נראה את החזית בשלמותה

קול ציון הלוחמת

נראה את החזית בשלמותה

צבא השחרור מתייצב דום לזכר החללים העברים, שנפלו אמש בחיפה מידי המרצחים הבריטיים. הדם הזה, שנשפך על הזכות של אחים גולים לחזור למולדתם, יהיה - כדם הגבורים הלוחמים - למלט, שיאחד וילכד את העם באשר הוא שם ויעמידהו כחומה חיה מאחורי חזית המלחמה. הדם הזה, הטהור והקדוש, לא יישכח ולא ייסלח למשמידים הבריטיים. הוא יצטרף לחשבון הדמים האין-סופי שנכתב, בידי גוזלי מולדתנו, בין עם ישראל לבין משעבדיו האכזריים. על ראשם הוא יחול; מהם ייתבע - חי האלקים!

aaa

עד הלום הגענו. לנגד עינינו חזר ליל הבלהות הבלתי נשכח, שבו גורשו מעפילי "אטלנטיק" ו"סלבדור" - גירוש, שקבע את גורלם של מאות אלפים יהודים. באשר הוא חסם בפניהם את דרך ההצלה היחידה, והוכיח להיטלר כי בהשמידו את היהדות האירופית, את רצונה של בריטניה ואת שליחותה הוא עושה. כאז, כן עתה, עומדת לנגד המרצחים הבריטיים אותה המטרה: השמדת העם העברי, השמדת העם התובע את הבעלות על הארץ שהם גמרו אומר לגזול לעצמם: כאז, כן עתה, משתמשים הפושעים הבריטיים באותם האמצעים הברבריים. שוב ירדו מהלומות בקתות רובים על גבם של מעפילים; שוב נסחבו בשערותיהם אנשים, נשים וטף; שוב נפצעו עד זוב דם; שוב נזרקו לתוך בתי כלא צפים; שוב נשלחו, כעבדים בתוך מכלאות, לארץ גזירה; שוב נידונו להיות אסירים בארץ נכר. והיד הפושעת, של בריטניה הבוגדת, נטוייה. ממשלת הכיבוש מכריזה קבל עם, כי כה ייעשה לכל יהודי, שיעיז להפר את חוקי-הרצח שלה ולהגיע לחופי המולדת השדודה. על כן, רבה , הכלימה; צורב הכאב; ועמוק מני ים הוא הזעם, העובר בגל עצום על העם הפצוע, בציון ובתפוצות.

אולם מבעד לזעם המקומם; מבעד לדם, הנשפך מלבנו למראה חרפת הגירוש, לנוכח פשע המצור - שומה עלינו לראות גם במאורעות אלה את החוק הפנימי, שלפיו מתפתחת, מתוך הכרח היסטורי, המלחמה האנגלית-יהודית, המלחמה לחיים או למוות בין אומה שוחרת חופש לבין משעבדיה - משמידיה. אכן, רק כסילים נבערים מדעת. רק תבוסנים אומללים, רק מתחמקים מיתממים, יכלו להניח - או לטעון שהם מניחים - כי יהיה מה שיהיה, "הדימוקרטים" הבריטים לא ירימו ידם על תנועת ההעפלה העברית. המתחמקים הללו, בהסתמכם על הנחות חסרות-שחר, יצרו תיאוריה של "צמידות", נטפלו לקטע אחד של החזית - לקטע שבו דוקא יד האויב השולט בימים היא על העליונה - והסיחו דעתם מן החזית המרכזית ומן המטרה האמיתית. בעוורונם לא ראו, כי המשמידים הבריטיים גזרו על הכל, ומשום כך לא יתירו כל גידול אמיתי של האומה, לא "חוקי" ולא "בלתי חוקי". נימוקים הומניטריים? התחשבות בדעת הקהל? שכחו, או רצו לשכוח, המתחמקים הטפשים, כי מי ששלח ששה מיליון יהודים למוות, לא יירתע מלשלוח כמה רבבות למחנות, ריכוז כדי להשיג את מטרתו, את סתימת הגולל על שיבת ציון, על שאיפת העצמאות העברית.

היום גזה אף אשליה זו. עתה ברור, כי המלחמה המקוטעת לא תביא לשום מטרה; עתה ידוע, כי פירוט המטרה למטרות ביניים, לשלבים ולחלקים, לא זו בלבד שלא יקל על מצב העם, אלא יביאהו ישר אל המטרה הבריטית: לגיטו ה"פדרטיבי", לכלייה ולאבדון. אכן, אכזרית היא המציאות הטופחת על פני ה"אופטימיות" המזוייפת של התבוסנים והמתחמקים. אך כזאת היא המציאות, כזאת החוקה הפנימית של מלחמת השחרור, ואין - לא היה ולא יהיה - מנוס מפניה.

אין גם מנוס מפני המסקנות, שיש להסיק מתוך ראייה בלתי- מעורפלת של המצב. והמסקנות הן אלו שהעלינו אותן עוד לפני שנים, ביום צאתנו למלחמתנו החלוצית, המסקנות הן אלו שאנו חוזרים עליהן ונוסיף לחזור עליהן השכם והערב, עד שתהיינה לנחלת הכלל בפועל, כפי שהן כבר נחלת הכלל בהכרה. אין "קטעים עצמאיים" בחזית: ישנה חזית אחת אין מטרות חלקיות; ישנה מטרה אחת. אין "שלבי התחזקות": ישנה מלחמה אחת, מכרעת, גדולה, מלחמה שמטרתה להפיל את שלטון הדכוי הבריטי ולהקים במקומו את הממשלה העברית המשחררת, הגואלת, המשיבח בנים לגבולם. לפיכך, דרשנו והננו דורשים:

לא לקיים "מוסדות" כמו-גלותיים, תלויים, "נאשמים", מצטדקים; כי אם להקים, מתוך מאמץ עצמאי, ממשלה עברית ריבונית שתובילנו למלחמה ולעצמאות.

לא לקיים יחסי נתינות עם ממשלת הכיבוש כי אם לנתק את כל היחסים עם מוסדותיה ונציגיה.

לא לקיים בכספנו את מוסדות העריצות, כי אם להקים אוצר עברי עצמאי, שיכלכל את צרכי המלחמה.

לא לקיים ארגונים הגנתיים או צבאיים, כי אם להקים צבא עברי אחיד, לוחם, משחרר.

לא להסתפק בפעולות מלחמה בודדות, או בפעולות "תגובה" חולפות, כי אם לנהל מלחמה מתמדת שתתפתח להתקוממות כללית, להסתערות כיבוש.

זוהי תכנית פוליטית-צבאית; זוהי תכנית מלחמה; זוהי התכנית היחידה לאומה, שסגרו עליה מכל עבר, שגזרו עליה כלייה, ששני אויבים לה: המשמיד הרצחני, הבוגדני; והזמן, הזמו הארור. על כן אין לה דרך הצלה אחרת, אלא זו של מלחמת שחרור מכרעת, על כל קרבנותיה ועל כל סיכוייה.

וכל כמה שנקדים בקבלת התכנית הזאת, נמעיט את קרבנותינו, נגביר את סיכויינו ונקרב את יום הפדות, את שעת הנצחון שבוא יבוא.

שודר ביום י"ז מנחם-אב תש"ו (14.8.46).