סיכון הסיכוי לשלום
סיכון הסיכוי לשלום
(מעריב, 3.9.1976)
א.
הממשלה ניסתה להפוך את "יום השנה" לחתימת הסכם הביניים (השני) עם מצרים למעין חג. הניסיון לא עלה יפה. אחד השרים, פקפקן שכמוהו, נתן ביטוי לרגשות הרבים, באומרו, כי, לקראת אותו יום אין הוא חש כל נטייה "לחגוג". על פי תחושה בריאה, על אף קלות הדעת המדינית, המופגנת של הממשלה, לא ראה איש בישראל צורך לדגל את מרפסת ביתו, בזוכרו את נסיגתנו הנוספת, ובראותו את אי-קיומם הבולט של תנאי ההסכם על ידי מצרים.
אולם קלות הדעת הרשמית לא רק נמשכת אלא גוברת. נקראנו בימים אלה, לשוב ולקבל, או אפילו ליזום, הסכמי ביניים נוספים. לפיכך, מתוך דאגה לעתיד, לא מתוך התבוססות בפרשיות העבר, יש לשאול מהי משמעותו האמיתית של הסכם כזה. הגדרתו המדויקת, אולי אפשר לומר המדעית, היא: נסיגה בלי שלום. יכול, מי שרוצה, לפאר במליצות שונות הסכמי בינים, אבל אין איש המסוגל, בהבל פיו או במשיכת קולמוסו, לבטל את תוכנם הממשי, לאמור, נסיגה יש, שלום אין.
יש יסוד להניח, כי גם אלה, אשר נתנו יד, אשתקד, לנטישת אבו-רודס ועזיבת המעברים, שאלו את עצמם, אילו נסיגות יכולה ישראל עוד לבצע, מבלי להתקרב, באופן מסוכן ביותר, אל קווי ה-4 ביוני 1967, ובכך לאבד את עצם הסיכוי לשלום? זו, בוודאי, היתה הסיבה, שבגללה תבעו כי הסכם הביניים של אוגוסט 1975 יהיה האחרון נסוגו, וכי הדבר ייקבע באחד מסעיפיו. עלינו לציין, כי מצרים לא דרשה קביעה מפורשת כזו. גם ד"ר קיסינג'ר לא עמד על כך. הפעם, הוא לא היה בבחינת לוחץ אלא "נלחץ". אנחנו דרשנו ממזכיר המדינה של ארצות הברית, כי יפעיל את השפעתו בקהיר ויביא לידי הסכמה בין הצדדים, לפיה ההסכם הבא בין ישראל ובין מצרים יהיה הסכם שלום. במלים אחרות מפורשות, לא עוד הסדרי ביניים, אלא הסדר כולל להשכנת שלום.
כדאי להזכיר, כי במשא ומתן על שביתת הנשק, ברודוס, קרה להיפך, ביחס לאחד מסעיפיו החשובים ביותר. שם ואז, היו אלה הנציגים הערביים שדרשו לקבוע בהסכם, כי קווי שביתת הנשק אינם גבולות, וכי אין ההסכם בא להשפיע על התביעות לגבי שטחי ארץ ישראל. בא יום, אחר מלחמת ששת הימים, ואנחנו הסתמכנו על הסעיף ההוא בהסכמי רודוס, גם אם עד ימי הקיץ של שנת 1967 נאמרו על נושא זה. דברי הבל רבים מפי קנאי "עקרון" החלוקה – דברים, נושאי נזק, אשר למען האינטרס הלאומי, מוטב לא לחזור עליהם.
פרדוכס. סעיף בהסכם, אשר אויבינו הכניסוהו, הננו מסתמכים עליו, מתוך התעייה בדרכי המדיניות של דוברינו. סעיף בהסכם אחר אשר אנחנו תבנו את ניסוחו וקביעתו – מוכנה הממשלה הרגועה לבטלו, שנה אחת בלבד, אחר חתימת ההסכם.
ב.
אפילו ד"ר קיסינג'ר לא דרש את "הרוויזיה" החפוזה הזאת. משלחת הכנסת נפגשה עמו בנובמבר אשתקד. הוא הודיע לנו אז בהדגשה יתרה, כי "המדיניות של צעד אחר צעד (קרי, הסכמי ביניים) הגיעה למעשה לקיצה". באים דוברינו הרשמיים ומכריזים, על סף נובמבר זה, כי הם מוכנים... לשוב ולסגת בלי שלום. קלי הדעת, המושלים בנו, כר לוחצים על אמריקה שהיא תלחץ עלינו, אחר הבחירות לנשיאות ולבתי הקונגרס, לבצע נסיגות נוספות.
אין כמובן, מנוס מלהציג את השאלה, מה יהיה על שארית אמינותה של ממשלת-אי-שמירת-מוצא-פיה? הכל מסכימים, כי אמינותה של ממשלה ודברה הם מן הגורמים החשובים בניהול ענייניה של אומה בימינו. להנחה זו מסכים שר החוץ – דווקא לגבי ענייני פנים. בהגיע תור הדיונים על קדום, אין מר אלון פוסק לתבוע את עלבונה של האמינות הממשלתית. הוא הרחיק לכת והכריז, לפני חודשים מספר, כי למען מעמדה של הממשלה הוא יראה בהימנות מגירושם של המתנחלים על אדמת שומרון, בלשונו הפיוטית בלעז Casus Belli. איך מושג זה, הקשור בהכרזת מלחמה ועשייתה, חל על מקרה של התנחלות יהודית בארץ ישראל – לבלשנותו של שר החוץ פתרונים. אנשים, אשר שפתם השימושית היא פשוטה יותר, הבינו, כי הכוונה לאיום בהתפטרות אם... אמנם, מר אלון הוקיע בשעתו לחץ באיומים כאלה, שבאו מצד אחר, אם המתנחלים יורדו מעל אדמתם. אך ייתכן, כי הוא יכול היה להרשות לעצמו סתירה זו, מאחר שלא התכוון כלל למה שאמר במליצה הלטינית; מכל מקום, גם הדיבור בשפת רומי העתיקה נשאר ריק מתוכן. נותרה, ומוסיפה להדהד, הזעקה המרה על החלשתה של אמינות הממשלה. והיכן מחאתו על שקיעתה המוחלטת של אמינות זו, אם ממשלה אשר הוא מייצגה בחוץ, מתכחשת בן-שנה לדרישתה שלה, כי לא יהיו עוד הסדרי ביניים, אלא יקוים שא ומתן על הסכם שלום?
חשובה היא האמינות. הממשלה ההורסת אותה במו ידיה או פיה, חייבת לתת דעתה למה שייוותר, או לא יישאר, עוד ממנה. אפשר לומר, על פי העובדות והשוואתן, כי לא כיהנה עדיין בישראל ממשלה כה חסרת אמינות. אולם העיקר הוא הסיכוי לשלום. לכן חובה אזרחית היא לשוב ולציין, כי הסכם ביניים פירושו נסיגה בלי שלום, בעוד אויבינו, לרבות, או ביתר דיוק, בראשם סאדאת, מוסיפים להודיע אחר כל נסיגה ישראלית, כי מטרתם הבלתי משתניתה יא הסגת ישראל לקווי רודוס של שנת 1949, או קווי ה-4 ביוני 1967, והקמת מדינה עראפאתית בשומרון, יהודה ועזה. במלים אחרות, הם שואפים להעמידנו בתנאים שבהם עצם קיומה של המדינה היהודי יעמוד בסימן שאלה, ואילו אנחנו נוסיף לחתום על הסכמי ביניים, כלומר להידחק "צעד אחר צעד" לעבר התנאים האלה...
ג.
רק אנשי רק"ח, ואולי עוד חבר או שניים מבין 120 חברי הכנסת, מוכנים, כידוע, לקבל תנאי אי-לוחמה כאלה (השלום, אומר סאדאת, גם אז שעתו עדיין לא תגיע), לא שמענו, ודאי לא מצינו, כי אומה תנהג על פי רצונו של מיעוט קטן כזה, ובניגוד לעמדתו של רוב כה מכריע. אבל להווי ידוע, לא לפי משאלות לב אלא על פי המציאות, כי אין עתה איש, בישראל או באמריקה, היכול להשיג הסכם של אי-לוחמה, או של סיום מצב המלחמה, אם לא יאמץ לעצמו את... "תכנית רק'ח". ומנין אנחנו יודעים את זאת? מפי שואף השלום הערבי המובהק ושמו אנואר סאדאת. הוא, ולא זולתו, הינו המקור.
אולם בתנאים, המוצגים על ידי סאדאת והמתקבלים בישראל רק על ידי עבדי הקרמלין, יש להתבונן גם מזווית ראייה אחרת, בעיקר נוכח התפתחות המאורעות בלבנון. פנים רבות למלחמת אזרחים זו, אחת האכזריות שנרשמו בתקופתנו. אחת התופעות עשירות הלקח בה היא עמדת בריה"מ.
כידוע, בנתה מוסקבה, בזמן האחרון, את מדיניותה באזורנו, במיוחד על התקרבות לסוריה, או על קירבה אליה. במסחר הקומוניסטי החובק זרועות עולם, בנשק (מי יסיר עפר מעיניכם, חברי נעורינו, הסטודנטים הקומוניסטים, אשר בוויכוחינו הליליים יצאו חוצץ נגד הקפיטליסטים, סוחרי הנשק, המביאים למען רווחיהם למלחמות דמים; ראו, כיצד המעצמה הקומוניסטית הגדולה היתה לסוחרת נשק כל-עולמית), כבשה סוריה את אחד המקומות הראשונים. מצרים לא פסקה להתאונן, כי גם אם הוסיפה ברית המועצות לשלוח לה ציוד מלחמי אחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין לא קבלה מצרים מיד הספק "שוחר השלום" את כל התחלופה לאבדותיה במלחמה ההיא; סוריה מעולם לא השמיעה תלונה כזאת. לא היתה לה סיבה להתאונן על יחסו של הקרמלין אליה. מוסקבה עזרה לדמשק לחדש את כל הציוד שהלך לאיבוד בקרבות עם צבא ישראל. בסוריה אפילו חונים מטוסי "מיג 23" אמנם בפיקוד סובייטי ישיר. גם "היועצים" הנודעים נמצאים בסוריה ושותפו במעשים שונים על ידי המודיעין הסורי אחר מלחמת יום הכיפורים. אפשר, אפוא, לדבר בלי היסוס על ברית ממשית, מדינית וצבאית, בין רוסיה הקומוניסטית ובין סוריה הבעת'יסטית.
אף על פי כן, משהגיע לידי התנגשות כלשהי, בין אסאד ובין עראפאת, לא היססה מוסקבה להתייצב מאחורי האחרון. בהודעה מיוחדת ביקרה ברית המועצות את כל אלה, הפוגעים בפלשתינים במלחמתם בלבנון. מאמרי ביקורת נוספים על מדיניותה של דמשק בלבנון פורסמו בעיתונים הסובייטיים המוסמכים לכתוב בשם המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובשם ממשלת ברית המועצות, ומדברים למעשים: סוכני מוסקבה מספקים בדרכים שונות, נשק ותחמושת לכנופיותיו של עראפאת (המסחר הקומוניסטי בנשק מוסיף לפרוח). בעזרת יועצים סובייטיים, כפי שנודע באחרונה, הוקמו ליד ביירות וצור, שני מסלולי תעופה שנועדו לקבלת ציוד מלחמתי בשביל ארגוני המרצחים החולשים על הסביבה.
ד.
לאור, או לאפילת, עובדות אלו, נוכל, בדרך הקל וחומר, להגיע למסקנה, מה היתה עושה מוסקבה, לוּ ביהודה ובשומרון היתה קמה מדינה הקרויה, בז'רגון המבלבל, מדינה פלשתינאית. למען בהירות המחשבה. חובה להזכיר כי, על פי המציאות לו שטחי ארצנו אלה היו מוּצאים משליטתנו הריבונית, אין להם אלטרנטיבה זולת השתלטותם המיידית של ארגוני המרצחים. מה היתה עושה המעצמה הקומוניסטית לו ניתן לה להשתמש בברית הבלתי כתובה, אך המהודקת ביותר בינה לבין עראפאת, קדומי, מוחסיין ודומיהם? נוכח מה שעינינו רואות וידינו רושמות בלבנון, אין עוד ספק ביחס לתשובה לשאלה יסודית זו, הנוגעת לעתידנו. לא היו עוברים ימים רבים, בוודאי לא חדשים, ורוסיה, בהסכמה נלבבת של בעלי בריתה, היתה הופכת את יהודה ושומרון לבסיס מרכזי שלה, על פי מצבו הגיאוגרפי במזרח התיכון. מסלולי תעופה אפשר להקים לא רק בלבנון, או באנגולה אלא גם בשומרון וביהודה. נשק מתוחכם, חדיש היה מוטס כל יום מדרומה של רוסיה לארץ ישראל המערבית, אלי מפתני הבתים, שבהם מתגוררת, ברובה הגדול, האוכלוסייה היהודית. ואז...
יש בתוכנו הרפתקנים, השואלים בהיתממות: אז מה יש? אם יתקיפונו, נצא נגדם, נהדוף אותם וננצחם. קלי הדעת האלה, אפילו אינם חשים על איזה אסון אפשרי הם מדברים. אם יתקיפונו... כאילו יש ספק שהאויב יכין התקפה ויבצעה. הן על כך אנו מוזהרים מראש, לא רק באמנה הפלשתינאית אלא בהצהרותיהם, או הבטחותיהם של שליטי המדינות הערביות ("הפלשתינים, כמובן, יהיו זכאים לתבוע את מלוא זכויותיהם השדודות"). ומשתבוע התקפה כזו, היא תהיה מן האכזריות ביותר שידענו מאז החילונו שבים לארץ אבותינו. מאלפי קנים סובייטיים בעלי טווח של 38-40 קילומטרים, תומטר אש על ערינו ומושבותינו, כלומר על אזרחינו, נשותינו וילדינו, כי רובם ככולם יהיו בטווח של אותה ארטילריה סובייטית שתסופק לפלשתינים. על מספר האבידות בנפש העלול להיגרם לנו בהפגזה המרוכזת, בשעות הראשונות שלה, ייאמר: ליבא לפומא לא גלי. ומה נעשה לאחר אבידות שואתיות כאלו? צבאנו ישוב וייטול את היוזמה, יסתער על האויב ויביס אותו, יהדפו ו... ישחרר את יהודה ושומרון, הוא שחררם ביוני 1967, וישיבם אל תחום שליטתנו, שבו הם נמצאים מאז ועד עתה. יהיה, אפוא, למען עצם קיומנו כאומה, חידוש המצב הקיים – אחר אילו אבידות? יואיל נא כל בר-דעת בתוכנו להציג לעצמו את השאלות האלו וילמד, כי מאז החל האדם לרשום את תולדותיו, עדיין לא ניתן לקרוא פרדוכס-דמים שכזה, או על הפקרת חיים שכזו.
ה.
ודאי, הקמת בסיס סובייטי בעזרת ארגוני המרצחים הקשורים למוסקבה, בתוך ארץ ישראל, בליבו של המזרח התיכון, היא גם סכנה לכל האומות החופשיות. נתבונן בדרום תימן, בסומאלי, בעיראק, בסוריה ובלבנון ונבין מה עלול לקרות למערך האסטרטגי של המערב הדמוקרטי, לו בא עליו האיגוף הסובייטי הנוסף הזה, בתקופה אשר בה התפשטות השליטה הקומוניסטית אינה עוד שאיפה, שיש "לבלום אותה" (ה-Containment המפורסם של קנן), אלא מציאות מתפתחת ביבשות ובארצות שונות. אולי משום כך, אמר לי אחד המדינאים המערביים החשובים כי, ביחס לארגוני המרצחים, הקרויים בלעז PLO הוא מזדהה לחלוטין עם עמדת "הליכוד". אמנם כן, חברי הליכוד, בבקרם בארצות החופש, עושים כמיטב יכולתם כדי להסביר את הסכנה המיוחדת הזאת, המשותפת לנו ולהן גם יחד.
אבל מה עושה הממשלה? במקום להתמיד בהסברה, בכל הזדמנות על שותפות האינטרסים בין ישראל ובין העולם הדמוקרטי במניעת חדירה סובייטית נוספת למזרח התיכון על ידי הקמת מדינה עראפאתית בתוככי ארץ ישראל, היא אינה פוסקת להצהיר על נכונותה לוותר על יהודה ושומרון, ומוסיפה קלות דעת על הרפתקנות, בהכריזה, בניגוד למה שהיא עצמה הדרשה וחתמה, כי נראים לה גם בעתיד הסכמי ביניים, כלומר נסיגות חוזרות בלי שלום.
לאן עלולה להוליך מדיניות כזו מבחינת הסיכוי לשלום? אם נוסיף לסגת בלעדי שלום, הוא, בפשטות, יאבד. לו יהודה ושומרון היו נמסרות לשלטון זר כלשהו – היו הערבים מגיעים למסקנה הטבעית, כי באחד הימים יהיה ביכולתם לנסות להשמיד את מדינת היהודים. היינו שוב נמצאים "במרחק" של כ-14 קילומטרים משפת הים, כמעט כל בתינו בטווח הארטילריה שלהם. בהתקפת פתע, כפי שאמר שר הביטחון, ניתן יהיה לחצות את המדינה לשני חלקים מופרדים. מדוע, בתנאים כאלה, יחשבו על שלום? לשם מה ינהלו משא ומתן על חוזה שלום? מה יניעם לחתום עליו? ברור, כי כל מחשבה על עשיית שלום תהיה מהם והלאה.
בדרך הניתוח הרציונלי, יגיע, כל מי שעיניו פקוחות, למסקנה הבלתי נמנעת, כי מי שמוכן למסור את יהודה, שומרון ועזה לא רק פוגע בביטחון חיינו, אלא גם מסכן את עצם הסיכוי לשלום.
