עימות עם אמריקה?

 עימות עם אמריקה

(מעריב, 4.6.1971)

א.

מאז ביקור רוג'רס ותהפוכות מצרים, קורה אצלנו משהו מוזר, אופייני. חרי הממשלה קוראים לעם להיכון לעימות, גלוי וחמור, עם ארצות הברית. שר הביטחון שב ונתפס, כפי שנמסר מסיעת המערך, לפסימיות  לגבי אספקת נשק אמריקני. שר האוצר נתקף בניציות.

על שלושת האיסורים של חז"ל, הוא הוסיף שני לאווים, עליהם יחול הצו המוחלט: ייהרג ובל יעבור. הכוונה היא לירושלים ולשארם-אל-שייח'. נוכח ההודעות המפורשות של כל אויבינו, כי הם לעולם לא יסכימו לריבונות ישראל בירושלים האחת, או לשליטת ישראל במיצרי טיראן, יוצא, שמר פנחס ספיר, ולא אחר, קורא למניעת הסכם עם הערבים, למלחמה נצחית ביניהם ובינינו, להרג חוזר. פרדוכס. אלו ההאשמות, אשר הוא וחבריו מטיחים, בארץ ואף מחוצה לה, כנגד המאמינים והדבקים בזכותנו על ארץ ישראל. והנה, הן שבות לחיקם במלוא העוצמה, הטבועה בחוקי המציאות. זכור, או נשכח, אך עובדה היא, כי הושמעה אזהרה, בעוד מועד, מפני פגיעה חוזרת, בומרנגית זו. האזהרה נתאמתה בלא שיוּר. והבומרנג, פגיעתו רעה.

על הלכות חז"ל, על-פי בחירה חופשית (מדי), הוסיף שר האוצר משהו מתיקו. הוא, מצדו, הזהיר, כי ייתכן שוושינגטון תנסה ללחוץ עלינו על ידי שלילת סיוע כלכלי. אם יקרה כדבר הזה, אמר מר ספיר, נדחה את הלחץ, נוותר על הסיוע, נהדק את החגורה. לכך ייקרא, בכל הרצינות, עמידה איתנה. יפה. אולם על פי הניסיון הממושך, ניתן להסיק, כי לו מישהו אחר היה ממליץ עליה, היו טוענים לעומתו, כי הוא מוכן להרעיב את העם "למען שטחים".

בעקבות שרי הביטחון והאוצר, יצא שר החינוך וסגן ראש הממשלה, בהודעה תקיפה, לפיה, אם אמריקה תלחץ עלינו ותתבע ויתורים (הוא לא אמר: נוספים) על אינטרסים חיוניים שלנו, הוא ימליץ לא לוותר אלא לעמוד בלחץ. מר אלון הבהיר, כי קיימת אפשרות כזו. יש לציין, כי השר גלילי התמיד יותר מעמיתיו, באזהרות פומביות מפניה. שר החוץ, כדרכו, מתראיין הרבה ואומר מעט. אך המדובר הוא בדעת הרוב בממשלה, לפי שעה.

לכל הדברים האלה יש צליל חזק, אך הפרדוכס המדיני אינו מרפה מעמיתי לשעבר. לפני כעשרה חודשים הם נכנעו ללחץ מוושינגטון, המירו את שלילתם המוחלטת של יוזמת רוג'רס, בחיובה ובקבלתה, חתמו על מסמך יארינג המוכתב, בתוספת שהוטלה לאחד הסלים הגבוהים במחלקת המדינה. הקפיצה הקיצונית הזאת מניציות ליוניות, מלאו להן, נומקה, בעיקר, בשניים. על אף הכל, נאמר אז, נפתחה דרך להסכם שלום עם הערבים. שנית, נמנע עימות עם אמריקה. לא עברו אלא כשלושת רבעי שנה ומתברר, לפי דברי השרים הנכבדים, כי הסכם שלום אינו נראה אפילו מעבר לאופק, ואילו עימות עם אמריקה עלול לבוא עלינו בעתיד הקרוב. מה הואילו, אפוא, חכמים בכניעה ללחץ? למה שציפו, לא בא; מפני מה שחששו, עומד לבוא.

קול דק אני שומע: ומה על הפסקת האש? זוהי שאלה חשובה. תוכנה העיקרי קרוב לליבי, בוודאי, לא פחות מאשר ללבו של כל איש אחר בישראל. אבל אין היא ממין הטענה. השרים ויועציהם מחזיקים בדעה, כי במלחמת ההתשה, בה פתח נאצר, קיבלו המצרים מהלומות מכריעות, הם הובסו; אנחנו זכינו. אם כך, אין הם יכולים לטעון לקשר כלשהו בין נכונות מצרים להפסיק את האש ובין הצורך לחתום על טיוטת יארינג האומללה. הסתירה בין שתי הטענות בולטת מדי, כדי שלא יבחין בה כל מי ששכל בקודקודו. צד מובס, הסובל פגיעות ואבדות, שאין הוא יכול לעמוד בהן, תמיד יבקש הפסקת אש. אפילו גנרלים נאציים ביקשוה. אף נאצר עשה כן, שלוש שנים בטרם נולדה יוזמת רוג'רס. אור ליום העשירי ביוני 1967, התחייב הרודן המצרי הקודם בהפסקת אש, בניגוד להתנבאות מסוימת, שהיתה מוחלטת, בשעתה.

אבל בחודשים אלה, מוסיף הקול הדק ללחוש, קיבלנו נשק מארצות הברית, האין אתה יודע זאת? יודע. קיבלנו. אך עדיין איש לא הוכיח, כי הוא הגיע אלינו משום ששברנו את החלטתנו ביחס ליוזמת רוג'רס. אדם חשוב בשירות המדינה, היודע משהו על המתרחש בוושינגטון, נעזר בתאריכים בדוקים, כדי להוכיח את ההיפך. לכל הדעות, איש אינו טוען, כי מחסנינו נתמלאו, כי אין לנו צורך, חיוני דווקא, להמשך, או לחידוש האספקה. נהפוך הוא. הכל מדגישים, כי נוכח הופעת המיגים החדשים, על שמותיהם השאולים מנאט"ו, בשמי מצרים, דרושים לנו כלים משולבים נוספים. כך היה לפני שנחתם חוזה פודגורני-סאדאת. קל וחומר, לאחר שהושג הסכם הידידות בין ברית המועצות, כמדינה סוציאליסטית, לבין מצרים העוסקת בבנייה מחדש, סוציאליסטית, של החברה (ראה סיף 2 לחוזה מוסקבה, סליחה, קהיר – בושה חוזרת לקומוניזם הקרמליני). ניתן, בוודאי, לקבוע, כי באופן יחסי, אנו עומדים, בקיץ תשל"א, בפני אותו צורך בתוספת חימוש, כפי שעמדנו בפניו בראשית הסתיו של השנה הקודמת. אף על פי כן, מכריזים שרינו, כי הפעם הם יידחו לחץ אמריקני לוויתורים, אפילו תעלה לנו הדחייה במניעת חימוש נוסף, או בקיצוץ סיוע כלכלי. עימות ממש. ואותו הם הבטיחו, לעצמם, למנוע על ידי ויתורי אשתקד. מסתבר, כי אין אלה מספיקים. אנו נדרשים לוויתורים נוספים בלעדיהם, אנו הולכים להתנגשות מדינית חמורה בין ירושלים ובין וושינגטון, בין ישראל לבין ידידתה הגדולה, ואיך אומרים, האחרונה. על כך מעידים לא עוד אלה שפרשו מן הממשלה, אלא אלה שנותרו בה, אחר החלטת השבר. פרדוכס שלישי.

ב.

לכאורה צודקים השרים, נושאי האזהרות. על כך ניתן ללמוד מדבריו של מר רוג'רס בקהיר, באוזני סאדאת. בונה הסוציאליזם החדש, בהופיעו בפני מועצת האומה שלו, חזר, ב-20 הדקות הראשונות של נאומו הארוך, שלוש פעמים על מובאה אחת מפיו של מזכיר המדינה האמריקני. רוג'רס אמר לי, ציין והדגיש סאדאת, כי מצרים עשתה את כל המוטל עליה ואין לדרוש עוד ממנה שום דבר. באורח טבעי התעניינו, האם מר רוג'רס מסר תעודת זיכוי, מוחלטת שכזאת, בידי יורשו של נאצר. התברר, כי סאדאת דייק.

יש לפענח את הודעתו החשובה, אך הסתמית, של שר החוץ האמריקני. הוא לא התכוון ליחסים בין ארצות הברית ובין מצרים. בשטח זה ציפה מר רוג'רס לדברים רבים דווקא ממי שפיטר, על סף ביקורו בקהיר, את עלי צברי. יש יסוד לומר, כי הן מזכיר המדינה והן עוזרו הפיקח, סיסקו, התרשמו, עד התלהבות, מחילופי הגברי בממשל המצרי. הם היו משוכנעים, כי חל צמצום בהשפעה הסובייטית, ועמו תחל העמקת ההשפעה האמריקנית בקהיר. אם יצא אחרת, ובמשך זמן קצר מאוד, אין המדינאים האמריקנים צריכים להאשים אלא את קוצר ראייתם. עובדה היא, כי בעקבות ביקורו של מר רוג'רס נהדקו היחסים בין שני הסוציאל יזמים, הרוסי והמצרי, עד כדי ברית רשמית למלחמה באימפריאליזם, קרי ארצות הברית של אמריקה.

מר רוג'רס נתן תעודת הגינות מדינית, מושלמת, לסאדאת, על רקע היחסים, לא בין אמריקה ובין מצרים, אלא בין מצרים לישראל. אתם, אמר השר לנשיא, עשיתם הכל; לכן, לא באתי לדרוש מכם דבר. הייתכן? אֵי המדינה, עליה ניתן לומר, כי עשתה הכל למען השלום? מסתבר, כי ישנה אחת כזאת עלי אדמות, הלוא היא מצרים הסאדאתיסטית. אין זה סיפור של 1001 לילות. מעשה שהיה באמת, כך היה. ד"ר יארינג שאל את מצרים, האם היא מוכנה לעשות הסכם שלום עם ישראל. סאדאת, וכל עוזריו השיבו, מאז ה-18 בפברואר ועד ה-20 במאי, כי הם מוכנים לעשותו בשני תנאים, או שלבים. ראשית, ישראל תיסוג עד לקווי ה-4 ביוני 1967. שנית, תיפתר בעיית העם הפלשתיני. נטל מזכיר המדינה הנכבד את המלים "לעשות הסכם שלום עם ישראל", והכריז בהתלהבות ובדבקות, כי מצרים עשתה, למען השלום, הכל, הכל.

בעצם, אמר לנו מר רוג'רס דברים דומים. הוא טען, כי כל העולם, לרבות וושינגטון, הופתע מתשובתו של סאדאת. בהגיעו לסוגיה זו, החל שר החוץ האמריקני לדבר אפילו בשמנו. הוא העלה השערה מודגשת, כי גם אנחנו הופתענו. ובכן, מצרים אמרה את שלה; עשתה את שלה. הגיע תורכם; הניחו את הקלפים על השולחן.

פשיטא, הופתענו. אני עומד להבהיר את אחד המשגים המדיניים, הבולטים, שנעשו לחרונה על ידי הממשלה. אעשה זאת מתוך הנחה, או אמונה, כי איננו ככל המונם בקהיר. שם, מי ששולט הוא הצודק. אלמלא ביקורו הלילי של בלש מסליל אצל סאדאת, היה אולי הוא יושב, אם היה נותר בחיים, במקום בו נמצא כיום פאוזי או ג'ומעה. אז היו מפגינים בהמוניהם, יוצאים לרחובות וזועקים, כי סאדאת הבוגד נמכר לאמריקנים, וכי יש להוריד את ראשו הטיפשי. אבל מכיוון שסאדאת גבר על הקמים עליו, הרי הם הבוגדים והוא המושיע. דרך הטוטאליטריות האפלה היא. כך היה בשנת 1934 בגרמניה. כך, בשנת 1956, ברוסיה. וכך השתא במצרים. סדנא דרודנות חד הוא. רק הפטיש, עם המגל, או בלעדיו, מתחלף.

אין להכחיש, כי יש אצלנו נטייה לטעון, שהממשלה כבר יודעת מה היא עושה... אבל ברוך השם, אין היא נחלת הכל. עוד אפשר להוכיח, לא רק למעטים, כי שטות אינה חוכמה, כי שגיאה אינה תבונה, גם כשהן נעשות על ידי מיניסטרים. משהגיעתנו תשובת מצרים לאיגרתו של ד"ר יארינג מן ה-8 לפברואר, החליטה הממשלה על הודעה מיוחדת, בה הועלה על נס השינוי החיובי הכלול בתשובה זו. מתוך מעקב מתמיד, יכולני לומר, כי שום הודעה אחרת של ממשלת ישראל לא זכתה לפרסום כזה בעיתונות הבין-לאומית. בעקבותיה, אמר שר החוץ הרבה דווקא. מתוך רצון להבליט הישג אדיר, הוא היה לפה לסאדאתיזם שוחר השלום. תשובת מצרים, אמר, אינה תכסיסית; היא מהותית. מפנה הוא. גם דברים מרוממי רוח אלה זכו, בדרך הטבע, לפרסום עולמי.

עתה נבין, כיצד הגיע מר רוג'רס למסקנתו, כי גם אנחנו הופתענו לטובה, מתשובתו של סאדאת, בעוד המפנה לא היה ולא נברא אלא צילו של נאצר היה. לעתים, אני תמה, כיצד יכלו השרים לעשות משגה כל כך חמור, מבחינה עובדתית, מדינית ופסיכולוגית גם יחד. כלום נשכח מלבם מסמך יארינג, בו דשנו כולנו החל ממחצית יוני ועד ראשית אוגוסט 1970? לו היו שבים וקוראים בו, בפברואר 1971, היו מוצאים, כי סאדאת כתב את אשר ניסח נאצר. במסמך ההוא נאמר:

מצרים, ירדן וישראל מוסרות לי (לד"ר יארינג) כי מאחר שקיבלו והודיעו על נכונותם לבצע את ההחלטה 242 על כל חלקיה, הם ימנו נציגים לדיונים בחסות, על פי הנוהל שאמליץ עליו וגו'; כי מטרת הדיונים האלה היא השגת הסכם לכינון שלום צודק ובר-קיימא ביניהן, המבוסס על: (1) לקיחה לתשומת לב הדדית (לא recognition, אלא acknowledgement – שמענו לאחרונה מפי איש יודע דבר, כי המצרים מבדילים היטב בין שני המושגים) של ריבונותן, שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית, ו-(2) על נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו בסכסוך של 1967.

היום, לצורך ניתוחנו, אבקש את הקוראים להוציא מן התעודה הזאת, בה הממשלה התחייבה לחלק את ארץ ישראל, את המשפט:

מטרת הדיונים האלה היא השגת הסכם לכינון שלום צודק ובר-קיימא ביניהן.

לצורך זה גם נצמצם את הסוגיה למצרים וישראל. נזכור, כי המסמך פותח בשמות המפורשים של שתי המדינות ומגיע להסכם לכינון שלום ביניהן. ברור, אפוא, כי נאצר התחייב לעשות הסכם שלום, אפילו צודק ובר-קיימא, עם ישראל, ולא, בעלמא, בין כל המדינות באיזור. מה חידש, אפוא, סאדאת? כלום. הוא, כקודמו, הוסיף לשלומו את שני התנאים המפורסמים על נסיגה ישראלית מוחלטת ועל פתרון הבעיה הפלשתינית. היתה זו, אפוא, חובתה של הממשלה להודיע מיד, כי אין שום חדש בתשובת מצרים לד"ר יארינג, וכי אם הסכם השלום של סאדאת מותנה בשני התנאים האלה, אין הוא רוצה אלא להגיע, בשני שלבים, לניסיון של חיסול ישראל. מעניין, כי בחודש מאי ניסתה הגב' ראש הממשלה להסביר זאת – בסקנדינביה. מדוע אי אפשר היה לומר בדיוק את זאת, בפברואר, בירושלים? אבל אז אמרנו להיפך. שיבחנו את רצון השלום של סאדאת, את המפנה ביחסו אל ישראל. אין פלא, כי מר רוג'רס הרשה לעצמו לומר לנו בשמנו, כי גם אנחנו הופתענו. משקיפים רבים מאשרים, כי מאז – בתרומת משגנו הניכרת – חדרה ההכרה בקרב ממשלות ועמים, שסאדאת הינו שוחר שלום, ואילו הישראלים הם מספחי שטחים. ומי הם המספחים, רחמנא ליצלן? הווה אומר, שר האוצר, שר החוץ ושני שרי מפ"ם. פרדוכס רביעי.

מתוך אמונה כי גם הישראלים נדהמו מתשובתו של סאדאת, הלך אצלו שר החוץ האמריקני ואמר לו בחגיגיות הראויה יותר להסכם קהיר-מוסקבה, כי מצרים כבר עשתה הכל. ממנה אין עוד לדרוש דבר. השגת הסכם השלום או החמצת ההזדמנות הנדירה, האחרונה, תלויה לחלוטין בישראל. ואם היא לא תעשה את הדברים הנדרשים ממנה... בקיצור, אנו הולכים אלי עימות עם אמריקה. כך אומרים המנהיגים, חותמי מסמך יארינג, הם אישרוהו, כדי להימנע מן העימות המדאיג. מסתבר, כי הוא הוליכם אליו.

ד.

על אף קריאותיהם הדרמטיות של השרים, אבקש לחוות דעה, כי, כפי שלא היה, כן אין הכרח של עימות עם ארצות הברית. אין כל סיבה להתייאש מאספקת נשק אמריקני נוסף, או סיוע למימונה. חברי הממשלה ייטיבו עם עמם ולא רק עם המדינה, אם לא ירבו בהודעות תקיפות. חובתם לדעת, כי אמינותן של הודעות אלו אינה בלתי סדוקה, לאור הניסיון החוזר.

עימות? נבחן את המונח עצמו. הוא הוכנס למילון המדיני של ימינו על ידי אדם, שאינו עוד בחיים. שמו סוקארנו. שליטה המנוח של אינדונזיה קם, בשעתו, נגד הפדרציה המלאית, בה ראה אויב. הוא החליט ללחום בה, כדי לפוררה. סוקארנו לא רצה להשתמש במושג הפשוט, מלחמה. על כן בחר, על פי הרגלי התקופה, במלה מרוככת, קונפרונטציה, או עימות, בעברית החדשה כמובן, מונח ותוכן, האחרון עדיף, אך לעתים, יש זיקת גומלין ביניהם, מוטב להיזהר מפני שם מטעה.

עימות שייך למושגים החלים על מדינה אויבת. אין הוא מתאים כלל למסכת יחסים עם ארץ ידידותית. אמריקה אינה שלטת בנו. אמנם, ממרחקים היא דורשת מאתנו, כי נבטל את דעתנו מפני דעתה. אין לנו שום חובה לעשות זאת, כאשר המדובר הוא בארצנו ובביטחוננו הלאומי. אמריקה היא, מעיקרה, מדינה ידידותית. אם אנו דנים ביחסים עמה, מוטב להוציא ממילוננו המדיני את המונח, המטעה בתכלית, של סוקארנו האינדונזי.

ביניהו ובין אמריקה יש שותפות אינטרסים והתנגשות חישובים. בין שני אלה מיטלטלת המדיניות האמריקנית, ומתחלפת חדשים לבקרים. עמדות נקבעות ומתבטלות. לחצים מופעלים ונעלמים. מברק נשלח ונלקח בחזרה. נקבעים כללים; פירושים שמים אותם לאל. מי שלא למד על כל אלה מניסיונו האישי, ייטיב לעשות, אם יקרא פרק על המדיניות בווייטנאם מספרו של הרולד וילסון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר.

אפשר לעמוד, בלי "עימות". אם להשתמש בביטוי אלגורי, יש, ביחס לישראל, יותר מאשר אמריקה אחת, מי שתובע מאתנו גילוי הקלפים, אינו כל-יכול במשחק הבין-לאומי המתנהל מלשכתו רחבת הממדים. יש "אמריקות". לכולן השפעה. אפשר לפנות אליהן, כדי להפעילה.

רודן שחצני מביך את נשיא ארצות הברית. פונה אליו כאילו היה עושה דברו ותובע ממנו, בפומבי, כי יסחוט את ישראל בלחצו. אין לפקפק בכך, כי הרוב המכריע בשני בתי הקונגרס היה קורא. בפרהסיה, למר ניכסון לדחות, ללא סייג, את דרישתו המשפילה של בעל בריתה, אם לא גרוע מזה, של מוסקבה. הוא הדין ארגונים יהודיים ולא-יהודיים. האמת היא, כי אין בשטח זה, פעולה ראויה לשמה, מתמדת. אך אם נפעל, במרץ, בשיטה ובאמינות, יש לנו סיכוי ממשי לגבור.