סאן פראנציסקו
סאן-פראנציסקו
דעתנו על ועידת סאן-פראנציסקו היתה שונה מדעתם של האופטימיסטים, והיא שונה כיום מדעת הפסימיסטים הראשונים ציפו, או טענו שציפו, להכרעה הנכספת ונתאכזבו; האחרונים חוגרים שק למתניהם וזועקים בלב מר: אוי, מה קרה לנו, אין עוד בקורת בין-לאומית על השלטון האנגלי בארץ-ישראל. אסון!
לא, אין זה אסון. זוהי הפרכת אשלייה נכון, כי בסאן-פראנציסקו חוסל באופן רשמי חבר הלאומים הישן, אשר בשמו, מבחינה יורידית, שלטה אנגליה בארצנו. נכון, כי החבר החדש לא קיבל את הפקוח היורידי על ה"מנדאטור", הרשאי להחליט, לפי ראות עיניו, אם כדאי לו, או לא כדאי לו, לקבל את האפוטרופסות העליונה, התיאורטית, של העמים. נכון גם, כי נפלה הטענה היורידית של המוסדות הציוניים, לפיה אין לספר הלבן תוקף חוקי, מפני שהוא לא קיבל את אישורו של חבר הלאומים. ואף זה נכון, כי הושמט הבסיס של המנדט והועמדנו, אפילו מבחינת החוק הבין-לאומי (אם כזה קיים), בפני שלטון-יחיד, צבאי-קולוניאלי של אנגליה.
ובכן? לא כלום, רבותי. הושם רק קץ לאחת האשליות, בה השתעשע עמנו במשך 25 שנה. היתה לנו, כאילו, זכות הערעור; היה כאילו "בעל-בית" עליון מעל בעל השררה בארץ-ישראל. אולם, ידוע לכל, כי אך משחק היה הדבר ואחיזת עיניים. שליטי אנגליה הפכו את "חוזה הברית" של חבר הלאומים לפיסת נייר, עוד לפני שהיא נקרעה בידי המיקדו, מוסוליני והיטלר. לא בית דין ישב בג'יניבה ולא צד שווה היינו ב"משפט"; ועדה מחוסרת אונים שמעה דינים וחשבונות, והנאשם היה תמיד הפוסק האחרון ש"צפצף" על ההוראות וההערות. הוא עשה את שלו; אנו דיברנו.
עתה לא יהיה לנו בפני מי לטעון; לא נוכל עוד לרמות את עצמנו. המצב ברור לחלוטין: שלטון צבאי,. שהשתלט בכוח על מולדתנו, וגזלה מאת עמנו. וטוב שנדע זאת. כי ארורה האשלייה; ברוכה הבהירות.
