סכנה קיימת

סכנה קיימת

הסכנה של חלוקת הארץ, כלומר של גזילת מרבית השטח של מולדתנו, היתה למוחשית מאד. התו של "פשרה", שהודבק לתכנית החלוקה (הנוספת). משווה לה, בעיני העולם החיצוני ובעיני המתחמקים למיניהם, אופי של "פתרון נבון". ההצעה עולה, מפעם לפעם, בדיוניה של הוועדה האנגלו-אמריקאית, ועדים יהודיים אומרים - מי בגלוי ומי ברמז - "מהיכא תיתי". בארץ ישנו עתון רציני, הנושא את שמה (לעתים לשווא), ומעל עמודיו מתנהלת בפרהסיה תעמולה למען חלוקת הארץ, אותות אחרים ומקורות אינפורמציה שונים מבשרים, כי, אולי בחדשים הקרובים, יעמוד העם העברי בפני נסיון חדש להחניק, בחבל משי, את שאיפתו הנצחית.

לו חיינו במאה התשע-עשרה; לו חיינו בזמן שבו הובנו דברי אנוש במשמעותם האמיתית, היינו רשאים להניח, כי הנימוק המשכנע ביותר נגד חלוקת הארץ, הוא הנימוק הפשוט ביותר: מולדת היא מולדת. אין מבתרים את גופה; ואין מוותרים על חלקה. אין מנהלים בה ממכר ומסחר. כי אחת היא המולדת וכולה בבחינת Res sacra extra commercium אך חיים אנחנו במאה העשרים, בתקופה שבה "הקול ללב משקר והלשון למחשבה משקרת". המושגים הפשוטים: מולדת, חופש, צדק, שוויון - שובשו ורוקנו מתכנם. כל עריץ וכל עושק הופך בהם ומועל בהם בלב ערל ובפה כוזב. יובן, איפוא, כי, אף על פי שבשבילנו, בשביל אנשים, הרואים גם היום בגריבלדי את אחד מאחיהם הרוחניים, יספיק בהחלט הנימוק "הפשוט", "הרומנטי", כדי להתקומם נגד כל תכנית של ביתור ארצנו - הרי בהתייצבנו בפני הקהל של המאה ה"ריאליסטית", לא נעמיד נקודה במקום שאפשר, לפי הכרתנו, להעמידה, אלא נמשיך במלאכת המחשבה והניתוח.

תכנית החלוקה היא אחת המזימות הבריטיות לשים קץ לתהליך של שיבת-ציון. המזימה הזאת, המהווה את תכנה האמיתי של המדיניות הבריטית בארץ ישראל, איננה חדשה. כיום זוהי כבר "עלמה" בת 25 שנה. היא רק לובשת צורה ופושטת צורה. סגירת השערים והסגרתם המכוונת של המיליונים של בני עמנו להשמדה פיסית - היא אחת הדרכים לקיום המזימה; החנקת ההתיישבות, היא דרך שניה; הקמת "מדינה פלשתינאית", עם ישוב עברי "אוטונומי" ו"שווה-זכויות" - היא דרך שלישית; והקפאת הישוב הקיים, אף עם תוספת קטנה, במסגרת חנק, שתיקרא, לנחמת הכסילים, "מדינה" - גם זוהי מלאכת הנדסה בריטית, שתפקידה להקים סכר בפני הזרם הסטיכי של שיבת היהודים לארצם.

ארצנו קטנה. בשלמותה, משני עברי הירדן, היא תספיק בשביל לתת בית למיליונים המתדפקים כבר על שעריה, ובשביל להכין בית לאלה, שישובו אליה מחר, ברחמים, או בלי רחמים בשלמותה - היא תתן לחם ומגן לכל אזרחיה. אולם, רצועת החוף, שהוצעה בשנת 1937 [1] ותוצע, אולי, השתא, לא תהא אלא ריזירבט יהודי, שקיצו כקץ כל גיטו, ואילו שליטיו (היהודיים). יהיו נאלצים לנעול ביום מן הימים, את שעריו בפני אחיהם. וזהו בדיוק מה שרוצים הבריטים. זה אחד מחלומותיהם המתוקים. לאחר שמלאכתם נעשתה, בחלקה, ע"י הגרמנים, הגיע הזמן, לדעתם, ששאריתה תיעשה בידי יהודים. על כן, רק בוגד מדעת, או כסיל אומלל, יכול לחשוב על הסכמה לחלוקה, או על השלמה אתה.

אך לא רק דברי אזהרה הננו באים להשמיע. יש בפינו גם דברי אמונה. אף מזימה זו תופר. החלוקה אולי תוצע; היא לא תבוצע. לא מיד מעמידים את עמודי הגבולות. ובינתיים, תימשך ותגבר מלחמת החופש. היא תועבר לשטחים שעומדים להיגזר, והנשק העברי יעביר את העמודים אל הנקודות, שסומנו ביד ההיסטוריה העברית ושם יתקעם לעדי-עד.

רק זאת עלינו לזכור: החרב הזאת, שהוצאנוה בדור ההשמדה והגאולה, בל תיאסף לתערה, כל עוד לא עשתה צדק לעם נרדף על צואר ורודף צדק.

כי חרב ה' היא

[1] על-ידי ועדת פיל.