עבירות נגד ובעד המדינה

 הזקוקה מדינה לחוק שלפיו תוכל לשתק מרגלים, הנשלחים אליה על ידי אוייבים ולא רק על ידי אוייבים? הזכאית ממשלה ממשלה להתבצר נגד מרידה מזויינת, נגד נסיון להפילה בכוח? לפני שאשיב לשאלות אלו, אבהיר, משום מה, בהציגי את השאלה הראשונה, השתמשתי במונח "מדינה", ואילו בהקשותי את הקושייה השנייה, כוונתי לממשלה.

הפילוסופיה הטוטליטרית, הקומוניסטית, הפאשיסטית והמפא"יית, שנטלה משתיהן, מזהה את המדינה עם הממשלה. איש המאמין בחרות ואוהב את הצדק, לא תמיד יפריד בין המדינה לבין הממשלה; הוא תמיד יבחין ביניהן; הוא לעולם לא יזהה אותן. הניסיון ההיסטורי הוכיח, כי כפי שישנן ממשלות המשרתות את המדינה בנאמנות, כן ישנן ממשלות העושות את מלאכתן רמייה, הטענה, כי ממשלה שנבחרה היא טובה משום שנבחרה, טענת שווא היא. וודאי, ממשלות בלתי נבחרות הן רעות מיסודן; אך גם ממשלות שנבחרו יכולות לעשות הרע. רבים האנגלים, מכל המפלגות, המודים היום, כי ממשלת צ'מברליין הרעה לאנגליה, אך איש מהם לא הכחיש, כי "בעל המטריה" הועלה לשלטון לפי כל כללי הדמוקרטיה הייצוגית. רבים הם האמריקאיים, המורידים ראשיהם בבושה מדי דברים בתקופה של הרדינג וקולידג', אך עובדא היא, כי שני הנשיאים אלה נכנסו כחוק לבית-הלבן.

תהיה הממשלה "נבחרת או "נבחרת", טובה או רעה, יש לזכור, כי סוכני האוייב ושכיריו אינם פוגעים דווקא בה, אלא במדינה. סוכנים זרים יכולים להיות גם למיניסטרים; מיניסטרים יכולים להיות לשכירי האוייב. על כן חייבים כל אזרחי המדינה, בין אם הם תומכים בממשלה ובין אם הם מתנגדים לה, לתת יד למלחמה במלחמת האוייב הנסתרת, כלומר בריגול, בבגידה, בחבלה. הכלל הזה חל על כל מדינה. גם שוויץ הנויטרלית אינה סובלת מלקטי ידיעות בשרות זרים; גם ברן מענישה מרגלים. מדינה שאינה יכולה להיות "נויטרלית", משום שהיא מוקפת אוייבים, חייבת בוודאי במשנה זהירות. אני סובר, אפוא, שאין הצדקה מוסרית להתנגד לעונש מוות למרגלים, המוסרים ידיעות, במישורין או בעקיפין, לאויבינו. מרגלים כאלה מתחקים אחרי נקודות-התורפה, הקיימות בכל מערכת הגנה. הם נותנים לאוייב מטרות לפגיעה. הם מסייעים בידי אלה הרוצים להשמיד את אמהותינו, את רעיותינו, את ילדינו.

ניסיון להפיל ממשלה בכוח הוא מעשה חמור; אולי אין חמור ממנו. נסיון כזה כרוך בדרך כלל, אם כי לא תמיד, במלחמה. כל מלחמה היא טרגדיה; אך אין טרגדיה נוראה ממלחמת אזרחים, משליחת יד איש ברעהו.

 אף על פי כן, אין לומר, כי מרידה בממשלה מופנית תמיד נגד המדינה. ההיסטוריה יודעת לספר על מרידות מזויינות שהיו לטובת המדינות, בהן הממשלות החוקיות הופלו אף בכוח הזרוע.

מרידתו של אוליבר קרומבל, שהצליחה בחייו וחוסלה אחרי מותו., אינה נחשבת עוד לפגיעה באנגליה. הוא קרא לעצמו "פרוטקטור; מתנגדיו קראו לו "אוזורפטור"; לאחר עלותו של בן-מלך הערוף על כסא המלכות, התנקמו המלוכנים אפילו בעצמותיו של קרומבל – מעשה, אשר ספרי הלימוד האנגליים מעדיפים לעבור עליו בשתיקה. אולם היסטוריונים רבים טוענים, כי ה"פרוטקטור-האוזורפטור" הביא תועלת מרובה לאנגליה והיה למניחי היסוד לעצמתה.

הדוגמא הקלאסת של מרידה נגד שלטון חוקי, שהיתה לטובת המדינה, היא המהפכה הצרפתית. אם תפארתה החיצונית של צרפת הוא הוורסיי, או הפונטנבלו, הרי גדולתה הרוחנית היא מגילת זכויות האדם והאזרח. אך מי כתב את המגילה הזאת? כתבוה אלה שהתמרדו נגד הממשלה החוקית בארצם. ומאחר שהתמרדות של שנת 1789 הנחילה לצרפת את גדולתה הפנימית,לא היסס העם הצרפתי לקבוע, כחגו הלאומי, את יום נפילת "הבניין", היא הבסטיליה.

 לא אביא דוגמא מארצות הברית. אני כותב על מרידה, לא על מרד. האבחנה בין שני המושגים האלה דרושה לנו לא רק בלשון ההיסטוריה אלא גם בשפת החוק. העברי ידע תמיד לדייק בלשונו. יש הבדל יסודי בין מרד לבין מרידה, אם כי שרשן האתימולוגי הוא אחד. העברי מדבר על מרד החשמונאים ועל מרד בר כוכבא; אין הוא מדבר על "מרידותיהם". מרד מופנה נגד שלטון נכרי; על כן הוא תמיד מוצדק, אף אם אינו מצליח. מרידה מופנית נגד ממשלה ,"ביתית". יש והמרידה היא גם נגד המדינה; יש והיא דווקא בעד המדינה, אם כי היא נגד ממשלה מסויימת. את המשפט הזה חורצת ההסיטוריה. הדור, בו נעשתה המרידה, שופט עליה מבחינה אחת בלבד: אם היא הצליחה.

הפרופסור, ממנו למדתי חוק פלילי, היה רגיל לשאול את הסטודנטים בני-דורי שאלת תם זו: מתי אין מענישים על מה שקרוי בצרפתית קו-ד'אטאט ("מכת-המדינה")? זכרוני, כי שום סטודנט, שלא הוכנס לסוד השאלה לפני היבחנו, לא ידע להשיב עליה. והפרופסור החכם, שהיה שומע בסובלנות על "חוסר-הוכחות" וכדומה, היה נד בראשו, מחייך להנאתו ואומר: "למה הוא מייגע את מוחו? אין מענישים על ניסיון הפיכה, אם הוא מצליח"... הפרופסור שלי ידע לא רק מה שאירע בארצו בשנה 1926; הוא גם הבין מה עלול לקרות, כעבור חצי יובל שנים, בארצות אחרות. לפי התאוריה שלו שבחו, לפני שנתיים, מצרים, אמריקאיים ומר בן-גוריון ומר שרת – את נגיב; בימים אלה משבחים מצרים, אמריקאיים וסעודים – את נאצר. וכל התהילות אלו לא רק יצאו מפי "דמוקרטים"; הן גם עלו השמימה בשם הדמוקרטיה דווקא!

הממשלה, השלטת בישראל זה שש שנים היא, לדעתי, ממשלה רעה, היא מתכחשת לזכותו הראשוני של עמנו: לזכותו על המולדת. היא מקבלת פקודות מפקחים זרים; היא נכנעת לצווים של ממשלות זרות. לא לממשלה זו ולתומכיה לדבר גבוהה על הענשה הטפה "להוצאת שטח משטחי הריבונות הישראלית" אם הם הם שהסכימו, לפני שנים ספורות, להוצאת ירושלים כולה משטחה של המדינה העברית. בכך, כמובן, אין מסתיימת רשימת עוונותיה של ממשלה זו כלפי המדינה, כלפי האומה; הרשימה היא ארוכה; היום לא אנסה למצותה.

אולם המדינה אינה של ממשלה רעה זו, כפי שלא תהיה של הממשלה שתבוא תחתיה. המדינה היא שלך ושלי; היא שלנו, היא של כולנו. לו המדינונת הזאת הייתה נופלת, היה מקיץ הקץ לא על עצמאותנו, אלא על קיומנו. לא היינו עוד, אלמלא הקימונו מדינה; לא נהיה עוד, אם היא לא תהיה. אמנם אין לומר את אשר אמר המרצה משייך-מוניס. הוא זרע יאוש באומרו לתלמידים: "נוער המחפש חיים קלים, הוא הנשק הסודי של אוייבינו, בו הם יכריעו אותנו". אני מאמין שאוייבינו לא יכריעונו לא בנשק גלוי ולא בנשק "סודי", הנוער שלנו לא יחפש "קריירה", אם ההנהגה הלאומית תתן לו דוגמא של כנות ואחווה וענווה ושרות, במקום ה"דוגמא" שניתנה לו בימי שלוט "המרצה", היא הדוגמא ההרסנית של קריריזם ורדיפת-בתע, של צביעות ומשטמה, של התנשאות וחנופה לשררה. אולם אין להכחיש כי סכנות נוראות מרחפות מעל ראשינו. אם ננסה "להתנחם" בכך, כי רובן, או אף רובן ככולן, באו עלינו באשמת הממשלה הרעה, לא תהא זו אפילו חצי-נחמה. נחמת-שווא היא. בתנאים מסויימים יש, בוודאי, טעם ב"תמות נפשי עם פלשתים", אך מה טעם בתמות נפשנו עם מפא"י?... הממשלה היא רעה, אך על המדינה יש לשמור. אם נשכיל לשמור עליה, עוד נזכה לראות מדינה עברית בלי ממשלת מפא"י – בלי "המרצה".  משום כך אין לי ספק בכך, כי, גם תחת הממשלה הרעה הזאת, עלינו לתת יד לחיזוק כוחה הצבאי של המדינה, כפי שעלינו לתמוך במלחמה בכל מי שרוצה לפגוע בכוחה. הדרוש למדינת ישראל חוק נגד ריגול ומרגלים? הוא דרוש. ואם החוק יהיה מופנה נגדם, נתמוך בו.

כל ממשלה זכאית לשמור על עצמה מפני הפלתה בכוח. זו התשובה לשאלה השניה, שהצגתיה בראשית המאמר. הבעיה אינה בכך, אם הממשלה היא טובה או רעה; אין זה אפילו שאלה של ממשלה נבחרת או בלתי-נבחרת. הבעיה היא עובדתית, לא "מוסרית", גם ממשלות, שלא נבחרו, אלא הגיעו לשלטון על ידי "מכה-מדינה" מנסות למנוע, או מדכאות, מרידות מזויינות נגדן. ואין עם, השולל מהן את הזכות לעשות כן. ממשלה טובה או רעה, נבחרת או בתוקף היותה ממשלה, שומרת על שלטונה. דרכי עולם הן. אין לשנותן.

אנשי מפא"י ותומכיה, שחיברו את "חוק עבירות נגד המדינה", ייטיבו, אפוא, לעשות, אם ידברו, מתוך כנות, על הגנת ממשלתם, במקום לדבר גבוהה, מתוך צביעות, על "הגנת הדמוקרטיה". הדמוקרטיה, שהם הנהיגו בישראל, היא מזויפת במקור. שלטון העם אינו מתבטא רק במעשה הבחירות, מפקידה לפקידה. השאלה המכרעת היא, האם מעשה הבחירה הוא חפשי. נכון הוא, כי לא ייתכן שום חופש בחירה אם אין בה ברירה, בין תכנית לתכנית, בין רשימה לרשימה, בין מעמד למעמד. אך ה"טכניקה" של המאה-העשרים הצליחה, במקומות שונים, ליטול את נשמת החופש ממעשה הבחירה, גם כאשר בפני האזרח מוצגות רשימות מספר, ולא רשימה אחת. "הטכניקה" הזאת, הפועלת בעיקר בעזרת לחץ פרנסתי, "מפליאה" עשות בארצנו. אם ההשקפה היא פונקציה של הפרנסה, או אם פרנסת רבים תלויה בהשקפתם, אין מעשה-הבחירה יכול להיות חופשי. וזהו המצב בישראל מאז מפא"י השתלטה על מקורות הפרנסה של רבבות אזרחים. למה איפוא ידקלמו אנשי מפא"י ועורכי-הדין שלה על "הגנת החופש הדמוקרטי"? מוטב שיגידו בפשטות: "השלטון הוא בידינו, ואנו רוצים לשמור עליו מפני מי שינסה להוציאו מידינו". לו היו אומרים כך, הייתי אומר באותה פשטות: "עובדא היא, שהשלטון שידיכם, עובדא השניה היא, כי אתם מפחדים פן מאן דהוא יוציאו מידיכם; בגלל שתי עובדות האלו, לא בגלל ה"מוסר" של שלטונכם זכותכם המוכרת היא לחוקק חוק, לפיו המנסה להפיל בכוח את שלטונכם יבואו על עונשו".

אין זאת אומרת, כי, אם הממשלה רכה, כממשלת מפא"י, מחבלת במדינה, או מחוקקת חוקים רודניים אסורים, מבחינת המוסר האזרחי, להפר את חוקים הרעים. להיפך, לעיתים זוהי מצווה אזרחית לעבור עבירה נגד ממשלה הרעה, בעד הארץ הטובה. ישנו עבירות במדינה, שהן בעדה, לא נגדה.

בירושלים מתנהל משפט, הנקרא משום מה על שם התובע בו; למעשה יש לקרוא לו "משפט השואה". המשפט הזה מתנהל בפני ד"ר הלוי, נשיא בית-הדין המחוזי בעיר הבירה. ד"ר הלוי, בשבתו על כס המשפט במקומו הוא שופט בלתי-תלוי, דיין-צדק (בשבתו בצריפין, בלבשו מדי אלוף הד-הוק, הוא לא היה שופט בלתי-תלוי אלא איש האימונים של "המרצה" המתיימר להיות, לא רק בשייך-מוניס, "מורה המורים"). מאחר שהענין, בו אנו שנים, הוא, במלוא מובן המושג המסורתי, "סוב-יודיציה", לא ננסה, בשום פנים ואופן, להשפיע, באיזו מידה שהיא, על פסק-הדין שינתן על ידי השופט ד"ר הלוי. אבל היות ובכל משפט יתכנו רק שני פסקי דין, אנו רשאים לשאול, כבר עתה, מה תהיה הרגשתנו, בין אם פסק-הדין יהיה "זכאי" ובין אם יהיה" חייב". אם השופט יפסוק, כי הנתבע הוא זכאי, יהיה ברור, כי לא נעברה עבירה על החוק; אם השופט יכריז "חייב", נעברה כמובן עבירה, אך רבים ירגישו כמוני כי זו היתה עבירה לא נגד המדינה והאומה, אלא בעדן.

אינני קורא לעבור עבירות, כפי שהאמנתי, כי חוקים של ממשלה זרה יש להפר תמיד, כן הנני מאמין, כי חוקים של ממשלה שלנו, יש, בדרך כלל לכבד, גם אם היא רעה, אף אם הם רעים. אך אם אהיה משוכנע, כי עבירה מסויימת על החוק הכתוב היא, אמנם נגד הממשלה, אך למען המדינה - אעבור אותה: במעשה, אם אוכל לעשותו; בדברים אם אוכל להשמיעם. אזרח חפשי, הנוטל לעצמו, לפי הכרתו, הפטריוטית, את הזכות הזאת, יטיל על עצמו את החובה לשאת בתוצאות מעשהו, ולא להתלונן אם יסבול בגללו. יש זכות לאזרח טוב לעבור עבירה למען המדינה; יש זכות לממשלה רעה להביאו לדין.

 מדינה חייבת להגן על עצמה מפני מרגלים; ממשלה זכאית לשמור על שלטונה מפני מרידה. אך התנאי הוא, שההגנה הזאת לא תיהפך להתקפה - על אזרחי המדינה וזכויותיהם. וזהו בדיוק מה שעושה החוק הקרוי "חוק עבירות נגד המדינה". הוא אינו  "מגן"; הוא תוקף כל אזרח וכל זכות מקודשת של האדם והאזרח".

דובר הסיעה הפרלמנטרית של תנועת חרות, ד"ר י. בדר, אשר גם יריבינו ומשנאינו אינם מטילים ספק בשיפוטו המשפטאי, ניתח בכנסת את סעיפי החוק השונים. הוא הוכיח, באיזה מידה הם נוגדים את האינטרס האמיתי של המדינה, שתוגן רק על ידי אנשים חפשיים, ולא על ידי עבדים,הרועדים מפני הבולשת. אין להוסיף הרבה על ניתוחו של ד"ר בדר; המעט שהוסיף עליו לא יהיה אלא בבחינת הערות כלליות.

"חוק עבירות נגד המדינה" אינו חוק "ליברלי, כפי שאמר שר-המשפטים, בעל חוש הומור הדק, הגרמני. זהו חוק טוטליטרי מובהק, הן בסעיפיו הכתובים והן ברוחו ברעה המרחפת על פניהם. מחברי החוק ניסו, בהתאם לפילוסופיה שלהם, לזהות לחלוטין את המדינה עם הממשלה. לכן הם העניקו לממשלה את הזכות להכריז על כל ארגון, המתנגד לממשלה, כעל "ארגון עויין" (עויין למדינה). החוק מטיל אחריות על איש בגלל מעשי רעהו. החוק מבטל את יסודות המשפט והצדק על ידי שהוא מעביר את חובת ההוכחה מן הקטיגור על הנאשם, נחשה, לפי שיטה "ליברלית" זו, לחייב בתרם הורשע על ידי השופט. החוק גם מעניש על מחשבה, אך על פי ששר המשפטים, בהיותו צעיר למד בוודאי, כי "מחשבות פטורות ממכס".

לאור, או אולי מוטב לומר, בצל "הקידמה" הזאת מפא"י ושר המשפטים שלה, כדאי לספר את אשר אירע, בימי קרומבל דווקא, להרינגטון ולספרו "אוצהנה". הרינגטון ניסה להוכיח, כי לא אופי רע של צ'רלס הראשון, אלא חולשת המונרכיה הביאה למפלתו. קרומבל רגז על הספר ה"ממריד" וציווה "לצנזרו", כלומר להחרימו. בא המחבר לביתו של הדיקטטור ופגש, לא בו, אלא בבתו. עפ צאתו, תפס הרינגטון את ילדתה הקטנה, את נכדתו של קרומבל, ומשיכה אחריו. נבהלה הבת וזעקה לעבר הרינגטון:מה כי תעשה לילדתי? אמר לה: אני יודע מה את מרגישה כאם; תביני אפוא לרגשותי. אביך גזל ממני את ילדי – כלומר את הספר "אוצהנה". למחרת היום אמר אוליבר קרומבל: יפיץ הרינגטון את ספרו; אם ממשלתי נועדה להתקיים, היא לא תפחד מפני "יריות-נייר".

את הספור המצויין הזה ספר המשפטאי האנגלי הגדול, לורד ארסקין בבואו להגן לא על אחר אלא טגם פיין, שהיה "מורד במלכות", בצלוא מובן של שתי המילים האלו.

אבל המחברים "הדמוקרטיים" של "חוק עבירות נגד המדינה" לא ינהגו אפילו כאוליבר קרומבל. לא זו בלבד שהם אוסרים לפרסם "חומר מממריד"; הם אף מאיימים במאסר על מי שיקרא בו. כנראה, שהם אינם בטוחים כי ממשלתם "נועדה לעמוד": אחרת, למה שיחשדו אף מפני "יריות-נייר"?

לכל הטענות אלו משיב שר-המשפטים תשובה אחת, שאף היא באה ללמד על חוש ההומור הדק שלו: אמנם, הוא אומר, סעיפים אלה כתובים בחוק, אבל היועץ המשפטי לא ישתמש בהם.

במילים אחרות, במקום Rule of Law (שלטון החוק) יהיה לנו בישראל Rule of Attorney (שלטון היועץ-המשפטי). אולי נשאל את חבר הכנסת מר לורנץ, אם אפשר לסמוך על שלטון כזה?

אגב, לפי "חוק עבירות נגד המדינה" ותחת "שלטון היועץ" עלול אני להיאשם וללכת למאסר על חלקים מסוימים של מאמרי זה; ויחד עמי ידידי העורך, החף מכל פשע. אך אין דבר. גם לאחר ש"חוק העבירות" הטוטליטרי ייכנס לתוקפו, אוסיף לכתוב דברים, כאלה ואתה, ידידי העורך, לא תמאן בוודאי לפרסמם. כי אכן, ישנן עבירות שהן בעד המדינה ולא נגדה.