נשק החופש
נשק החופש
אחרי מרחץ הדמים, ששלטון הדמים הבריטי ערך להמוני תל- אביב, כתבנו בהוצאתנו זו:
"הננו מבטיחים לדיוויזיה השישית ולמשטרה הבריטית, כי לא בכל יום מצפים להם נצחונות כאלה מתחת לשמי התכלת של ארצנו. כוחות השעבוד הבריטיים ייתקלו בעתיד לא בהמון סוער, בלתי- מאורגן ובלתי-מזויין; הם עוד ייפגשו עם צבא עברי, צבא מחתרת מאורגן, היודע לא רק להיפצע אלא גם להכות, היודע לא רק ליפול בגבורה, כי אם גם להפיל חללים בקרב שליחי ההשמדה. מיקלע ייתקל במיקלע; טומי-גן בטומי-גן; רובה מכודן ברובה מכודן. ואף- על-פי שלדיוויזיות הבריטיות יש יותר מקלעים וטומיגנים ורובים, מאשר ללוחמי החופש העברים, הרי למוד תלמדנה את ההבדל בין נשק מדכא לבין נשק משחרר".
את ההבטחה הזאת מלאנו ביום כ"ד טבת דנא בפיקודם של מפקדי הארגון הצבאי הלאומי יצאו יחידות קרב של אצ"ל ולח"י להתקפה ישירה על מוסדות הדכוי הבריטיים. החיילים העברים נתקלו במחנות מגודרים, מבוצרים ושמורים מכל עבר. במגרש הרוסים בירושלים שוכנו לשם הגנה על מרכז הבולשת, מאות חיילים של הדיוויזיה המוטסת; משמרות של עשרות שוטרים בריטיים הופקדו בכל פינות הבנין ובכל מעברי הרחובות הסמוכים; גם פלוגות מזויינות של כושים מסכנים המשלמים, לצערנו, בדמם, שנועד להישפך במקום "הדם הכחול" של אדוניהם, הועמדו ליד מרכז העצבים של הדכוי והרשע. ואף-על-פי-כן לא עמד כל הכוח הזה בפני הסתערותו של חייל המחתרת העברי. יחידות הדיוויזיה השישית, שהראו בארצנו את גבורתן בעמדן מול פני ילדים, נשים וזקנים, שותקו לחלוטין ע"י האש המחפה של מכונות היריה העבריות; המשמרות הקדמיים, "הלבנים" והשחורים פוזרו לכל עבר; הדרך לחדירה נסללה בדם, באש ובתמרות עשן; המטרה, שהוצגה למתקיפים, הושגה במלואה. כך היה בירושלים; כך ביפו; וכך במגרשי התערוכה בתל-אביב.
לא לשם התפארות הננו מזכירים את העובדות הללו. חלילה לנו מלהתפאר. כל מה שעשינו, מתוך הרגשת חובה עשינו; כל מה שנעשה בעתיד, נעשה מתוך הכרה שמטרתנו איננה הריסת בנינים, או הריגת אנשים, - כי אם הבאת גאולה, הבטחת החיים, החופש והבנין לעמנו המושמד והמנושל. כל עוד יום הפדות לא בא, לא נאמר "דיינו". ולא תהא, על אף הישגינו והצלחותינו, שמחה בלבנו הפצוע; כי רק למענו, למען היום הגדול, שבו תזרח שמש החופש מעל ארצנו השדודה, הננו חיים ונופלים.
אם אנו, בכל זאת, מציינים, שכוחות קטנים ביחס של חיילים. עברים התייצבו מול כוחות דכוי בריטיים, חזקים מהם פי עשרה, או פי עשרים; אם אנו מדגישים, כי גם בזמן הזה, כמו בימים ההם, עמדו מעטים מול רבים, עמדו ויכלו להם - הרי כוונתנו להסביר לישוב ולנוער העברי את הסיבות שגרמו לתופעה המפליאה.
שתים הן הסיבות הללו. ראשית - וזוהי הסיבה המכרעת - הרגשת הצדק של הלוחמים העברים. אכן, בצאתם לקרב ולמוות, ידעו בחורינו, כי שליחיו של צדק-עולם המה; כי למענו כדאי לעזוב את הבית החם ולחשוף את החזה מול העופרת הקרה של כדורי האויב. הודות להרגשה זו, עמדו יחידים במקום שלא היו עומדים עשרות; הודות לה עמדו קבוצות, במקום שלא עומדות פלוגות.
אך מלבד הנשק הזה - הנשק שבלב - היה להם גם נשק אחר, הנשק שביד. וזוהי הסיבה השניה, שהביאה לכך, כי הם חדרו לאן ש"אי-אפשר" לחדור; כי אמנם גם מעורקיהם ניגר דם, אך לא דם טבוחים היה זה, אלא דם לוחמים המפילים חללים בשונא; דם המרד הקדוש, דם גואל.
זאת היא, איפוא, התורה שנשנן לעצמנו לבנינו ולבני בנינו: כוח בלי צדק - סופו לרדת לטמיון; צדק בלי כוח - קיצו מאידנק. רק צדק משולב בכוח מופעל - ולו אף מעט כוח - תכליתו נצחון ופריו חופש ודרור. כך מלמדת ההיסטוריה. זאת למדנו בימים האחרונים בירושלים. תל-אביב ויפו. זאת נלמד, בימים הבאים, בכל ערי ציון, הריה ועמקיה.
