עוורון מוחלט מול ראיית הנולד
עוורון מוחלט מול ראיית הנולד
ברדתו מן המטוס, שהביאו מגודסברג ללונדון, נופף צ'מברלין בפיסת נייר וצעק: "הנה, הבאתי לכם שלום בדורנו".
לא עברו אלא חדשים מספר, וצ'מברליין הזקן נאלץ היה להכריז מלחמה על שותפו להצהרת השלום.
מדיניותו הוכתה שוק על ירך. עוורונו הפוליטי נתגלה לעיני כל. אך הוא גמר אומר לתקן במו ידו את אשר עוות. הוא נשאר בראש הממשלה והתייצב בראש "המאמץ המלחמתי". המלחמה גברה. החלה המערכה הנורבגית. צ'מברלן שוב התנבא: "היטלר אחר את האוטובוס". לא עברו אלא שבועות מספר והיטלר כבש את כל נורבגיה.
צ'מברלין הלך מדחי אל דחי. באה המערכה המערבית והוא הוכרח ללכת. לא רק כשלונות מצביאיו היו בעוכריו; גם - ואולי בעיקר - "נבואותיו" הכוהו. הוא איחר את כל האוטובוסים. עוור היה. אין סומא מוביל אומה, אלא לתהום.
בראש עמנו עומד צ'מברלין קיבוצי, צ'מברלין זה נופף בליל ה-29 לנובמבר בפיסת נייר וצווח בקולי קולות: "הבאתי לכם מדינה". ההמונים, כמהי הגאולה, צהלו. כי לא רק עצמאות ועליה רבתי הובטחו להם; גם שלום הובטח להם. כך אמר "צ'מברלין". הוא אמר, שלא תהא מלחמה. הוא רמז, שהבריטים השלימו עם החלטת ארגון האומות המאוחדות. הוא נבא, כי וועדת הביצוע תבוא בזמן ותפעל. הוא ציפה שביום הראשון לפברואר ייפתח נמל חפשי. הוא היה משוכנע כי ב-1 באפריל תוקם על-ידי וועדת הביצוע הממשלה העברית. הוא האמין ב"נס" של שיתוף הפעולה בין אמריקה לבין רוסיה. הוא האמין בצבא בין-לאומי שידביר תחתיו את המורדים הערביים ויקיף בחומה בצורה את מדינת היהודים. הוא אף תבע להקים את הצבא הבין-לאומי ובמו ידיו עזר לקרוע את פיסת הנייר, שבה נופף בליל הצהלה.
"צ'מברלין" שלנו סומא הוא. כנראה, סומא מלידה. אחרת אי-אפשר בכלל להבין, כיצד הוא "מצליח" לאחר את כל האוטובוסים, כיצד שוגה הוא בכל הנחותיו, כיצד טועה הוא בכל נבואותיו. ועוד סגולה אחת ל"צ'מברלין". אין הוא שועה לאזהרות. חכם הוא מכל אדם. ולמזהירים יש בפיו כנוי אחד: "זורעי בהלה".
כי אזהרות היו. נתוחים הגיוניים היו. "צ'מברלין" אטם אזניו משמוע. אולם העם שמע אותם. וכדאי להזכירם. לא למען התפארות; למען הלקח. ולמען המסקנא היחידה, העשוייה להצילנו מן האבדון, המסקנא ש"צ'מברלין" אינו מסוגל מטבעו לתקן בתוך מלחמת קיום את אשר עיוות בטרם פרצה "צ'מברלין" מוכרח ללכת. "צ'מברלין" עוור הוא. ואין סומא מוביל אומה אלא לתהום.
a
לעומת הנחותיו, תקוותיו הודעותיו ואשליותיו של "צ'מברלין" הרינו מזכירים: ביום י"ז תשרי תש"ח ה-1 לאוקטובר 1947 השמיע "קול ציון הלוחמת" את הדברים הבאים:
"...בריטניה אומרת לאו"ם: אם לא תקבלו את תכניתי, אצא את ארץ-ישראל. בריטניה יודעת, שלאו"ם אין כח משלו ושלכל היותר יכולה האסיפה הכללית להמליץ על הקמת משטרה בין-לאומית ולפנות למדינות השונות בבקשה שיאותו לשלוח את חייליהם לארץ-ישראל. ספק, אם בקשה זו תתקבל על דעתן של המדינות, אבל דבר אחד הוא בטוח: ההחלטה של האסיפה הכללית לא תוכל להוציא את ברית-המועצות מהשתתפות בצבא בין-לאומי. ברית-המועצות הוצאה מן הוועדה המיוחדת על-ידי החלטה מוסווית, שלפיה שום חבר תמידי של מועצת הבטחון לא יהיה זכאי להשתתף בה. החלטה דומה בענין הרכבת צבא בין-לאומי תהא אבסורדלית. אבל אף אם האבסורד יתקבל, לא תימנע השתתפותן של מדינות כגון פולין, יוגוסלביה או צ'כוסלובקיה. והן את זאת - כך מחשבת בריטניה את חישוביה - לא תרצה אמריקה להרשות בשום פנים ואופן. במלים אחרות, בלי השתתפות רוסיה אי אפשר להחליט באורח פורמלי על הקמת הצבא הבין-לאומי בשביל ארץ-ישראל, ואילו עם רוסיה לא תרצה אמריקה להקים את הצבא הזה. יוצא איפוא, שיווצר מצב של קפאון מוחלט ושל כשלון חרוץ לאו"ם. ובריטניה מקווה, כי האו"ם ייאלץ, אם לא מיד, הרי בעוד חדשים מספר להכנע לה, לשלוח וועדה חדשה, לנסות לקרוא ל"וועידה יהודית-ערבית"...
וביום כ''ח תשרי תש"ח ה-12 לאוקטובר 1947 אמר "קול ציון הלוחמת":
"תכנית האויב היתה ונשארה: הנצחת השעבוד והפיזור של עמנו; גזילת מולדתנו: כליאתנו בגיטו ברבות הימים - השמדה טוטאלית.
גם היום מנסה האויב להביאנו לידי השלמה עם "תכנית בווין". ואלה הם חישוביו השטניים:
א. - המשעבד מסתמך על נסיונו המורהו, כי אפשר להבהיל את המנהיגות העברית. עתה הוא מנסה להפחידה בדחליל ההסתערות הכללית של שכיריו על ערינו, קבוצינו ומושבותינו.
ב. - אם האיום עצמי לא יכניע את הסוכנות היהודית; או אם כניעת התבוסנים תתנפץ אל סלע ההתנגדות של המוני העם - יתחילו האימתנים הבריטיים לממש, שלב אחרי שלב, את איומם.
ג. - צבא הכבוש יפנה את האיזורים הגובלים במדינות ערב, כדי לאפשר לכנופיות הקויזלינגים הנאציים הכפולים להכין את האגרוף המזויין נגד עמנו.
ד. - המצור בים יימשך...
וביום כ"ו חשון תש"ח ה-12 לנובמבר 1947 הוסיף "קול ציון הלוחמת":
"הולך ומתברר, כי נכונה היתה הדיאגנוזה שלנו. לא תכנית תיאורטית של חלוקת ארץ-ישראל קובעת; קובעת מטרתה המדינית הממשית של תכנית החלוקה. לא "פתרון" החלוקה חשוב; חשוב הוא הביצוע. על תכנית עקרונית יכולות להסכים ארצות הברית וברית המועצות; על המטרה והביצוע אין הן . יכולות להסכים. אמריקה רוצה להשאיר את הבריטים בארץ-ישראל אחרי "הפנוי"; ברית המועצות רוצה לחסל את השליטה הבריטית ללא שיור וללא דחוי.
אמריקה רוצה שהבריטים יצאו בדלת הראשית ויחזרו - בהסכמת הסוכנות - בדלת האחורית; רוסיה רוצה לסגור את הדלתות וגם את החלונות בפני "שיבת ציון" בריטית.
הבריטים הם ריאליסטים. הם יודעים שאמריקה לא תסכים להעניק לברית המועצות השפעה ממשית בארץ-ישראל, לא על-ידי ממשלת נציגים של מועצת הבטחון ולא על-ידי כח צבאי בין-לאומי. על כן הם מוסיפים לומר: לא, לא, לא. הם בטוחים, שהאמריקאים יבואו אליהם, ביתר פרוט: הם בטוחים, שגריידי יבוא שוב אל מוריסון..."
וביום ג' כסלו תש"ה, ה-16 בנובמבר 1947, הזהיר "קול ציון הלוחמת":
"שלש אשליות מתהלכות בקרב הציבור שלנו ומטופחות על-ידי "מנהיגיו":
אשליה מספר אחד: כי חלוקת הארץ - אם יוחלט עליה ברוב של שני שלישים במליאת האו"מ - תבוצע בדרכי שלום.
אשליה מספר שתים: כי אם תפרוץ מלחמה בארץ בעקבות התקפה של כוחות שיודרכו על-ידי סוכני בריטניה, תצליח וועדת האו"ם שתשב בירושלים להחזיר במהרה את השלום על כנו.
אשליה מספר שלש: כי אם נציגי האו"ם לא יוכלו להיהפך למלאכי השלום, תתערב מועצת הבטחון, תתן פקודה ותחסל את המלחמה במחי יד..."
וביום ו' כסלו תש"ח, ה-18 לנובמבר 1947 התרה "קול ציון הלוחמת":
"... גם עבור קריקטורה זו של מדינה ניאלץ לשלם בדם, בדם רב, בדמם של טובי בנינו. אין ספק, כי מס הדם שיילקח מאתנו בימים הבאים למען השלט את החלוקה, לא יהיה קטן מזה, שהיינו צריכים לשלם עבור שחרור המולדת כולה."
וביום י' כסלו תש"ח, ה-23 לנובמבר 1947, גילה "קול ציון הלוחמת":
"עם התקרב הדיון באו"ם בענין ארץ-ישראל לקצו הולך ומתגלה כל הטירוף הנפשע שבהסכמת הסוכנות היהודית לביתור הארץ. הסכמה זו, שבה כרוך הוויתור על 85 אחוז של אדמת המולדת, תישאר עובדה פוליטית והיסטורית, שתתנקם בעמנו ותרדפהו בלי רחמים. אבל תוצאתה הישירה והמעשית היא, לא עליה מוגברת ולא שלטון עברי ממשי, כי אם מלחמה, מלחמת-דמים, שתסכן את עצם קיומנו.
היום, לאחר הודעת קדוגן והסברותיו של מרטין, אין עוד איש שיכול לפקפק, כי הבריטים מכינים בחדשים הקרובים - ואלה יהיו המכריעים - מערבולת דמים בארץ-ישראל. נכון, ששניהם לא חידשו מאומה; אך הם אישרו באופן סופי את דברי האזהרה, שהשמענו מיד לאחר הודעת הפנוי הבריטית. הם אישרו כי:
א. - צי הפיראטים שלהם ימשיך במצור בים.
ב. - לא תורשה לא עליה מוגברת ולא הבאת תגבורת בחמרי מלחמה.
ג. - הגבולות היבשתיים יעמדו פרוצים ודרכם יחדרו ארצה ללא כל הגבלה כוחותיהם השכירים, בין אם אלה יהיו צבאות רשמיים ובין אם יהיו "פרטיזנים" מחופשים של קאוקג'י.
ד. - הצבאות הנאצו-בריטיים, שיטילו שלטונם הישיר בכל עמדות המפתח האיסטרטגיות, יגבילו את חופש התנועה של הכוחות היהודיים ואף יוסיפו לשלוח למחנות רכוז או למוות מחזיקי נשק "בלתי חוקי".
בתנאים כאלה נצטרך לעמוד בפני התקפות מבפנים ומבחוץ והעזרה הצבאית מטעם האו"ם, שלה קוו אנשי החלוקה, היתה, כפי שהזהרנו, לפאטא-מורגנא..."
ולמחרת ליל הצהלה, ב' כסלו תש"ח 30 לנובמבר 1947 נאמר בגלוי הדעת של הארגון הצבאי הלאומי:
"... החלוקה לא תבטיח את השלום בארץ. מבחינת הערבים קיימות רק שתי אפשרויות: או שירצו ויוכלו לקום בנשק נגד ממשל עברי; או שלא ירצו ולא יוכלו להלחם בממשל עברי; במקרה הראשון ילחמו נגד מדינת החלוקה; במקרה השני לא היו נלחמים גם נגד ממשלה עברית בכל ארץ-ישראל.
החלום על צבא בין-לאומי, שיכפה בשם האו"ם את תכנית החלוקה, התנדף, כפי שהזהרנו עוד לפני חדשים מספר. במלחמה שתפרוץ נצטרך לעמוד לבדנו, עם קריאת שלום תיאורטית של מליאת האו"מ, קריאה שערכה הממשי כבר נבחן במקומות אחרים. אולם אין ספק, שאם מלחמה זו תפרוץ, - והבריטים יעשו את הכל כדי שתפרוץ - תהיה זו מלחמה על עצם קיומנו ועתידנו...
וביום ז' בשבט תש"ה ה-18 לינואר 1948 הזכיר "קול ציון הלוחמת":
"לפני ששה שבועות היינו היחידים שראינו את המציאות הזאת. היום, לאחר הנסיון, נפקחו העינים. הכל רואים, כי תכניתו של האויב הנאצו-בריטי היתה מחושבת על פרטי פרטיה. התשת כוחנו. מצור בים. פתיחת הגבולות היבשתיים. ציוד שכירים, מעבר לגבולות ובתוכם, בנשק חדיש וכבד. ביטול ההמלצות המעשיות של האו"מ. את סעיפי התכנית השטנית הזאת גילינו לעם בעוד מועד. גילינו אותה לא מפני שחכמים אנו מאחרים, אלא מפני שההגיון היה תמיד יסוד השיפוט שלנו: מפני שידענו את האויב; מפני שידענו את ערכן הממשי של החלטות האו"ם; מפני שראינו בעינים פקוחות את המצב הבין-לאומי ולא השלינו את עצמנו ביחס לסכויים של הקמת כח צבאי בין-לאומי.
רשימת האזהרות אינה מלאה. תקצר היריעה מלפרסם את כולן. השכם והערב הסברנו והזהרנו. אולם גם הקטעים האלה מלמדים, כי אפשר היה בעין סוקרת ומוח חושב להבין להתפתחות הענינים. והבנה הן יסוד היא לעשייה, גם במדיניות, גם במלחמה. המנהיגים לא הבינו. מאומה לא הבינו. וגרוע מזה, לא רצו להבין. לא למדו לקח הצ'מברלינים.
ולעם לא תהא תקומה כל עוד ה"צ'מברלינים" יעמדו בראשו.
