עובדות מול אשליה והטעיה

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ' סיון התשל"ו, 18 ביוני 1976
נושאים:
אישים - אנואר סאדאת, יאסר עראפת, יגאל אלון. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. מפלגות - הליכוד, מערך, מפ"ם. הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל, פלסטינים, רוב יהודי. ריכוז האומה - שיבת ציון. שלום
במאמר זה בגין תוקף את עמדת המערך כי יש לוותר על שטחים שמאוכלסים ברובם ע"י ערבים על מנת לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל. בגין טוען שבעזרת ריבוי טבעי ועליה יקח הרבה יותר זמן לבעיה דמוגרפית שכזו, ובכלל ויתור על שטחים אלו לא יפחית באופן משמעותי את היחס, אבל כן ישים בסכנה קיומית את המדינה. בגין מתייחס לתוכנית אלון, וטוען שהיא לא רלוונטית, כי מדינות ערב לא יסכימו לה. בגין טוען שיש להמנע מלוותר על רצועת עזה, כי היא תועבר לעראפאת, ותהיה הצעד הראשון למדינה פלשתינית, שהרוב מתנגדים לה.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

עובדות מול אשליה והטעיה

(מעריב, 18.6.1976)

 

א.

אין אנו רוצים לשלוט במיליון ערבים אשר אינם מסכימים לשלטוננו. כך אומרים, נשבעים, זועקים, דוברי המערך, על שני חלקיו. לשמע סיסמה זו נתקבל הרושם, כי ניצבים אנו לפני עמדה עקרונית, הקרויה מתקדמת. פשיטא, אלף אלפים של תושבי ארץ ישראל הערביים דוחים את שליטתנו; כיצד נטיל את רצוננו עליהם? יש, אפוא, לנטוש את יהודה ושומרון. לשם כך אין דרוש לחץ מחוץ, מן הערבים או המעצמות. היהודים ילחצו על עצמם – לצאת משומרון, לעזוב את יהודה, ובלבד שלא נשלוט במיליון ערבים.

אבל אם נתבונן בעובדות ובמספרים נגלה, אולי להפתעת רבים, כי בשבועות ובאלות הללו אין שום עקרוניוּת ומעשיוּת. יתברר לנו, כי ממשלת המערך מתעתדת לשלוט במיליון ערבים. הכיצד?

בדקתי את המספרים. אם להשתמש בעברית הצבאית, זהו הסיכום המעודכן:

בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, תשעים אלף תושבים ערביים; בחבל עזה – שלוש מאות ושבעים אלף; בשטח של ארץ ישראל שהיה בריבונותנו עדי מלחמת ששת הימים חיים היום ארבע מאות וחמישים אלף אזרחים ערביים, יחד: תשע מאות ועשרת אלפים ערבים.

כל מזמיני החלוקה הפאנאטיים  של ארץ ישראל המערבית טוענים, כי תיקונים מסוימים ב"קווים הירוקים" הם הכרחיים, בלתי נמנעים. יש המדברים על הרחבה מסוימת של שטח השיפוט של ירושלים; יש המזכירים את גוש עציון; יש גם כאלה העומדים בתוקף על תיקונים קלקיליתיים. אין ביכולתי להעריך בדיוק את מספר התושבים הערביים, שהיו מצטרפים, או מסופחים, למדינת ישראל. ברור, כי המדובר ברבבות.

אין צורך לנסות להגיע לתשעים אלף אם כי גם מספר זה הוא אפשרי לחלוטין. לכל הדעות, אם על 910 אלף נוסיף עוד עשרות אלפים, נתקרב מאוד לאלף אלפים, או, כמקובל לומר גם בעברית אזרחית –מיליון. המסקנה היא, כי גם אם נמסור לריבונות זרה את שטחי ארץ ישראל, המאוכלסים ערבים, יהיו בתוך מדינת היהודים כמיליון ערבים.

מוזר, הלא כן? לא ייאמן כי יסופר, אך עובדה היא, כי בעוד דוברי המערך וצעקניו מגלגלים עיניהם השמימה, מכים על חזם ונשבעים בנקיטת חפץ, כי לא, לא , לא ישלטו במיליון ערבים הם מציעים לשלוט ב... כמיליון ערבים. ואם ב"רצון" מדובר, הרי גם אם נבדיל בין הערבים, שחיו עמנו במדינתנו, מאז 1948 ובין אלה הנמצאים בשטח שיפוטנו מאז יולי 1967, יתברר, כי כמחציתם של הערבים, אשר המערך מציע להם לחיות במדינת היהודים, המינהל הישראלי קיים לגביהם (רק) בתשע השנים האחרונות, מי שטוען, אפוא, מטעם המערך, שאין הוא רוצה לשלוט במיליון ערבים, מטעה את הציבור בתכלית ומוליכו שולל ביודעין.

ב.

להבהרה זו ישנן, לפני הכל, השלכות מוסריות. ראש הממשלה מר רבין אינו פוסק לטעון, כי יש לומר לעם את האמת. מדוע, אפוא, אומרים הוא וחבריו את היפוכה ביחס לאחת השאלות המרכזיות בחיינו הלאומיים והממלכתיים? אבל גם התוצאות הדמוגרפיות רבות-חשיבות. כיום מהלכים בינינו המבוהלים המבהילים  ולוחשים, או מרעישים עולמות, כי, אם לא נוותר על יהודה ושומרון לא תהיה לנו עוד, כעבור כשלושים שנה, מדינה יהודית.

הבורים אומרים, כי תהיה לנו מדינה דו-לאומית, משום שאינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שמושג זה קשור בחלוקת  ה ש ל ט ו ן  (50%-50% בבית הנבחרים ובממשלה בלי להתחשב ברוב או מיעוט של ערבים או יהודים) ולא בהפרש האתנוגרפי. לו תחזיתם הקודרת היתה נכונה, לא היה מנוס אלא להחיל אותה, בהפרש קטן של זמן, על מדינת החלוקה כפי שהם מציירים אותה לאחר הוצאת יהודה ושומרון משטח הריבונות הישראלית.

עם מיעוט של מיליון ערבים היינו מגיעים לשוויון מספרי, אולי לא כעבור 30 שנה, אלא כעבור, נאמר, 40 שנה. כלום תוספת "חיים" של עשר שנים משנה את התוצאה הדמוגרפית "הבלתי נמנעת", כלומר ביטול "האופי היהודי" של המדינה?

מכאן התשובה לשאלה זו בשני המקרים, בין אם יהיה לנו מיעוט של מיליון ערבים, או של מיליון וארבע מאות או חמש מאות אלף – הציונות. אנו נשמור על הרוב היהודי, ואף נגדילו, הודות לעלייה מן התפוצות לארץ ישראל. אם לא תהיה שיבת ציון, במשך כמה עשרות שנים, יצא גם ממיליון הערבים, אשר המערך מוכן "לקלוט" אותם, מספר שווה לזה של יהודים; אם תהיה עלייה רצינית, יישמר הרוב היהודי גם במדינת היהודים אשר ארץ-ישראל תהיה שטחה.

ועל איזה יסוד יש להניח, כי לא תהיה עלייה, במשך עשרות שנים, של מיליונים יהודים ממזרח וממערב? במשך 25-30 שנה, כל עם, בממוצע, מכפיל את מספר בניו. יש כיום כ-12 יהודים בתפוצות הגולה. הם ימנו, כעבור דור, כ-24 מיליונים. רק מי שבכוונה מפיץ קדרות חסרת שחר יכול לטעון כי מהם לא יבואו אלינו, במשך כל התקופה הזאת, בין 2-4 מיליוני יהודים.

נכון, שבתנועת שיבת ציון ישנן ירידות ועליות. אבל   נ י ס י ו ן  ההתפתחות ההיסטורית מוכיח, כי המספר שנקבתי בו, במשך 25-30 שנה סביר לחלוטין. אין, אפוא, הצדקה כלשהי ל"בהלה" הדמוגרפית, אשר בעזרתה מנסים להטיל עלינו את החלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית. אבל זאת יש לזכור: לו, חלילה, היה ממש באימת העתיד, גם                 ה מ י ל י ו ן  של המערך מסכן את "האופי היהודי" של המדינה, על פי צלם דמות תבניתו.

ג.

זוהי בוודאי הסיבה שבגללה החלו חוגים במערך לחשוב ולדבר על חלוקה חדשה, נוספת, של ארץ ישראל, כלומר על הוצאת רצועת עזה משטח הריבונות הישראלית. החלטת הממשלה, שלפיה חבל ארץ זה של ארצנו יהיה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל הינה בתוקפה. אבל מר אבן ומפ"ם כבר מבטלים אותה ב"מפותיהם".

חשבונם פשוט. נוותר גם על עזה, ויהיו לנו פחות 370 אלף ערבים, נישאר עם 540 אלף ואז נשמור על האופי היהודי וכו'. המתמטיקאים האלה אינם מוסרים לעמם דין וחשבון לאיזו סכנת נפשות הם דוחפים את עמנו.

מן הראוי להזכיר שמפ"ם היתה מן המתנגדות החריפות לנסיגת ישראל מעזה אחר מערכת סיני. ואילו אחרי מלחמת ששת הימים לא פסקו דוברי מפ"ם המוסמכים ביותר לדבר על הצורך החיוני, הביטחוני "לצרף" – כן, זה היה הביטוי המקורי – את רצועת עזה למדינת ישראל.

בימים ההם נזדמן לי להעיר, כי כאשר מדובר על יהודה ושומרון שוללת מפ"ם "סיפוח" בעוד אשר אם מזכירים את רצועת עזה מחייבת מפ"ם "צירוף". אני מבקש, בהקשר זה, להוסיף, כי גם אני תומך ב"צירוף" ודוחה סיפוח; כל בר-בי-רב, אשר למד א"ב בהיסטוריה ובמשפט בינלאומי, יודע, כי אין המושג "סיפוח" חל על אדמת מולדת.

בוועידתה האחרונה החליטה מפ"ם כי רצועת עזה לא תוחזר לשלטון מצרי. זה משחק מלים חסר כנות ורצינות, אבל גם מסוכן מאוד. היה תוכן כלשהו בהחלטה כזו, לו דרשה מצרים את "החזרתה" של רצועת עזה. אבל מנסחי ההחלטות של הוועידה הנכבדה יודעים היטב, כי אין עוד שום תביעה מצרית כזו.

סאדאת אינו פוסק להסביר, כי רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד של המדינה הפלשתינית. הוא אינו רוצה עוד להחזיר לעזה העיר את מושלו ולחבל את צבאו. הוא תובע את נסיגתנו משטח זה של ארץ ישראל, למען יימסר לשלטונו של עראפאת זו המדיניות המצרית המוצהרת, הידועה לכל, גם למפ"ם. באה ועידתה הכבודה ואומרת: לסאדאת לא נמסור את עזה. אם כן, למי היא תהיה, אם לא לישראל ולא למצרים?

המוציאים את עזה מתחום ריבונותנו, משחקים באש. הם מניחים יסוד למדינה הער אפאתית, על אף הבטחותיהם, כי עדיין הם מתנגדים להקמתה. לעולם לא יוכלו לטעון, כי לא ידעו את היעד שנקבע לחבל הדרומי הזה של הארץ. סאדאת אמר לנו את זאת במפורש, כי שהכריז גם על עתידן של יהודה ושומרון לו היינו נוטשים אותן. והנה לפניך המפה המושלמת של המדינה הער אפאתית, שתאיים עלינו בשפיכות דמים מתמדת ותסתייע בכל מדינות ערב מסביב.

אם עזה תהיה לעראפאת, בלתי נמנעת היא התביעה, אשר גם עליה אין סאדאת פוסק מלדבר, לפרוזדור בין שלוש הצלעות של המדינה הפלשתינית. זו צריכה להיות "אלטרנטיבת השלום" לקיום ריבונותנו בארץ ישראל. למעשה היתה זו לא רק מחיקת הזכות אלא גם הרס הביטחון הלאומי, סיכון קיום המדינה והאומה במלחמות דמים חוזרות ונשנות. לכך מוליכה הצביעות לגבי הבעיה הדמוגרפית וקלות הדעת גם לגבי משמעותה הביטחונית של זכותנו לארץ ישראל.

ד.

הכרסום הבלתי נמנע בתכנית הוויתורים נמשך. ידועה לכולנו תכנית החלוקה אשר שר החוץ קורא לה "תכנית אלון". הוא עודנו דבק בה, אך אינו מוסר לעצמו דין וחשבון, כי אינה קיימת עוד. שר החוץ לשעבר בדק, ספר, מנה ומצא, כי על פי "תכנית אלון" היו "מסופחים" לישראל 30% של "הגדה", כלומר של שטחי יהודה ושומרון שנגאלו במלחמת ששת הימים. וזה יותר מדי! תפסת מרובה...

כמובן, היה כדאי לדעת אילו אחוזים של "הגדה" מותר לישראל, לפי דעתם של מספר מנהיגיה של מפלגת העבודה, להעמיד תחת שלטונה הקבוע של מדינת היהודים. עשרים אחוז? עשרה? חמישה? יקומו ויגידו, אך יזכרו נא, כי לאחר שכבר ויתרנו על עזה הם מתקרבים בתוכניותהם, בצעדים מהירים מאוד, אלי הקווים של 4 ביוני 1967, אשר אחד מהם, הלוא הוא מר אבא אבן, קרא להם, בהתראה מזעזעת,  קווי אושוויץ.

מחרה מחזיקה אחריהם מפ"ם, ואולי להיפך. היא החלה לכנות את "תכנית אלון" בשם "מכשול לשלום". במו עיני קראתי הגדרה מדעית זו מעל עמודי ביטאונה של מפ"ם. ומנהיגה המוכר הצהיר לפני שבוע לאמור: "כאשר יגאל אלון מדבר על גבולות בני הגנה ובעלי עומק אסטרטגי, האם הוא יודע מה הוא שח? מי מוכן בכלל כיום לדבר אתנו על דברים כאלה? הערבים? האמריקנים?"

ולהלן: "והנה בא יגאל אלון, ומה באמתחתו? התבצרויות ליד חברון ויריחו, עם מסדרון צר של כ-12 קילומטר ומובלעת ערבית גדולה שתהיה נתנוה לממשל צבאי-ישראלי, שהוא ליברלי ביסודו של דבר, אך מבוסס תמיד על העיקרון של השוט והגזר, ויהיה שמו אשר יהיה. אני אומר לך (מר מאיר יערי למראיינו) שהערבים  א ף   פ ע ם  (ההדגשה שלי – מ.ב.) לא יסכימו לכך מבחינת גאוותם הלאומית".

אם הערבים לא יסכימו אף פעם ל"תכנית אלון", משמע שלעולם לא יהיה הסכם שלום בינינו וביניהם על פי תכנית זו. הרוב במפלגת העבודה, המורכב מחלק של מפא"י ומאחדות העבודה מחזיק עדיין בתכנית הפרוזדור שכם-יריחו, שיפריד בין הבקעה, בשלטון ישראל, ובין גב ההר בשליטה ערבית. איך, אפוא, מתחברת מפ"ם במערך, למונעי השלום לעולמים?

שאלה הגיונית זו מרגיזה מאוד, כפי הנראה, את מנהיגה של מפ"ם. משום כך הוא שופך את זעמו... עלי. "אין למפ"ם עניין, האו אומר, לפרק את המערך ולעזוב את הממשלה רק כדי לעשות נחת רוח לי. ניחא. אך כמי שעקב אחרי דיוניה של ועידת מפ"ם, התרשמתי, שלו היא היתה מחליטה לפרק את המערך עם מפלגת העבודה, נחת רוח היתה נגרמת לכ-40 אחוז של הצירים, דווקא.

לכשעצמי הנני סובר, כי הליכת מפלגת העבודה עם מפ"ם מעבירה קולות במספר ניכר, ל"ליכוד". לפי טבע הדברים, עובדה זו אינה יכולה שלא לגרום לי נחת רוח. דובריה של מפ"ם ייטיבו, אפוא, לעשות, אם יודו בפשטות, כי הם מעדיפים את המערך משום חששם, פן בהתייצבות עצמאית בפני הבוחר יפסידו משבעת המנדטים העומדים היום לרשותם. הנימוק פרגמטי, כפי שאומרים הבריות, וניתן להבנה, אולם אין צורך להוסיף עליו הצדקה מלאכותית של מניעת חדווה ממני.

ובעוד מנהיג אחר של מפ"ם,מר בנטוב, כותב, כי תכנית "הליכוד" מהווה מכשול לשלום, בא מורו ורבו ומוכיח כי תכניתה המוכרת של מפלגת העבודה, ברובה, מכשילה את השלום: הערבים אף פעם לא יקבלו אותה!

ברור, אפוא, כי "תכנית אלון" שבקה חיים לכל חי. לא רק הערבים אלא גם האמריקנים ואחרים כבר תרגמו את הדברים ורשמו לפניהם, כי מר אבא אבן וחבריו לדעת במערך דוחים אותה כקיצונית, נוקשה, התפשטותי וסיפוחי סטית. אם כל, מדוע יסכימו לה, או יתנו לה את תמיכתם? אם, באחד הימים, ישוב מר אלון וינסה להביא את תכניתו במחלקת המדינה בוושינגטון, יסתכלו בו שם בשחוק בלתי נסתר. על מה הוא מדבר? היהודים, הנמנים על מפלגתו, דוחים אותה כמכשול לשלום. כלום אנו צריכים להיות ישראלים יותר מן הישראלים עצמם? ינודו לו.

אך גם מפ"ם מזמינה מנוד ראש. היא מוסיפה לזעוק נגד התנחלויות מחמת נישול ערבים שלא היה ולא נברא. והיא עצמה? בדקתי בעזרת איש יודע דבר ומצאתי, כי יותר מעשרים קיבוצים של הקיבוץ הארצי יושבים על אדמות של ערבים הקרויים נפקדים-נוכחים.

הבדיקה לא היתה שלי; ולא אני כתבתי את השורה הזאת. היא הופיעה בביטאונו של המערך "דבר". מחברם הוא מר עזריה (לא יגאל) אלון. הוא בדק את הפרט המעניין הזה בעזרת איש יודע דבר. אין להכחיש, כי הוא עצמו יודע דבר. והוא מוסיף לגבי מפ"ם וקיבוציה "יושבים... על אדמות שבעליהן לשעבר שוכנים על ידן, מעסיקים לא פעם את הבעלים הללו כשכירים אצלם על אותן אדמות וזועקים על נישול". מה אוסיף אם אנסה?

ועידת מפ"ם גם החליטה במפורש, כי הגבול בין ישראל ובין סוריה יעבור על רמת הגולן. אני מבקש לשאול את חברי מפ"ם עצמם: כלום הם מצפים, כי הסורים יסכימו לכך, אם להשתמש בלשו מנהיגם, מבחינת גאוותם הלאומית?

הסיכום, לצערי, עצוב. ממשלת המערך מנהלת תעמולת הטעיה. היא טוענת, כי יש לה תכנית, או אפילו תכניות שלום. כזב. האמת היא כי אין לה אלא תכניות ויתורים שאינן מביאות שלום אלא לחץ בלתי נמנע לוויתורים נוספים.

אך עוד תהיה לכולנו נחת רוח – האמת תגבר.