נשיא המדינה ובחירתו

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ד תשרי התשכ"ג, 12 באוקטובר 1962
מתוך:
2
נושאים:
אישים - דוד בן-גוריון. ממשל - דמוקרטיה, הפרדת רשויות, כנסת. משפט - הצעות חוק
בגין מתייחס להצעת חוק להגביל את הנשיא לשתי כהונות, בגין טוען שהחוק חשוב יותר בנוגע לראשות ממשלה, משום שסמכויותיו של הנשיא אינן כה מרכזיות. בגין טוען שסיעת החרות לא תתמוך בנשיא בן צבי בשל תמיכתו הפוליטית בעודו מכהן במפלגת השלטון.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

לסיעת תנועת החרות בכנסת לא תהיה סבה להתנגד להצעת חוק, משתוגש, לפיה נשיא מדינתנו לא יוכל עוד להיבחר ליותר מאשר שתי תקופות כהונה רצופות. אבל הכנות כלפי אזרחי המדינה מחייבת לציין, כי אין אנו יכולים לראות בכך ענין בעל חשיבות ממלכתית מיוחדת. סמכותו של הנשיא היא הנותנת. לפני י״ג בשנים נקבעה סמכות זו, המוצאת את בטוייה המקובץ בסעיף 6 לחוק המעבר לאמור: ״נשיא המדינה יחתום על אמנות עם מדינות רות שאושרו על ידי הכנסת, ימנה על פי המלצת השר המוסמך את הנציגים הדיפלומטיים של המדינה, יקבל נציגים דיפלומטיים של מדינות זרות אשר שוגרו לישראל, ויקיים מינויי קונסולים של מדינות זרות; וכן נתונה לו סמכות לחון עבריינים ולהפחית ענשים״. בסעיף 9 לאותו חוק נקבע תפקידו של הנשיא בתהליך הרכבת ממשלה, שלא תיכון אלא לאחר שהכנסת הביעה אמון. ״לאחר התייעצויות עם נציגי סיעות בכנסת נאמר בסעיף זה הפתוח לפירושים רבים יטיל נשיא המדינה על אחד מחברי הכנסת את התפקיד להרכיב ממשלה״. וזה הכל. לסמכות כזו, או ביתר דיוק, לריקונה מכל תכן מעשי, אין אח ומשל בשום ריפובליקה של ימינו. כדי להבין את הדבר, אין צרך, אף אסור, להשוות את החוק היסודי שלנו עם החוקה של הפידרציה הצפון־אמריקאית, בה נקבע, בסעיפה השני, כי ״השלטון המבצע יהיה נתון בידי נשיא ארצות הברית של אמריקה״. כמו כן אין לערוך גזירה שווה עם הקונסטיטוציה של הריפובליקה הצרפתית החמשית, שהעניקה לנשיאה מעמד של ״בורר״. דברים שונים במהותם, אין הקיש מהם שום מסקנא בגלל דמוי צורתם. זו תורת ההגיון בפשטותה. נשיאים ורוח - הרוח (של החוק המגדיר את סמכותם) קובעת, ולא תוארם המשותף. ההשוואה, ממנה ניתן ללמוד, היא בין סמכותו של נשיא הריפובליקה הישראלית לבין זו של נשיא הריפובליקה הצרפתית, השלישית והרביעית. גם בהן היה השלטון המבצע נתון בידי ממשלה הזקוקה, כדי לכהן, לאמונו של הפרלמנט. תפקידיו של נשיא הריפובליקות הללו היו, מעיקרם, ייצוגיים. אבל גם בצרפת, שבין 1870 ועד 1940, ובין 1944 עד 1958 היו לנשיא סמכויות הרבה יותר נרחבות מאלו, שניתנו לנשיאה של מדינת ישראל. זכורני, כי בין הקמת המדינה לבין בחירת נשיאה הראשון, אמר ד״ר ווייצמן, כי הוא מרגיש, שיש לאל ידו לעשות יותר ״מנשיא צרפתי״. אבל הרגשתו לא עמדה לו. הסמכות, שניתנה לו, כנשיאה העתיד של המדינה, ולכל נשיא שיבא אחריו, היתה פחותה מזו אף של נשיא צרפתי, במובן המקובל בימים ההם. גישה זו לא היתה מקרית. בחר בה מנהיגה של מפא״י, שלא רצה בשום הגבלות, חוקתיות ומציאותיות, על השלטון המבצע. הוא שאף, אף הטיף, לוולגריזציה מוחלטת של המושג דימוקרטיה ייצוגית. הוא לא רצה בחוקה, לא באופוזיציה פרלמנטרית (כך אמר במפורש בימי מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת) ואף לא בסמכות מעשית כלשהי בידי הנשיא. ראש מפא״י חפץ, בניגוד למושג האמיתי של שלטון עם, החייב להיות מרוסן, למען יהיה מאוזן, בידים חפשיות לחלוטין למי שיש לו הידים הכבולות של תומכיו. חובה לציין, למען הלקח לימים יבואו, כי בימי ראשית סמכו ידיהם על שיטת הוולגריזציה הזאת, לפחות מבחינת סמכותו של הנשיא, לא רק כל אנשי מפא״י אלא גם כל הסיעות ש¬המתינו במסדרון הקואליציוני. לא כן האופוזיציה, שקמה לישראל, על אף התנגדותו העקרונית המוצהרת לעצם המוסד הזה, מצד מנהיגה של מפא״י, ביום התכנס בית הנבחרים הראשון של האומה. סיעת תנועת החדות היתה היחידה בכל הסיעות הפרלמנטריות שהיפנתה את תשומת לבת של האסיפה המכוננת להגבלתה החמורה, חסרת התקדים, של סמכות הנשיא. ידענו, מי ייבחר לכהונה רמה זו. ולא סוד הוא, מה היה יחסנו לאיש, מחמת מדיניותו במשך שנות דור. אבל הענין לא היה אישי אלא ממלכתי. ולא במקרה ההוא בלבד הוכיחו תלמידיו של זאב ז׳בוטינסקי, כי הם משכילים להתגבר על רגש של חוסר אהדה ליחיד, אם עומד מולו, או ניצב מעליו, ענין לאומי וממלכתי. כלל נקוט הוא בידיהם; כי כך למדו, משחר נעוריהם ולכל ימי חייהם, באולפנו המדיני של מורם ורבם. בין השאר תבענו, לפני י״ג שנים, כי לנשיא המדינה תנתן זכות עיכוב חד פעמית וויטו סוספנסיבי בלעז, כדי שיוכל להניע את בית המחוקקים היחיד, הקיים בישראל, לשוב ולדון בחוק עדי קבלתו הסופית על פי רצון הרוב. בשנה החולפת העלה את הרעיון הזה, וחייבו, אחד מראשי מפא״י, הלא הוא מר פנחס לבון. במרוצת השנים תבע יעקב מרידור מעל במת הכנסת, לא פעם אחת בלבד, כי הנשיא יוכר כמפקדם העליון של כוחותינו המזויינים. אין תביעה טבעית יותר. הריני משמיע אתגר באזני כל יריבינו הנכבדים, דורשי חידוש כהונתו של הנשיא דהיום, כי יביאו לפנינו את שמה של מדינה דמוקרטית אחת בעולם בה ראשה אינו גם ראש כוחותיה המזויינים. אבל ראש הממשלה דחה את ההצעה. הזאת מניה וביה. הוא טען, כי אין תכליתה. אלא לפגוע... בשר הבטחון דהיום. אופייני מאד. לעומתו העיר פעם בכנסת שר המשפטים לשעבר, מר פנחס רוזן, כי אם יש סיעה הזכאית לטעון נגד חוסר סמכויות הממשיות של נשיא המדינה, הרי זוהי סיעתה של תנועת החרות, באשר היא היחידה שהתריעה נגד הגבלתן עוד בכנסת הראשונה. יפה דרש. אלו הן הסבות, שבגללן אין אנחנו יכולים להגיב במידה כלשהי של התרגשות, על ההצעה להגביל, אם למעשה ואם בחוק, את זמן כהונתו של נשיא המדינה. יוזמי ההצעה, וכן מתנגדיה, מסתמכים, לצרך ההנמקה ההלכתית או המעשית, על התקדים האמריקאי. בימי כהונתו השניה של מר טרומן כנשיא ארצות הברית קבל הקונגרס תיקון לחוקה, לפיו לא יוכל עוד הנשיא, כפי שהאמריקאים אומרים בלשונם הפשטנית, לרשת את עצמו; אך הכלל המגביל לא יחול על הנשיא, אשר בימיו נתקבל החוק. כאמור, זוהי השוואה אשר הכל יש בה זולת דבר אחד פעוט: יסוד. אמנם כן, בתי המחוקקים של ארצות הברית אישרו את השנוי החשוב בחוקתן. הם עשו זאת, אגב על פי ייזמת האופוזיציה הריפובליקנית דאז, לא בגלל מר טרומן או נגדו אלא מחמת חשש, שהתעורר בלבם בתקופת פרנקלין דלנו רוזוולט, הנשיא ההוא, נבחר, לא שלש פעמים, כפי שכתב עתונאי מוכשר, אלא ארבע פעמים רצופות, אף אם לא כיהן אלא שתים עשרה שנה ומעלה, כי זמן קצר לאחר בחירתו הרביעית הלך בדרך כל בשר. הבחירה הזאת, החוזרת והנשנית, היתה כמובן, דימוקרטית לחלוטין. אבל במדינה, בה, לצד סמכות ממשית, פועלים גם, הלכה למעשה, כללי ריסון ואיזון, דוחים וולגריזציה של מושגי יסוד. האמריקאים ראו, כי, על אף נסיונם בעבר, יש ואחד האזרחים שלהם יכול להיבחר לנשיא רב הסמכות השלטונית לשש עשרה שנים תמימות, או ליותר, ואף לכהן בהן, אם משמים לא יתערבו. בזכרם את ג׳פרסון ואת תורתו ואת אזהרותיו, הם נבהלו מפני אפשרות כזו שפסקה להיות כפי שהיתה במשך דורות מספר, תיאורטית בלבד. לא יבחר, איפוא, נשיא אלא לשתי תקופות כהונה בזו אחר זו, או לשמונה שנים רצופות לכל היותר. כך אמרו וחוקקו. אם על ישראל ללמוד מן התקדים האמריקאי, הם היו צריכים להגביל לא את זמן כהונתו של נשיאם, שאין לו אלא מה שניתן לו על פי הסעיף שנים של חוק המעבר; ההגבלה היתה צריכה לחול על ראש ממשלה בישראל, כי הוא, ולא הנשיא, עומד בראש הרשות המבצעת, הנושאת באחריות משותפת בפני הכנסת. כיצד מגבילין? הענין אינו מסובך כלל. אפשר לקבוע בחוק יסוד: הממשלה (אשר לא נתקבל עדיין), כי שום אזרח לא יוכל להיות ראשה אלא לשתי תקופות כהונה של הכנסת, בזו אחר זו, לכל היותר. יתכן, כי דווקא אצלנו היתה להגבלה מעין זו חשיבות ממלכתית וחנוכית רבה. העם הזה, אם חפץ חיים הוא, צריך להתחיל, אחר תקופת זמן. ממושכת, להתרגל לרעיון, הפשוט בטיבו הגואל, כי ממשלה כן ראשה באים והולכים והעם חי ומדינתו קיימת והוא אף היא מתפתחים ומתקדמים לקראת עתיד טוב מן העבר. החדרת הרעיון הזה דרושה לה לישראל במיוחד מאחר ולא היו לה אלא שני ראשי ממשלה ואחד מהם, המכהן הרבה יותר זמן מעמיתו, החל לטעון לאיזו ״אחריות עליונה״ משלו, שלא היתה ולא נבראה לא על פי האות הכתובה של החוק ולא לפי רוחו. חוק בל יעבור הוא, כי עוד לא נולד האדם, אשר, מבחינת תפקידו המדיני, אי אפשר למלא את מקומו. בלעדי כלל זה, והאמונה הבלתי מעורערת בו, אין תכן לדימוקרטיה ואין עתיד לעם הרוצה להחזיק בה. אבל אפילו במדינה, שמהותה היא הטוטאליטאריות, אפשר לראות כי אמת מוכחת היא. הוכיח אותה, אולי יותר מכל אדם אחר בימינו, ניקיטה סרגייביץ׳ כרושצ׳וב. וד״ל. עלי לציין, שאינני בא היום להציע הגבלת זמן חוקית של תקופת כהונתו של ראש ממשלה במדינתנו. אני דן ברעיון הזה אך להלכה, למען הבהרת סוגית ההגבלה עצמה. יש לשער, כי לו מישהו היה עובר מעיון להלכה לדיון בהצעה, היו ממטירים על ראשו שאלות רבות. אם ראש ממשלה כך, מדוע לא כל השרים ? ואם חבר ממשלה כך, משום מה לא תחול ההגבלה גם על חברי הכנסת ? אם כן, אין לדבר סוף. מענין שבארצות הברית לא הוצגו שאלות כאלו; ואולי נשאלו, אך ניתרצו בנוסח החוק. זמן כהונתו של הנשיא הוגבל; לא כן של סגן הנשיא, שאין לו סמכות זולת ייצוגית, וכן ישיבה בראש הסינט. סינטורים וחברי בית הנציגים יש והם משרתים בתפקידיהם עשרות בשנים; עובדא זו לא עוררה עדיין איש לתבוע הגבלה חוקית של תקופת כהונתם. אם ללמוד מארץ אחרת, יש להסיק, כי לא רק למהות ההגבלה הגיון ממלכתי משלה אלא גם לצמצומה, לייחודה. אפשר להציג גם שאלה אחרת. אם יש אדם, אשר בתקופת כהונתו האחת והשניה הוכיח, כי הוא מוכשר למלא את תפקידו, מדוע לא לתת לעם לשוב ולבחור בו? שאלה לא בטלה היא. העם האמריקאי השיב עליה ב¬נוסח יהודי, כלומר בשאלה נגדית. מה עדיף? הוא הגיע למסקנא, כי מעל לכל חשובה לו הבטחת חרותו הפנימית. שלטון ממושך בו בעצמו הסכנה. ועם בן חורין תמיד ימצא את נציגו המתאים. וודאי, הבוחרים יכולים גם לטעות, האמריקאים עד היום מתביישים בתקופתו של אחד מנשיאיהם וקולידג׳ שמו. אבל בדרך כלל ״יתברר״ האיש הנכון תוך המאבק הציבורי, המתמיד, הגלוי בין המועמדים השונים. זוהי אמונת היסוד בשלטון העם, על ידיו ולמענו, אשר בלעדיה אין אלא החזקה אלימה או חזקה של מונוקרטיה, לסוגיה ולתקופותיה. אלמלא הדאגה הפנימית, והתיקון החוקי הנובע ממנה, יש יסוד להניח, כי מר אייזנהאור הריפובליקני היה נבחר בשלישית לנשיא ארצות הברית אם הוא היה נשיא טוב, או רע, - משפט פומבי זה מוטב להשאיר לאזרחי ארצו. קודמו, מר טרומן, קרא לו ״העצלן בנשיאים״, בעוד מר אייזנהאור קורא לנשיא ארצו דהיום בשם ״נער״ ולכל ממשלתו בשם ממשלת הבלופים. (אצלנו, בגלל סבות מובנות, אי אפשר להחיל את הכנוי של אייזנהאור על ראש הממשלה; אבל התיאור הכולל שלו יכול לעורר מחשבה) תהיה ההערכה הפולמוסית, החריפה, אשר תהיה, אין להכחיש, כי מר אייזנהאור היה נשיא פופולארי. היה לו סיכוי לשוב ולהיבחר. אך אחרי שמונה שנות שרות בבית הלבן היה מוכרח ללכת. וכך יהיה עם מר קנדי, אם יבחר גם בשנת 1964. עצלן או נמרץ, זקן או צעיר, מוגבל או מוכשר, אין נותנים בידו שלטון מבצע ממושך. זוהי קנאת החרות הברוכה. אבל מה לערובות חוקתיות אלו ולהגבלת תקופות כהונתו של נשיא מדינת ישראל? שאלה מסכמה זו מוצגת, כדי לשים דגש בהודעה של סיעת תנועת החרות בשאלת בחירת הנשיא, בעוד שלשה שבועות בקירוב. בידענו את העובדות לאשורן, לא רצינו, בניגוד להן, להסתתר מאחורי הנוסחה הקרויה עקרונית של התנגדות לתקופת כהונה שלישית של מי שעומד להיבחר. אחרי דיון החלטנו, ולאחר ההחלטה הודענו, כי ״סיעת תנועת החרות לא תצביע בעד מועמדותו של מר יצחק בן צבי לכהונת נשיא המדינה״. קול ישראל, אולי בלי כוונה, שינה במקצת מתכנה הפשוט של הודעה זו ושידר, כי הסיעה האמורה לא תצביע בעד המועמד הנכבד לתקופת כהונה נוספת. אבל. התוספת, שהיתה עלולה לעורר אי-הבנה, היתה מיותרת לחלוטין. הודענו בתכלית הקיצור את אשר הבאתי לעיל. בבואי להסביר היום את נימוקי התנגדותנו, חובה עלי, כמובן, לכתוב בכנות, אך גם מתוך הגבלות מסויימות, שאטיל על עטי מרצונו החפשי של המחזיק בו. המועמד, המוצע על ידי הרוב הקואליציוני בכנסת הוא נשיא המדינה. גם ביום התייצבו להיבחרות יוסיף להחזיק בכהונתו. כך קובע החוק, המחייב, בדרך כלל, לבחור בנשיא זמן מסויים לפני תום תקופת הכהונה של קודמו, או של עצמו. ואנחנו תמיד נתייחס לנושא הכהונה הרמה הזאת בכל הכבוד הממלכתי הראוי לה. אין זאת אומרת, כי, אם נשיא המדינה לא ינהג כהילכת מעמדו הרם, לא נגיב על סטייה מעין זו. עמנו מעולם לא קבל, ומדינה זו לא אימצה לעצמה, את הכלל האנגלי, לפיו אין המלך יכול לעשות הרע. אזרחים בני חורין, או אלה שהם שלחום, זכאים וחייבים להגיב, בשעת הצרך, גם מחמת מעשהו, או מחדלו, של נשיא המדינה. וכך עשינו. לאחר הבחירות לכנסת השלישית מהן יצאה סיעת תנועת החרות כסיעה השניה בכנסת הזמיננו הנשיא להתיעצות עמו, הקבועה בחוק המעבר, אחרי כל שאר הסיעות, זולת מק״י ונבחרי הערבים והדרוזים. זה היה צעד שתכליתו היעוצה היתה לפגוע בתנועת החרות, אך הוא פגע במעמדו, החייב להיות על-מפלגתי, של נשיא המדינה. בדיעבד ניתן הסבר מלשכת הנשיא, לפיו יש תחילה להתייעץ עם נציגי הסיעות, שהיו בקואליציה הממשלתית היוצאת, ורק לאחר מכן לבא בדברים עם האופוזיציה. ההסבר היה קלוש, כפי שהיה רחוק מן המציאות. בכנסת השניה היתה מפ״ם באופוזיציה. אמנם היא התפלגה ובבחירות לכנסת השלישית התייצבו אחדות העבודה לחוד והשומר הצעיר, שהוסיף לשאת את שם מפלגת הפועלים המאוחדת, לחוד. אבל אף אחת מהן עדיין לא היתה בקואליציה. והן הוזמנו לפני סיעתנו, בעוד אחת מנתה עשרה והשניה תשעה חברי כנסת, ואילו סיעתנו קבלה בבחירות ההן חמשה עשר מנדטים. ברור היה לנו, כי מי שנתן את העצה הרעה לנשיא, אמר בלבו: הבה ונוכיח גם בדרך זו, כי, הבחירות בחירות, אבל הנוסחא (בה היום אנשי מפא״י עצמם מתביישים) שרירה וקיימת. תכנה של הנוסחא החלולית ההיא ידוע; אין צרך לחזור עליה. על כך הגבנו בכבוד ובחריפות הדרושים. הודענו לכבוד הנשיא, שהזמיננו אחרי ארבע סיעות קטנות מסיעתנו, כי, לצערנו, לא נוכל להיענות להזמנתו זו. ולא באנו להתייעצות. היתה זו הפעם היחידה שכך נהגנו, או שסיעה פרלמנטרית כלשהי מיאנה להשתתף בסיבוב ההתיעצויות טרם הרכבת ממשלה. שמחנו מאד לראות, כי תגובתנו הצודקת נשאה פרי. בכנות הסברנוה לכבוד הנשיא. ותתם הפרשה.