נקודה בלא שיבה
1956-01-13 א.
ככל מי שהרבה לטוס, התנסיתי אף אני בקלקולי מנועים שונים. לפני למעלה משנתיים המראנו משדה-התעופה בחרטום, בירת סודן. קברניטו של אווירון "אל-על" היה מר סקוט מאפריקה-הדרומית, הנחשב – כפי ששמעתי – לאחד הטייסים המנוסים והמעולים בעולם. אך שום רב-חובל אווירי אינו יכול לדעת מראש מה עלול לקרות, בשבר-שניה מסוים, בנבכי המנועים עליהם מופקדת ידו הזריזה, הבוטחת. עובדה היא כי דקות ספורות לאחר ההמראה מחרטום, בכיוון לניירובי, בדרך ליוהנסבורג, עמד מלכת – או הועמד – מנוע, המנוע השמאלי הקיצוני; ולאחר דקות נוספות, בהן מכלי הדלק של אווירוננו שוחללו ממאות גלונים, חזרנו ונחתנו בחרטום.
לפני שש שנים הייתי בדרך למקסיקו. לאחר המראות ונחיתות רבות, הגענו למולדתו של ידידנו, מר גרסיה גרנדוס. משדה-התעופה בגואטמלה, המשמש תחנה אחרונה בקו פנמה-מקסיקו, עלינו לבין שיאי הרים אדירים. הטיסה מרהיבת העין נמשכה ללא תקלה. התקרבנו בכנפי ענק למחוז חפצנו. לא היינו אלא במרחק של עשרים דקות טיסה משדה-התעופה במקסיקו החביבה, כאשר אחד מארבעת מנועינו – אם זכרוני אינו מטעני, היה זה הימני הקיצוני – הכריז שביתת-עומד. הקברניט המנוסה של חברת "פאן-אמריקן" ביקש להודיע לנוסעים כי עליו לסטות מן הדרך ולרדת בוורה-קרוז, המפורסמת מן הסיפורים שקראנום בימי נעורינו. בדיעבד הסביר לי רב-החובל האדיב, כי הוא לא יכול היה להמשיך בדרכו למקסיקו באשר דווקא בנקודה אליה הגענו, ניצבו לפניו הגבוהים בהרי האזור, ועם שלושה מנועים בלבד אי-אפשר היה להגביה טוס. הוא גם לא יכול היה לשוב לגואטמלה, כי גם מאחורי היו הרים גבוהים והמרחק לשדה-המוצא היה רב מדי. המוצא הטוב ביותר, או המסוכן פחות, היה להימין, לצאת במהרה מאזור ההרים השוממים ולהגיע למישור של ורה-קרוז.
על רקע שני הניסיונות האלה, ניתן לראות – אפילו בעיני בור בהלכות טיסה – את הנקודה הקרויה בשפת הטייסים "הנקודה ממנה אין שבים". למושג הזה יש צליל מבהיל במקצת. הוא הוסבר בכישרון רב בספר הידוע "הנישאים והאדירים". למעשה, המדובר הוא בתופעה יום-יומית בתקופתנו, בה את האמרה העתיקה "נביגנדום אסט", חובה עלינו להפליג, יש להמיר ב"וולנדום אסט", חובה עלינו לעוף, או לטוס.
העניין הוא פשוט בחומרתו. אווירון כי יתקלקל במחצית הראשונה של דרכו העל-עננית, ינסה לשוב לשדה-התעופה ממנו המריא – אם, כמובן, אין לפניו או מאחוריו שדה-נחיתה קרוב יותר. אך אם הקלקול יקרה במחצית השניה של הדרך, נניח, מעל הים – אין עוד דרך חזרה, אלא הקברניט חייב לבקש הצלה בהתקדמות, או בנס של נחיתת-אונס. אם למשל, טיסה מעל פני ים פתוח ללא איים בעלי שדות-תעופה, נמשכת – משדה היציאה לנמל המטרה – שמונה שעות, הרי בדקה הראשונה של שעת הטיסה החמישית הגיע האווירון ל"נקודה ללא שיבה".
המושג הזה, אין בו משום מורא בשביל קברניטי האוויר; להפך, הם שמחים ללמוד כי כבר עברו רת מחצית דרכם. וכרגיל, אין להם דחיפה נפשית להניח כי דווקא במחצית השניה תקרה התקלה. אבל אם נוריד את הנקודה-בלא-שיבה מן השמים ארצה, אם נעתיק אותה מן התעופה למדיניות, נבין כי גם אומה יכולה להגיע לפרשת דרכים בלתי-מסומנת, ממנה אי-אפשר עוד לחזור. אז גם נדע את משמעות המושג בכל חומרתו.
ב.
כולנו עוסקים בענייני דיומא. הילדים משחקים. הסטודנטים לומדים. עובדי האדמה חורשים. הפועלים מניעים את גלגלי התעשיה. הסוחרים מוכרים את תוצרתם. הפקידים ממלאים שאלונים. העיתונאים מפרשים את המאורעות. חברי הכנסת מתווכחים, מרימים ידיים, מורידים אף. חברי ועדת החוקה חוק ומשפט מתקנים את פקודת בתי-הסוהר; ובקרוב יגשו לתיקון, או לקלקול, חוק בתי-המשפט. חברי ועדת-משנה לוועדה נכבדה זו מבקשים, בהדרכתו של חכם הלשון המובהק מר שלי, מונחים חדשים – או עתיקים-מחודשים – לסעיפי חוק מתורגמים. בקיצור, עולם כמנהגו נוהג. או, כפי שהיה אומר הצרפתי הסקפטי, אלה הם החיים.
אולם כל אלה, העוסקים במלאכת החיים שבלעדיה אי אפשר, אינם שמים לב – אולי אינם יכולים, ואולי אינם רוצים, לשים לב – כיצד הם, ידידיהם, ילדיהם והוריהם הולכים, או – אם להתחשב במהירות ההתפתחות – "טסים" בשטח הביטחון לעבר נקודה ממנה לא תהיה עוד שיבה. עם כל יום חולף, הרינו מתקרבים לנקודה זו, שיש לסמנה באדום באורות. והימים שנותרו עדי הגיענו אליה אינם עוד רבים.
אני מתכוון, כמובן, לעדיפות החימוש – לא רק בכוח, אלא גם בפועל – שתהיה, בממדים אימתניים ממש, בידי אויבינו. הבא לשוב ולדון בבעיה זו, שאין עוד חשובה ממנה בחיינו, מפנה עיניו דרומה. טבעי הדבר. שלושה חודשים חלפו מאז החלו לזרום לאלכסנדריה משלוחי הנשק האדומים, ומעל קהיר כבר חגים אווירוני מיג 15, מוטסים בידי שואפי חורבננו, שלמדו תורתם במבצר השלום. ולנו אין עדיין שום ציפור פלדה, שתהיה מסוגלת להתמודד עם העיט האדום.
אולם נתחייב בנפשנו אם, בעשותנו את חישוב העדיפות המוחצת, לא נפנה מבטנו גם מזרחה. אסור לנו לשכוח כי הולכת ומסתיימת השנה השנייה לביצוע חוזה-חימוש-החינם, שנכרת בין אמריקה ובין עיראק. אמנם, הצבא העיראקי חונה בבצרה, לא בעזה; ואין לזלזל בהבדלים בטווח הסכנה ובמתחה. אבל אל גם נשכח כי חיילי עיראק היו, אך לפני שמונה שנים, ביפו.
חובה עליי לזכור ולהזכיר כי האמריקאים התחייבו לספק לממשלת בגדד, בין שאר כלי המלחמה המרובים, עשרות טנקים מסוג צנטוריון ולמעלה ממאה אווירוני-קרב סילוניים. וכפי שהמשלוחים הסובייטיים באים לאלכסנדריה, כן מגיעים המשלוחים האמריקאים לבצרה. עוד מעט ובידי אויבינו יהיה צי סילוני, מורכב משלוש מאות אווירונים מן הסוג המהיר והמוחץ בעולם המזרחי והמערבי כאחד.
האם אווירוני הדחף האמריקאיים אינם סכנה בשביל ישראל? לשאלה זו השיב השבוע – אם דרושה היתה תשובה נוספת – גורי-אל-סעיד. ראש ממשלת בגדד אמר בפרהסיה, כי הנשק הניתן לעיראק ישמש מכשיר ל"פתרונה של הבעיה הארץ ישראלית". הודעה זו אינה זקוקה, למען הבנתה השלמה, לשום פירוש. זה נכון שבין במשולש קהיר-ריאד-דמשק ובין הציר ההאשמי קיים ריב. אבל אפילו נושאי האשליות בינינו לא יכחישו, כי דווקא "פתרונה" הנודע של הבעיה הארצישראלית עלול לקרב את המחנות הניצים. אווירוני-הדחף בקהיר ובבגדד, מטרה משותפת להם: ישראל.
ג.
ראש-המטה של צבא ישראל קבע, בשיחה עם עיתונאי נכרי, כי מה שאין לנו איננו סוד צבאי. באותה מידה, אין זה סוד מה דרוש לנו. אם נתרכז סביב הבעיה החשובה של אווירוני-קרב, הרי הם דרושים לנו, כלכל אומה העומדת בפני אפשרות של מלחמה, לשלוש מטרות. חיל-האוויר חייב לחפות על חיל היבשה ועל מתקניו החיוניים בשעת ההתגוננות, או לפלס בפניו את נתיב ההתקפה, או התקפת הנגד. אווירוני הקרב שלנו מוכרחים להיות מוכנים ללוות את מפציצינו, שיצאו למה שקרוי הפצצה אסטרטגית, אחרת יופלו האווירונים הכבדים והאיטיים, ולא יהיה לנו עוד במה לפגוע במרכזי הכוח של האויב, או במה להרתיעו מפני הפצצה אימתנית של ריכוזי האוכלוסין שלנו. שלישית, אך לא לאחרונה – דרושים לנו אווירוני-קרב מהירי-טוס, כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית, מפני התקפות ההחרבה וההשמדה של מפציצי האויב.
היום, כידוע לכל, אין לנו שום אווירון היכול לעמוד, בתנאי שוויון קרבי, בפני ה"מיג". בידי המצרים, או בפני ה"סייבר" בידי העיראקים. אבל מה הם הסיכויים לעתיד? אם המדובר הוא באווירונים מתאימים מאמריקה, הרי הם עדיין צמודים לקרקע המדיניות של וושינגטון. מר דאלס עדיין לא החליט אם לתת לישראל כמות מסוימת של נשק. ביתר דיוק, אחרי שלושה ירחי עיון ודיון הוא מוסיף להחליט, לטובת אויבינו, על ידי הימנעות מהחלטה לטובתנו.
על סף חידוש הדיון במועצת-הביטחון של האו"ם במבצע כנרת, או בהחלטות-הגינוי עליו, הודיע מזכיר המדינה של ארצות-הברית, כי עם תום הדיון הזה, תשוב ממשלתו לדון בבקשת ישראל לנשק. על דבריו אלה אפשר היה להוסיף רק עם תום הדיון במועצת-הביטחון, כי הרי הימים היקרים כדם חולפים, עוברים. אבל אף תוספת הדגש הזאת לא תספיק למיצוי סוגיית ההתחמקות, שמשמעותה הממשית: החלטה שלילית. מר קבוט לודג', נציגן של ארצות-הברית באו"ם, הוא אחד מאלה המציעים – גם במקרה זה – לגנות את ישראל על תוקפנות. יוצא כי החלטת גינוי, זו או אחרת, תקבל רוב במועצת-הביטחון. כלום אפשר לצפות כי למר דאלס יהיה נוח יותר להחליט על אספקת נשק לישראל, שגונתה על ידי נציגי האומות המאוחדות? את ההבטחה המשמחת של מזכיר המדינה האמריקאי אפשר היה לנסח במילים אחרות: קודם הניחו לי להכריז על מדינת ישראל כעל תוקפנית, ואחרי כן תנו לי לדון על אספקת נשק למדינה זו להגנה לגיטימית…
אבל נניח, לצורכי ניתוחנו, כי זעם הגינוי הבין-לאומי יעבור, וממשלת ארצות-הברית תרצה להחליט – או תחליט לרצות – בגלל גורמים משולבים, לספק לנו כמות מסוימת של נשק. נניח שגם מקורות אספקה אחרים, במידה שהם עומדים לרשותנו, לא יכזיבו; גם במקרה זה שיש לכנותו הטוב ביותר, ומשום כך אסור לא לסייגו בסימני פקפוק מציאותי – לא יהיה לנו בעוד מספר חודשים שום סיכוי להחזיק ברשותנו מספר אווירוני-קרב שיספיק, ולו אף בצמצום קטלני, לשמש את כל שלוש המטרות החיוניות להן נועדו במלחמה החדישה אווירונים אלה. מספיק לחשוב על איזו משלוש המטרות הללו ייאלץ חיל-האוויר שלנו לוותר לכתחילה, כדי להבין לאיזה סוג של נקודה-בלא-שיבה אנו הולכים, אף במקרה שיש לראותו כטוב ביותר. ומה יהיה, אם "המקרה" יהיה פחות מ"טוב ביותר"?
את נקודת-אי-הביטחון, ממנה לא נוכל עוד לשוב, אפשר גם לכנות במונח היסטורי ידוע: פרל-הארבור. לפני ארבע-עשרה שנה, כידוע, ניצלו היפנים את עליונותם בכוח האווירי ואת גורם ההפתעה והשמידו חלק ניכר של כוחות הצי האמריקאי באוקיינוס השקט, שהיו מרוכזים בנמל הפנינים. אין איש בישראל, אף בקרב חזני-שלום-הדמים, שיכחיש כי אויבינו מסוגלים להחליט על התקפת החרבה מפתיעה. עד היום לא היתה להם העליונות הדרושה לביצוע התקפה זו. היא עדיין מהם והלאה. אבל בעוד מספר חדשים בלבד ירכשו אויבינו, ביחס אלינו, את אותה מידה של עליונות באוויר שהיתה ליפנים, באזור הספציפי, ביחס לאמריקאים. אבל היפנים, יזכיר לי חכם היסטורי, הוכרעו לבסוף. בהחווי קידה על התזכורת, אעיר בהכנעה כי נמל הפנינים היה במרחק אלפי מילין מחופי ארצות-הברית ולהן נמלים רבים ו"פנינים" רבות. ולנו?
ד.
חזות זו אסור שתטילנו לאימת המרה השחורה. אולם לא אבוש להודות כי אין היא יכולה לא להדיר, לפעמים, שעת נאמנים. המדובר הוא או בחישוף חיילינו, או בהפקרת ילדינו לאויב שואף-דם-נקם. כל אחת משתי האפשרויות הללו, התיתכן איומה ממנה, אך בתנאים איומים מאיום אף שתיהן יחד תיתכנה.
חזות העתיד הקרוב לא רק מטילה צל על מלאכת ידינו היום-יומית, בממשלה ובכנסת, בסדנה ובחנות, בבית-הספר או במשרד; היא גם מפחיתה מערכן של התפתחויות מדיניות אשר בתנאים אחרים היו גורמות להתרגשות יתר – לאו דווקא מוצדקת – בקרב חלק מן הציבור.
כוונתי הפעם לדיונים במועצת הביטחון, ממנה נראית למרחקים בדידותנו המושלמת וירידתנו המוסרית. אם תידחה הצעת-הגינוי המרושעת של רוסיה הקומוניסטית, ותקבל רוב קולות הצעת-גינוי פחות מרושעת (אך מרושעת דיה) של מעצמות המערב, "יהיה טוב". זו, בוודאי, תהיה התגובה של חלק מן הציבור, הנוטה לשכר את עצמו בנ"ש (אין זו טעות, ידידיי הסדר והמגיה: כוונתי היא לא ליין-שרף, אלא לנחמת-שווא). המשתכרים הללו לא יתבוננו ולא ישכילו לראות כי עמנו, המותקף בעמים, הוא היחידי בהם הזוכה זו הפעם השלישית לגינוי מוסרי כל-עולמי על תוקפנות כביכול.
אבל הגינוי הרשום אינו העיקר. החשוב הוא כי בתוכנן של שתי הצעות-ההחלטה, זו של מר סובולב ואף זו של מר קבוט-לודג', יש משהו המכניס את מדיניות "התגמול" למבוי סתום. זכורני: בימים הנראים כה רחוקים מאלה, בהם – בהיות לנו עדיפות כוח מכרעת לגבי אויבינו – יכולנו לטהר את ארצנו מגייסות פולשים ולהשכין שלום, היו שיכורי הנ"ש מתחלחלים מעצותינו ה"הרפתקניות" והיו משיבים לי – בליווי אותות הסכמה של כל ה"אקטיביסטים" דהיום – כי ביצוען של עצות השחרור "יקומם נגדנו את העולם". האמת מחייבת לומר, כי ראש וראשון לנושאי בהלה אלה היה לאו דווקא שר-החוץ, אלא שר-הביטחון.
והנה מתברר כי מדיניות ה"תגובות", שאינן יכולות לפתור באופן יסודי שום בעיה, מקוממת כביכול את העולם; בעקבותיה אנו עלולים לעמוד לפחות בפני אותם הקשיים, בהם שר הביטחון היה רגיל לאיים את הצענו – בשעות-כושר מצוינות – לעשות משהו משנה קווין ועיתים גם יחד. יסתיים הדיון במועצת הביטחון כאשר יסתיים, עם וטו סובייטי או בלעדיו, עם גינוי מוחמר או "מרוכך" – ברור כי מהיום ואילך, תעמוד גם בפני חסידי התגמול השאלה: הלהגיב, או להבליג? אם להבליג יחליטו, תהא זו כניעה מנקרת עיניים ללחץ זר ופירושה קריאת הפקר מוחלט לדם יהודי. אך אם יחליטו "להגיב", אין עוד ספק כי על אף ההמשך הבלתי-נמנע של שפיכת דמנו, יוטלו על ישראל קשיים – אולי לא רק פוליטיים – אשר כדאי היה לקבלם, ובוודאי מוטב היה לקבלם עלינו, למען מעש אמיתי, משחרר, מציל.
ה.
אולם, כאמור, גם שאלת הגינויים ומדיניות ה"תגובות" צל מאפיל עליהן. זהו צלה הארוך של הנקודה אליה אנו מתקרבים יום יום, וממנה לא נוכל עוד לשוב.
האם פירושה של הנקודה-בלא-שיבה הוא כי בהגיענו אליה, אבדנו? אהיה האחרון לומר את זאת; ביתר דיוק, לא אומר זאת לעולם. גם אם נגיע לשיא הסכנה, ובהגיענו אליו יתברר כי בפנינו שיא עוד יותר גבוה, ואף אליו נתקרב – אוסיף להאמין בנצחוננו. וזו לא תהיה אמונה מופשטת, או "מרימת מוראל". הניסיון הוכיח כי האמונה בניצחון, במלחמה על עניין צודק, גדול, יכולה להיות – אפילו בתנאים הגרועים ביותר – לא רק אמת הניצחון, אלא גם אמו.
מהו איפוא פירושה של הנקודה-בלי-חזרה לקראתה אנו הולכים, לרגל הזדיינותם של אויבינו ואשליות שליטינו? פירושה הוא לא מות אבדון, אלא חיים על נס.
אסור לסמוך על הנס, אבל מותר, ואף אפשר, להאמין בו. נס, אף אם מסתורי הוא, אינו מושג מיסטי. חייב כל איש בישראל להתבונן, מתוך הכנעת לב, בחכמת הלשון של אבותיו הקדמונים ולשאול את נפשו: מדוע מילה קטנה-גדולה זו, "נס", פירושה גם דגל וגם נפלאה?
זהו הנס בתוך הנס. המניף דגל למען עניין צודק, קורא בו לכוחו הנעלמים הטמירים בנפש האדם; ואם הם מתעוררים ומופעלים, קורה פלא: החלשים נעשים גיבורים, המעטים יכולים לרבים, המכשולים נסוגים בפני המתגברים עליהם – נס! זוהי המשמעות, ההיסטורית והדתית כאחת, של המושג המקודש בתולדות עמנו למוד ניסיון הניסים. כי מה הם כוחותיו הנפשיים, הנסתרים, היוצרים של האדם, אם לא ניצוץ האלהים שבו? הם המוכיחים, לעיני הבשר של כל קטן-אמונה, כי אכן בצלמו של בורא הכל נוצר האדם.
בעוד מספר חודשים, נתחיל כולנו לחיות על הנס – נסם של כוחות האומה הטמירים והנעלמים. האמונה בצור ישראל תעמוד לנו. הכרת צדקתנו תחזק את רוחנו. אהבת העם הזה, על ייחודו בתולדות המין האנושי, תישאנו אל על – למרומי נכונות ההקרבה העצמית. הקשר הנפשי, שאין לו שיעור עם אדמת-אם זו, יאמץ את ידינו. זכרון קדושינו ורוח גיבורינו תלווה אותנו גם בימים אפלים, גם בלילות אדומים. נחיה את הנס. הנס יחיינו.
אבל, בשם השם, אילו קרבנות יתן העם הקטן הזה כדי לחיות, כדי להציל את חירותו, לאחר שהוא יגיע לנקודה ממנה לא יוכל עוד לשוב? יומם ולילה, יהיו לו חייו תלויים מנגד; ואף אם, בסופו של דבר, יגבר על אויבו – יגד דמו כמים, ופרח נעוריו יוקטף.
וכדי להבין מה עוללו לעם ממשלותיו התועות, כדאי על סף הסיום לשוב להיקש הפתיחה. אווירון כי יתקלקל לאחר עברו את הנקודה-בלא-שיבה – מה היו אומרים על קברניטו, לו היה מחליט לחזור לשדה ממנו המריא? או להפך; אווירון כי יימצא במחצית הדרך הראשונה, ויתקלקל – איך היו רואים את קברניטו, שהיה ממשיך בכיוון הקודם? בשני המקרים, לו האווירון היה מתרסק – האשם היה בקברניט קל-הדעת; אך אפילו היה מצליח להציל את כלי-הטיס על נוסעיו בנס-נחיתת-האונס, אשמת קלות-הדעת הנפשעת הייתה נדבקת אליו לבל תימחה.
במשך שבע שנים לא חיינו על הנב; בוודאי לא בנס בלבד. היתה לנו עדיפות כוח מכרעת לגבי כל אויבינו, שפרצו לארצנו, כבשו את שטחיה, והקימו עליהם בסיסי תוקפנות. הצדק והכוח היו עמנו. אבל קברניטינו, עיניהם טחו מראות; דיברו גבוהה, אך לא רצו לעשות. ועוד בחודשים שחלפו היה אפשר לשבור את זרוע האויב, השלוחה לעבר ילדינו. ועוד בחודשים הקרובים אפשר… אחריהם נגיע לנקודה ממנה לא נוכל עוד לשוב. על הנס נחיה. ולא יפלא אם, בזוכרנו את כל אלה, נציע להיסטוריון הבא לקרוא לממשלתנו "ממשלת המחדל הנפשע".
