ספסרים עליך, ארץ-ישראל
ספסרים עליך, ארץ-ישראל
(מעריב, 13.4.1973)
א.
שאלתי את הגברת מאיר, מה הניע אותה לשנות את דעתה בעניין רכישת קרקעות, בידי יהודים, בחבלי ארץ ישראל, אשר שוחררו במלחמת ששת הימים. בשעתי, קיבלתי ממקור מהימן, כי ראש הממשלה מתייחסת באהדה להצעה, שיינתן ליהודים, מן הארץ ומחוצה לה, לרכוש נחלה גם ביהודה, שומרון ועזה. מה קרה, אפוא, ליחסה החיובי, אם היא הודיעה לשני עמיתיה, שרי הביטחון והמשפטים, כי תטיל את משקלה למען יצירת רוב בממשלה נגד הצעותיהם הפרגמטיות? הוספתי, כי, לדעתי, זכאית הכנסת, ועל ידה האומה, לדעת את הנימוקים שהכריעו את הכף, דווקא לשלילה.
ראש הממשלה השיבה לי בנימוס ובגילוי לב. סיפורה היה מעניין, אף מרתק. שיניתי, אמרה, חצי דעה שלי. היא היתה מוכנה ללכת "לזה", כלומר להיתר הרכישה, בלי התלהבות. היה חשש בלבה, מלכתחילה, פן יחידי יקבעו עובדות ותקום ספסרות. בשבועיים האחרונים הגיעה למסקנה, כי דאגתה השנייה החלה להתאמת. הצטערתי, הוסיפה הגברת מאיר להסביר, על הפשרה שעשיתי עם עצמי, כשאמרתי: אולי כן, בלי התלהבות, והחלטתי שאני לא אתמוך בזה. ראש הממשלה הודתה, כי שר הביטחון ושר המשפטים, יכלו להתרשם, מישיבה קודמת (של הממשלה?) שהיא מוכנה ללכת "לזה". משום כך היא מצאה לנחוץ להודיע לחבריה, כי ביטלה... את פשרתה עם היסוסיה.
מעיד אני מניסיוני, כי הגברת מאיר יודעת, בעל פה, להתבטא יפה. משום כך יש לשים לב לעובדה, כי בתשובתה הפרלמנטרית לאופוזיציה, היא, ראש הממשלה, לא מצאה ביטוי מדויק יותר לרעיון לאומי, פשוט אך חשוב, אלא "זה". מדוע אין יהודייה גאה יכולה לומר במפורש, כי היא שקלה, לכאן או לכאן, מתן היתר לבני עמה לרכוש קרקע בארץ ישראל? ייתכן, כי את התשובה לחידה נמצא בהודעה המודגשת, כי "לזה" היא היתה מוכנה ללכת בלי התלהבות. אבל גם על הפתרון יש לתמוה. מדוע בלי התלהבות? אם מחליטים לתת גאולה לארץ, כפי שלמדנו מקדמת דנא, צריך לעשות כן במידה של חדווה. זכינו. אבל באין שמחה בלב, אפשר לקרוא למצוות יישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל שאר המצוות בתורה – "זה".
מילא, שיהיה כך. חצי דעה על זה ואני לא אזלזל חלילה. באהדה של חמישים אחוז. לכל הדעות, עדיפים הם משלילה של מאה האחוזים. אדם השוקל את דעתו, בעד ונגד, אינו צריך לקבל חצי לגלוג, אלא לזכות להערכה מכבדת. ישנה אגדה על "אנשי ברזל", המחליטים בן-שנייה. אני מציע לקוראים, לא לתת אמון בדברי הבל אלה. אדם רציני, חושב, מקשיב לדעת רעהו, שוקל את הנימוקים – ומקבל החלטה. שמחנו לשמוע, מפיה של ראש הממשלה, כי היתה לה כבר "חצי דעה" בעד. אבל, לצערנו, גברה המחצית השנייה על הראשונה. וחבל. האומה הפסידה.
ב.
את השורה קלקלה הספסרות. הגברת מאיר דיברה עליה בפחות תקיפות, או תוקפנות, מאשר עמיתיה ממפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם. הם הסתערו על ספסרי ישראל בשצף-קצף. בשכחם, כי דבריהם, נאמרים בתל אביב, מתורגמים מיד לכל לעז בעולם. המטירו חרפות בלא ריסון כלשהו. לרכוש קרקע בשטחי ארץ ישראל הגאולים? אסור. מדוע? כי לא יהיה אלא ספסור.
לאחרונה מרבים לדבר אצלנו על שנאה עצמית. הגענו לכך, כי שרים בישראל משתתפים במירוץ לקראתה. המשוואה יהודי=ספסר אינה חדשה בתולדותיו של עמנו. יש לה ביטוי אפילו במילון אוכספורד, שבו הומצא, בוודאי מתוך העתק מן המציאות העממית, שם פועל שכזה “To Jew” – "לייהד" – משמע לרמות, לספסר בכסף. כל שונאי עמנו היו משתמשים בהכללות כאלו, כמו על הקומוניסטים, כי היו אומרים על הספסרים: אמנם לא כל הספסרים הם יהודים, אבל כל היהודים הם ספסרים, או להיפך. ביחס לראשונים הוכח דווקא בארץ ישראל, במדינת היהודים, כי רעות-רוח היו דברי האנטי-יהודים. עתה קמו לנו מקטרגים, נושאי שררה, להוכיח, כי לגבי הספסרות יש משהו באותו "ערך" המופיע במילון האנגלי המפורסם. אם נתיר רכישת קרקע מעבר למה שעודנו מכונה הקו הירוק, הכל יסופסר בישראל.
הדיבור הרשמי הזה מצטיין בקלות דעת ובחוסר אחריות מדהימים. לא צריך אדם להיות רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כדי לשאול למה אתם, שרים, מקטרגים על עמכם ישראל, באוזני אומות העולם? מדוע אתם משפילים את כבודו, דווקא מכבדת ארץ, שבה הוא חודש? אין ספק, כי, לו זר היה מטיל עלינו האשמה כוללת כזו, היו קמים נגדו, בדברים נזעמים, כל מגיני היהדות המקצועיים. הפעם, הפקירו לשונם, בשטח רגיש, לא זרים אלא שרים.
נניח, כי בקשר עם רכישת קרקעות, היה קם חריג מדרך היושר; הזאת הסיבה לבטלה מתחילה? בכל פעולה אנושית ישנם חריגים כאלה; בגללם לא יציע בר-דעת להיכנע ממנה. גם לו ניתן לנו דיבר אחד-לה אשר היו מתעלמים ממנה. אבל עשר: לא תספסר, היו בוודאי כאלה אשר היו מתעלמים ממנו, אם יש כאלה, אשר אינם מקיימים את הלא תגנוב, עדיין אין מפסיקים בגללם שום מכירה ושום קנייה. הנימוק של הספסרות, כנות אין בו; השפלה עצמית, עד דכא, יש בו.
ראש הממשלה, הגברת מאיר, מיתנה במקצת, אולי בהשפעת הדברים שקדמו לנאומה, את ההתקפה על הספסרות היהודית; אבל הוסיפה להצדיק את ביטול "מחצית דעתה" בנימוק מבייש זה. הוא קרא באוזני הכנסת רשימה של עורכי-דין, אלמונים, אשר הגישו בקשות לרכישת קרקע ביהודה ובשומרון. אחד ביקש אישור לקניית חמשת אלפים דונם, השני לעשרת אלפי ושלישי, שומו שמיים וחולי כנסת, אפילו לחמישה עשר אלף דונמים! נציגי המערך הסוציאליסטי נהנו מאוד מן המספרים המרשימים הללו. הם כאילו אמרו: השומעים אתם, תפסנו את הספסרים בעוד מועד.
אפילו אבוש, אודה, כי לא ירדתי לסוף דעתם הסוציאליסטית. הן חלפו הימי, אולי לבלי שוב, שבהם דוברי המחנה הזה יכלו להטיף מוסר לזולתם מבחינת צמצומיות הקיום. כמובן, יש ביניהם גם יוצאים מן הכלל; נכבדם. אבל ידוע לכל, כי רובם ייטיבו עם עצמם, אם יוותרו על הטפה מעין זו, שאין עוד ביכולתם לנהוג לפיה. והטפה, אשר בינה ובין המעשה. יש סתירה בולטת, מביאה להיפך מן המבוקש. אם כן, מהי הזעקה הזאת על ערוכי-דין, המייצגים, בוודאי. שותפויות, שכוונתן לרכוש קרקע, לחלקה למגרשים, ולהקים עליהם בתים? היהיו אנשים, אשר בכל הפעולות האלו, ירוויחו? יש יסוד להניח, כי כן יהיה. אבל הייתי מבקש לשאול מספר מתחסדים, אם בתי החרושת בקיבוצים אינם מרוויחים? אם בהם אין נוטלים מן הפועלים השכירים את הערך העודף, בלשונו של מרכס המתורגמת? צביעות לא תקדם אותנו, אפילו תופיע בהעמדת פנים סוציאליסטיות.
אולם, לכל הדעות, מדוע צריך החשש מפני ספסרות להרתיענו מפני גאולת הארץ? הבקשות של הרוכשים, או של נציגיהם המשפטיים, ניתנות לבדיקה. אם יתברר, כי הכוונה היא לא לבנייה אלא לצבירת רנטה בלבד, יש כנגדה אמצעים חוקיים, פיסקליים, הידועים היטב. אבל אין שום הצדקה, אפילו מבחינת הלהט האנטי-ספסרי, להטיל איסור טוטלי על רכישת קרקעות בשטחי ארץ ישראל. הנימוק של הספסרות הוא, כביכול, מוסרי: מאחר שנעדרת ממנו הכנות, יוצא באורח פאראדוכסלי, כי הוא אנטי-מוסרי בתכלית.
ג.
עניין השלום עורבב בפרשת הקרקעות. זוהי הטעיה רשמית, אשר מעטות כדוגמתה. ראש הממשלה בתשובתה לדבריי, הכריזה, כי, לפי דעתה, יש תמיד לשאוף לשלום, כאילו אני אמרתי משהו אחר. ציינתי במפורש, כי השלום הוא משאת הנפש של כולנו. אבל חובתו של עסקן ציבורי, אם בממשלה ואם באופוזיציה, היא לראות את העובדות ולא להתכחש להן. אלה, השואפים לשוב ולחלק את ארץ-ישראל טוענים לעומת אלה, הרוצים, כי נחלת האבות המשוחררת, כפי שאמרה, בשעת רצון, גם הגברת מאיר, תהיה לבנים, לדורותיהם, כי הם מונעים, או דוחים, את השלום. הזהרנו זמן רב מפני האשמת שווא זו. עתה התברר, באופן סופי, כי היא שבה, בעוצמה רבה, לחיקם של המאשימים, של המעלילים.
שום העמדת פנים לא תועיל מול פני המציאות. הממשלה של היום וכל תומכיה מכריזים בקול – אפילו של שר התיירות – כי לעולם לא נשוב עוד לקווי ה-4 ביוני 1967. ועל זאת משיבים כל אויבינו מסביב, כי, אם כך, לעולם לא יהיה הסכם שלום ביניהם ובין ישראל, אם נלהבי החלוקה מאשימים את אוהבי שלמותה במניעת שלום כביכול, הרי אותה האשמה עצמה אפשר להפנות לעבר דוחי הקווים מלפני מלחמת ששת הימים. להסכם שלום דרושים שניים. הצד השני, הערבי, אומר, כי אם לא ניסוג לקווים ההם, לעולם לא יעשו עמנו שום הסכם. זוהי המציאות. את אלה, המטילים האשמת שווא בבני עמם, יש לשאול דוגרי: המוכנים אתם, למען הסכם עם הערבי, לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967? אם הם משיבים בלאו מוחלט בשאלה זו - וכך הם משיבים – יואילו נא, על פי היגיון המציאות, לסגת מדיבורי הסרק שלהם על מקיימי שלמות הארץ, כי הללו "מונעים", על ידי עמדתם, הסכם בין ישראל ובין אויביה.
המסקנה היא לא כי אלה רוצים, ואלה אינם רוצים, בשלום, או, כפי שאומרים אנשי רק"ח, כי אלה אף אלה אינם רוצים בשלום; ההיגיון והכנות מוליכים למסקנה אחרת, כי הכל בישראל רוצים בשלום, אלא שאויבינו מונעים אותו מאז קום מדינתנו, והם תובעים את הנסיגות למיניהן, למען יוקל עליהם לפגוע בנו, או לערוך עמנו, כדברי סאדאת, את העימות הטוטלי.
בתנאים אלה, הבהירים כשמש בצוהרי יום, מה בין רכישת קרקעות ובין השלום המיוחל על ידי כולנו? לו רציתי להשתמש בלשונם של יריבינו מן המערך הסוציאליסטי, הייתי אומר, כי, למען חלוקת ארץ ישראל. הם מספסרים בשלום. אבל אינני זקוק לשפתם. מוטב לנו לקבוע את העובדות. אין כל קשר, לשלילה, בין משאת נפשנו, השלום. ובין קיום זכותנו, של העם והיחיד, על ארץ ישראל. שום הסכם שלום לא יושג ולא יקורב, אם נחזיק את אדמת ארצנו "פיקדון" שומם – לחוסיין. נהפוך הוא. הקשר בין הביטחון והשלום ובין ההתנחלות בארץ ישראל הוא כולו לחיוב. השלום יבוא, לאחר שאויבינו ייווכחו לדעת, כי לעולם לא יימצאו עוד תותחיהם בקרבת ערינו, כי מרכזי האוכלוסין שלנו יהיו מחוסנים מפני פגיעותיהם, מן האוויר ומן היבשה. גם זו הגיונה של המציאות. ולפיו עלינו לפעול.
עובדה היא, כי הניסוי עם הוויתורים המובטחים מראש, למען הסכם שלום, מוצה, בשלוש השנים האחרונות, עד תום. והוא איננו. רק מעמדה מדינית אחת לא נסוגה הממשלה: מאי הנכונות לחזור בדיוק עד לקווי ה-4 ביוני 1967. היא הספיקה, כדי שכל מדינות ערב, ללא יוצאת מן הכלל, יודיעו, כי לעולם לעולם לא יהיה הסכם כלשהו עם ישראל הכובשת, המתפשטת, הקשוחה. מי שטוען, אפוא, כי רכישת קרקעות ביהודה ובשומרון נועלת אפשרות לשלום ושמה מכשול להשגתו, אינו בבחינת טועה, אלא מתעתע.
ד.
העיקר, כמובן, הוא הזכות. במשך שנים רבות, עדי מלחמת ששת הימים, נשמע הקול הרשמי, כי קווי שביתת הנשק משנת 1949, הלא הם קווי ה-4 ביוני 1967, הם גבולותיה הקבועים של מדינת ישראל. לעומתו נשמע קול הנאמנות לאמור: ארץ ישראל כולה שייכת, בזכות, לעם היהודי. מי צדק בוויכוח ההוא, לגבי ירושלים והארץ, יאמרו עתה אלה המכריזים בקולי קולות, כי לעולם לא תחולק עוד ירושלים ולעולם לא נשוב לקווי רודוס. בסימפוזיון של הרמטכ"לים לשעבר הושמו בפי אחד מהם המלים: לא בזכות הכוח אלא בכוחה זכות. אין עיני צרה בהשאלה זו. חזרה על אמת. גם אם היא מושאלת, טובה היא.
בזכות הזאת, שהיא יסוד שיבתנו וקיומנו, נערכת בתקופה זו, התנקשות מתמדת. בסימפוזיון יהודי וציוני, אשר נתקיים לאחרונה בפריס, אמרו יהודים, המתקראים אפילו ציונים, כי היהדות היא ריאקציונית וכי ישראל נמצאת במחנה המדכאים. הדברים נתפרסמו בהרחבה ובהבלטה בעיתון בעל יוקרה וממנו בוודאי הועתקו בארצות אחרות. כך מחנכים בסימפוזיונים ציוניים של ימינו להכרה בצדקת ענייננו. ואם הם כך, מה יאמרו אחרים? לאורך ימים, זו הסכנה.
לפני הכל, מעל לכל – הזכות. שליחי גח"ל, עשו ותרמו, בממשלה ובכנסת, למען העיקר הזה. עוד בקיץ 1967 פנתה ממשלת הליכוד הלאומי, יחד עם הנהלת ההסתדרות הציונית, לעם היהודי בקריאה לקום ולעלות לארץ ישראל. לא כתבנו אז, על פי שיגרת הלשון של 18 שנים. "לעלות לישראל", או "למדינת ישראל", אלא במפורש ובמתכון: לארץ ישראל, גם קבענו במסמך ההוא, כי במלחמת ששת הימים, שוחררה נחלת אבותינו. בקווי היסוד של מדיניות הממשלה החדשים נקבע, כי ההיאחזויות הביטחוניות והתנחלויות הקבע, הכפריות והעירוניות, תהיינה על אדמת המולדת. ביוזמתנו קיבלה הכנסת החלטה, כי זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל אינה ניתנת לערעור.
כל מי שישווה את תוכנם של מסמכים ממלכתיים אלה, עם החלטת הממשלה שלא להתיר ליהודים לרכוש קרקעות בחלקי ארץ ישראל, לא יוכל, בוודאי, להשתחרר מתדהמה עמוקה, כיצד גברה מחצית הדעה האנטי-ספסרית על מחציתה הפרו-לאומית. קוראים לבני העם היהודי לעלות לארץ ישראל, אבל אוסרים עליהם לקנות קרקע ולבנות בית באזורי ארץ ישראל. משחררים נחלת אבות ואין נותנים לבנים ללכת בעקבות השחרור. מחליטים, כי על אדמת המולדת תהיה התנחלות, לא רק בכפר אלא גם בעיר, ואין מתירין לרכוש קרקע לא כפרית ולא עירונית. מחליטים ומודיעים, כי אין, ולא יהיה, ערעור על זכותו של העם היהודי לארץ ישראל, אך מערערים על זכותם של בני העם הזה לרכוש נחלה בארץ שלהם.
ראש הממשלה אמרה, כי רצתה בקשר עם רכישת הקרקעות ביהודה ובשומרון, שתהיה עליה ביקורת, ביקורת, ביקורת. על משקל השילוש הרטורי שלה, אפשר לומר, כי מה שעשתה הממשלה השבוע, הוא, אפילו מבחינת החלטותיה והכרזותיה שלה, אבסורד, אבסורד, אבסורד. מספיק להזכיר את השמות ארץ ישראל ואדמת מולדת, המופיעות בהחלטות אלו, כדי לראות את תהום הסתירה, שאליה מידרדרת החלטת האיסור על רכישת קרקעות באזורי ירושלים ושכם, בית לחם ויריחו.
היש תקווה, כי במהרה תשוב ותגבר הדעה הטובה על מחציתה הרעה, אצל ראש הממשלה דהיום? לא לנו להשיב לשאלה זו. עלינו למלא את השליחות, שאין להסס לקרוא לה היסטורית, המוטלת על בני דורנו. והארץ לא תימכר לצמיתות. כי לי כל הארץ. כך נצטווינו מאז היותנו לעם, אך כלום. לאחר שובנו לארץ, נקבל את דין העוול ההיסטורי, כי הצמיתות תפעל בכיוון הפוך, בהסוואת שם לועזי: אופציה?
ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. גם על כך נצטווינו מקדם. זכינו; יש ביכולתנו לתת לארץ את הגאולה, שלה היא מצפה בשממותיה. נקרא ונדאג לכך, כי הגאולה המובטחת תינתן ותקוים.
חג החרות לשמחה.
