סכנות מוחשיות

לאחרונה החלו מצביאים ופרשנים צבאיים לטעון, כי תתכן מלחמת עולם שלישית בנשק הקרוי מקובל, בלי שמוש בהפצצת ההכחדה האטומית, או מימנית. בהעלאת השערה זו יש אולי מידה של קנאה למקצוע. לו היתה מתקבלת האסכולה, שהיו לה מהלכים רבים, לפיה המלחמה הבאה, אם תפוץ לא תהיה אלא מלחמת לחץ-בכפתור, היו הצבאות האדירים, המשולבים, נעשים, לפחות בתודעת העמים הגדולים, למיותרים. ושום גוף חי אינו רוצה למות, או להיות  מיותר. בכל זאת, יש גם סמוכין מחשבתיים להשערה הצבאית – מקצועית, יש לזכור, כי גם במלחמת העולם השניה היו, בידי שני המחנות, סוגי נשק של קטלנות מיוחדת, אך לא היה שמוש צבאי בהם. הכוונה היא לאדי הרעלה ולחידקי החלאה. אפילו הגרמנים לא השתמשו בגאזים, אלא נגד היהודים חסרי הישע. ומשום מה נמנעו המשמידים, אף על סף מפלתם, להטיל למערכה הצבאית את אשר הכינו, במשך שנים, במעבדותיהם ובמחסניהם? התשובה היא מן המפורסמות. הם ידעו, כי יושב להם כגמולם. יוצא, כי, יושב להם כגמולם. יוצא, כי, אף על פי שכל סוגי הנשק החדישים נועדו להשמדה המונית, ישנם סוגים מיוחדים המתבטלים על ידי עצם קיומם בידי המחנות העוינים. הנחה זו של ההגיון האכזרי אפילו מתחזקת, במידה מסויימת, על ידי העובדה,שאמריקה הטילה, במלחמת העולם השניה, את הפצצה האטומית ה"קטנה" על יאפאן. בקבלו את החלטתו הגורלית, ידע הנשיא טרומן, כי אין לאויב במה להשיב אלא בנשק מקובל, או בכניעה.

לו השיקולים האלה של אנשי צבא היו נכונים לחלוטין, אפשר היה לראות, כסכנה מוחשית, את התקרבותה של מלחמת עולם שלישית. המתיחות הבין-לאומית גוברת והולכת. מכונות צבאיות אדירות נכנסו לתנועה ולתנופה. ישנם גיוסים וגיוסי-נגד. מושמעים איומים. תמרוני גבולין מוכרזים באורח הפגנתי. ותמרוני הקיץ והסתיו השנתיים, הרגילים, לא יכלו עוד להיחשב, בתנאים אלה, לשיגרתייים, אלא לאימתניים.

מכל הבחינות האלו, עובר ההיקש למלחמת העולם הראשונה. הסיבה שבגללה פרצה המלחמה הכללית השניה, היא ברורה לחלוטין. רודן אשמדאי שאף להשתלט על אירופה ועל העולם. והוא הצית את האש. לא כן מלחמת העולם הראשונה. היא פרצה, במידה מסויימת, "מעצמה", מתוך המתיחות והאיומים והגיוסים והתמרונים. יש התפתחויות, שקשה להפסיק אותן;יש מכונות, שקשה לעצרן, לאחר כניסתן למלוא התנופה.

כלום זוהי הסכנה, הצפוייה, בימים אלה, לאנושות, שאינה רוצה במלחמה? באורח פרדוכסלי ניתן לומר, כי הסכנה היתה ממשית, אפילו קרובה, לו היה יסוד להנחה, כי המלחמה הבאה לא תתנהל אלא בנשק "המקובל". אולם אין יסוד להנחה זו.

ההיקש עם הגאזים אינו שלם. הללו, אף לו היו מוטלים למערכה, לא יכלו להביא לשום הכרעה מידית לא בחזיתות ולא במרכזי התעשיה החיוניים להן. לא כן הטילים למיניהם והפצצות הגרעיניות לסוגיהן. נשק זה יכול להביא אפילו להכרעה חד פעמית, אם בחזית ואם בעורף. ומשפורצת מלחמה, השאיפה הראשונה, הטבעית של כל מצביא היא להכריע.

ישנו גורם שני. חילות היבשה של הגוש הקומוניסטי עולים בכמותם, בפועל בוודאי בכוח, על אלה של המערב. המדינאים המצביאים של העמים החפשיים מוכרחים איפא לחשוש, פן, במקרה של מחמה, יהיה יתרון הכח, לא רק הראשוני, אלא גם ואולי בעיקר, במילואים, בידי האויב. הנשק האטומי, הם טוענים, הוא "האיזון", שבלעדיו אבדנו. משום כך מיאן שר ההגנה הבריטי להתחייב כי ארצו לא תפעיל נשק גרעיני אלא אם תחילה תותקף בו. להיפך. הוא אמר, בשעתו, בפורש, כי במקרה של התקפה, אשר טיבה וממדיה לא הוגדרו, בנשק המקובל, תהיה בריטניה מוכנה להשיב עליה בנשק אטומי. שיטה זו נקראה בשם "התקפת נגד של איבוד-לדעת". אבל זהו המצבע, שאולי אין מנוס ממנו.

יוצא, כי על אף השיקולים הטרום מלחמתיים של אנשי המקצוע, אפשרית היא מלחמת עולם עם שמוש בנשק אטומי. יתרה מזו, אפשר לומר, כי בלתי אפשרית היא מלחמת עולם שלישית בלי השמוש, אם בתחילתה ואם בהמשכה, בנשק הגרעיני. וההמשך ההגיוני של הנחות אלו הוא, כי מלחמת עולם שלישית היתה לבלתי אפשרית. המסקנה, כי קיומה של הפצצה האטומית נמצילה את ההאנושות מתהום דמים, תיראה תמיד, וביחוד בימי מתיחות גוברת, למפתיעה. אך יש לה סמוכין במקור של כל פעולות האדם: בנפשו.

חכמי המשפט הרומי נהגו לטעון summum jus summa injuria  על משקל אימרתם אפשר להקיש, כי שיא הטוב עלול להביא רע. משום כך טענו חכמינו, כי המרחם על אכזריים מתאכזר לרחמנים. כלום יש טוב מרחמים? אך מי שמטיף לאי-התנגדות לרשע, גוזר על הצדק.

אבל בדרכים הנסתרות של ההשגחה העלינוה, בהן הולכת, או מובלת, האנושות, יתכן גם, כי שיא הרע מביא לטוב. הפצצה האטומית היא רעה שואתית העלולה להביא לידי הכחדת המין האנושי. רעה זו יכולה להצמיח טובה. הודות לה תינצל האנושות ממלחמת עולם שלישית, בה עשרות מיליונים של בני אדם היו יורדים שאולה מתוך שמוש בנשק המקובל והמשוכלל של מלחמת העולם השניה.

על אף טענתו של חרושצ'וב, באיגרותיו לאייזנהואר, דה-גול ומקמילן, כי לא תיתכנה בימינו "מלחמות קטונת", מקומיות, דווקא מלחמות כאלו הן אפשריות. חרוצ'וב הוא הראשון היודע זאת. ארצו מנלת מלחמות "קטנות", אמנם בעקיפין, מאז 1945 וחרושצוב עצמו עשה מלחמה מעין זו בהונגריה. אבל הסכנה של התלקחות כללית אינה על אף הכל, מוחשית הודות לכח השמדת הכל.

ב.

לעומת זאת עולה הסכנה כי הקומוניזם יוסיף להתפשט ולהשתלט, אם במישרין ואם בעקיפין. בהזהירו מפני סכנה זו, גילה השגריר האמריקאי בשוויץ, כי ארגון הסתר הקומוניסטי, החוק זרועות עולם, מציף דרך הלבטיה הנייטרלית, את העולם המערבי בסמים משכרים, בעיקר מסין העממית. לאחרונה נתגלתה כאילו בברן אחת העיסקות הללו בהירואין, הנאמדת בשלושים מיליון דולר. ומר טיילור, או מי שקיבל ממני את הידיעה, מוסף כי לא ברור עדיין, האם הקומוניסטים עוסקים בהברחה זו, כדי להחיש את הדגנרציה של המערב, או כדי להפיק את הרווחים הדמיוניים הכוכים בה.

איש לא יוכל לומר, אם ספור זה הוא דמיוני, כפי שהוא נראה, או הוא רק נראה דמיוני. אולם לא בדרכים עקלקלות כאלו יוכל הקומוניזם להשיג את שאיפתו המוצהרת. הסכנה היא, מעל כל, בדרך המלך, בה הוא הולך, לאמור, בתמיכה האסטרטגית בתנועות השחורות ביותר של דיקטטורה אישית וכנופייתית וצבאית, אם הללו מפלסות לפניו את נתיב ההתפשטות, האיסטרטגיה הזאת לא נקבעה על ידי חרושצ'וב אף לא על ידי סטלין. לנין הוא שהניח את יסודותיה. אבל חרושצ'וב עומד מול הנהגה מערבית העושה רושם, מתחזק והולך, של אובדת עצה. לכן הוא צועד, לעת עתה, מחיל לחיל.

היום בו חיילי הצי האמריקאיים נחתו חופי לבנון, היה צריך לשמש מפנה במידניות האומללה, שהצילה את נאצר, ואיפשרה למוסקבה, על ידו לתקוע יתדות בתבורו האיסטרטגי של כדור הארץ. אבל אי המפנה? חיילי הצי עצמם, משנשאלו למטרת נחיתתם, משכו בכתפיים. אחד מהם כנראה בשם כולם, אך הביע ספק בידידות, שהוטחה להם, ביניהם לבין נתיני שמעון. המרין הזה נתבע לשלם דולר עבור שני בקבוקי סודה, והוא הקשה, אולי בצדק הזוהי ידידות?

אך, מילא, חיילים, אף שמוטב וידעו לשם מה באו, יכולים גם לא לדעת לשם מה נשלחו. לא כן, מדינאים הם חייבים לדעת. והנה, אף ביום, בו נשיא ארצות הברית הודיע על שיגור הכח הקדמי לשדה התעופה של ביירות, טענו הפרשנים המדיניים והצבאיים, של "ניו-יורק-טיימס" כי איש אינו ידוע, מה תכליתה של החלטה זו; אחרים הסבירו, כי לא היתה ברירה אלא לקבל אותה. החלטות, המתקלות בדלית-ברירה, יכולות להתגלות, לאחר מעשה, כנכונות. אבל אין הן מדיניות. הסתירה בין יאוש ובין מדינות היא לא פחותה מזו הקיימת בין אפילה ובין בהירות.

מקץ תשעת הימים לנחיתה, עוד רבתה האפילה. מה עושים האמריקאים בלבנון? כלום מתכוונים לשים קץ למה שקרוי בפי כל "מרידה" ובפי מר האמרשילד "אופוזיציה" (פרלמנטרית...) ואינו אלא נסיון נאצרי-קרמליני להשתלט על חבל נושף איזור המזרח התיכון? כמה זמן הם יעמדו, או ישכבו, סיב שדה התעופה בביירות? לאן הם הולכים? איך ימנעו, בהיותם שם, ובעיקר עם צאתם, את השתלטותם של סוכני נאצר על ממשלת לבנון? איש אינו יודע להשיב לשאלות אלו. ולא משום שהתכנית היא סודית, אלא מושם שהיא איננה, אין פלא, כי הפרסטיז'ה, של הקרמלין גוברת והולכת באסיה ובאפריקה. ואפילו באירופה. באנגליה כבר הוטלה הקריאה "מוטב הקרמלין מאשר הקרמטוריום". זוהי סיסמת מינכן אופיינית, הבאה מן החוגים הקרויים מתקדמים. וודאי, אם הברירה היחידה היא: קומוניזם או השמדה יעדיפו רבים את החיים תחת הקומוניזם, ביחוד אלה, שעדיין לא "חיו" תחתיו. אך כלום אין אפשרות שלישית, לאמור, לא עבדות ולא הכחדה? המבוכה במערב היא המאפילה על אור האפשרות הזאת.

ג.

הקרואות והקוראים, הנמנים על דורי, למדו, כי הדיקטטורה, גם אם היא שנואה, משלימים עמה, כל עוד היא מצליחה. אמנם, דורנו גם למד, כי השלמה זו, או נסיגה זו בפני ההצלחה הרודנית, מביאה, בסופו של דבר, לידי שואה. אבל קצר הוא זכרון אנוש.

שוחחנו פעם עם ידיד צרפתי על נסיון תקופתנו ועל אי-ההתחשבות בו לגבי נאצר. הוא (הידיד, לא נאצר) הביא אימרת ערבים מחוכמת, לאמור: אדם כי ירומה, אשם הרמאי; אדם כי ירומה בשנית, הוא בעצמו אשם. כלום אין נאצר הולך בדרכי קודמו הגרמני? אזרחי ישראל, הנמנים על מפא"י, אולי החלו מפקפקים בכך לאחר קריאת הודעתו ה"מכשירה" הנודעת של מניגם. אבל העתון, המדבר בשמם, טפח על פניו. השבוע תבע "דבר", במאמר ראשי, "לרסן את היטלר הערבי". אולי היתה זו ריטוריקה נבובה. אבל כך נאמר, ואם כך, מוצגת השאלה, האם האנושות תתן לרמות את עצמה שנית?

נאצר עומד בראש דיקטטורה משתלטת, מתרחבת, מצליחה. משום כך, ולא אף על פי כן, נשמעים קולות ברחבי עולם, כי יש להשלים עמה להתרגל אליה, לקבל אותה. הלייבור הבריטי מגלה, בענין זה, עקביות הוא דרש זאת בימי סואץ. הוא הוסיף לדרוש ככה ביום נחיתת האמריקאים בלבנון. והוא אף הגביר את דרישתו זו עם רדת הצנחנים הבריטיים ברבת עמון. אמנם, ביחס לבואם והימצאותם של הכוחות הבריטיים בארץ ישראל המזרחית, דעת אופזיציה הראשית בישראל היא כדעת האופוזיציה הראשית בבריטניה, אבל ההבדל בין דאותיהן ביחס לנאצר תהומי הוא.

אם האנושות החפשית תתן לרמות את עצמה על ידי "היטלר הערבי", היא לא תוכל אלא להאשים את עצמה. היה לה נסיון; לא למדה ממנו. נאצר יוסיף להפתיע. הוא ידבר בשם האיחוד "הבלתי נמנע" של בני עמו. הוא יחתור וישתלט. הוא יאיים ויחייך. הוא יחריד וירגיע. הוא ידבר בשם השלום ובשם הצדק, וידיו החמסניות תפשוטנה מזרחה ומערבה ודרומה. עד אשר באחד הימים יועמדו חלקים גדולים נוספים של האנושות בפני שאלה ישירה, לא עצמת: הקרמלין או הקרמטוריום?

כה רבה היא סכנת ההשלמה עם נאצר המצליח, עד אשר היא כבר החלה לתת אותותיה בישראל. הגיעו לאזני הדי תיאוריה, לפיה איחודם הטוטלי (אולי נוסיף: והטוטליטרי) של הערבים תחת שרביטו של נאצר, הוא בלתי נמנע. אבל, שמעתי אומרים, אין דבר. משישיג נאצר את מבוקשו, לא יבולע לנו. להיפך, רק אז יש סיכוי לבוא עמו בדברים. משישבע, ישלים.

עד עובר בעצמות לשמע האסכולה הזאת. הן בדיוק כך דיברו יהודים לפני עלות היטלר לשלטון. משיהיה קנצלר, אמרו המתנחמים בעמנו, לא ייה לו נאה לרדוף יהודים. לא נורא, הוסיפו, אדרבא, אולי אפילו יהיה יותר טוב... בימים ההם קם זאב ז'בוטינסקי והזהיר, כי דווקא בשטח של שנאת ישראל, יהיו הנאצים המגשימים העקביים ביותר. ומה קרה, ידוע.

נאצר ישלים עם ישראל? מספיקים מבט במפה, והתבוננות בשאיפותיו, כדי לדעת, כי הוא והפאן-ערב והפאן-איסלם שלו הם אויבים בנפש לישראל. ושום זעקות ל"השתלבות" לא יועילו. דע את האויב, - זה הכלל הראשון, המחייב כל מי שדואג לקיום עמו. המתעלם ממנו, כדי "להשתלב" בלבו, מתחייב בנפשו. אין משתלבים באויב; עומדים נגדו. עד רדתו.

התנועה, לאיחוד הערבי והמוסלמי תחת נאצר, אינה כלל "בלתי נמנעת". האי איננה משחררת ואינה מתקדמת. היא שחורה מכל שחור. היא נושאת עבדות לבני ערב, ירידה לבני חורין, מוות לבני ישראל. אך היא אינה בלתי מנוצחת. להפך. היא שבירה מאוד. והיא יכולה להתנפץ, אם כל אלה, שהיא מסכנת אותם, שבשבילם אין היא אלא תנועת איגוף וכיתור, ידעו להתייצב נגדה.

אין שום סיבה ליאוש, או לדברים הנובעים ממנו. לא טוב ולא מוצדק הוא, אם אחד מראשי המפלגות בישראל מכריז, כמובן, מתוך כוונה טובה, כי "אנו מתגונן עד האדם האחרון". אין שום הכרח שנגיע למצב בו יהי עלינו להלחם עד האחרון בנו. כל הסיכויים לפנינו. בגיבוש ההתנגדות למשטרו של נאצר ולמסע ההשתלטות שלו יכולה ישראל למלא שליחות אמיתית, היסטורית, מצילה. למן התנגדות זו יש לאל ידנו לרכוש בעלי ברית אדירים. למען חרותנו ולמען חרותם

ממשלה, הרואה נכוחה, היתה עושה זאת.