עוד חג גדול יהיה באהלינו
עוד חג גדול יהיה באהלינו
חיילים - בעיר ובכפר, במולדת ובתפוצות הגולה, בבתי הכלא ובמחנות רכוז, בשדה העמל ובצל הגרדום - ברכת אחים שלוחה לכם לחג החרות.
מפסח תש"ו ועד פסח תש"ז חלו שנויים רבים בארץ ובמערכות החופש. אשתקד עוד היתה קיימת "האחדות הלוחמת" של הכחות העברים וארגון "ההגנה" עדיין עמד, על מנהיגיו, חבריו ונשקו, במלחמה. היום יצא - או הוצא - ארגון "ההגנה" מן המערכה והפך, בידי מנהיגים מבוהלים, מסוכסכים ואובדי דרך, למחנה עריקים מרי-נפש.
שנוי זה, עם היותו מצער מאד, לא בא לנו כאפתעה. את אפשרות ההתחמקות מצד מחנה נטול רצון מרוכז ומטרה אחידה לקחנו בחשבון גם בימי התקווה הגדולה. בימים ההם הזהרנו מפני אפשרות הפרידה באחת מתחנות הביניים, בה ירצו ראשי "ההגנה" לצאת מ"רכבת המלחמה" ואנו, כמובן, נרצה להמשיך עד שנגיע "לתחנה הסופית". אמנם, תחנת ביניים זו לא הושגה. להיפך, במשך השנה נתגלו יותר ויותר תכניות החיסול של המשעבד, שהשתולל בערי הארץ, בכפריה ועל חופיה. אולם הפרידה באה. מנהיגי "ההגנה" עזבו את הרכבת בתחנת "בהלה". אף על פי כן לא נעצרה רכבת המלחמה. אף את זאת הבטחנו בימי הנסיון. ואת הבטחתנו קיימנו. ולא זו בלבד שלא הושלט הס בארץ השדודה עם השבתת "המאבק", אלא, להיפך, גברה המלחמה הלוך וגבור ושינתה את מצבה הבין-לאומי של הארץ מן הקצה אל הקצה. בשנה זו בוצעו על-ידי חיילינו ההתקפות האדירות ביותר, המכאיבות ביותר, התכופות ביותר והמקיפות ביותר שבוצעו בזמן מן הזמנים על-ידי מחתרת לוחמת נגד משעבד, המבסס את שלטונו על צבא כבוש, שכמוהו לא היה, מבחינה יחסית, בשום ארץ אחרת. בשנה זו ערערנו את עצם קיומו של הבסיס הצבאי הבריטי בארצנו. בשנה זו הכינו את הפרסטיז'ה הבריטית, כפי שלא הוכתה עוד ברחבי האימפריה. בשנה זו הוצאנו את המלחמה למרחב: מרד גלוי, מצב מלחמה כך רואה העולם כולו את המצב השורר כיום בארץ. וידנו נטויה.
גם בחוץ-לארץ גדל ועצם כחנו. סביב דגלנו התרכזו שם אלפים. והם הולכים ורבים בכל פינות העולם. העם ברחבי תבל שואב אמונה מחודשת בתקומה מן השלהבת בציון, שהוצתה בידינו ושאין עוד לכבותה, שתלך ותתרחב ותפזר את אפילת היאוש אשר הדרה ללבות רבים עם הטבח הגדול, עם ההשפלה, עם הבגידה, עם ההסגר, עם הבריחה מן המערכה.
לפיכך חדלו חגי ישראל המפוארים, המסמלים את רעיון החופש הבלתי מנוצח, להיות בעינינו חגים מופשטים, המזכירים עבר רחוק, שאין עוד לחזור אליו אלא, כפי שזה היה במשך שנות אלפים, בדמיון, בתפילה, בעריגה נפשית מהולה באנחה חסרת ישע. לא. חג החרות, האדיר בחגי האומה, הוא כיום בשבילנו סימן לבאות, חג ממשי של חרות ממשית, הנישאת אל העם על-ידי בניו, המוציאים אותו ממצרים בלב מאמין, בהקרבה עילאית, במחשבה בהירה, בגבורה שקטה, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
אכן, האש שהוצתה בלבנו על-ידי אבינו, מורנו ורבנו, אין כח בעולם שיוכל לכבותה. היא תלך ותגדל ותעמיק ותרחב. בה - באש המרד הקדוש - יימסו כבלי העבדות.
עוד חג גדול, אחים, יהיה באהלינו - חג החרות, שהושגה בדם לבנו!
