עוד על נמזיס

עוד על נמזיס

אחרי ההתקפה על תחנות התצפית של המשטרה הבריטית הגיעו קציניה, פלוגותיה וכלביה אל הישובים העברים בשפיים, ברשפון, ובגבעת-חיים. הכלבים טענו, שעקבות המתקיפים מובילים לישובים אלה; ומוביליהם הבריטיים דרשו לפתוח את השערים, כדי שיוכלו לחפש את "הטירוריסטים" הישובים סירבו למלא אחרי הדרישה. לעזרתם הוזעקו המונים. סביב הנצורים ומול הגדודים המשוריינים הוקמה חומת-גופות חיה. וקריאה עברה מפה לפה, קריאת וורדן הבלתי-מנוצחת: הם לא יעברו!

אך הם עברו. כי אף על פי שב"מבצרי" השרון ישבו מגינים- גבורים, הרי ידיהם היו, לא כידי מגיני וורדן, ריקות. רוחם לא נשברה; גופם נרמס. הפולשים הבריטים ירו, הרגו, פצעו, הרסו, שדדו; והמגינים חרקו שן מאחורי גדרי תיל. מדוע? מפני שמי שציווה עליהם את "ההתנגדות הפסיבית" מוכן, כנראה, לקבל על מצפונו אגם של דם עברי, אך אין הוא מוכן לקבל על מצפונו אפילו טיפת דם של המשעבדים והרוצחים.

שמונה הרוגים, עשרות פצועים, מאות אסירים. זו היתה תוצאת ביקורם של כלבי הגישוש הבריטיים בשרון ובשומרון, אשר לישוביהם הובילו, כביכול, עקבות המתקיפים בגבעת אולגה ובסידניי-עלי. והנה העלתה החקירה, כי אך שקר בפי מחברי ההודעות הבריטיות. בין הישובים, שהותקפו על-ידי הצבא הבריטי, לבין המתנדבים, שהתקיפו את תחנות המשטרה לא היה כל קשר. לא לשפיים, לא לרשפון, ולא לגבעת-חיים הובילו עקבותיהם; הם הובילו לכביש הראשי העובר בסביבה ושם נעלמו בלי ספק, נעלמו גם מעין הגששים אלה על שתיים ואלה על ארבע. אין זאת, כי לא הכלבים הובילו את השוטרים, אלא להיפך, השוטרים הובילו את כלביהם עד לשערי הקיבוצים.

כך קובעים הנציגים העברים המוסמכים. ואין ספק, כי כנים דבריהם, כשם שצודקת התמרמרותם על התחבולות של משטרה, הנטפלת לישובים עובדים, באין ביכולתה למצוא את אלה שהיא רודפת אחריהם. אך מובטחנו, כי שעה שהם מוקיעים את השקר שבהודעות הרשמיות, מופיעה לידם העלמה היוונית, לבושה בגדי אבל ולוחשת על אזניהם את הדברים הבאים:

הזוכרים אתם, רבותי? לפני חדשים רבים התקיפו לוחמים עברים אחרים תחנת משטרה אחרת. היה זה המבצר בקלקיליה. התחולל שם קרב קשה וממושך והיו פצועים רבים. לאחר סיום תפקידם, החלו לוחמיכם לסגת לבסיסם. (אני אומרת "לוחמיכם", כי אני בת לאומה שהתנסתה במלחמות חופש, אינני יכולה להבדיל בין לוחמים "מטעם" לבין לוחמים "בלתי רשמיים"...) המשטרה שדלקה אחריהם, הגיעה על קציניה וכלביה, לרמת-הכובש וטענה, שהעקבות מובילים עד לישוב זה, שהתנסה בחיפושי נשק ובפראות בריטית. הישוב דחה את הטענה ולא פתח את שעריו בפני הפולשים. אך אתם? אתם הזדהיתם הזדהות בלתי מותנית עם טענות הבולשת ותחבולותיה. ולא רק זאת. אף הוספתם, כי הלוחמים ההם שמו פעמיהם בכוונה לרמת הכובש, כדי להשאיר עקבות, כדי לגרום לחיפושים ועוד ועוד. פרובוקציה - זו היתה המלה שהשלכתם בפני לוחמיכם; זו היתה המלה, שחזרתם עליה בכל הזדמנות אחרת. כלל לא עלה אז על דעתכם לא להאמין לבולשת הבריטית, שתפקידה לדכאכם עד עפר, לפוררכם מבפנים, להסית מחנה יהודי אחד נגד מחנה יהודי שני. לא האמנתם לאחיכם, שטענו בדיוק את אשר הנכם טוענים כיום לאמור, כי לא הכלבים מובילים את השוטרים, אלא השוטרים מביאים את כלביהם למקום, שבפגיעתו הם מעוניינים. אין פלא, איפוא, אם ראש שלטון הדכוי דורש מכם להתייחס באמון מוחלט להודעותיו. יש לו על מה להסתמך את התקדים אתם יצרתם...

כך שחה נמזיס סיפורה העצוב נסתיים, אך שליחותה המרה טרם נסתיימה. עוד רבים יהיו ביקוריה באהלי-ציון ובמשכנות ישראל[1].

[1] * ראה כרך א', עמוד 273.