סיכום
סיכום
המלחמה באירופה נגמרה. אנו יכולים, איפוא, לסכם את הפרשה של מלחמה זו, "ששחררה" מיליונים יהודים מן החיים ולא שחררה את עם ישראל מקללת הפיזור ולא מחרפת השעבוד. והסיכום כמו הפרשה, עגום, עגום מאד. נס, כמובן, שהיטלר נוצח והושמד. לו הוא היה המנצח, היתה מופרת ההבטחה "ולא אעשה בך כלה". עמנו היה נמחה מתחת שמי ה'. נראה, כי ההבטחה הזאת חזקה ממזימותיהם של ילידי השטן, למיניהם, לדורותיהם.
אולם העובדה שהמשמיד הושמד, אינה יכולה להמעיט את היגון, שילוונו כצל עד שאול תחתיה, על אבדנם - בדרך זו! - של אבותינו, ילדינו ואחינו, על הכחדתו, שאין להשיגה לא בשכל ולא בדמיון, של שליש העם. היא גם אינה יכולה לגרוע מן המרירות והזעם, שהצטברו בתהומי לבנו, על הבגידה האיומה שבגדו בנו "האנטי-היטלריסטים" אשר השתלטו על מולדתנו והקיפוה, בכוונת זדון, בחומה בצורה, עת השוחט שחט והחונק חנק. אין זאת, אלא אב אחד, אבי הטומאה והשנאה לטבה הגרמני ולבגידה האנגלית.
אין, איפוא, חלקנו בין המנצחים; ובודאי שאין אנו שמחים. לפנינו שני הדפים הראשונים של ספר הסיכום ולשונם ברורה. האחד נכתב ע"י גרמניה. הוא אדום. רצח, דם. השני נכתב ע"י אנגליה. הוא שחור. בגידה, דכוי. נחברם בנפשנו, כפי שחברום החיים, או המוות. ונדע.
נעבור לדף השלישי. הוא נכתב בידינו. ואם נשווהו לקודמיו, נשמע בקרבנו קול פנימי, שיקרא אלינו: וודוי. הגידו וודוי! אכן, על חטא שחטאנו - שחטאו מנהיגינו, רבנינו, מדינאינו, סופרינו ומורינו על שלא עשו ולא קראו לעשות, על שלא נלחמו ולא קראו להלחם - קטן הוא הדף "שלנו" ועלוב מאד. אין כל יחס בינו לבין הדפים הראשונים. ההיסטוריה שלנו "נעשתה" שוב בידי אחרים ואנו - פרט לימי הפסח בורשה ולשנת תש"ד-תש"ה בציון - החרשנו. כמו תמיד. כמו בכל שנות הגולה. ועוד יותר. הדיספרופורציה בין תפקידנו בתור "נשוא" לבין תפקידנו בתור "נושא" גדולה יותר בימינו, מאשר בימי אבותינו הגולים. כי הקזת דם כזו עוד לא היתה אפילו בקורותינו; ופסיביות כזו היתה רק בגלותנו.
וזוהי הכלימה. כי הרי קרה הדבר חמשים שנה אחרי צאת בשורת הרצל. קרה הדבר על אדמת המולדת, עת חיים עליה שש מאות אלף איש, צעירים, בריאים, בעלי הכרה ובעלי ידים שאינן ריקות... אין ברירה. צריך לומר וידוי.
ועתה נשאלת השאלה, מה הלאה? ספר הסיכום נחתם. הנכתוב בימים הבאים ספר חדש, או היכתב בידי זרים הספר הישן, במהדורה חדשה? מבחינה זו יש לסיום המלחמה באירופה צד חיובי. השתחררנו, סוף סוף, מהדחליל של "המאמץ המלחמתי". כל עריץ ניצל את "הנימוק" הזה כאמצעי סחיטה נגד הטבוחים ונגד אחיהם, שדרשו להצילם; כל כסיל השתמש בפרזה הארורה, כדי להוכיח את "תבונתו הפוליטית" ואת "טירופם" של המתקוממים. כעת - די. פג כוחה של הסחיטה; חוסלה השפעת הפרזה. גרמניה כרעה ונפלה ואנו עומדים עם סיכומנו ביד. מול המציאות ומול השליטים. חמשה מיליון טבוחים. שערים נעולים. חוק הקרקעות, רדיפות אכזריות, חרפת שעבוד, גזרת כלייה, וידינו חפשיות.
יהיה מה שיהיה, אך כתוב נכתוב את הדפים החדשים. כי אחת היא הברירה ואין אחרת. או שתנתן הארץ הזאת, שהיא כולה שלנו, לנחלת עולם לעם עולם, או שנקבר בה - יחד עם השליטים הבוגדים.
