נצח החרות
נצח החרות
הייחוד טבוע בתולדות ישראל. עמנו נולד תוך מלחמת חרות, אך מלחמתו הראשונה לא התנהלה למען הוציא מארצו משעבד נכרי; מלחמת החרות העברית, המלווה את עלות השחר של האומה, התנהלה למען "צאת ישראל מעם לועז". היציאה מבית העבדים קדמה לכניסה – או לשיבה – לארץ המכורה. ועל סף הארץ המובטחת הגיעה מלחמת החרות העברית, שהיתה במהותה תנועת "שיבת-ציון", לשלב חדש: כבוש צבאי. להתפתחות כזו של מלחמה על שחרור הלאום אין דוגמא ומשל בהיסטוריה האנושית. על התקדים, שנוצר על שפת היאור ועל חוף הירדן, חזר במהות הדברים, עם ישראל בלבד. אחרי פרידה מאדמת המולדת, הפרידה הארוכה בתולדותינו, אך לא היחידה – יצאנו שוב מבית עבדים, שבנו לארץ המובטחת ועברנו, בדרך החידוש המפליא של ימי קדם, לשלב חדש של שיבת ציון: למרד וכבוש צבאי.
שרשרת המאורעות האלה, שחולייתה הראשונה קמה לפני אלפי שנים וחולייתה הנגדית – לא הסופית – צורפה בדורנו, מלמדת איזו מידה נצחית ובלתי מנוצחת היא רוח החרות. על דוגמת קיומו והתחדשותו החוזרת ונשנית של עם ישראל אנו למדים, כי בשום תנאים אין לומר נואש משאיפת החופש. והיה הלילה ארך ואפל; תהיה העריצות אדירה, מזויינת, מבוצרת ורומסת – סופו של ליל העריצות לסגת מפני התקפת אור החרות. כמובן, שואה לאומת היא לאבד עצמאות מדינית. אולם עם איבודה אין לומר נואש. אפשר לחדשה. אפשר להקימה על תלה של העצמאות הקודמת. כמובן, שואת השואות היא להגלות מעל ארץ המולדת, להיאלץ לחיות בין זרים, לאכול פת-חסד, לשתות מי-נדבה. אולם עם "בהתרחקות מעל אדמתנו", שוב אין לומר "אבדנו". אפשר לשוב. אם לא ברחמים. הרי בלי רחמים. אפשר לשוב לארץ האבות, גם אחרי פרידה של עשרים דורות, כמו במקרה של גלות מצרים, גם אחרי פרידה של שלשה דורות כמו במקרה של גלות בבל – ואף אחרי פרידה של תשעים דורות כמו במקרה של גלות הגלויות, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו... ללוחמים, לא חולמים. בפירוש: לוחמים . גם זה צוו-הייחוד שניתן לעמנו מן הפסח של הימים ההם ועד הפסח של הזמן הזה. הא בהא תליא. ובהתרחקנו מעל אדמתנו נפלו "מחלפות ראשנו" והיינו כאחד העבדים; מששבנו ציונה, חזר לנו כוחנו וקמנו על העמלקים למיניהם ויכולנו.
חג החרות בישראל חג לאומי וחג כלל-אנושי הוא. הגדת פסח מספרת לנו ולבנינו, כי נצח ישראל לא ישקר; היא גם מאשרת, כי נצח החרות לא ישקר.
אשרינו שזכינו לקיים את דברה...
