלגות אלו לממשלה המחייבת הלכה למעשה מכירת נשק לגרמנים מעשה של ציניות משוועת. "זהו בשבילנו עניין מצפוני", הודיעו ושבו והדגישו דובריהן. אם כך, איך אפשר להצטרף לממשלה שמדיניותה, המוצהרת והמבוצעת, נוגדת את המצפון ופוגעת בו? שאלה זו אינה נוגעת כלל לחוק נלעג על משמעת קואליציונית. שאלה פשוטה היא של אחריות, מוסרית ומדינית, שאין מנוס מפניה, וערעור עליה אין. לא יימצא איש, בישראל ובעולם, שיכחיש כי היושב בממשלה מקבל על עצמו אחריות על החלטותיה, מעשיה ומחדליה; או במילה אחת, על מדיניותה. כדי להסיר אחריות זו מעל שכמן, גרמו מפ"ם ואחדות העבודה למשבר ממשלתי על סף פיזורה של הכנסת השלישית. אמנם, אף אז הישארותן בממשלה שעשתה וקיימה את עסקת הנשק הייתה פגומה. אך הן יכלו, לפחות, לטעון כי עם פירוק האחריות המשותפת של הממשלה אין עוד חלה עליהן האחריות על החלטה, זו או אחרת, של הרוב בה.

מצב אחר נוצר עם הקמת הממשלה החדשה, או עם הקמתה מחדש של הממשלה הקודמת. אלה הקרויים שותפיה של מפא"י ידעו מלכתחילה כי הממשלה בהנהגתה תבצע את העסקה הראשונה, ותעוט כמוצא שלל רב על כל חוזה חדש לאספקת נשק לגרמניה, אם הוא יוצע או יוסכם על ידה. ועוד ידעו השותפים הללו כי הפעם הם מצטרפים לממשלה עם מלוא האחריות המשותפת, הבלתי נמנעת, על מדיניותה. אף על פי כן, הם הצטרפו אליה – בנסותם להציל את נפשותיהם, או להרגיע את מצפונם, על ידי שמירת זכות להימנעות ולהצהרה. ומי יודע, אולי הם ניחמו – או השלו – את עצמם, כי העסקה הראשונה תהיה האחרונה – ופטור?

המציאות המרה, האכזרית, טיפחה על פניהם. בעצם הימים בגרמניה שב והופיע צלב הקרס, הודיעה בון, בהתפארות רעשנית, מכוונת וחושבת, כי עסקת נשק חדשה, נוחה יותר, הושגה בין מדינת היהודים ובין ממלכת הגרמנים. הממשלה, אשר מפ"ם ואחדות העבודה – כדבר מליצתן הידועה – עומדות לצד מפא"י במרכזה, מוסיפה – ותוסיף – לתת נשק יהודי בידיים גרמניות. ומה עושות שתי המפלגות הללו, אשר בשבילן – על פי הודעותיהן – זוהי שאלה מצפונית ממדרגה ראשונה? הן מקבלות על עצמן את מלוא האחריות על המעשה, בו הן רואות זוועה מוסרית.

אם דברים אלה ייקראו על ידי חבר מפ"ם או חבר אחדות העבודה – בעיר, בקיבוץ הארצי או בקיבוץ המאוחד – ברצוני לשאול אותו, היכול הוא בנפשו, בהגיונו ובמצפונו לחלוק עליהם. אל נא יקפוץ היריב הרחוק, ואל יתן להקפיצו, בהודעה הרגזנית, כאילו אין כוונתנו אלא להכניס טריז בין המפלגות הקרויות בפיו "מפלגות הפועלים", או להביא לפירוק שותפותן המהוללת, ההכרחית, הנבונה, ההיסטורית. לא מניה ולא מקצתיה. פשוטו כמשמעו, אין בעינינו כל חשיבות אם מפ"ם ואחדות העבודה משתתפות בממשלת מפא"י או לאו. לא לנו לדאוג למעמדן המוסרי ולעתידן המדיני. בעינינו, השניים הם היינו הך. אבל אם הן אינן דואגות להם, מה לנו כי נשיא להן עצה, או ננסה – אף בעקיפין – להשפיע על דרכן?

השאלה היא מוסרית, מראשיתה ועד סופה. כדאי לעיין בה בלי רוגזה אוטמת ובלי חשדנות מאפילה. אדרבא, יסבירו לנו, מה משנה הימנעות, מועילה הצהרה, מבחינת האחריות המוסרית והמדינית? האין הממשלה המחודשת בנויה, ככל ממשלה, על יסוד האחריות המשותפת? האין ממשלה זו מוסיפה לשלוח נשק לגרמניה? האין מפ"ם ואחדות העבודה מוסיפות שבת בממשלה העושה כזאת? האין הן נושאות איפוא, ביודעין, באחריות על משלוחי הנשק מחיפה להמבורג? אני סובר כי לא תיתכננה שאלות פשוטות מאלו. וכלום תימצא תשובה אחרת לכולן, זולת אחת: "הן"? אבל מפ"ם ואחדות העבודה הוכיחו כי ה-"לאו" שלהן פירושו הימנעות, וה-"הן" שלהן משמעו הישארות – בממשלת העסקה.

"לא עוד נשק לגרמניה"; במילים אלו מכתיר בטאונה של אחדות העבודה את מאמרו הראשי, יומיים לאחר שנודע לכל ישראל ולכל העמים כי הממשלה בה מפלגה זו משתתפת – במלוא האחריות – מוכרת ושולחת עוד נשק לאותה גרמניה. "תבוטל עסקת הנשק"; בקריאה דרמטית זו יוצא בטאונה של מפ"ם, יום לאחר שעסקת נשק חדשה אושרה על ידי הרוב בכנסת התומך בממשלה בה מוסיפה מפלגה זו לשבת, אף אם יש לה ברירה אחרת. כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין התנגדות מילולית למעשה לבין קבלת אחריות מלאה עליו? לא לשם קינטור מוצגת השאלה, אלא מתוך חשש כי באין תשובה עליה, תלך ותעמיק הדמורליזציה והציניות בקרב העם, ובייחוד בנוער.

את אשר נכתב בהקשר זה על מפ"ם ואחדות העבודה, ניתן – וחובה – לומר על המזרחי ועל הפועל המזרחי, להוציא מכללם את הרב נורוק. בשבתם מחוץ לממשלה – יש לדעת להבחין בין מפלגה כזו ובין מפלגת אופוזיציה – הצביעו הדתיים-הלאומיים נגד עסקת הנשק עם גרמניה, בהודיעם כי עמדתם היא עקרונית. אך בשובם לשבת בממשלה, הם אישרו את משלוחי הנשק – הקודמים והחדשים – לגרמנים. הילמדונו רבותינו, או הינועו בראשיהם המכוסים, ויחייכו בעיניהם הפקחיות, וינסו לטהר – כלומר להמאיס – את הכל בדבר הציניות האחד, הנורא; "פוליטיקה"?!

– ב –

בדיון הקצר, רב המשמעות, שהתקיים סביב שאלה זו בכנסת, שב ראש מפא"י וגילה קלות דעת והפקרות לשון.

בעומדו על הופעת צלב הקרס בגרמניה, ובעקבותיה בארצות אחרות, הודיע ראש הממשלה כי הוא הטיל על "שירות מסוים" לחקור אם מאחורי נושאי צלב הקרס ומצייריהם אין עומד מרכז בין-לאומי. הודעה כזו, הנמסרת מעל במת הכנסת, אין פומבית ממנה; אין ספק כי היא הגיעה במשך עשרים וארבע שעות לכל ארצות תבל.

אין צורך להסביר, כי הכל מבינים מהו שירות "מסוים" דווקא. כל מדינה מקיימת שירות מעין זה; אבל שום מדינה אינה אוהבת, לפי טבע הדברים, לראות שירות זר פועל למען מטרה כלשהי בתוך גבולותיה. משום כך, אין מדינה בעולם הנוהגת להודיע כי על שירותה המסוים הוטל למלא במדינות אחרות תפקיד זה או אחר. בשטח זה קיים נוהג בין-לאומי, או בין-ממלכתי, של פעולה הדדית ושתיקה הדדית. יודעים ואינם מודים. עושים ומחרישים. אין מכריזים ואין מעוררים. פן… אך ראש הממשלה דהיום של מדינת ישראל יצר תקדים. הוא הודיע לעשרות ממשלות, קרובות ורחוקות, ידידותיות ואחרות, כי ישנם בארצותיהן – או יישלחו אליהן – אנשים המוכנים על פי צו של מדינה אחרת לשאול, לחקור, לעקוב, להתחקות ולמסור בדרכים מיוחדות דין וחשבון לשולחיהם. משונה מאוד. יורשה לי לומר, מתוך דאגה עמוקה, כי הודעה אנטי-ממלכתית יותר לא תתואר כלל.

נשער בנפשותינו כי איש האופוזיציה, בעומדו על במת הכנסת, אומר כי לדעתו שלו יש להטיל על "שירות מסוים" של מדינת ישראל לחקור – ברחבי תבל – מי עומד מאחורי הקוראים והכותבים מוות ליהודים. האם ברגע זה לא היו כל אנשי מפא"י מזדעקים ומטיחים, כדרכם, את ההאשמות בחוסר אחריות? "כלום," היו שואלים בגערה, "במת הכנסת היא המקום המתאים להעלאת הצעות מעין אלו? הלא יכולת לעוץ עצתך בוועדת החוץ והביטחון, היושבת מאחורי דלתיים סגורות?" אך לא איש האופוזיציה דיבר, אלא הראשי בדוברי הממשלה. לא דעה בלתי רשמית הובעה; הודעה רשמית ביותר נמסרה. לא אחר אלא אדם הממלא את התפקיד של ראש ממשלה הודיע למדינות העולם, לשגריריהן ולתושביהן ולמנהיגיהן, כי… מוטב לא לסיים.

בעקבות קלות הדעת באה הפקרות הלשון. בהשיבו להצעת האופוזיציה, שנומקה באופן מצוין על ידי ידידי יוסף שופמן, הסתייג ראש מפא"י, ממש מתוך התקוממות נפשית, מן הכינוי "עם המרצחים" שניתן בעם הגרמני. מי שמכנה כך את הגרמנים, דוגל בגזענות. כך אמר יושב ראש הסוכנות היהודית בשנות הארבעים וראש הממשלה של היהודים בשנות החמישים. לא פחות ולא יותר. גזענות. לא של גרמנים כלפי יהודים, אלא של יהודים כלפי גרמנים.

– ג –

אין צריך להסביר לבני דורנו מה זאת גזענות; בשבילנו אין זו תיאוריה מטורפת, אלא הנורא בטירופים הטורפים שאכלו את יעקב. "מדע" הגזענות הגרמני הוליך למה שנקרא בפי הטמאים "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית", הלא היא השמדת היהודים עד האחרון בהם. ואם ראש מפא"י שכח סעיף מסעיפי החוקים הגזעניים, שניתנו לעם הגרמני בדור הזה ונתקבלו על ידו, הוא יכול לקבל בדואר רגיל הסבר מפורט עליהם ממקור ראשון. כידוע, עומד בראש לשכת הקנצלר של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית אחד גלובקה – מנסחם, אם לא מחברם, של חוקי נירנברג.

אולם, המנהיג המפא"יי לא על גזענת זו דיבר. נפשו רבת העדנה התקוממה נגד הפגיעה בכבודו של העם הגרמני "הנוכחי". "אסור," אמר, "לכנותו בשם "עם מרצחים". כל העושה כך, לא יינקה. גזען הוא. גלובקה של אתמול, לא של היום, הוא מורו." כך נשפכה, מעל במת בית הנבחרים העברי, טומאת השפתיים. אך נתגבר על הסערה הפנימית. נתבונן. נבחן.

האם העם הגרמני אחראי על רצח שישה מיליון היהודים? זוהי השאלה; ובתשובה עליה תלוי אם מותר, או אסור, לקרוא לעם זה בשם "עם המרצחים".

יהודי המציג שאלה ביחס לאחריותו המשותפת של עם, יודע כי אין חמורה ממנה. אבותינו נלחמו, במשך מאות שנות גלות, בתיאוריה – או ליתר דיוק, במציאות – של אשמה משותפת. הם ניסו להסביר לעמים בתוכם ישבו כי אמנם יש רמאים יהודים, אבל אין זאת אומרת כי היהודים הם רמאים. סמית, או דופונט, או וואויטק כי יגנוב – כותבים העיתונים כי נעצר גנב; חיים כי יעצר, מודיעים העיתונים יהודי גנב. "על שום מה האבחנה הזאת," שאלו האפולוגטים בגלויותיהם לדורותיהם, "כלום אחרי כל עם היהודים על אשר אחד מהם עווה, או חטא, או פשע?" תשובתם של אוכלי יעקב לשאלות אלו ידועה, אך היהודים לא קיבלו אותה. טובי מוחותיהם התאמצו להוכיח כי עוול נורא הוא – לא "גזענות" – להטיל אשמה קולקטיבית בעם או בציבור. נזכור זאת.

לא למותר יהיה להעיר כי בדרך האירוניה הטרגית הידועה בהיסטוריה, נהגו בתקופה מסוימת יהודים כלפי יהודים בניגוד להשקפת אבותיהם והטפתם שלהם. יהודי, מנהיג מפלגה, נרצח על שפת ימה של תל-אביב. כעבור יומיים נעצר יהודי, חבר למפלגה אחרת. מיד קמו יהודים ואמרו, ראשית, כי העצור הוא לא חשוד; לא נאשם; אלא הרוצח. באותו יום, ועשרים וארבע שעות לאחריו, עוד לא ידע זאב ז'בוטינסקי מיהו אברהם סטבסקי, קורבן לעלילת הדם של יהודים נגד יהודים. הוא שאל מיד: "היכן, יהודים, מסורת הצדק המהוללת שלכם? התשפטו איש לפני שנשפט, לפני שהוכחה אשמתו? והאם תטילו אשמה קיבוצית בציבור שלם?" כעבור שלושה ימים שמע זאב ז'בוטינסקי את זעקתו של סטבסקי: "חף מפשע הנני"; כבר ידעו מפי אמו וידידיו,, ויצא למלחמה לא להסרת האשמה מן הציבור, אלא לזיכויו של היחיד החף ולהאשמת המעלילים. אבל הללו הוסיפו להעליל ולהטיל אשמה, שלא הייתה ולא נבראה, בציבור שלם. ומי עמד בראש המעלילים הקיבוציים ההם? אלה מבני הדור שאינם יודעים, או אינם זוכרים, יתמהו לשמוע כי זה אותו האיש המנסה לנקות את העם הגרמני מן האשמה ברצח ששת מיליונים היהודים. אך נשוב לנושא.

– ד –

כפי שניתן לראות, לא הקלתי, אלא הקשיתי על עצמי, את בקשת התשובה לשאלה האם העם הגרמני נושא באחריות ובאשמה על השמדת יהודי אירופה. אך קושי זה הוא המוביל, בדרך האבחנה וההבדלה, לתשובה הנכונה. ודאי, אין להטיל אשמת יחיד בכלל. אנחנו, היהודים, חייבים לפני כולם לזכור זאת. ואנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, חייבים לפני כל היהודים לא לשכוח זאת.

אבל, כאשר המדובר הוא באשמת הגרמנים כלפי היהודים, כלום אפשר לטעון לאשמת יחידים, או מעטים, או אפי לו רבים, שאינם אלא חלק של עם? זאת היא השאלה המכרעת, אשר בינה לבין "גזענות" אין כלום, זולת רעות רוח.

אפשר היה, כמובן, לטפוח על פני מפא"י בעזרת דובריה ודבריה שלה. יבדקו נא ויראו, כי בבואם לתבוע מה שהם קראו שילומים, טענה אחת, משפטית ומוסרית הייתה בפיהם. "העם הגרמני כולו," כך אמרו, "אחראי להשמדת שש מיליונים היהודים ולשדידת רכושם." אבל אין את נפשי להשתמש בנימוק זה. הם אמרו אז דברים רבים אחרים, כגון: לא נשכח, לא נסלח, ולא נושיט יד, ולא נתחבר, ולא נתיידד. רק את הרכוש נחזיר, על יסוד הטענה כי הגרמנים כולם אחראים ואשמים – ותו לא.

לא דברי מפא"י, אלא מעשי הגרמנים, קובעים. כמה גרמנים תמכו במפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית? יחידים? מיעוט קטן? אלפים מספר? רבבות? מאות אלפים "בלבד"? "רק" כמה מיליונים? או עשרות מיליונים? כמה מיליונים גרמנים נמנו על הארגונים השונים, הקשורים במפלגת הגזענות השלטת, הרצחנית, המשמידה? כמה מהם היו בארגוני "ההסתערות" למיניהם, באיגודים המקצועיים, בצבא, במשטרה, בהסתדרויות הנוער? הן עובדה היסטורית היא כי המשטר הנאצי הקיף, מלבד יחידים ומעטים שנאסרו או גלו, את כל העם הגרמני כולו. קשה – אולי בלתי-אפשרי – למצוא, אף בימינו, דוגמה שניה להזדהותו של עם שלם עם משטר מסוים, שפירושו עבורנו רצח, טבח והשמדה. כאן מקור האחריות והאשמה המשותפת, אשר לא רק זכותנו, אלא חובתנו היא להטיל על הגרמנים.

מיליוני המרצחים, ומיליוני התומכים הנלהבים במשטר הרצח, עודם בחיים. לכן, מי שקורא לעם הגרמני "הנוכחי" (כביטויו של ראש מפא"י) בשם "עם מרצחים", אומר את האמת; ומי שמנסה לנקות את עם המרצחים הזה מאשמתו המשותפת, מורד באמת ומוכיח כי הוא מעדיף עליה עסקה.

אלמלא הטרגדיה האיומה הכרוכה בפרשת דמים זו, אפשר היה לומר כי היו דברים מעולם. ודאי, ישנם אנשים המעדיפים רווח על אמת, עסק על מוסר. כך בחיי הפרט. כך יכול להיות גם בחיי לאום. מהן התוצאות של השקפה והתנהגות כאלו, זוהי שאלה אחרת. התוצאות יכולות להיות גלויות, או ללחוש מתחת לפני השטח; הן יכולות לבוא מיד, או ברבות הימים. הניסיון מוכיח כי הן בדרך כלל מרות.

אבל בעצם העדפת עסקה חומרית על אמת ורוח, או על רוח האמת, אין שום חידוש. המיוחד אצלנו הוא בהעמדת הפנים, בהפיכת היוצרות, בהפקרת הפה, בלזות השפתיים. מי הם הגזענים? הלא הם אלה הקוראים לרוצחי אחיהם – רוצחים. ומי הם דורשי האמת ושוחרי הקידמה? הלא הם אלה הטוענים כי הנאצים שאתמול אינם נאצים היום, ולא יהיו עוד נאצים לעולמים.

עולם הפוך, בעוד ידידה המצוין של ישראל, ז'ק סוסטל, קורא להקים נגד האינטרנציונל של צלב הקרס איגוד כלל-אנושי, בין-לאומי למלחמה בגזענות הטורפת, המאיימת בגלוי לשוב ולטרוף – מתבשרים באי העולם, מפי ראש ממשלתה של מדינת היהודים,  כי את הגזענות יש לחפש בה, בישראל.