נפרץ מבצר עכו

 נפרץ מבצר עכו [1]

בצהרי יום, כעכו המאוכלסת כולה אזרחים ערבים, המוקפת מכל עבריה מחנות אדירים של צבא האויב - התקיפו חיילינו את המבצר העתיק המוגן על-ידי מאות שוטרים, פרצו בהסתערות את חומות בית-הכלא ושחררו והביאו למקום מבטחים עשרות לוחמים עברים ותיקים, שהיו שבויים במשך שנים בידי האויב.

"פריצת בית-כלא הגדולה ביותר בהיסטוריה" - כתב משקיף זר. דומה, כי אם לקחת בחשבון את התנאים בשלמותם, אין זו הפרזה.

זו לא היתה "פעולת התאבדות", כפי שסברו אנשי הנוחיות המשרדית, המוליכים, מתוך עוורון פושע, את העם כולו לקראת אבדון. היתה זו פעולת שחרור, שתוכננה על פרטי פרטיה. ואם כי היא נראית כמשהו העומד על סף הבלתי אפשרי, הרי הנחתה היתה - מתוך שיקול קפדני של הסכון והסכוי - כי פדה ייפדה מספר השבויים שנקבע מראש וגם הם וגם משחרריהם יחזרו בשלום לבסיסם.

ניצול מכסימלי של גורם האפתעה, כח מחץ אדיר, הבטחת העורף על ידי שליטה בעיר ובסביבותיה, ובחירת דרך נסיגה מיוחדת - כל אלה הונחו ביסוד התכנית. ורק המקרה העוור, שבשום תכנון אי אפשר לחזותו מראש, גרם לאבירות בקרב המשחררים והמשוחררים.

ואת דמנו השפוך מנצלים אנשי התבוסה והעריקות כדי לזרות מלח על פצעים שותתי דם. מתוך סדיזם הם שואלים: הכדאי היה? ראו את המחיר ששלמתם!

הוי, עריקים שונאי אחים, כאשר פוצץ גשר א-זיב והושמדה יחידה שלמה של הפלמ"ח, לא שאלנוכם הכדאי היה? כאשר נהרגו הארבעה ב"פעולת טירור" ליד הגדר בשרונה, מסרנו להם כבוד כיאה ללוחמים ולא נקרנו עיניכם ולא אמרנו: ראו מה מחיר שלמתם עבור כשלון. וכאשר נפלה ברכה פולד ונפצעו ונתפסו לוחמים אחרים בפעולה, שלא השיגה כל מטרה והצטיינה בבהלה כללית - שוב לא שאלנוכם, למה ועל מה. ואף אז, כאשר בפצוץ האניה "פאטריה" הרגתם והורדתם למצולות ים מאתים ועשרים נפש בישראל, לא נתנו בכם כל דופי.

כי בעמוד העם במלחמת מצווה על קיומו וחרותו - ואין קיום בלי חרות - אך תבוסן בוגדני, המפקיר אחיו לשחיטה, ישאל: הכדאי? ואך פחדן, המחכה לשוחט כי ישחטהו, ישאל: למה ועל מה? ואך סומא יגיד: קרבנות שוא המה.

קרבנות מלחמה לעולם אינם קרבנות שוא. רק קרבנות שחיטה, רק קרבנות כניעה - הללו קרבנות שוא המה. וקרבנות אלה הקרבנו - למיליונים - במשך עשרות דורות, מפני שפחדנו למות למען החיים ולמען החופש, מפני שהלכנו לגיטו, מפני שלא העזנו להתקומם בעוד מועד, מפני שלא השכלנו להסתכן בפעולת שחרור.

פעולת עכו פעולת שחרור היתה במטרתה הישירה, כשם שכל פעולות הקרב שלנו הן במהותן ההיסטורית פעולת שחרור גדולה. לא "התאבדות"; לא "הפגנה", לא התפרצות אסירים שקצה נפשם לשבת בבית-הכלא.

חברינו, לוחמי המחתרת, הוכיחו, כי כשם שהם יודעים להלחם למען עמם, כן הם יודעים לסבול למענו. הם יושבים שנים בבתי-הכלא ובמחנות רכוז. חסד אינם מבקשים. על כבודם שומרים. בגאווה סובלים. אך את זאת הם יודעים: הסבל, אם כי הוא חלק בלתי נפרד של המלחמה, איננו תכלית בפני עצמה. האוייב הוא אכזרי מאד. הסבל שלנו לא השפיע ולא ישפיע עליו. להיפך, הוא משמח את לבו הנאצי. ואכן עושה האוייב את הכל, כדי שעמנו יסבול יותר, כדי שיוותר על ארצו, כדי שיורחק מאדמתו, כדי שירד תהומה ויימחה מתחת שמי ה'. על כן יש להלחם במלכות הרשע. יש להכות במשעבד בכל הדרכים ובכל האמצעים. יש לשים את שלטונו בארצנו ללא-שלטון, את חייו לגיהינום. את בסיסו לתלוי עלי-תהום ואת "הפרסטיז'ה" שלו ללעג ולקלס בעיני כל. ובכוון זה לא מעטים ולא דלים הם הישגי המחתרת העברית. חיל ורעדה אחזו את עצמותיהם של "שליטי עולם" אלה. אנחנו כלאנו אותם בגיטאות וגם בתוכם אינם מוצאים מנוחה. וידנו נטויה עוד. והעולם כולו - במזרח ובמערב - טוען: אין בריטניה מסוגלת עוד לשלוט בארץ-ישראל.

המלחמה היא התקווה, התקווה היחידה. וחובתו של כל חייל הנופל בשבי האוייב לחשוב כיצד להימלט, כדי לחזור לחזית המלחמה. חובת חבריו היא לסייע בידו. וזאת יודע הלוחם העברי: אין כבלים ששאיפת החופש לא תשברם. ואין בית-כלא אשר עוז רוח ומוח חושב לא יפרצו חומותיו. חיילי המחתרת ברחו ממחנה סודן וממחנה אריתריאה, מלטרון ומירושלים. ומבצר עכו, שנחשב לבלתי נכבש ובלתי חדיר, לא נשאר יוצא מן הכלל.

כן, שוב נשפך דמנו והרווה את הרי הגליל. אך לא דם טבוחים הוא, כי אם דם לוחמים וגבורים, המוליד גבורים חדשים, המצמיח גבורה מחודשת, המביא חרות למולדת וחיי כבוד לעם.

ועם האבל על אחים אהובים שהלכו לבלי שוב, ועם זכרם האלמוות בלב - הלוך נלך בדרך המלחמה, דרך היסורים העל-אנושיים, בדרך החיים היחידה - עד בוא היום בו נעלה למבצר עכו, שאת חומותיו פרצנו, ונמחה מתחת שמי ארצנו את הבסטיליה הבריטית, סמל העבדות, מבצר העריצות.

יום זה, יום השחרור לכל שבויי ציון ושביה. אינו רחוק עוד. הוא יבוא בזכותם של אלה העומדים במערכות החופש, המפרים את אדמת המולדת בדם לבם.

[1] י"ז באייר תש"ז - 4 במאי 1947.