עובדות ומסקנות

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"א ניסן התש"ז, 1 באפריל 1947
מתוך:
במחתרת כרך ג ע"מ 51-58
נושאים:
מדיניות חוץ - או"ם. מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי, ניל"י, סזון, תנועת המרי. מדינות - ארה"ב, בריטניה. אישים - דה גול, דוד בן-גוריון, חיים ויצמן, משה סנה, משה שרת, נחום גולדמן. בטחון - הבלגה. תפוצות - הסוכנות היהודית. ממשל - ועדת חקירה. מורשת ישראל - מלחמת אחים. זכויות אדם - ממשל צבאי. שלמות המולדת - עבר הירדן
במאמר זה אשר פורסם בעיתון חרות "הלא חוקי" בגין מציג את המאורעות של השנים האחרונות, החל מהכרזת המרד ועד סיום תנועת המרי העברי. באמצעות הצגת העובדות טוען מפקד האצ"ל כי הנהגת היישוב מפוצלת ונכשלה בתפקידה. בעקבות כישלונותיה המתמידים של ההנהגה, קוראת המחתרת ליישוב לבחור באופן דמוקרטי הנהגה חדשה אשר תשקף את רצונו של העם ותפעל כנגד מזימות הבריטים. הכרוז פורסם בסביבות חודש אפריל 1947.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 עובדות ומסקנות

א. העובדות

באביב 1936 הצליחו הסוכנים הבריטיים להסית את האוכלוסיה הערבית ולהניעה לצאת בפעם הרביעית להתקפות בלתי מופרעות נגד הישוב העברי. מאורעות הדמים נמשכו שלש שנים מפני שיוזמיהם ומארגניהם הבריטיים רצו שימשכו ומפני שההנהגה הרשמית כפתה על הנוער את שיטת ה"הבלגה" הנפסדת.

כאילו כדי לחקור את שאלת ארץ-ישראל, נתמנתה ועדה מלכותית בריטית, ששיחקה במשך חדשים את התפקיד של בית-דין בלתי משוחד, השומע את טענותיהם של "הצדדים היריבים". הועדה הציעה, בין השאר, לבתר את המולדת ולהקים "מדינה" עברית משתי גדות הירקון.

ההנהגה הרשמית קבלה "בהתלהבות" את הצעת החלוקה. ד"ר גולדמן חיבר לוח זמנים, שלפיו יקום הפרלמנט העברי, הצבא העברי, הממשלה וכו'.

מאחר שהשליטים הבריטיים השיגו את הסכמת היהודים לחלוקה, הם השליכוה ככלי אין חפץ בו. לארץ-ישראל נשלחה ועדת חקירה חדשה, זו של מיסטר וודהד; היא הוכיחה, כי תכנית החלוקה אינה בת ביצוע.

מיד נקראה התיעצות חדשה, הפעם ועידת שולחן עגול, בה שוב מילאו היהודים והערבים את התפקיד של צדדים יריבים ואילו המשעבד הבריטי הופיע כבורר עליון.

לועידה זו הוזמנו, בפעם הראשונה בקורות הארץ, נציגיהן של שבע מדינות ערב.

הנציגות היהודית הוזהרה לבל תלך לוועידה המבוימת שמטרתה היתה ליצור תקדים מסוכן ותכליתה להכשילנו.

הנציגות היהודית לא שעתה, כרגיל, לאזהרה; לבשה סמוקינגים והלכה לארמון סט'-דז'מס.

מאחר שהצדדים היריבים לא יכלו להשלים ביניהם, הוציא הבורר הבריטי "פסק דין", הוא הספר הלבן משנת 1939, שקבע "לעדה היהודית" סטטוס של שליש במדינה הפלשתינאית, הבריטית-ערבית.

במשך שש שנות המלחמה העולמית קויים הספר הלבן - על חוק הקרקעות שנלווה אליו - בלי סטייה ובלי רחמים. קרבנותיו: ששה מיליון יהודים מושמדים.

גם לאחר שסכנת הפלישה הגרמנית לארץ ישראל בוטלה לחלוטין, וגם לאחר שהגיעו הידיעות על מסע ההשמדה הטוטאלי באירופה, לא קראה ההנהגה הרשמית למלחמת שחרור, אלא הסתפקה בטיפוח אשליות, כי הגאולה - או לפחות מחיקת הספר-הלבן-תבוא כפצוי לסבלותינו, או כפרס למאמץ המלחמה.

באביב 1944 הורם נס המרד במולדת. והחלה מלחמה ישירה נגד שלטון הדכוי הבריטי.

ההנהגה הרשמית החליטה לדכא את הכוח העברי הלוחם. ד"ר ווייצמן הבטיח לצ'רצ'יל להפעיל את מנגנון ההלשנה וההסגרה, מאחר שצ'רצ'יל הבטיח לו, כי היהודים "יקבלו את השזיף הגדול ביותר מן הפודינג" והוא, צ'רצ'יל, יפתור את שאלת ארץ ישראל.

המנהיג הנבון והמוכשר סמך על הבטחות אלו, שאינן אומרות מאומה, והלך לעשות את מלאכת הציד. מנהיגים אחרים נלוו אליו, כרגיל, מתוך התלהבות יתרה.

הארגון הצבאי הלאומי, שלא נכנע לאיומי ההשמדה, המשיך במלחמתו נגד שלטון הדכוי, ונרדף במשך תשעה חדשים, יותר משנרדפו אנשי נילי. טובי מפקדיו הוסגרו ישר לידי הבולשת; חייליו ומפקדיו נחטפו, הוכו ועונו. הארגון הצבאי הלאומי בחר-בפעם הראשונה ובפעם האחרונה בתולדותיו - בשיטת ההבלגה. הוא לא החזיר מלחמה לאחים מוטעים ותועים. מלחמת אחים דו-צדדית, מלחמת אבדון - נמנעה.

המלחמה באירופה נסתיימה. ההבטחה נשכחה. הפרס לא נתקבל.

מלחמת העולם נגמרה. באנגליה הגיעה לשלטון ממשלת הלייבור, ממשלה מטעם מפלגה, שהתחייבה בועידותיה ובכנוסיה לבטל את הספר הלבן, להקים את המדינה העברית וכו'.

ההנהגה הרשמית צהלה. מר משה שרתוק הודיע בועידה הציונית בלונדון, כי "עצם הקמתה של ממשלת הלייבור היא מכה ניצחת לספר-הלבן".

ההתפכחות באה במהרה. הוברר לכל הגורמים, כי בלי מלחמה נרד כולנו תהומה. נוצרה אפשרות של הפעלת הכוחות במאוחד. קמה "תנועת המרי העברי". הארגון הצבאי הלאומי הושיט יד לרודפיו מאתמול. נעשו ויתורים רבים. הוקמה חזית מלחמה אחידה. בליל הראשון בנובמבר יצאו להתקפה כל הכוחות העברים.

בווין גילה את דעת ממשלתו: הספר-הלבן נשאר בתקפו; העליה העברית תלויה בהסכמתם של שליטי ערב; מכסתה המכסימלית-1500 רשיונות לחודש. אלא מאי? צריך שוב לחקור את כל השאלה הארצישראלית. לשם כך תתמנה ועדת חקירה חדשה, הפעם אנגלית-אמריקאית.

בוכוח בקרב ההנהגה המפולגת: הללכת לועדה החדשה, או לא ללכת - היתה יד המחייבים העוורים. על העליונה. וויצמן, ומשרתיו מן "השומר הצעיר" ו"העליה החדשה", טענו, כי הועדה היא במה בין-לאומית, ועלינו להשמיע בפניה את טענותינו. מתוך צפיה לפסק דינה של הועדה המעורבת נחלש המאבק.

הופיע הדין-וחשבון של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. המשעבדים הבריטים השיגו את שלהם. נציגי אמריקה חתמו על מסמך "הקובע" כי ארץ-ישראל לעולם לא תהיה למדינה עברית, הנותן סמכות בלתי מוגבלת לשלטון הבריטי, המכנה את כוחות האומה המזויינים צבאות פרטיים המהווים סכנה לשלום העולם. על רקע זה אין, כמובן, כל ערך ממשי להמלצות החיוביות בדבר הכנסת מאה אלף פליטים ובטולו של חוק הקרקעות.

אף על פי כן שוררת צהלה ושמחה במחנה העוורים, כבדי ההבנה וקלי הדעת. פטפוטם: הנה מתחילה תקופת עליה גדולה, תקופת בנין רחב, "והעתיד - כדברי עוור-העוורים - ידאג לעתיד".

עברו עשרים וארבע שעות מפרסום הדין והחשבון וכל המלצותיו החיוביות נמחקו ממנו במחי יד.

אטלי מכריז, כי עשר ההמלצות מהוות שלמות, והתנאי להכנסת מאה אלף היהודים הוא פרוק הנשק מעל כל הכוחות העברים. בקיצור, "ההמלצות החיוביות" נקברו מיד לאחר לידתן.

בכל זאת טוען מחנה המתחמקים, כי הדין והחשבון הוא "נשק אדיר" במערכה הפוליטית שלנו ועלינו להתרכז סביב הדרישה לקיים את המלצותיו. התוצאה: החלשה נוספת של המאבק.

ממשלת בריטניה עושה צעד נוסף. מאחר שהועדה המעורבת שמעה במשך ארבעה חדשים את כל הטענות של כל "הצדדים", מזמינים נושאי הכזב הבריטיים "חוות-דעת" נוספת של יהודים וערבים. כך עושה, לפי בקשת בריטניה, גם הממשלה האמריקאית.

פרשת הדיונים נמשכת. בלונדון מופיעה פתאום "ועדת מומחים", הדנה מחדש בשאלת ארץ-ישראל ופתרונה.

מוריסון מגלה את תכנית החיסול "הפדרטיבית": גיטו בשביל ששים או שבעים רבוא יהודים ובראשו מועצת זקנים תלויה בכל בשליט הבריטי, שישב בירושלים הכבושה. כדי לדון ב"פתרון" זה, כדי להשיג הסכמה יהודית לחיסול עצמי, או אי-הסכמה יהודית-ערבית, שתתן שוב אפשרות לחרוץ "פסק-דין" - נקראת ועידה חדשה לגמרי, ועידת שולחן-העגול.

הוטל מצור טוטאלי על ארץ-ישראל. שילוח מעפילים מתמיד מלווה רציחות בחוצות חיפה.

ההנהגה אינה לומדת מן הנסיון. היא נסחבת אחרי מזימת האויב הבוגדני. האויב הרויח, הודות לתככיו, את תקופת עשר השנים מ-1936 עד 1946. הוא הרויח את הזמן מהקמת הועדה המלכותית, דרך ועדת וודהד ועד לועידת השולחן העגול הראשונה. הוא הרויח את שש שנות המלחמה. הוא הרויח שנה תמימה אפילו ביחס למאה אלף פליטים, שאת הכנסתם המידית דרש טרומן באוגוסט 1945. הוא הרויח ומוסיף להרויח זמן בעזרת תכסיסיו הבדוקים: הקמת ועדות, דיונים מבויימים, התיעצויות מוזמנות וכו', עד לאין סוף. הוא מרויח זמן - ואנו מפסידים דם. אבל ההנהגה שוב אינה רואה את מה שרואה כל מי שעינים בראשו. במקום לדחות כל הזמנה "למשא-ומתן" מכשיל - איך אפשר לנהל משא ומתן עם המשעבדים, אם בסיסו הוא לא מסירת השלטון על ארץ ישראל לעם ישראל, אלא אותו בסיס, שהוברר לא רק מהכרזת מוריסון, כי אם גם מהמעשים המלוים אותה, גירוש המעפילים והמצור ההרמטי, שמטרתם להקפיא לחלוטין את הישוב ולהפכו לישוב חסות גלותי? - במקום לגלות את נכלי הפושעים הבריטיים, המנהלים את משחקם השפל בדם מיליונים ובקיומה של אומה שלמה; במקום ליטול את היזמה המדינית בידיה נגררת גם הפעם ההנהגה אחרי המזימה הבריטית, מציעה "תקונים" לתכנית החיסול ומביעה נכונות להשתתף "בדיונים".

ההנהגה המפולגת והמפוררת מגלה לא רק עוורון פוליטי, כי אם גם חוסר נאמנות אלמנטרית. אין ההנהגה נאמנה לתכניתה היא. במקום תכנית "בילטמור", שדברה על הפיכת ארץ ישראל למדינה עברית, יוצאים נציגיה ביזמה לבתר את המולדת ולהקים מדינונת ננסית באחת מפינותיה. אין ההנהגה נאמנה לדיבורה. היא התחייבה בפומבי שלא להכנס במשא ומתן עם השליטים הנכרים, כל עוד לא הופסקה התקפתם על העם העברי, כל עוד לא שוחררו ראשי. הציבור הכלואים וכו'. ההתקפה על-העם העברי נמשכת ללא הפוגה וגוברת מיום ליום. (חרפת הגירוש המתמיד). העצורים לא שוחררו. אך המשא-ומתן מתנהל בפרהסיה. אין ההנהגה נאמנה אפילו לדם הקדוש שנשפך על-ידי תומכיה. הנוער, שהוטעה על ידה שנים על גבי שנים, סכן והקריב את חייו בתנאים כה קשים לא כדי להשיג מעמד של גיטו בתוך המולדת השדודה ולא כדי להמליך את זקן העוורים "לאובער-יודע" של גיטו זה. הנוער העברי, על כל זרמיו, יצא למלחמה ונתן את נפשו, כדי לתת לעמו בית אמיתי, חופש ממשי, עצמאות וריבונות במולדת, שגבולותיה נקבעו על-ידי האלהים וההיסטוריה ועל-ידי הדם, שנשפך למענה מדור דור. הנוער העברי מוכן להמשיך במלחמת השחרור. אולם ההנהגה כבר הספיקה להתנכר אף לקרבנותיו העילאיים.

ב. המסקנות

ההנהגה הקיימת איננה הנהגה. היא מפולגת ומפוררת. אין בה שני אנשים בעלי דעה אחת. אין לה קו, אין לה יציבות, אין לה תכנית, אין לה רצון, אין לה דרך.

ההנהגה הקיימת היא עוורת. היא מעולם לא ראתה את הנולד. היא לא ראתה אפילו את העובדות. היא נגררה ונסחבה אחרי מזימות האויב. היא נתנה ידה לכל משחקיו ותעלוליו. וכך היא הלכה מדחי אל דחי והובילה את העם משואה לשואה.

ההנהגה הקיימת איננה פוליטית. היא מעולם לא ראתה וגם היום אינה רואה את ההתפתחות הבין-לאומית בשלמותה. היא לא חפשה ואינה מחפשת בעלי ברית. גישתה היתה ונשארה פילנטרופית, גלותית.

ההנהגה הקיימת איננה נבונה, כפי שהיא מתימרת להיות. "תבונה" אינה מתבטאת בהקרבה מתמדת של העתיד למען חיי שעה ונוחיות זמנית; "תבונה" אינה מתבטאת בהסתגלות מתמדת למצבים הנוצרים על-ידי צעדי האויב, גזירותיו ומזימותיו. "תבונה" אינה מתבטאת בקבלת כל חסד הניתן מידי השליט, הניתן רק כדי להקל עליו את מלאכת החיסול וההשמדה. "תבונה" אינה תבוסנות. "תבונה" אינה השלמה. תבוסנות והשלמה הן המהוות את תכונותיה של ההנהגה, את אופיה.

ההנהגה אינה לוחמת. היא עושה צעד אחד קדימה ומיד בריצה שני צעדים אחורנית. היא אינה רגילה לסבל, לקרבנות, למכות. על כן היא נכנעת מיד לאחר קבלת המכה הראשונה. הנסיגה לאורך כל החזית החלה ב-30 ליוני 1946 (למחרת אחרי ההתקפה הבריטית) ונמשכת עד עצם היום הזה.

ההנהגה איננה אחידה. יושב בתוכה, או משפיע על דרכה, וויצמן - ובן-גוריון, וויז - וסילבר, גולדמן - וסנה, טבנקין-ורוזנבליט. כל אחד מתוך "הצמדים" הללו מושך לכוון הפוך, לכל אחד תכנית משלו ודרך משלו הסותרת את תכניתו ואת דרכו של רעהו - יריבו. וההנהגה מתווכהת יותר משהיא מחליטה, מתקוטטת יותר משהיא עושה, מבטלת את החלטותיה יותר משהיא מגשימתן.

על כן ברור, כי הנהגה כזו אינה מסוגלת לנהוג ואינה רשאית עוד לעמוד בראש אומה לוחמת - לוחמת בגבורה, לוחמת בכל כוחותיה, לוחמת בשארית כוחותיה. ההנהגה הזאת חייבת ללכת ולפנות מקומה להנהגה עברית ולא עוורת, פוליטית ולא פילנטרופית, נבונה ולא תבוסנית, לוחמת ולא נכנעת, אחידה ולא מפוררת. להנהגה בעלת קו, בעלת תכנית, בעלת דרך ובעלת רצון, להנהגה נאמנה.

ההנהגה החדשה תהא דימוקרטית במובן העליון של המושג. היא תבטא את רצונו של רוב מנינה ורוב בנינה של האומה, הן בארץ והן בתפוצות הגולה. כי העם כולו, פרט למיעוט פעוט של חלושי אופי, או קוויזלינגים מדעת, יודע, כי במלחמת השחרור, ורק בה, תקוותו האחרונה.

ההנהגה החדשה תהא עצמאית. מעמדה הבין-לאומי לא יהיה תלוי בהכרתו או באי-הכרתו של שלטון הדכוי הבריטי, כשם שממשלת דה-גול לא היתה תלויה בהכרת גרמניה הנאצית. ההנהגה העברית תייצג את האומה העברית הרבונית, שמולדתה נכבשה זמנית על-ידי אויב אכזרי, המשתמש, ככל משעבד, בכוח הזרוע הברוטאלי. ברבות הימים תוכר, איפוא, הנהגה זו, גם דה-יורה, על ידי כל האומות החפשיות ושוחרות החופש. ההנהגה החדשה, הלא היא הממשלה העברית הזמנית, תכריז על אי-חוקיותו של השלטון הבריטי במולדתנו, של השלטון הבריטי הישיר בחלקה המערבי ושל השלטון הבריטי הבלתי-ישיר, מוסווה כשלטונו של נסיך מדבר שכיר, בעבר הירדן מזרחה.

לרשות הממשלה העברית, כלרשותה של כל ממשלה, יעמוד צבא עברי, אחיד ומאורגן, לוחם באויב בכל אתר ואתר ונהנה מן הזכויות המוכרות בחוק הבין-לאומי של צבא לאומי, הנלחם, בשם עמו ולמען עמו, לשחרור המולדת.

הממשלה העברית תקים אוצר עברי לאומי ותסיר את החרפה של קיום הממשלה הנכרית, המדכאת, בכספי העברים.

הממשלה העברית תקים בתי-דין עצמאיים ותגולל את הכלימה של הליכת עברים "לשופטים" בריטיים.

הממשלה העברית תודיע קבל-עם, כי מאחר שהתוקפן הבריטי הפר את כל ההתחייבויות הבין-לאומיות ואת הזכויות הבלתי-ניתנות לערעור של האומה והאדם; מאחר שהוא השתלט בכוח על מולדתנו ומוסיף להחזיק בה ולהתקיף את עמנו - קיים מצב מלחמה בין עם ישראל לבין בריטניה הבוגדת, שיימשך עד אשר המולדת העברית השלמה תוחזר לבעלה החוקי, לעם העברי.

הממשלה העברית תנהל את מלחמת החופש בעוז, בתבונה, ללא רתיעה ומתוך הכרה, כי היא עושה את רצונם של מיליוני קרבנותינו הקדושים, את רצונם של הדורות שהלכו ושל הדורות שיבואו, כי היא מקדשת את צוואתם ואת תביעתם בנאמנותה, במסירותה, בהקרבתה, ובחרות שהיא תביא לאומה המשתחררת.