נצחון האמת ומחירו

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
א' טבת התשכ"ג, 28 בדצמבר 1962
מתוך:
3
נושאים:
בית , חירות האדם - חירות הפרט. זכויות אדם - עינויים. השקפות חיים - קומוניסטים
מאמר של בגין על ספרו של אלכסנדר סולז'יצ'ין ועל התקופה שלו עצמו בעבודת פרך ולקח ממנה לכל מלקקי הפינכה הקומוניסטית
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

תור חדש נוצר ומתנחש ברוסיה רבתי. אין זה תור הזהב. הקומניזם (ה?)וזה ודוחה את בואו מדי עשור בעשור. לאחרונה הובטח, ממרומי הקרמלין, כי תורם של קרן השפע והאשר הכללי יגיע בשנות השבעים. אולי. יתכן גם, כי כעבור שבע שנים, אם למחסור ואם לשובע חלקי, תחול, ביחס לחזון כל-הטוב, דחייה נוספת. מבחינת הצפייה האנושית תהיה אולי שנת שיאה זו שתיקרא 1984 למנינם. ילדינו יראו אותה. והם, המשכילים, היודעים כבר, או אשר ידעו עד אז, את ספרו של ג'ורג' אורוול, יכולו לקבוע, האם האח הגדול באמת ובתמים פסק לעקוב אחר כל אחד מנתיניו, או הוא מוסיף, ואולי ביתר שאת. (ת?)קווה. ומי שיחיה, יראה.
אין זה גם תור הלחם. מבקרים בברית המועצות מספרים, כי במדינת השלטון הסוציאליסטי, הראשונה - ,,פראוודא" מסנן את הראשונות הזאת, בימים אלה, כמעט לכל מאמר ראשי – הלחם הוא בשפע. ואל יהיה הדבר דל בעינינו. כוונתי גם לעובדא וגם לאישורה. לפני שנים מספר היה התור הכולל ללחם בברית הרפובליקות הסוציאליסטיות המועצתיות ארוך כוול(?)ה או כלנה או כניסיי או כדווינה הצפונית, או כפיצ'ורה הירוקה. וודאי, בשנות הארבעים היתה מלחמה, איומה, אכזרית, בה היה תלוי הכל. איש לא התפלא אז על התור המתפתל לעבר רחובות וסימטאות. איש גם לא לן על המחסור; מכל מקום, לא בקול רם. אבל לפני עשרים שנה ומעלה הזדמן לי לשאול, בדרומה של ברית המועצות, כיצד זה היה, מבחינת לוחם חוקנו, עד לפרוץ המלחמה, האימפריאליסטית מן ה-1 בספטמבר 1939 עד ה-22 ביוני 1941, והמולדתית והמשחררת מני אז ועד האביב ועד הקיץ של שנת 1945. האדם הנבון ששאלתיו היה חניך המהפכה הסוביטית ונאמנה. הוא אמר בפשטות: אצלנו תמיד היה תור ללחם. הודעה זו של בעל (?)סיות סתרה את ההצהרה הרשמית המרעישה, שפורסמה בשנות השלשים, לפיה אין עוד בכל רחבי רוסי כרטיסי לחם; והמצרך החיוני והראשוני עצמו ישנו וניתן בשפע. הסתבר, כי כרטיסי ההקצבה אמנם בוטלו, אבל התור הארוך לא חוסל, אף לא קוצר. עם שלם ניצב, עשרים או שלשים שנה תמימו, בתור לפת לחם. תורים אחרים אין צריך להזכיר; אי אפשר גם לפרטם. כך נוצרה, בתקופה שלמה, תורת התורה המיוחדת במינה, מעין תורולוגיה, אותה למדו, מנסיונם המתמיד, כל איש ואשה וילד, וביחוד אלה האחרונים. השאלה: מה נותנים? היתה מהדהדת כמעט בכל שעות היממה. אין לתמוה על נוסח הקריאה המוזרה. השליט, שהוא גם המפרנס, אינו מוכר; הוא ,,נותן", גם אם האזרח משלם. והיו כבושים משפחתיים של תורים שונים (ו?)קפיצה מהאחד למשנהו. וחילופי משמרות, וסימון מספרים על כף היד בעפרון, הקרוי בפי ילדינו קופי, ואילו בפי הרוסים הוא נקרא, משום מה, (?)חימי. והיו נסיונות חוזרים ונשנים של,,השטתות", או אולי תעתוע, לתוך התור תוך כדי שיחה ממשוכת עם קרוב, או שכן, או מכר. וגם קריאה (ז?)ו: אי, מה אתה משתטה שם? היתה נשמעת מקצה הארץ האדירה ועד קצה. תורה שלמה, על כלליה, מקיימיה ומפיריה. אנחנו, בארצנו הקטנטנת, למדנו משהו מן התורולוגיה הזאת בימי דב יוסף (לא כשר המשפטים אלא כשר הקיצוב והאספקה). משום כך יכולים אנו להעריך, בעזרת קל וחומר, את סבלו של עם שמנת חלקו, במשך דור שלם, תור לכל. ואם אומרים לנו תיירים, בעלי השקפות שונות, כי אין עוד ברוסיה תור ללחם, גם אם הוא עדייין מתמשך למצרכים אחרים, אין לזלזל בשנוי. מי שעמד בתור כזה, ידע להעריך את היעלמו.
התור החדש, בו אנו מדברים, אינו חמרי; הוא ספרותי, או, אם מותר לומר כך, תרבותי, רוחני. איש אחד ואלכסנדר סולזיניצ'ין שמו, שלא היה ידוע, עד לפני שבועות מספר, אלא לכמה עשרות מורים וכמה מאות תלמידים, מורה לחשבון בבית ספר על יסודי, פרסם מסה בשם ,,יום אחד בחייו של איבא דניסוביץ'". הסיפור ה(?)ר פורסם ב,,עולם החדש", הירחון. (?)מאז נעשה המורה הצנוע לאחד האנשים המפורסמים בברית המועצות. מוסרים, כי בערי הבירה ובערי השדה ניצבים אזרחיות ואזרחים, זקנים וצעירים, בתורים ארוכים, כדי לזכות ולקבל את הגליון של נובי-מיר הלא הוא ,,העולם החדש", בו מסופר, מה ראו עיניו של איבאן, כפי הנראה, אלכסנדר, דניסוביץ', כנראה, סולז'ניצ'ין, במשך יום ולילה, באחד הטילים.
להווי ידוע, כי טיל, בהקשר זה, אין פירושו פולריס תת-ימי, או סקייבולט על-יבשתי. זה בכלל אינו קלע. זה כף הקלע. שלש האותיות: ט-י-ל הן ראשי תיבות, המקובלים מאד במדינה הקומוניסטית הראשונה, ופירושן ברוסית מלאה היא טרודאוואי יספראוויטלני לאגר, או מחנה עבודה מתקן, מען מע"ם. מבקרים ספרותיים טוענים, כי המורה למתמטיקה, אשר בגלל היום במע"ם התפרסם בן-לילה בברה"מ, כותב על מה שראה או שמע בסגנון המזכיר את זה של דוסטוייבסקי. אם כך, הרי בוודאי שסיפורו ראוי לציון, לפרס ואפילו לתור. אבל הסגנון סגנון; והתכן מהו?
איבאן דניסוביץ' מספר, בשנת 1962 למנינם, גם של הבולשביקים, על מחנה מגודר, על מגדלי שמירה, על נוגש אכזרי, על שומרים עם כלבים, על רובים מכודנים, על ספירות חוזרות ונשנות, על קור נורא, על זוהמה, זוועתית, על בגדי סחבות, על רעב בתוך עבודת פרך, או להיפך, על צינוק אימתני, על הצבת אנשים בלי כסות באמצעו של ליל כפור מרעיד עצמות, על שיחות בין אסירים, על גלויי בהמיות מחד ותופעות של הבנה אנושית מאידך, על יום סבל, הצריך להיות, על פי פסק בדלית דין ודיין, אחד מני אלפים רבים, על קדרות המאיימת בכבוי התקוה, על רצון החיים השב ומעוררה ועל אזהרה החוזרת ונשנית, ומהדהדת פעמיים ביום, בקר בקר וערב ערב, או להיפך, באזני האסירים, עבדי המאה העשרים במדינה המתקדמת ביותר בעולם כולו ובתולדות האנוש. זוהי הסנסציה. היא זעזעה את ארץ הרוסים על כל פרסותיה, על כל מאתיים מיליון תושביה. על מנהיגיה, מוריה וסופריה. ולא רק את ברית המועצות עצמה היכה הסיפור הדוסטוייבסקיני בתדהמה גלויית (כך במקור- ד.ב); אף הרחק מגבולותיה, הדרומיים, המערביים והאחרים עשה היום האחד בטיל רושם כביר, בל יימחה. קראתי. ואזכור...
- ב -
המקום שמו קוז׳בה, בואכה צפונה, לא רק מערבה, לסיביר. הגענו אליו אחרי שבועות רבים של מסע בקרונות משא (שמונה סוסים, ארבעים אנשים). סוסים לא היו, אך יותר, הרבה יותר, מארבעים איש היו בכל קרון. קויימנו, על חשבון המדינה הסוציאליסטית הראשונה, אז היחידה, בעולם, בפת לחם, בחתיכת דג מלוח (דווקא) ובמי לחץ, שניתנו, לעתים, לא, לא תמיד, משלולית סוף ירקרקה, ממנה נישא לאזנינו קרקור צפרדעים ברור ומפורש. ושתינו. אלא מה ? מתרגלים. זוהי תורת הטיל׳ים כולה על רגל אחת. ומי שאינו מתרגל - זה העיקר - מת. פשוט לחלוטין. אנשים שתו את המים ונשארו בריאים; מלבד אלה שחלו. במערב הרקוב קוראים למחלה זו דיזנטריה. בעולם החדש קוראים לו פאנוס, מעין נישאות. והרופאים במע״מים חייבים היו תמיד להיווכח, בעזרת עד ראיה, האם זה עם דם, או בלי דם. זוהי שאלה מכרעת. באין דם, זה, איך אומרים צברינו, לא נקרא, או לא נחשב.
הגענו איפוא לקוז׳בה. מאחורינו כל מה שהשארנו שם; לפנינו נהר אדיר רוחב וזרם. מסביבנו, ככל שעין אנוש תוכל לראות, מגדלים, מגדלי שמירה. עולם חדש. ובו יהיה עלינו להיות, לעת עתה, חמשת אלפים שלש מאות ועשרים יום מן הימים של איוואן דניסוביץ׳.
נצטווינו לרדת, חבילותינו בידינו, או על כתפינו, ולהסתדר, כראוי לארץ הנורמות והסדר והמשמעת, ברביעיות. עשינו כמצווה עלינו. שומרינו, עם ובלי כלבים, הקיפונו מכל עבר. אחד מהם פתח פיו והרעים בקולו לאמור: צעד אחד ימינה, צעד אחד שמאלה ייחשב לנסיון בריחה והמשמר נצטווה לפתוח באש בלי אזהרה נוספת. עד כדי כך. (זוהי הקריאה המוציאה מן הכלים את איוואן דניסוביץ׳, כפי שכותב בסגנונו המפליא בספורו הגלויי המורה לחשבון, האלמוני המפורסם). מאז שמענוה פעמים אין ספור. ועלי לומר את האמת הפשוטה, בלי היופי וההתעמקות של דוסטוייבסקי, כי היא כלל לא הרגיזתנו. נהפוך הוא. במרוצת הימים והלילות היו אפילו אסירים אשר נהגו לעזור למזהיר בסיום הפסוקים הנודעים. אחרים חייכו. ונלך.
הלכנו אז, בקיץ 1941, למחנה מעבר, ממנו נועדנו להישלח למחנה עבודה מתקן קבוע. זכורני, כי אחד האסירים, שמו לא היה דאניסוביץ' ולא סולז'ניצ'ין, אלא... אין זה חשוב, שם מבטו אחורנית, מבלי, כמובן, לעשות צעד ימינה או שמאלה, ואמר לרעהו: ראה האין זה מזכיר לך מצעד עבדים, עליו קראנו בספרים שונים (בהיותנו עדיין בעולם הישן)? שכן הצעדה השיב בחיוב ובדברי נחמה, כרגיל בתנאים שכאלה. שני האסירים הושתקו מיד על ידי גערה, לעבדים כמונו, הצועדים לקראת חנוכנו מחדש. אסור לדבר.
אבל לא כל מה שאסור לעבד-אסיר, אסרו גם לעבד-נוגש. איך שהוא נתקשרה שיחה ביניהם, בעוד טור העבדות צועד לאיטו. עד אז כבר למדנו, כי צורת הפניה המותרת לנו, והמחייבת אותנו, היא: אזרח. לאו מילתא זוטרתא.
- התוכל לומר לי, אזרח, לאן מוליכים אותנו?
- תראה. אל תשאל שאלות מיותרות. במחנה תצטרכו לעבוד.
- זה ידוע לנו. אמרו לנו, כי יום העבודה הוא של שמונה שעות ואחר כך נוכל לקרוא, ללמוד.
- כא, כא, כא
- מדוע אתה צוחק לי, אזרח?
- אילו שמונה שעות? ושתים עשרה שעות זה יותר מדי בשביל אוייבי העם שכמותכם? וארבעה עשרה שעות לא תאבו לעבוד? שמונה שעות הוא רוצה, ואחר כך לבלות, הא? ואולי לסינימה תלכו בערב?
- באמת, שם, ב... אמרו לנו כי במחנות העבודה יש ספריה ולעתים גם קולנוע.
צחוק חוזר, מהדהד. והוא פותח:
- כמה קבלת?
- שמונה שנים.
- בעד מה?
- אינני יודע. אמרו: סעיף 58
- א, א
- מה יש? נעבוד ונשתחרר. אמרו לנו, כי אם נעבוד היטיב, אף נוכל לצאת לפני גמר זמננו.
- כא, כא, כא, מי אמר לכם את זאת?
- השופט החוקר.
- הנה אלה שוטים. השופט החוקר אמר להם. אבל השופט החוקר נשאר שם, ואתם כאן. ומכאן לא יוצאים.
תמה השיחה. היא לא נשכחה. במהרה התברר, כי ,,האזרח" ההוא אמר את האמת. ,,מכאן", כלומר משם, לא היו האסירים יוצאים, אלמלא שני דברים מפתיעים. באחד מהם לא רצה להאמין סטאלים, אם עדיין מותר לומר כך בברית המועצות, בכבודו ובעצמו, הלא היא התקפת גרמניה הנאצית על בעלת-בריתה בתקופת המלחמה האימפריאליסטית. ובדבר השני לא רצה להאמין שום ,,אזרח" בברית המועצות: שסטאלין ימות. ככל בשר ודם.
- ג -
ועוד אזכור:
באנו למחנה. העבירונו, לזמן קצר, אוי מה קצר היה, לבית חולים, או למקום שזה היה שמו במחנות העבודה המתקנים. פגשנו שם, בין האשר נטולי השניים וזבי המוגלה הצינגתיים, מהנדס רוס. והוא ספר, אם בשכיבה ואפ בפריפטיטקה, בדרך כלל בנחת השלווה המשלימה עם הגורל, איך לעיתים גם בהתפרצות קללות מזעמת, את סיפורו ואת סיפורי האחרים בלאגרים:
- הייתי מנהל בית חרושת, חבר המפלגה. נאסרתי בשנת 1937. נאשמתי בחבלה. המכונות נתקלקלו. בקשתי חלקי חילוף. לא קבלתים. חברי לעבודה אישר בפני, כי הוא הזהירני בפני האפשרות של קלקול המכונות ואילו אני אמרתי לו, כי נקבל חלקי חילוף והכל יהיה בסדר. וודאי, שכך קיוויתו, אבל השופט החוקר ראה בכך כוונה ברורה לחבל במפעל. ובאשר למכתבים, בהם בקשתי בעוד מועד חלקים אחרים, קבע, כי לא כתבתי אותם אלא כדי להסוות את פעולתי החבלנית. קבלתי עשר שנים... (זהו בדיוק פסק הדין של איוואן דאניסוביץ' על פי חשבון הימים שהוא עושה ב,,עולם החדש").
- אתם, הוסיף להסביר לנו בעל הנסיון, אל המוכן באתם. הנה עומד כאן בית חולים. מכל עבריו מחנות. באחד מהם תעבדו. תמצאו צריף. תקבלו מקום על הקרשים. אמנם, אני יודע כי כאשר תהיו שם, תתגעגעו, על בית הסובר שלכם, או על בית חולים זה, כפי שאני מתגעגע על מספר שיניים נוספות. אבל, בכל זאת, יהיה לכם גג מעל לראשיכם. כאשר אני באתי הנה לא היה מחנה וצריף לא היה. באנו בחורף. היו ימים של ארבעים מעלות קור, ואף יותר. ובחורף אין יום, אלא שעות מעטות של אור. רוב הזמן הוא לילה אפל. מה בכך? עובדים גם בלילה. השלג משמש מאור.
- ישנים היינו בשלג. האהל היחידי נועד לאנשי המשמר. נצטווינו להקים את גדרי התיל מסביבנו. אחר כך בנינו ארבעה מגדלי שמירה. רק לאחר שכלאנו את עצמנו בתוך גדרי התיל והבטחנו לעצמנו שמירה מעולה מפני בריחה, הורשינו להתחיל בבנית צריפים בשבילנו. לא ביום אחד מקימים מחנה. ואחרי שתים עשרה, וארבע עשרה, ושש עשרה שעות עבודה, היינו צריכים להתחפר עמוק בתוך השלג. שכבנו במיטתנו הלבנה, אך לא כולם יכלו לקום ממנה. כל יום מצא אחד האסירים את שכנו ישן. הסטרלקי (הנוטרים) צעקו על הנרדם ווסטאווי, קום לעבודה. הם טלטלוהו, קללוהו, בעטו בו ברגליהם. הכל לשווא. עוד אחד הלך. במרוצת הזמן היה מספר האסירים שנרדמו ונקברו בשלג רב ממספר העובדים במחנה, אבל העבודה לא נפסקה. במקומם של הנרדמים באו אסירים אחרים.
- בנינו את הרכבת, בה אתם הגעתם עד קוז'בה ואותה תוסיפו לסלול כאשר תעברו למחנה הקרוב. לימים הייתי לאחד ממנהלי העבודה במחנה שלי. בא אלינו שליח ממוסקבה, הוא צעק: המפלגה והממשלה העמידו בפנינו תפקיד ועלינו למלא אותו דוסרוצ'נו, במועד. הרכבת חייבת לזוז במועדה, אף אם מתחת לכל מטר של הפסים ישכב אדם. השליח המוסמך דבר על מסילה לאורך שבע מאות קילומטרים. תעשו את החשבון. אינני יכול לומר, אם מתחת למסילה שוכבים שבע מאות אלף איש, אבל מאות אלפים וודאי מצאו את קברם שם.
- ועל אטפ שמעתם? עוד יעבירו אתכם ממחנה למחנה ותדעו... אני זוכר אטפ שיצא ממחננו. היה זה בעיצומו של החורף הארוך. האסירים הוטענו על מכוניות משא. הן התקדמו כעל כביש מצויין, על פני הנהר הקפוא. הקור היה נורא. נתקלקלו המכוניות. הנהגים, האסירים ניסו לתקנן. מאמציהם היו לשווא. כולם קפאו בכפור ובשלג. חזרו ברגל רק הנוטרים, הלבושים פרוות חמות.
- ועל ,,צ'לנו-רובי" שמעתם? אלה הם אנשים, המנתחים את עצמם, המקצצים לעצמם אצבע, מספר אצבעות, או אפילו כף רגל. יש כאלה השמים את כף ידם על העץ, מרימים את הגרזן, אומרים הא! – והאצבעות תלויות באוויר. יש כאלה שאינם אוהבים דם. הם מרטיבים במה שהם מרטיבים את בוהנם ומחזיקים אותו, בקור של עשרות מעלות זמן מה באוויר. בן רגע נעשית האצבע לבנה. קיפאון ממדרגה שלישית. נכות מובטחת. – וודאי תשאלו, כיצד זה יכול אדם לעשות את עצמו נכה לכל ימי חייו? כשתהיו במחנה, תבינו. כל בקר, עם שחר, תשמעו את הפעמון, יסחבו אתכם ברגליכם: לקום, לעבודה! תקומו. בסחבות, בהן ישנתם, תצאו החוצה. ימנוכם. פעפ. פעמיים, שלש פעמים. חצי שעה. שעה. אחר כך תקבלו את הלחם. תאכלוהו כולו מיד. אחד תובלו לעבודה. צעד אחד ימינה, צעד אחד שמאלה... נו, את זאת אתם כבר יודעים. בלילה תוחזרו לצריף. תשליכו את עצמכם על הקרשים. הוי, העצמות. תנגבו את מוגלה מפצעי הצינגה. תירדמו. תשנו כאבן. בארבע לפנות בקר שוב הפעמון. שוב, היי נא. וכך כל יום, כל בקר, כל לילה. תהיו במחנה ותבינו איך יכול בן אדם לרצות לחלות, לא לקום, לשכב עוד קצת. להשילח לבית חולים , אפילו במחיר הנכות...
אמנם כן, את הדברים האלה שמעתי לפני עשרים שנה ומעלה, אבל זוכר אני אותם, כאילו נאמרו לי אך אתמול. משונה: הם, בחלקם דומים להפליא, הלא כן, למה שסיפר לנו בגלוייו המרעישים בשנת 1962, המור הנכבד והסופר המוכשר אלכסנדר סולז'ניצ'ין. כנראה שהזמנים משתנים, המספרים מתחלפים, הסגנונות משתפרים: אבל האמת אחת היא.
- ד -
עוד רבים הזכרונות. ועם קריאת הגבר על יומו האחד של איוואן דאניסוביץ', הם עולים ופרוצים ומשתלבים ומשתלטים. גארין, מנהיג סגן עורך ה,,פראוודא". טרוצקיסט. הוא מכחיש ארבע שנים, החל מן השנה ההיא, 1937, היה בטומסק בחקירה. נשבר. התוודה. הוכה. הושפל. לא נותר ממנו אלא צלו. לבו חולה. עיניו בוערות. חום תמידי לו. למעלה מ-38 מעלות, הובא לבית החולים. באה וועדת בקורת. היא רואה את התיק. מוצאת את הנוראות באותיות: ק.ר.ט.ד., פעילות טרוצקיסטית, אנטי-מהפכנית. המפקחים דורשים לגרשו מבית החולים. הרופאה שחדשה היא, מסביר, כי האיש חולה מאד, זקוק לטפול רפואי, למיטה. אומרים לה: הטרוצקיסט תחזיקי בבית החולים? היודעת את, איזו אחריות את מקבלת על עצמך? אולי לא ידעה. מרחוק מאסטוניה נשלחה, אך מקרוב באה. עתה למדה. בשביל גארינים אין מקום בבית חולים.
וספינת האטפ, עם גארין. גיהנום עלי נהר. מאות פושעים, נידונים למוות איטי, גזולי צלם, שכל העולם הוא להם אוייב וכל מי שאינו שכמותם מופקר לידיהם, המחסניות תמיד, החונקות לעתים. איוואן דאניסוביץ' אינו מספר על ספני מעין זו. אולי לא היה בה. ואולי החיים מתחת לסיפונה לא נכנסו למסגרת יומו האחד. יתכן, כי אחידות הזמן גררה אחריה גם את אחידות המקום, כמו בדרמות הקלסיות. אבל... הסו הזכרונות. רבים מדי המה. למען התכלית המוצבת אין הם דרושים עוד ומי שמרבה לספר בהם, אינו משובח. בוספו של דבר, יש בתוכנו אנשים שראו, וחיו, זוועות יותר נוראות. ורבוא רבבות מבני עמנו, בתוכם האהובים ביקרים, אשר האלהים ציווה עליהם להיות את אשר היו, הורדו, רק משום היותם כאלה, לגיא הצלמוות וממנו לא שבו עוד. כלפי עינוייהם, בחייהם ובמותם, יחוויר כל סבל. אמנם, יש בקרבנו אדם, הסובר, כי אפילו בתקופתנו שלנו, מותר לו להתפאר בכך, שבימי נעוריו ישן מספר ימים, או שבועות, על הרצפה, והלך בנעלים קרועות. נורא. איזה סבל, איזה קרבן, למען עם ישראל ותקומתו~ יתפאר לו. גם בשטח זה אין ללמוד ממנו אלא שלא לנהוג כמוהו.
קטעי זכרונות, מן הימים ההם באחד הטיל"ים, הועלו היום למען תכלית אנושית פשוטה, כדי להבהיר אותה, אפשר גם להתחיל במשאלה: מה הרעש הזה, הכל-רוסי, ואף הכל-עולמי, סביב ספורו של המורה סולז'ניצ'ין? יהיה סגנונו שופרא דשופרא, מה חדש בתכנו? אבל אפשר גם למצות את הסוגייה בקביעה חיובית ובשאלה, אשר הכאב הניא הימנה אין לו שיעור. האמת מנצחת. אך באיזה מחיר?
מחנות העבודה המתקנים עד מוות על כל זוועותיהם, היו קיימים, במדניה הסוציאליסטית הראשונה, עד פרוץ המלחמה הגרמנית-רוסית, קרוב לחמש עשרה שנה, אם לא למעה מזה. האם ידע עליהם העולם? האם שמעו עליהם הקומוניסטים בארצות תבל? יש יסוד לשער, כי משהו נוע על הטיל"ים הסובייטים ועד בשנות השלושים. גם בית סתום חלונות אינו בלתי חדיר באופן הרמטי.
אבל, לכל הדעות, מאז ראשית 1942 ידעו על הזוועה המועצתית הקיבוצית שהקיפה מיליונים אנשים, נשים ואף ילדים, כמעט כל באי עולם, ובתוכם הקומוניסטים החיים בארצות החפש. ובעקבותיהם שוחררו רבבות נוספות. מספר הכולל של המושחררים מגיע, בלי ספק, למיליונים. הם ספרו חלק מהם עזב את ברית המועצות ואת כל מחוזות שליטתו של הנ.ק.וו.ד והם הוסיפו לספר. מי בעל פה. מי במכתב. מי בדין וחשבון. מי במאמר. מי בספר. סיפורו של איוואן דאניסוביץ' הוא כטפח בים ביחס לספרים המרעידים. מזה של ווינבורג ועד זה של ד"ר מרגולין, המתארים את אשר עשו סטאלין וכל מרעיו ופיקודיו ועבדיו למליונים אנשים ישרים ותמימים מכל השכבות ומארצות רבות. לא הכל סופר. איך אפשר? לכך לא יספיק אפילו דמיונו של דנטה. אבל רבות תואר. וכל שורה, ממילינוני השורות, אשר נכתבו בעשרים השנים האחרונות, זעקה, אולי יותר מכל 94 אלף הטפסים של ,,העולם החדש", בהם הופיע ספור יומו של דאניסוביץ'.
אבל במשך עשרים שנה צעק ,,פראוודא" על האמת הזאת: שקר. ועושי דברו של סטלין, אף אחר מותו, קל וחומר בחייו, החרו החזיקו אחר בטאונה המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וטענו, כי בכל הסיפורים האלה אין אלא תעמולה אנטי-סובייטית. וכך כתב ה,,הומניטה" (אנושיות!) בפריס העיר. וכך שבו ואמרו מיליונים הקומוניסטים בעולם. עשרים שנה ומעלה זעקה האמת ונסתרה, והושתקה. מיליונים אנשים הוסיפו, בשם הקידמה והמהפכה והאחווה, לשמוע, בקר וערב, צעד אחד ימינה, צעד אחד שמאלה, להימנות ערומים בכפור, ולקצץ אצבעותיהם, ולהקבר בשלג ולרעוב ולסבול ולגווע. ומחנה המהפכה, לרבות אלה שרצו אחרי מרכבתה, ידעו את האמת, כי שמעוה וקרואה מפי עדי ראיה, אך התיצבו, בהכרה מלאה, לצד הזוועה על ידי שהכחישו את קיומה.
בכך בעיקר, תפון לקח הסיפור, המרעיש כביכול, של המורה הקטן. סיפור מקוטע, שהותר לפרסים על ידי מגניו של סטאלין, לאחר מותו, ועבדיו בחייו. וכאחד מאלה, שהיו שם, זכאי אני, יחד עם מיליוני האסירים לשעבר, רוסים ואחרים, לומר לכל המחזיקים עדיין בקומוניזם:
אל תדברו גבוהה גבוהה על אמץ לבם של יושבי הקרמלין בהתירם לפרסם את ,,היום האחד". בושו והיכלמו וכבשו פניכם בקרקע, כי הפחדנות, שאתם גיליתם במשך עשרים שניתם תמימות, נוראה ממנה, ומבזה ממנו, לא היתה. לא זו בלבד ששתקתם מול פני רשע איום; השתקתם אותו; וקללתם את אלה שסיפרו את האמת עליו. כך הייתם, כולכם יחד וכל אחד מכם לחוד, לשותפים פעילים לרמיסת האדם, בין אם שמו הוא דאניסוביץ', או גארין, או אחר, אמיתי, לא שאול, לתכלית של טמיעה או של ספרות. ולבני החורין באשר הם שם ניתן לומר, לאחר אישור מאוחר זה של האמת אותה ידעו ונשאו: הרימו ראשיכם. היו גאים, מאמינים, אמיצים, חזקים. אל תתפעלו מכוחם החיצוי של העבדים לעבדים. עלובי נפש המה.