עוד ינין זרע ינון

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ב אדר התשט"ז, 24 בפבואר 1956
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי. כלכלה - יחסי מפרנס-שליט. מפלגות - מפא"י, מפלגת חירות, רדיפת חרות
במאמר זה מתייחס בגין לבקשת תושבי המושב ביינון להצטרף לתנועת "חרות" ועל כך שמפא"י בעקבות בקשה זו פיטרה את עובדי המושב מעבודתם. בגין יוצא בחריפות נגד פיטורי העובדים וטוען כי מפא"י שונאת שנים את תנועת ז'בוטינסקי וכי על תושבי ינון התימנים לדעת זאת.בגין טוען כי הפיטורים הם שערוריה וכי זה מה שקורה כאשר מפלגת השלטון שולטת על הכסף ועל מקומות העבודה בארץ.בגין קורא לאוהדי "חרות" להקים קרו אבטלה למתישבים ולתרום כסף לינון.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

עם פרוץ הסכסוך המר במושב ינון הדרומי, בקשתי את ידידי לדבר עם עובדי האדמה ושם, האוהדים לתנועת החרות, כדבק.  להבדיל, רב עם גר.  מתישבי ינון, יוצאי תימן, הם יהודים נאמנים.  אבל הם היו עד כה בחסותה של המפלגה השלטת.  לאחרונה החליט חלק מהם, שהוא הרוב במושב, להצטרף – לתנועת החרות.  תמורה זו מחייבת אותי לשוב ולומר לידידינו החדשים את הדברים הבאים:

– הדרך בה בחרתם קשה היא.  למפא"י השלטון והכסף.  תנועת החרות היא העניה במפלגות בישראל, אף כי אין היא הקטנה בהן.  היא השניה במדינה, אך הראשונה לשנאה – של מפא"י.  מפא"י שונאת אותנו בגלל העבר.  מאז קרא לנו זאב ז'בוטינסקי אל דגלו, היא ניסתה, הלוך ונסה, לחסלנו.  אילו פעמים, במשך שנות דור, הודיעה מפא"י, כי הורדנו מן הבמה, כי נפוצנו לכל רוח, כי אין אנו קימים עוד, כי פסה תוחלתנו?  אבל אחרי כל "מיבצע" חסול, קמים תלמידי ז'בוטינסקי, קום והלוך, וכוחם גדול, מכפי שהיה.  יש בה בתנועה  הזאת, הנושאת את חזון הגאולה השלמה, הכרה בצדקתה ובשליחותה, העושה אותה לבלתי מנוצחת.  ככל שיענוה, כן תרבה. אבל ה"להכעיס" הזה מעביר את משנאיה על דעתם.  אין הם יכולים לסלוח לה, כי עד חי היא לכשלונם, לתעתועיהם.

אפס, לא רק ממעינות העבר נשאבת השנאה;  גם העתיד הוא מקורה.  מפא"י חרדה לשלטונה, העם החל לפנות לה עורף, רבבות פועלים, עיניהם נפקחו לראות את ה"פער" בין מליצות מנהיגיהם לבין אורח חייהם.  סעיפי המשטר זזו.  ככל שירבה עושרה של מפא"י, כן יורדת קרנה.  ובעוד בתוכה, פנימה, החלה ההתפוררות הבלתי-נמנעת לקבוצות לחץ, אכולות קנאה, הדדית, ניצבת נגדה תנועה, עטורת מבחנים היסטוריים, היודעת את דרכה, המנוסה בתבל, תנועת-התנגדות-למשטר, שאי-אפשר לא להפחידה ולא לקנותה.  המונים עצומים, גדלים והולכים מכירים בצדקתה של תנועת החרות ולא רק בשטח המדיני והבטחוני,  אלא גם בשטח הפנימי המוסרי, הכלכלי, החברתי.  שליטי מפא"י יודעים זאת.  חרדתם, לימים יבואו, גוברת.  עמה עולה השנאה לתנועת ההתחדשות.  לשבור אותה אין הם יכולים עוד.  אך יש, לפחות, להצר את צעדיה, למנוע את התפשטות השפעתה.

... בימים כאלה, ידידינו החדשים מינון, החלטתם להטיל, לרגלי השליטים, גט כריתות ולבוא בקהל תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, הייתם חייבים לדעת, ועליכם להבין אף היום, כי זוהי קריאת תגר על מפלגה, אשר לה השלטון על הכסף, וכסף השלטון.  מרובים הם אמצעי השבירה בידיה.  והיא לא תהסס להשתמש בהם, כדי להכניעכם, כדי לנסות להשיבכם ל"מעגל", הסובב על שיחוד בטובת הנאה ועל טירור כלכלי.  ההתכוננתם, המוכנים אתם, למיבחנים, בפניהם תועמדו בדרככם החדשה?

מרדתם בגלוי במשטר, השלכתם מעליכם את עול האפוטרופסות, הבלתי מבוקשת של מפא"י.  זוהי, בוודאי, זכותכם, כאנשים, כאזרחים כבני חורין.  אבל האם זוהי חובתכם?  לשאלה זו עליכם, ורק עליכם, להשיב.  עולים אתם.  מקרוב באתם.  מושבכם אינו גדול.  בדרום הוא, אין הוא, באופן יחסי, קרוב למרכזי האוכלוסין שלנו.  שכניכם הקרובים עדיין נמצאים ב"מעגל" הנודע.  איננו יכולים לתבוע מכם, כי תקבלו על עצמכם את המעמסה של המלחמה במשטר, אשר ככל שירידתו מתקרבת, גוברת התאכזרותו.  אולי תכבד עליכם המעמסה?  אולי קשה מדי תהיה הדרך?  אולי לא תוכלו לשאת?

. . . הימלכו, ידידים טובים, בדעתכם.  והיה אם תחליטו, כי רב מדי הסבל, לכם, לרעיותיכם ולטפכם, הקשור בעזיבת מפא"י ובהצטרפות לתנועת החרות, לא תשמעו מפינו שום טענה ושום טרוניה, כמובן, עוד יותר תחושל החלטתנו להעביר מן הארץ את המשטר הזדוני של שבירת נפשות בטירור כלכלי, של קנית נשמות בשוחד קיבוצי, אבל הבן נבין לרוחכם.  נוסיף לכבדכם ולחבבכם.  לא נלין על עזיבתכם אותנו.  לא נראה בה חולשה כביכול, או "בגידה", רחמנא ליצלן.  אם רוצים אתם באמצע הדרך, לשוב ממנה, אל מפא"י, שובו ידידים.  כי להיות איש תנועת החרות קשה;  לוותיק קשה, קל וחומר לעולה:  לעירוני קשה, על אחת כמה וכמה לכפרי.

חשבו את דרכיכם, אחים ובנים בינון.  מן הבחינה שלנו אין לכם כל התחייבות; אף לו היתה, היינו פוטרים אתכם ממנה. חפשיים אתם לחלוטין.  ואם למען מנוע סבל נוסף, תחליטו לשוב וללכת אליהם, לכו בשלום, והיו שלום.  עוד נתראה עם הפלת המשטר המרושע, בו פת לחמו של האדם תלויה בהשקפותיו, או ב"מסגרתו".  נשוב ונתראה.  בימי חדווה ניפגש.

ב.

אני כותב את המכתב הגלוי למושב ינון עם שובם של אכריו הטובים לביתם, לאחר שביתת שבת, של שלשה ימים ושלשה לילות,  בבנין הסוכנות היהודית.  עם כמה מהם נפגשתי, בימים אלה, בכנסת, והשמעתי באזניהם, בקיצור, את דברי האזהרה והנחמה שלנו.

הציבור חייב לדעת את תשובתם.  אחד מהם הודיעני, כי הוא אמר לראשי הסוכנות, עמם נפגש, כהאי לישנא:  "אם אתם חושבים, שאנו נשוב למפא"י, טועים אתם;  לא, למפא"י כבר לא נשוב!"  שני אחרים, צעירים ממנו, אמרו לי, מלה במלה, כך: "הם לא ישברו אותנו;  אנחנו נהיה כפלדה".

לא אבוש, להודות, כי, בשמעי את הדברים האלה, נפעם לבי.  זכרתי מי הם שאמרום.  עוד לפני שנים מספר חיו אנשים אלה בגלות תימן המרה.  עבדים לעבדים היו, מי לא התעלל בהם מי לא השפילם?  הם לא היו עמנו, שעה שהוכחנו, כי יש פלדה בנפשו של הנוער העברי.  בארץ מוצאם, הרחוקה והאפלה, אולי אף לא שמעו על ז'בוטינסקי, ועל אצ"ל ולח"י, על המחתרת הלוחמת, על המרד במלכות בריטניה.  עם בואם ארצה נאמר להם כי מפא"י "השיגה" את המדינה, כי הכל שייך למפא"י.  כי הכל ניתן על ידי מפא"י, כי היא השלטת ואפס זולתה.

והנה לא חלפו אלא שנים ספורות מאז הם חוננו את עפרות ארצנו, ואיזה שנוי חל בהם?  לא עוד עבדים המה, אלא אזרחים גאים.  לא ייראו שררה.  לא ירכינו ראש מפני שליט, מתנשא ומאיים ומתנכל.  "למפא"י לא נשוב עוד;  נהיה כפלדה" זה היה דברם, דבר בני חורין, אמיצי לב.

ושוב ראיתי את כוחו הכובש של הרעיון, מול שבירותו של החומר. מאז החליטו רוב המתישבים בינון להצטרף לתנועתנו, ניתכו עליהם גזירות ומהלומות.  בתיהם נתפסו.  כלי עבודה נשדדו מהם.  באין עוד בהמות עבודה לרשותם, רתמו את עצמם למחרשותיהם.  ואף הקשה בגזירות  לא איחרה לבוא:   תשעה עשר מפרנסים, המועסקים במה שקרוי עבודת חוץ, פוטרו בצוותה.

המתישבים הנרדפים יודעים, כי הצטרפותם אלינו לא תתן להם, ואינה יכולה לתת להם שום טובת הנאה, אף לו יכולנו להבטיח לתומכינו יתרונות כלכליים, מובטחני, כי לא היינו בשום פנים ואופן, מנסים לקנות בהם את לבם.  אבל עובדא פשוטה היא, כי אין לאל ידנו לתת לאנשים אלה, או אחרים, שום יתרון חמרי.  אנו יכולים לתת להם רק את לבנו, את אמונתנו, את רעיוננו, – "אימפונדרבילים".  אבל איך אלה משפיעים הכיצד הם מפלסים להם דרך?  איך הם עולים על במותיו של משטר-חלוקת-טובות-ההנאה?  איך הם פורצים את חומותיו הבצורות ?  יראו נא אזרחי ישראל הוותיקים את עולי תימן, בעקשנותם הגאה, וידעו את כוחו של הרעיון, אותו הם משרתים.  אם אמונה, בלבנו, יש תקווה בפעלנו.

בני ינון אינם רוצים עוד,  כי מושבם יהיה קשור למפא"י;  הרוב בהם תובע לצרפו לתנועת החרות.  לא אגלה סוד, אם אומר, כי אין לי שום סיבה להצטער על החלטתם הראשונה, אבל, אף אם יש לו סיבה לשמוח על החלטתם השניה, אין גיל בלבי.  כי אף זהו חלי התקופה.

לפני ימים מספר שמעתי את בתי משננת את שמותיהם של ישובינו החקלאים.  נראה, שעל פי ספר הלמודים שלה ומצוות מורתה, היתה הפעוטה חייבת לדעת לא רק את שם המקום עצמו, אלא גם למי הוא "שייך".  בשמעי, בלא משים, את שנונה החרוץ, הקשה, נכמרו רחמי על חסיה שלי בת העשר.  מדי פעם בפעם, בשכחה למי שייך מה, פנתה אל אחיה הגדול ממנה לאמור:  "מעברות, זה הקיבוץ המאוחד או הקיבוץ הארצי?"  ילדתי המסכנה!  ומה שמחתי, כי בני השכיל, אינני יודע מנין, להשיב לשאלותיה, רעד עבר בעצמותי:  מה יהיה אם אותי תשאל? ולא אדע?

ברגעים ההם לא פחדתי, אלא גם בושתי בבורותי.  אמנם, את שמות הקיבוצים ידעתי, אבל לא תמיד זכרתי למי "שייך" כל אחד מהם.  שערו נא בנפשכם את גודל מפלתי, לו הייתי אומר לבתי, כי מעברות...  מעברות...  למי שייכים מעברות...  אני חושב...  אני סובר...  מעברות...  אני מניח, שהם שייכים...  לקיבוץ המאוחד.  מיד, או למחרת היום, היה מתברר, כי "להיפך".  מעברות שייכים לקיבוץ הארצי, ולאן הייתי נושא את חרפתי?

אדם, המגלה את בורותו – והן זה קורה חדשים לבקרים – חייב להודות בה, לא להשלים עמה, אלא לשבת וללמוד.  אפס במקרה דנן, הריני מוכן להודיע ברבים, כי לא אלמד, אפילו לא כדי לדעת להשיב לבתי, אם תשאל.  אין זה חשוב בעיני, אם מעברות שייכים לקיבוץ הארצי, או אם אפיקים נמנים על איחוד הקבוצות והקיבוצים.  חיסול המעברות הוא חשוב לאין שיעור;  שייכותו של קיבוץ "מעברות" אינה חשובה בעיני כלל ועיקר.  חשובים הם המושבים והקיבוצים והקבוצות.  למי הם שייכים?  למדי, בתי הקטנה, כי כך מצווה עליך מורתך.  אני, בחינותי מאחורי, – לא אלמד.

יום יבוא, וילדינו, כפי שידעו, כי יש ירושלים אחת ולא שתיים, כן הם ילמדו, כי יש לנו כפרים לרוב, וכולם אינם שייכים אלא... לעם ישראל.  ההתישבות המפלגתית לא לעולם תהיה מנת חלקנו.  לפני קום המדינה, אולי לא היתה דרך אחרת;  מכל מקום, אחרת לא נמצאה.  אבל במדינתנו אנו גם אנומליה זו תעבור באחד הימים, בלחץ המציאות הלאומית החדשה. כפי שאין "פרם" דימוקרטי בלואיזיאנה, או ריפובליקאי בווירג'יניה;  כפי שאין כפר סוציאל-רדיקלי בגסקוניה, או רדיקל-סוציאליסטי בבורגנדיה כן לא יהיו לנו ישובים חקלאיים השייכים ל... (מפא"י, מפ"מ, אחדות-העבודה, הפועל המזרחי, תנועת החרות, העובד הציוני פועלי אגודת-ישראל) יהיו לנו כפרים.  משטר חייהם הפנימי יהיה תלוי ביושביהם;  איש לא יטילו עליהם, מבחוץ, מלמעלה.  בכפרים האלה היו האנשים חפשיים לבחור במפלגה, בה ירצו, ולקרוא עתונים, בהם יבחרו.  בגלל חילוקי-דעות מפלגתיים, חפשיים, לא יפלגו את מושבם, או קיבוצם, לא יהרסו ביתם, לא יעזבו את אדמתם.  יחד יחיו ויעבדו ויתווכחו, כמו בעיר, כמו בכל כפר תרבותי בכל ארץ תרבותית.  וכפייה לא תהיה.  ובילוש לא יהיה.  אחווה בתוך חרות תהיה.  ולא ישאל עוד איש בישראל, למי שייכת גבעת חיים, כפי שאין איש, השואל למי "שייכת" תל-אביב.

אין ספק, כי יבוא יום וכך יהיה;  כך ולא אחרת.  אבל לעת עתה, האנומליה היא הנורמה.  מפא"י טוענת, כי המושב ינון "שייך" לה;   אבל הרוב במושב אומר:  "איננו רוצים במפא"י, אנו רוצים בתנועת החרות.  במצב זה לא נוכל לדחות את היד המושטת אלינו מדרום; באחווה נלחצנה.  אם המתישבים יחליטו, על אף הכל, ללכת עמנו, נלך עמם.  לא נוכל להבטיח להם אלא נאמנות רבה ועזרה ככל האפשר.  אבל אם כפרם קטן, מערכתם גדולה.  הם מרדו במשטר הלחץ.  חלוצים הם, תרתי משמע.  זרע-חרות-האדם, שנזרע בינון, עוד ינין שבעתיים.

...קבלו ברכה, ידידינו החדשים.  היא שלוחה לכם בשם כל שוחרי החופש בישראל.  ובמיוחד בשם גברים ונשים, שידעו להיות "פלדה" בימים קשים מאלה.  ובין מברכיכם, בטוחני, הלוחמים יוצאי תימן, המורדים במלכות בריטניה, אשר ראש-מפא"י הלשין עליהם באזני המשטרה הזרה, באמרו בפומבי באזניה, כי רוב ה"טירוריסטים" בארץ ישראל הכבושה מקרב יוצאי תימן המה.  הם גאים בכם, כפי שאתם, בוודאי, גאים בהם.

ד.

סימנים רבים מעידים, כי היודע כל החל להעניש את מפא"י על רוע מעלליה.  אחד הסימנים המובהקים:  נטילת שכלה.

למה נכנסה מפא"י, על ממשלתה וסוכנותה ומדריכיה וחוותיה ופרדותיה, למערכה האומללה נגד המתישבים בינון?  אין ספק, כי היא לא עשתה זאת מתוך שיקול דעת, אלא מתוך עצבנות.  אמנם, מבינים אנו מנין הרגישות הנרגזת.  כקרח באביב, כן זזה הקרקע מתחת לרגלי השליטים.  לא רק בדרום, אלא גם בצפון משתחררים ישובי העולים מן האפוטרופסות המתנשאת של שליחי מפא"י ומדריכיה.  מידבק הוא הפחד;  אך כמוהו ההשתחררות ממנו.  בעיני רוחה המבוהלת ראתה מפא"י את ינון בבחינת כדור שלג, מתגלגל, גדל, גורף.

בכל זאת, לו שקלה, או השכילה לשקול, את האינטרס שלה, היתה מעדיפה להצניע לכת, להחריש, לא להחריף את הסכסוך.  כי הרי החרפת הריב היא שהיפנתה את עיני העם אל מושב הדרומי ואל שיטות הדכוי של מפא"י.

מיד לאחר הבחירות, הזדרזו השליטים להכחיש, מעל במת הכנסת, וביחוד באזני התורמים בחוץ לארץ, כי יש בישראל פיטורים על רקע ההצבעה, או ההשקפה הפוליטית.  איך הם יוכלו לחזור על הכחשה כוזבת זו לאחר פרשת ינון?  שר החקלאות המפא"יי ניסה להיתמם.  הוא טען, כי חוות "דגנים", בה עבדו, שנתיים ימים, תשעה עשר ממתישבי ינון, שייכת לחברה פרטית.  היוצא מדבריו, כי החווה הפרטית בהחלט החליטה על דעתה הפרטית, ביום פרטי, לפטר תשעה עשר פרטים.  אבל אילו מקרים משונים נשתלבו בפרשה הפרטית הזאת:  הפיטורים בוצעו לא בשנת 1954 ולא בשנת 1955, אלא דווקא בפברואר 1956, אחרי ההחלטה הידועה של רוב מתישבי ינון.  מנהלי החווה אמרו, בלחש פרטי, כי העובדים היו מצויינים, אבל מה לעשות אם "מגבוה" נתקבלה הוראה לפטרם?  במקרה, כל תשעה עשר המפוטרים הם ידידיה החדשים של תנועת החרות;  במקרה, של תשעה עשר העובדים, שנתקבלו, בתוך שערורית השרירות, במקומם, הם ידידיה הוותיקים של מפא"י. אין איפוא לפנינו פיטורים פוליטיים, נקמנים, איימתנים, אלא שרשרת שזורה של מקרים מפליאים.  וכך עומד שר בישראל על במת הכנסת, ובמצח נחושה מטעה את בית הנבחרים ואת העם ומחפה ביודעין על רשע, מרושע וכוזב כאחד.  אבל מי פתי, ולא יראה את האמת?

 

לעת עתה, אינני רואה, אי סכויה הממשי של מפא"י לצאת ממערכת-ביש זו וידה על העליונה.  האנשים בינון אינם מראים שום סימני עייפות, או רתיעה, או הישברות.  להיפך.  ככל שמפא"י מענה אותם, כן קצה נפשם בה וגוברת החלטתם לא לשוב אליה.  ואנחנו , כמובן, לא נפקיר את ידידנו, הנלחמים לא רק על זכויותיהם, אלא גם על חרות ההשקפה והזכות לעבודה של כל אזרחי ישראל.  עם הארכת  הריב והמשכת נסיונות ההרעבה והדכוי, יעלה המחיר שמפא"י תשלם עבור תעלוליה.

 

אבל אפילו היתה מפא"י מצליחה לשבור את המתישבים על ידי גזל, הרעבה, ולחץ, השבירה הזאת היתה משאירה מישקע של מרירות בלתי-נשכחת.  לא היה עובר עוד זמן רב, והנסיון להשתחרר מאפוטרופוסים בלתי-רצויים היה מתחדש.  ובשאר המושבים?  גם בהם נשמעים קולות חרות רמים.  היה נודע להם, כי רק בדכוי אכזרי (טירור כלכלי, הפוגע בנשים ובילדים, אין אכזרי ממנו) הצליחה מפא"י לגבור, לעת עתה, על המשתחררים במושב אחד.  המסקנא, שהם היו מסיקים, היתה פשוטה:   יש לאחד כוחות, כדי לפרוק את העול בבת אחת, כך ששיטות הדכוי לא תצלחנה עוד.  והיה ה"נצחון" בינון למפלה מדן ועד באר-שבע.

 

מפא"י בירידה ובמבוכה ובבהלה.  היא עושה משגה אחר משגה, גם בחזית הפנימית, בה הצטיינה כביכול בכשרון התככים והשתלטות.  אולי אין מנוס מזה.  חוק בהיסטוריה הוא.  משטר יורד מנסה להציל את עצמו באמצעים פסולים;  אלה מחישים את ירידתו.

 

אך בינתיים אל נשכח את החלוצים בינון.  אסור לנו להשאירם בודדים מול פני רוע לבם המופגן של מרעיביהם.  אל לנו להפקיר אותם לתוגת האבטלה, לחרפת הרעב.  אנחנו, כמובן, נעשה כל מה שנוכל, כדי להחזירם למקום עבודתם, ממנו גורשו בחוזק יד מקומם הנפש.  אבל איננו יכולים לדעת, אלו ימים נגזר עליהם להלחם על זכותם לעבודה ועל זכויותיהם, הקנויות בעבודת שנים.  על המערכה, בה הם עומדים, ייאמר:  מערכתך היא ומשום כך, הריני קורא לכל מי שדברי יגיעו אליו, לא רק לחבר תנועת החרות, אלא לכל איש, שוחר חרות וצדק בישראל, להקים מיד קרן אבטלה למתישבים המפוטרים במושב ינון.  אני מניח, כי עתוננו יוכל לקבל את התרומות.  ואני קורא להרימן, לא רק למען אחינו בינון, אלא למעננו ולמען ילדנו, למען חרותם של כל בני עמנו.

 

אם תרצו, לא תשבור מפא"י את רוח המעטים בינון, אלא הרבים ישברו את הזדון המפא"יי.