סאדאת השמי והציונות

 סאדאת השֵמי והציונות

(מעריב,  31.10.1975 – כ"ו בחשון תשל"ו)

א.

כוחה של שיגרת לשון רב הוא. אם בדברנו על האנטי-ציונות של הערבים, אנו מוקיעים אותה כאנטישמיות, אנו מאפשרים להם, מתוך היתממות, לטעון להאשמת שווא. גם הערבים הם שֶמִים. אך הם יכולים להיות אנטי-עצמם? מושג האנטישמיות צמח באירופה. כוונתו היתה לשמש מסווה לשנאת היהודים. מתוך הרגל, מוסיפים הכל להשתמש במושג זה, אפילו הכוונה היא לבטא שנאת ערבים ליהודים, או לציונות. לא ברור באמת, מדוע אין אנו יכולים לדבר במפורש על אנטי-יהודיות, שעה שעשרים מדינות ערביות או "שֶמיות" מנהלות תעמולת ארס נגד מדינת היהודים.

את בלבול המושגים ניצל סאדאת במועדון העיתונות הלאומית אשר בוושינגטון. אני אנטישמי? שאל; הן גם אני שֶמי. אבל מיד לאחר תמיהה מיתממת זו, עבר השליט המצרי להתקפה על היהדות והציונות, או להיפך, הראויה לכל נאצי בימינו. הסיפור על הרדיו אינו חדש. עוד לפני מספר שנים שמעתי אותו מפיו של סאדאת, אם באחד מנאומיו, או ראיונותיו, המרובים. בכל קהיר הוא לא יכול היה, בשנות החמישים הראשונות, להשיג מקלט בגלל שתי סיבות: ראשית, היהודים שלטו בכלכלה המצרית. שנית, הציונות ערכה חרם עליו, משום שהוא נלחם נגד ישראל.

השתלטות היהודים על הכלכלה הגרמנית... סליחה, המצרית – אין צורך להוסיף על מליםא לו, למען יבקע מהן הצליל הנודע משנות השלושים. היד הנסתרת, היהודית, או הציונית, הפועלת במחשכים, בנקמנות נגד חייל מסכן, פטריוטי, אף תופעה זו של דמיון חולני ידועה לנו היטב מקורות תקופתנו. אנשים בוושינגטון תהו ושאלו, מדוע צריך היה סאדאת, המבקש את תמיכתה של אמריקה, לשוב לסורו ולגלות את מסתרי לבו. אין הצדקה לתמיהות הללו. נדהמו אלה המתאהבים, מדי פעם בפעם, באשליה. הם ציירו את סאדאת, בפני עצמם וזולתם. כאיש שלום, כאדם מתון, הדורש טוב לרחוק ולקרוב. בא השֶמי וניפץ את אשלייתם. הוא נשאל לציונות. היא שנוּאת נפשו, משום שהיא תנועת ההתחדשות של העם היהודי. והוא השיב את אשר עם לבו, עם אמיתו הפנימית. הציונות, אמר, הביאה למזרח התיכון, שנאה והרס. הוא יכול היה לשוב ולומר, כי ישראל היא פגיון בליבה של האומה הערבית. אבל אלו אינן אלא גירסאות שונות לביטוייה של אותה שנאבה, של האנטי-יהודיות.

לפני זמן קצר בלבד הובטח לנו, בשמו של סאדאת, כי הוא יפסיק, או, לפחות, ימתן את מלחמתו המדינית נגד ישראל. אך מצרים, כידוע, היתה בין יוזמות ההחלטה המדביקות לציונות את תו הגזענות. השבוע בא שליטה לוושינגטון והוסיף הסבר מהי, לדעתו, מהותה של הציונות "הגזענית". אבל בינתיים, ניתנו לסאדאת התארים של שוחר צדק ורודף שלום. בהיותו מוכתר בהם, בעזרת תרומה רצינית של מדיניותנו הרשמית, מתייצב סאדאת, במלוא כוחו, מאחורי החלטתה הנודעת של הוועדה השלישית של עצרת או"ם.

ואיזהו השלום, שאליו שואף שליטה של מצרים? הוא אמנם "מודה", כי ישראל היא עובדה, אבל גם במועדון העיתונות של בירת ארצות הברית, הוא הביא תכנית שאחד פירושה: ניסיון להעביר עובדה זו מן העולם. ישראל חייבת לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967. בחלקי ארץ ישראל המערבית צריכה לקום מדינה פלשתינית. ירושלים תהיה לעיר בינלאומית. מי שזכרונו לא קהה ימצא בתכנית זו, אמנם, עדיין במידה של הסוואה, תזכורת לחלוקה של נובמבר 1947.

נוכח הצגת דברים כזו, חייבים כל אלה, אשר איפשרו לסאדאת להופיע לפני העם האמריקני כשליט מתון, הרוצה בשלום עם המדינה... הציונית, לפשפש במעשיהם. הם שמו משכנתא כבדה על מערכת ההסברה הישראלית. יהיה צורך לעמול קשות, כדי לתקן בימים יבואו, את אשר עיוותו, באשליה או בהטעיה.

ב.

שעת הכורח היתה גם לשעת כושר. הוויכוח הבינלאומי על הציונות מהותה פרץ ומתנהל כאילו היינו בימי... בזל. מי בעד הציונות? מי נגדה? יש אומרים, כי היא תנועה ושאת ברכה לכל; יש הטוענים, כי זוהי תנועה ריאקציונית, לאומנית וכו'. טוב לציין, כי טענה אחת אינה נשמעת עוד, לאמור, כי הציונות היא אוטופיה... כמה פעמים שעמנו אותה אפילו בימי דורנו, ולא רק בימים שבהם פרסם הרצל את "מדינת היהודים", ואם כך נגזר, מוטב שיהיו שונאים לרעיון שהוגשם, מאשר מלגלגים על שאיפה שלא יצאה אל הפועל.

אבל הוויכוח עצמו על הציונות מתנהל בכל עוזו, כאילו היא היתה בנעוריה, כאילו אך התחלנו לעסוק בשיבת ציון. עובדה אופיינית  זו באה ללמד על חיוניותה של תנועה, מן המופלאות בתולדות אנוש. שיבת ציון... אמנם כן, וזוהי חובתנו הראשונה להסביר לכל – הוא עיקרה של היהדות אשר נטלה, בתמימות מוחלטת, את השם ציונות. במלים אחרות, עם ישראל שב אל מאין בא. והוא עושה כן לא פעם אחת בלבד. פעמים מספר נפרד העם הזה מעל ארצו, אך תמיד שב אליה. איננו יודעים מקרה דומה של שיבה חוזרת, של עם אל מולדתו, בכל ההיסטוריה הכתובה הידועה.

יש לומר במפורש, לסאדאת ולפהמי ולאויבים אחרים, כי התהליך של שיבת ציון לא זו בלבד שלא נסתיים, אלא הוא נמצא בעיצומו. אנו מאמינים, כי זאת הפעם, אחר פרידה, לא של ארבע מאות, ולא של שבעים, אלא של אלף שמונה מאות שנה, שבנו לארצנו לעולמים. אמנם כן, עדיין ישנן תפוצות בגולה; אבל אנחנו, שבי ציון, לא נגלה עוד. נהפוך הוא. מן התפוצות יוסיפו יהודים לשוב ציונה. והחזון הציוני הוא, כי, כפי שהגענו לרוב יהודי בארץ ישראל, כן נזכה לראות את רוב היהודים בארץ ישראל. או אז תבוא שעת הנורמליזציה האמיתית בחיי העם היהודי וביחסים בינו לבין עמים אחרים. מיעוטי אומות החיים בארצות אחרות, הם תופעה שכיחה, מקובלת. אך רוב העם חי, ומן הדין שיחיה, במולדתו. זוהי הציונות. מדינת ישראל היא פרי מאמציהם של ציונים, לסוגיהם, לתקופותיהם. אבל משקמה המדינה היהודית, היא היתה לפי טבע הדברים, למכשיר אדיר בהגשמת הציונות. בימיה גבר לאין שיעור התהליך של שיבת ציון. וגם אם ישנן בתהליך זה נסיגות ההתקדמות המתמדת היא, על אף הכל, המאפיינת אותו. ההתעוררות הלאומית, הציונית, בברית המועצות, תוכיח מסתבר לעיני כל, כי הציונות כאידיאה, גברה על הקומוניזם, כמשטר. חיזיון נפלא הוא. הכוח נסוג מפני הרעיון. חג הוא לכל מי שאוהב את החרות ומאמין באדם. הכל חייבים להתבונן בניצחון הזה של הרוח על החומר. הוא אחד הניצחונות האנושיים גדולים, בוודאי בתקופתנו.

ג.

סאדאת טוען, כי הציונות הביאה שנאה והרס. ואנחנו נוכיח, לא בהצטדקות הלילה, אלא במיתקפת נגד, למען האמת והאדרתה, כי לפני הכל, הציונות היא פרי אהבה. ראינו את עמנו בייסוריו, בהשפלתו (יש גם נאום של סאדאת שבו קרא לשוב ולהעמיד את היהודים במצב של השפלה), בשפיכות דמו, בסבלותיו ואמרנו בלבנו, אנחנו הציונים, כי לא נשלים עוד עם מצב זה. אהבנו את עמנו, אהבנוהו מאוד וגמרנו אומר להבטיח לו, לדורותיו,חיי אנוש הוגנים, תנאי קיום ראויים לבני תרבות. בכוונה הנני בוחר את המלים הפשוטות ביותר, כי הן רק באלו מבטא האדם אהבת אמת. אין להניח, כי היתה אי פעם אהבה עמוקה יותר לעם, סובל, נרדף, מושמץ, מושמד, מכפי שהיתה אהבתם של לוחמי ציון לעם היהודי.

הרס? הציונות באה לתקן עוול, אשר כמוהו לא נודע. מאז התרחקנו מעל אדמתנו, היו מנת חלקנו רדיפות, גירושים, הרג והשמדה. יכולנו להיות עם של מאות מיליונים; מדור לדור לא נותרנו אלא כשארית פליטה. קיללונו כעם חסר מולדת. שוב שיגרת לשון מוטעית, היתה לנו מולדת; היינו קשורים בה בכל הנימים האנושיים האפשריים; אך נעקרנו מעליה. ומשום שגלינו מארצנו, מדינה לא היתה לנו. וכך באו עלינו כל צרותינו, עדי ההשמדה ההמונית. שבנו, אפוא, למולדתנו, כדי לחדש בה עצמאות ממלכתית ולהבטיח לעמנו את כל אמצעי ההגנה אשר, כפי שהסתבר לכל, רק מדינה יהודית יכולה לתיתם לו. הפייטן, אשר בא לתנות את סבלותינו, תיארנו ככפופים ואין לזקוף. ואנחנו, הציונים, החלטנו לשוב ולעשות את בני עמנו לזקופים ואין לכופף. זהו תיקון העוול במשמעותו המיוחדת, אשר כמוה לא נודעה בעמים.

צדק בפשטותו, מהו? הווה אומר, תיקון עוול. אם נשוב להתבונן בכתביהם של הרצל, נורדוי, ז'בוטינסקי, נמצא, כי המניע העיקרי לכל אשר עשו, לעתים בייסורים רבים, היה – הצדק. כל אבות הציונות לזרמיה, האמינו, כי הם עוסקים בתיקון העוול הנורא ביותר, אשר אי פעם נגרם לחבר אנשים הקרוי אומה. הכרה זו מצמיחה כנפיים, נותנת, או מחדשת כוחות נפשיים אדירים להמשיך במפעל, עדי הגשמתו. ענייננו צודק; אין צודק ממנו. הכרה זו היתה מנת חלקם של כל הציונים. כזאת היא גם בימים אלה, בזוכרנו את אשר היה לעמנו לפני שיבת ציון, לפני המלחמה על שחרור האומה, לפני ניצחון ההגשמה.

לעומת זאת, רוצים אויבינו, ובתוכם או בראשם, סאדאת, לחדש את העוול. הם שואפים בעזרת לחץ מוזמן, צעד אחר צעד, לקרבנו אל מצב שבו קיומנו יועמד בסכנה. לכן, הם טוענים, כי הציונות הביאה שנאה והרס וכמוה כגזענות ואפליה גזעית. ומשם כך הם תובעים נסיגה טוטלית, הקמת מדינה פלשתינית, בינאום ירושלים. אמנם כן, הם היו רוצים לראות בחידוש העוול, שתוקן במאמצים עליונים, בשארית כוחנו הלאומי. וחידוש עוול מהו? הווה אומר, הרשע בסדומיותו. כל אדם, הראוי לשם זה, חייב להתנגד לחידוש עוול שתוקן. אנו יכולים, בימים אלה, לפנות אל טובי בני האדם ולהסביר להם, בעקבות הפרובוקציה המועילה של אויבינו ותומכיהם, את תוכנה של הציונות, בגדולתה וצדקתה מצד אחד, ואת רשעותם של אלה המנסים לבטל את אשר השיגה בקורבנות לאין שיעור.

ד.

יש עוד גורם במערכת ההסברה הציונית, אשר יש להעלותו על נס, ולא להורידו עוד ממנו. כוונתי לעובדה כי תנועת השחרור של העם היהודי, הידועה בשם ציונות, הגיעה, בשלב מסוים בתולדותיה, למלחמת שחרור לאומית, במלוא משמעות המושג, הידוע לעם האמריקני מניסיונו שלו. אמנם בעניין זה חטאו מנהיגים ציוניים רבים לא רק לאמת אלא גם לאינטרס הלאומי. מאז קום המדינה נקראת בפיהם מלחמת ההדיפה נגד התוקפנים הערביים מלחמת שחרור. היה זה טשטוש מושגים היסטוריים. הערבים לא שלטו בנו בארץ-ישראל. המלחמה בהם לא יכלה, אפוא, "לשחרר" אותנו משלטונם. הם תקפונו, כדי למנוע מאתנו את חידוש עצמאותנו,לאחר ששחררנו את עצמנו מעולו של השלטון הבריטי. שמות רבים מתאימים למערכה כזו, כגון: מלחמת מגן, או מלחמת הדיפה, או גם מלחמת עצמאות, לאמור קיימנו את עצמאותנו המחודשת, בבוא האויבים בארץ ישראל ומחוצה לה להחניקה.

מלחת שחרור מתנהלת נגד שלטון נוכרי. אם זרים מושלים בך, ואתה מתקומם להם ופורק את עוּלם, הרי ניהלת מלחמת שחרור. כל מי שלמד, ולו פרק אחד בהיסטוריה, יודע את נכונות הדברים האלה. ואין לך מעשה, שבו מתגאה עם יותר, מאשר במעשה של שחרור עצמי.

נתבונן בקדושה אשר הצרפתים נותנים לתנועת ההתנגדות שלהם, אף על פי שאלמלא המחץ של בעלי הברית ממערב וממזרח, לא היה כלל לאל ידם לגרש את הגרמנים מארצם – ונדע.

אנחנו, בארץ ישראל, שחררנו את עצמנו מעול השלטון הבריטי. היתה זו מלחמת שחרור של מעטים נגד הרבים, מן המפורסמות בתקופתנו. כל העמים התבוננו בה במשך שנים, למדו ממנו גם מוסר השכל וגם קל וחומר. הבריטים עצמם, ובייחוד צ'רצ'יל,, הביעו לעתים התפעלותם מגבורתם של הלוחמים היהודים. אבל במשך שנות דור עשתה "ההסברה" הרשמית כל מה שניתן בידה כדי לטשטש את העובדות הללו. התוצאה הבלתי נמנעת היתה, כי בעולם נתקבל רושם, כי לערבים היתה ארץ ובאו היהודים ולקחוה מהם. העובדה, כי למלחמה בינינו ובין הערבים קראנו "מלחמת שחרור" לא יכלה כלל לשנות את פירושה זה; להיפך, היא חיזקה אותו. היתה מלחמה יהודית-ערבית, או אפילו ערבית-יהודית ויד היהודים היתה על העליונה. זה כל מה שסופר לעמים, גם בשם מדינת ישראל. באו אויבינו ואמרו: הנה כי כן, הקולוניאליסטים הקימו את ישראל.

עד היום סובלת ישראל מהאשמה זו בתוך העולם השלישי ומעבר לו. היחס אלינו היה שונה לגמרי, לו היינו מספרים להם, על פי האמת, כי מדינתנו קמה תוך מלחמה נגד הקולוניאליסטים, כי מלחמת שחרור לאומית התחוללה בארץ זו וכי אנחנו, היהודים, שחררנו את הארץ הזאת משלטון נוכרי. אין לך חסר רב יותר מזה, בכל מערכת ההסברה הישראלית. במחדל זה חטאו נציגינו הרשמיים מאז קמה מדינתנו עד היום הזה.

אולי ההחלטה שנתקבלה בוועדה השלישית של העצרת, ודבריו הנלווים של סאדאת בוושינגטון, יעוררו את אנשי המחדל לשנות מדרכם. אמנם רב הוא האיחור, אבל עדיין יכולים אנו, במתקפת-נגד הסברתית, להוכיח, כי מלחמת שחרור לאומית הביאה במישרין לחידוש עצמאותנו בארץ ישראל. כך תורם קרנו של עמנו ושל תנועת השחרור שלו, הציונות. ותיוודע בגויים גדולתה ההיסטורית, צדקתה המוסרית.