עולם שכולו טוהר

נהוג היה בבריטניה שאין מפרסמים מסמכים ממלכתיים סודיים אלא כעבור חמישים שנה. הכוונה היתה, כי ייתם כל הדור ההוא של העושים, המעורבים, או העדים. לימים החליטה ממשלת לונדון לקצר את תקופת שמירת הסודות לשלושים שנה. על טעמי החלטה זו לא שמענו. אפשר לשער , כי בוויטהול התחשבו בגדולת המאורעות של תקופתנו ובקצב החיים המוחש. השינוי הביא לכך , כי החל משנת 1969 יכולנו להתבונן במסמכים הכמוסים של מלחמת העולם השנייה, על כל מוראותיה.
לפני שבוע נודע לפתע, כי ממשלת בריטניה לא תנהג לפי הכלל החדש במיסמכים הנוגעים למאורעות שהתרחשו לפני שלושים שנה בארץ – ישראל. בקשר עם מסמכים אלה חזרה לונדון, באורח יוצא מן הכלל, אל הנוהג הקודם. היא תמתין עם פרסומם עדי היובל, עוד עשרים שנה. לפיכך יש להודות, שהסיכוי שלי לקרוא את התעודות המעניינות הללו הוא קלוש. אבל האמת היא, כי אינני זקוק להן כדי לדעת את העובדות העיקריות. הן חרותות על לוח –זיכרון - הלב . לפני שלושים שנה הגיעה מלחמת השחרור העברית נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל לשיאים מבצעיים ,שהעמידו אותה במרכז ההתעניינות העולמית. ינסה נא מישהו מן הקוראים הנכבדים לדפדף בעתון ארצישראלי כלשהו מן הימים ההם, מן החורף של שנת 1946 ועד הסתיו של 1947 – וייווכח אפילו בקריאה מרפרפת ,באיזה קצב חסר תקדים התנהלה מלחמת המחתרת לשחרור וגאולת העם. אין ספק כי בשנת 1977 נקיים ימי התיחדות רבים לזכר מעשים וגיבורים ,אשר בזכותם שחררנו את עצמנו מעול זרים וחידשנו את עצמאותנו.
ברשימה זו אדליק נר לנשמתו הזכה של ידידי האהוב, ישראל אפשטיין ז"ל, אשר נפל לפני שלושים שנה ברומי, אחרי ההתקפה על שגרירות בבריטניה באיטליה.
את ביתו של ישראל אפשטיין משהיינו פליטי חרב : בסתיו 1939. רעייתי ואני היינו זמן מה אורחים מוזמנים בבית היהודי הזה. מצאנו בו אצילות, אהבה, חמימות, קשר עמוק למסורת של עמנו, אמונה באלוהי ישראל, עוני ביופיו העולה מן אהבה. אם יהודיה, כפי שהכרנו את אמותינו, אשר כל חייה קודש הם לאישה ולילדיה. אב יהודי,גא, מאמין, בית נפלא, מכניס אורחים. בעת צרה מתחלקים בו בכל ,ממש בפת הלחם. ואין תלונה. תמיד מסבירים פנים. אדרבה, תישארו עוד זמן מה עמנו, מה לכם כי תמהרו לבקש מגורים במקום אחר ?
הכרתי את ישראל שנים אחדות לפני שהיינו לפליטי חרב. באתי לווילנה לבקר בסניף בית"ר – או כפי שהיינו אומרים אז , בלשון השומר הצעיר, "קן" – בעיר רבת התהילה. ישראל קיבל אותי בתחנת הרכבת והיה בין מלווי בדרך חזרה לבירת פולין. החלפנו מילים ,מאז נקשרו נפשותינו ומאז לא נפרדנו עוד ,אף אחרי מותו. הוא היה <לא ברור> האהוב של בננו, במחתרת , <לא ברור> נמצאת , ותמיד תהיה , בין אלו של יקירי נפשנו שאינם עוד.
תנועת בית"ר בילק ההוא של אירופה היתה חיזיון אדיר. איזה נוער נפלא ! היו בתוכו משכילים רבים והיו כאלה <לא ברור> אביונות לא הספיקו ללמוד. הכל היו קשורים ,או מותר לומר כך, בעבותות אמונה, מסירות, חדווה וחיבה. ארץ ישראל היתה בלב, במחשבה, בשיר, בגעגועים, היא היתה רחוקה וקרובה. עדיין היינו בגולה, אך היינו ארצישראלים שלמים בלימוד ובשינון. וכמובן גם בשפה. לא ידענו את טפשות הציניות. צעירים רציניים היינו, רציניים מאוד – כמצבו של עמנו. היתה בנו האמונה התמימה – הכוח המניע והמכריע בתולדות האדם. נעבוד ,נילחם ונסבול למען ציון, אבל אין שום ספק כי בימינו תקום מדינת היהודים, כי אנחנו נקימנה.
אחד המאמינים התמימים האלה היה ישראל אפשטיין. הוא היה אדם עדין, אך גם חזק מאוד. פלדה עטופה במשי. לימים הזמנתיו לוורשה, להנהגה הארצית של בית"ר ,שכבשה את לב הנוער. עבדנו יחד. הבינונו איש את רעהו ברמז. זו הידידות, ולמעלה ממנה. ביחס לרגשות האדם דלה היא שפת אנוש. במילה אחת אנו מבטאים רגש האם לבנה והאיש לרעייתו. והן שונים הם אלה. הוא הדין בידידות .יש קשר נפשי בין אנשים ,אשר גם מלה זאת לא תוכל לבטאו במלואו. קשר כזה, שהוא למעלה מידידות ,היה קיים בין ישראל וביני מאז הכרנו ועד היום הנורא שבו למדתי כי לא אראהו עוד לעולם.
ישראל היה אחד הפעילים המרכזיים בעלייה ב', בארגון ההעפלה, דרכים שונות למסע מיוחד זה של שיבת ציון. היא החלה בוויזות של "תיירים" שנועדו - על אף רדיפות וניסיונות גירוש – להישאר בארץ. לימים עברנו מוויזות לספינות. אין לשכוח את יוזמתו של מר גלילי, הוא היה חלוץ ההעפלה בשיטה החדשה. אין עוד בקשות להיתרי כניסה לשם ביקור ? נשכור ספינה על צוותה והאנשים יצאו בצוותא לארץ ישראל.
כסף לא היה, העולים ככוח אביונים היו, אפילו את הסכום הפעוט לא היו יכולים לשלם ,החלטנו לעזור להם. ישראל היה בין אלה שפשטו על ערים ועיירות וביקשו תרומות לארגון העפלה. משהו נאסף. לעולם לא הספיק. באחד הימים הופיע בממשרדנו צעיר, שלום טבצ'ניק. הוא ביקש להעלות באחת הספינות ההן , הקטנות והרעועות , שהילכו בים סוער בין חופי איטליה לחופיה של ארץ ישראל. ישראל אפשטיין קיבל אותו לשיחה. יעלה או לא יעלה, זאת היתה השאלה. ישראל מבקש אותי לראות את האיש ולשוחח אתו למען נוכל שנינו להחליט כיצד לנהוג. טבצ'ניק נכנס לחדרי. מסתבר ,כי יש לו איזה סכום כסף לכיסוי הוצאות הדרך לא דרך , אבל הוא אינו אלא חלק ממה שיש לשלם , על פי המינימום הנדרש. לישראל ולי אין עוד ספקות. ההתרשמות מאיש שיחנו טובה היתה. צעיר רציני ,בית"רי טוב. יש לעזור לו. אנו מחליטים ,באורח יוצא מן הכלל , לקחת מן המעט שרספנו כדי לחסות את החסר בהוצאות העליה של שלום טבצ'ניק. בזכות המלצתו של ישראל אפשטיין עולה הצעיר הזה לארץ ישראל. ואנחנו לא ידענו.. כעבור שנה מתגלה האביון האלמוני כשלמה בן יוסף ,הגיבור המופלא מפלוגת בית"ר החלוצית בראש פינה, עולה הגרדום הראשון תחת השלטון הבריטי, אשר ז'בוטינסקי קרא לו : מורי האלמוני. הראשון שהביא לי ידיעה על פטירתו של זאב זבוטינסקי היה ישראל אפשטיין. מתחילה מיאנתי להאמין. למחרת הגיע המברק ממרדכי כץ , מלונדון : זאב נפטר לפתע בניו יורק.
אף היום אין יכולת להביע את אשר היה בלב. נזכור : הגרמנים השתלטו על מיליונים יהודים. רוסיה הקומוניסטית היתה בברית פעילה עם גרמניה הנאצית. בארץ ישראל – הספר הלבן. משפחותינו ואנחנו לכודים. והנה פקע לבו של ראש בית"ר. היש טעם לחיות ? כך שאלנו את נפשותינו. פשוטה היתה השאלה ונוראה. אין פלא. זאב ז'בוטינסקי היה בשביל בני דורו של ישראל אפשטיין לא רק המורה ,הנשיא ,המצביא , הוא היה בשבילנו נושא התקווה.והוא איננו עוד בימים כאלה , בימים ההם, ומה יהיה על התקווה עצמה?
כולנו ענדנו אות אבל על דש בגדנו. הסובייטים כבר שלטו במישורין, מאז נפילת פאריס, בארצות הבלטיות. הבולשת הרוסית ומשרתיה פשטו בעיר. מלשינים יהודים ראונו. לא שמנו לב. התאבלנו על מורנו, על נושא תקוות העם. כן, אבלים אנחנו, יחד עם כל עם ישראל. לא נפחד מפני הבלשים והמלשינים. זאב ז'בוטינסקי מוסיף להיות בלבותנו, כל הימים ההם היינו יחד ,ישראל ואני, הוא ניחם וחיזק את הרוח.
במלאת שלושים לפטירתו של ז'בוטינסקי עלינו לקברו של בית"רי, <לא ברור> כלומר ציונה <לא ברור> היינו עשרות בית"רים, הנפנו את דגל האומה.
בית"ר . אמרנו דברים לכבודו, לזכרו. נשבענו ללכת בדרכו , להגשים את תורתו. מסביב אימה וצלמוות. אך אמרנו במפורש, כי אם אי אפשר יהיה לנו ללחום למען ציון, טוב יהיה גם לסבול למען ציון. כעבור ימים מעטים החל הסבל. הבולשת הסובייטית הסתערה על הציונות. משרתיה הביאו לה שמות וכתובות, והיא עשתה את מלאכתה, על פי שיטתה ...
כעבור שנתיים באתי גם אני ארצה ישראל. היו כל ה"סיכויים" שלא לשוב עוד ,אבל האמונה ... יעקב שכטר יעיד. נפגשנו אי שם בקוזובה בדרך עוד יותר צפונה ואמרתי לו : אנו נוסעים ארצה ,ניפגש בארץ. הוא סבל זמן רב ממני, אך ברוך השם, נפגשנו כולנו בארץ ישראל.
ישראל אפשטיין חיכה לי, הו, היום הראשון בתל אביב עם אשתי, עם ישראל אפשטיין, עם דוד יומן ,עם משה שטיין . עם יוסף קלארמן, עם שמשון יוניצמן ז"ל ,עם ידידים, עם חברים. ארץ ישראל. השמיים. תל אביב. ריבונו של עולם, היש אושר דומה לזה שהוא מנת חלקנו ? אך שוב הכאב והעצב, דוד רזיאל איננו, אברהם יאיר נרצח . דוד היה מפקדנו האגדי. איך הערצנוהו ממרחקים, "חכיתי לו חמש עשרה שנה" אמר עליו זאב ז'בוטינסקי. חברי ואני לא היינו אנשי מחתרת: אנשי ציבור היינו. מלאכתנו בהסברה, בעל פה ובכתב. כן, ידענו כי יהיה עלינו גם ללכת לבית הכלא למען ציון. כך גם "הבטחתי" לרעייתי, לפני ששמתי את הטבעת על אצבעה, אבל מחתרת? מי מאתנו ידע חיים מיוחדים אלה ? דוד רזיאל ידע והוא לנו אגדה.
את אברהם יאיר הכרנו מקרוב, שמענו את דבריו. אישיות. קסם רב היה בו. הליכותיו הדר. רצונו ברזל. שיריו מלהיבים. לא תמיד הסכמנו, אך "שליחו של המפקד" היה. כל מלה שיצאה מפיו חשובה ביתה לנו. והנה גם דוד וגם אברהם אינם עוד.
והיה פילוג באצ"ל. ראש בית"ר ניסה לרפא את הפצע. נפטר בוודאי,בדאגה עמוקה על שלא הספיק להביא לחידוש האחדות בקרב בניו הלוחמים. בימים ההם, גם בארץ ישראל היתה הידידות מקור הנחום, אולי היחיד. ישראל אפשטיין אינו פוסק לחזק את הרוח: עוד נעשה, עוד נשנה את המצב. חיכינו לך. עתה אנו יחד. אחריות רבה עליך. היה חזק. יבוא יום המעשים. אין דרך אחרת.
היום בא, ועמו המשבר הראשון במחתרת. עדיין לא סבלנו אבדות בנפש – ומי שלא התנסה באחריות על חיי אדם, אינו יודע פירושה של מילה זו – אבל החלו המאסרים. אנשים קרובים ללבי , ידועים, נעצרו על ידי הבריטים. ביניהם היו יהודה נאור ואשתו אסתר, אחותו של דוד רזיאל. אף על פי שהייתי כבר במחתרת חודשים אחדים, ותמונתי היתה בידי כל שוטר בריטי, לא יכולתי שלא ללכת למשפחת רזיאל. הסיבה מובנת. האם המופלאה של דוד ואסתר עם שערותיה הלבנות והעברית המופלאה שבפיה, קיבלה אותי ואמרה : יראה נא אדוני, פעם שניה נהרס ביתנו. הכוונה היתה : הבן הבכור נפל , עכשיו לקחו את אסתר ויהודה, ונשארנו עם הנכדים, עם הילדים הקטנים. המשפט נחרט בזכרוני. כאשר שבתי אל המקום שבו התגוררנו, בצפון תל אביב, עבר זעזוע עמוק בלב. זה נכון שאין רע בלי טוב. אלמלא עברתי את מחנה הריכוז הסובייטי, אולי לא הייתי יכול לתת הוראות מסויימות במחתרת ,ודי להכימא ברמיזא. אבל יש הבדל בין הנכונות לקראת משהו לבין המציאות עצמה. עשרות משפחות, וגם משפחת רזיאל, סובלות. מי יודע כמה זמן יהיה עליהם לשבת בבית הסוהר ובמחנה ריכוז. השאירו ילדים קטנים כמו בבית רזיאל. איך, באיזה זכות לקחת על עצמך אחריות כזו? שאלו אותנו באחד הימים בכנסת : מי שמכם? ההיו צריכים לשאול אותנו? אנחנו שאלנו. באמת, מי שמך ? משפחות שלמות, אבות ואמהות ובעיקר ילדים קטנים ,סובלות. זה היה רגע של משבר אמיתי אולי לא אוכל ? אדרבא, ללכת לבית הסוהר למען עם ישראל וארץ ישראל – בחדווה. אבל האחרים ? רגע של משבר. פרשת דרכים, לאן ? צריך להפסיק את זאת, כלומר , לא את המלחמה, אבל יש להזמין מישהו אחר שינהלה : אני לא אוכל. ואז ישראל אפשטיין ,אשר בינו וביני הוקם הקשר הנפשי, יישר את הדרך. הוא אמר לי : אני מבין, זה קשה מאוד, אבל עליך לדעת כי אנשים ישבו בבית הסוהר, ואתה תהיה במעצר יותר זמן מכולם. הכאב שיהיה בלבך יורת עמוק מהכאב של כולנו. ואכן זו הזכות וזו החובה. דיבר קשות, לא ברכות. כאשר ידיד מושיט יד בעת משבר , אין דבר יותר מחזק עש שעוברים את המשבר וממשיבים. לעולם לא אשכח את השיחה ההיא. שיחה של ידיד נפש, שאתה יכול לומר לו הכל ,והעוזר לך להתגבר על המשבר המכריע בדרך זו.
אחר בא הדבר הנורא ביותר, אבדן חיים במבצע השלישי נגד מפקדות הבולשת הבריטית. ועוד אבדות. מי שלא התנסה בכך ,אינו יודע מה הם יסורים נפשיים. אבל מן ההתגברות על המשבר ההוא כבר נסללה הדרך להתגבר אפילו על הנורא ביותר. אחריות לחיי אדם, ולא רק לחרותו. בזה היה מעשה חסד, שאין לו גמול, שעשה עמדי ישראל אפשטיין בימים הראשונים למלחמתנו המחודשת.
אין אנשים שקוראים להם אנשי ברזל. זו מליצה. כמובן, יש כאלה היכולים להעמיד פנים כלפי חוץ. אך אדם שיש לו רגש פשוט של מוסר, של מצפון, של אחריות לא יכול להיות איש ברזל. הוא חושב ,שב ושוקל , האם מותר , ואם לא צריך לעשות אחרת. כשאדם נושא על כתפיו אחריות הוא זקוק לחבר , לידיד שבפניו יוכל לפתוח את סוגר לבו. החוץ אנשים חושבים שהכל מוכרע, הכל פשוט. זה לא כך. מספרים על אדם שמילא תפקיד של נשיא בארצות הברית, והוא אדם מבודד, הוא עומד על איזו פיסגה גבוהה. דרוש לו איש אמונים, ידיד טוב. כל הכבוד לכוח ולפיסגה, אני כותב על הבחינה האנושית בלבד. אדם מקבל על עצמו פיקוד במחתרת ואחריות לחיי אנשים שהם כולם אחים אוהבים, מיטב הנוער שנותר לנו, שארית כוחנו. אם הנוער הזה לא יהיה, לא ילחם, לא יצליח – אין עוד תוחלת. זה האוצר היקר ביותר.ואנו במחתרת, עם המגור, עם הקללות ,עם הגידופים ,עם רדיפות מבית , עם חוסר הבנה, עם הנחה שהלוחמים הם שואפי דמים. והאמת היא ,שהכל להפך. אין רגישים מהם לכל טיפה של דם יהודי ,כשאדם נושא באחריות כזו הוא זקוק לחבר אשר לו אפשר לספר הכל , כאילו דיברת עם עצמך. לא יודלף ,לא יסולף. זה יישאר לעולמים ביניהם.
ידיד כזה היה ישראל אפשטיין. שתי בנותינו נשאו את שמו : המחתרת נולדו, וצריך היה לתת להן שם. לא היה שום היסוס : חסיה ולאה אפשטיין היו כשנולדו.
ישראל דרש לצאת לאירופה. לבי היה כבד כאשר הייתי צריך להחליט, אם עליו לצאת. הוא היה דרוש לי כל יום. אך ישראל עמד בתוקף על הצעתו. הוא יצא כדי לארגן את העורף הגדול והבין, בצדק, כי ישפיע את השפעתו המוסרית שהקרינה למרחקים. לבי היה כבד עלי , אך מה עושים אם ידיד מתעקש ? הוא הרגיש שזו שליחותי, הסכמתי, אחר לבטים רבים , שיצא. הוא החל במלאכה. במהרה נעצר.
לוא מישהו היה שואל אותי אם ישראל ינסה לברוח מבית הסוהר לא הייתי מאמין. הרושם היה שהוא לא רק היה אדם סובלני, אלא גם סביל. לאחר חקירה ודרישה בנתי. הוא היה משוכנע שעומדים להסגירו לידי הבריטים, ואלה ישלחוהו לאריתריאה. מובן שלא חשש מפני מחנה ריכוז. אבל אז לא יוכל לקיים את שליחותו. לארגן את הנוער שניצל. לכן החליט לנסות לברוח. לאחר ששמעתי ברדיו לונדון על זאב אפשטיין שנפצע והועבר לבית חולים, ניסיתי לנחם את עצמי שאין זה ישראל. כעבור יומיים בא האישור הסופי.
בעצם נתמנה ישראל להיות מפקד בעל דרגה גבוהה במחתרת. אבל יודע אני שהוא לא השפיע בדרגתו. כל מלה שיצאה מפיו היתה קודש לחניכים. הוא היה לא רק אחראי לעיתון המחתרתי "חרות", הוא גם הרצה בקורסים של מפקדים. ידועות התגובות ,איך קיבלו את דבריו. הוא הקרין את הטוב שיש באדם. את היפה בערכים ,שאין לאמוד אותם. כבר כתבתי : נאמנות, מסירות ואידיאליזם. והכל בטוהר. כזה היה ישראל שלנו. אחד האנשים המופלאים שנולדו בתנועתנו ופעלו בה. אחד הבנים היקרים שהיו לעם ישראל בתקופה המכרעת בין השמדה ותקומה.
צריך לומר עליו דברים פשוטים, כפי שהיה רוצה. יהודי בכל רמ"ח אבריו, מאמין ללא שיעור, אח ורע, אוהב ישראל וארץ ישראל, בית"רי כפי שזאב זבוטינסקי יכול היה לתת לנו למופת. עשה היסטוריה בישראל. נפל למעננו. ואנו צריכים להעלות את הדמות הזאת בפני הדור הצעיר. ביחוד בימים אלה. כי אכן יש טוהר בעמנו. ישראל עומד לנגד עיני רוחנו. אנו שומעים את קולו השלוץ אנו מתבוננים בהתנהגותו. אנו יודעים שהעם הזה יודע להוציא מתוכו בנים מופלאים. אחד מהם הוא ישראל אפשטיין, המורה, הלוחם, הקדוש.