נעשה, נעלה ונוכל

א.

ביום השישי שעבר קראתי את מה שקרוי מאמר, בחתימתו של המנהיג המפא"יי, בעיתון "דבר". אמנם, זה שלושים שנה בקירוב רגיל אני לשמוע מפיו את האיומים ואת המחללים שבדברי הפקר, החל מ"ולדימיר היטלר" וגמור ב"דמעות תנין הנשפכות על חללי צה"ל"; אבל מסופקני אם, בכל שנות הדור, כיסה קיתון כזה של גידופים וחירופים עמוד מעמודיו של עיתון עברי. מהי סיבת ההתפרצות הזאת של אדם, שיצא ממערכה מסויימת וידו כאילו על העליונה? מה לו כי ישתולל דווקא בשעת רצון לו? כידוע אחד ההבדלים בין האדם לבין ברבר הוא בזה שהראשון רוחו, עם נצחונו, טובה עליו; ואילו האחרון, לאחר נצחונו, שורף, הורס, דורס. קראתי, עיינתי: נדמה לי שהבינותי.

במשפט מפורסם שהתנהל לאחרונה באנגליה, הועלתה בצורה מקורית הבעיה של "שיכחה היסטרית". הסנגור המוכשר טען כי מרשו הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, משום שנמחקו מזכרונו – מחמת הזעזוע הנפשי – כל המאורעות שקדמו למעשה בו הואשם. טענת הסנגור לא נתקבלה; אבל האפשרות של איפול זכרוני כזה אושרה לא רק על ידי המומחים, עדי הסנגוריה, אלא גם על ידי הרופאים, קרואי הקטגוריה.

נראה כי מלבד שיכחה היסטרית, קיימת גם מעין "זכירה היסטרית".

במשך חודשים רבים, ימים כלילות היה ראש מפא"י אחוז שני רגשות נוראים: פחד ושנאה. מאז הבחירות לכנסת הראשונה, לפני עשר שנים, הוא סבר כי לא תעלה עוד על סדר יומה של האומה השאלה של החלפת ממשלה בישראל. אמנם, בבחירות לכנסת השניה צעקו הציונים הכלליים "מספיק ודי עם שלטון מפא"י"; אבל ראשית, היה אז המנהיג המפא"יי משוכנע ובטוח כי הודות לעולים החדשים, הוא יקבל דווקא רוב מוחלט; ושנית, הוא הכיר את הציונים הכלליים… בבחירות לכנסת השלישית, לא חידשו עוד הציונים הכלליים – בגלל סיבות מובנות – את קריאתם המתגרה; שום סכנה לא איימה על המשך שלטונה של מפא"י. אמנם, אחדות העבודה – שאך עתה יצאה מן ה"שבי" של מפ"ם – סיכנה עמדות של המפלגה השלטת. אבל הסכנה הייתה מוגבלת, לא רצינית. אנחנו יצאנו אז אל עמנו עם סיעה של שמונה חברים בלבד, אחרי כישלון חמור, בעוד מפא"י חזקה מאתנו שישה מונים והציונים הכלליים שלושה מונים. רוחו של ראש מפא"י הייתה טובה עליו, הוא שוב קיווה ל-61 מנדטים בכנסת, הוא לא ראה לפניו שום אפשרות של ירידה. ובהיות רוחו נוחה, רוגעת, הוא קרא לי – האזיני מפא"י וחולי ארץ – "פטריוט". שום שיקוצים, פשיסטיים או אחרים, לא יצאו אז מפיו כלפי תנועת החרות. להפך. פעם אחר פעם אמר וחזר כי אין הוא מפקפק ב"פטריוטיזם היהודי" של מי שנבחר להיות יושב-ראש מפלגה זו. מלבב. כביר. יפה. נורא.

כל זה נשתנה במערכת הבחירות לכנסת הרביעית. שאלת החלפת ממשלה הועלתה, דווקא בעיני מפא"י, בכל חומרתה. "אנשים פשוטים מתפתים לרעיון…" כך נאלצו לכתוב התועמלנים המבוהלים. ואם בדרך כלל טענו המשקיפים כי מפא"י תוכל עדיין להרכיב ממשלה, ניבאו לה כולם ירידה נוספת, כלומר מעין שלב אחרון לפני הירידה המכרעת. ואם בכלל יש חשש מפני ירידה, מי יודע לאן היא עלולה להגיע?

כאלה היו הנפתולים היומיים, או הליליים, של ראש מפא"י. בשביל נפשו הרודנית, שאינה יודעת שובע השררה, עצם הצגת התביעה להעברתו מן השלטון היא חוצפה, שאין לה שיעור, דווקא פשיסטית. אבל הוא יצא מכליו הפעם, לא רק בגלל התביעה, אלא בעיקר בגלל הפחד, פן… עם פרסום תוצאות הבחירות פג הפחד, אך נותרה השנאה לאלה שהעזו והטילוהו עליו. לו יכול היה, היה פוגע בהם לאו דווקא בהבל פיו. אבל הוא אינו יכול; קצרה היד, על אף הכל. משום כך פרצה החוצה "הזכירה ההיסטרית". משהוקל לו מאימתו, המעבירה על הדעת, זכר את מפחידיו ויטבול את עטו בקולמוס מרופש ויעלה בו את אשר החזיק קולמוסו.

יתכן כי ישנה סיבה נוספת להתפרצות השנאה הברברית. ראש מפא"י יודע, ואף הודה, כי ה"סכנה" לא חלפה, כי המערכה לא תמה; ואולי היא דווקא עתה נכנסה לאחד השלבים המכריעים. גם משום כך, דווקא בשעה שזכה, זיכה את בית ישראל ב"פרי" עטו הביצתי. בררר…

אפשר היה, אחרי הדברים האלה, להסתפק בהבעה שקטה זו של רגש הסלידה. אך ראש מפא"י הוסיף, מתוך סהרוריות ההצלחה, להשתולל לא רק כלפינו. עוד לא נתקררה דעתו עליו והוא כבר מציע למפלגות מסוימות להתחסל ולמפלגה אחרת להתפרק. לפי אבחנתו המעמיקה, ישנם במפלגה הפרוגרסיבית שני חלקים: חלוצי ובעלביתי [כך במקור] (אגב, אין זו שפת עבר אלא לשון הגטו מפולין ורייסין). את החלק ה"חלוצי" רוצה ראש מפא"י לקחת לעצמו, ואילו את החלק ה"בעלביתי" הוא משלח לציונים הכלליים. אך בכך אינו מסתפק, הוא גם קובע, ממי תהא מורכבת ההנהגה של המפלגה הבעלביתית המאוחדת; הנהגה זו, הוא אומר, מן ההכרח שתהא משורותיה של המפלגה הפרוגרסיבית.

גלויות: כך כותב, או מדבר, או נוהג רק מנהיג רודני, פשיסטי או קומוניסטי. הללו מפרקים מפלגות, מקימים מפלגות ומטילים עליהן הנהגות "נוחות". ההבדל היחידי הוא בזה שאם הדיקטטורים למיניהם לא רק רצו לעשות כן אלא גם יכלו, ראש מפא"י רוצה, ואינו יכול. אולם רצונו של אדם, ולא יכולתו, מעיד על רוחו. המפרק והמחסל והמרכיב הלזה…

ב.

הפרק הזה כולו בסוגריים. ערכו הוא בהשוואות גרידא. חשיבותו היא פסיכולוגית בלבד.

ובכן:

אם מאן דהוא נואם, בגפו, מעל המרפסת של קולנוע "הדר" אל תושבי ואדי-סאליב אשר בחיפה – מה פירוש הדבר? הווה אומר, אלה הם גינונים פשיסטיים. וכל כך למה? האינכם זוכרים מי נהג לנאום ממרפסת אל המונים ניצבים למטה? אולם, כאשר ראש מפא"י עולה אל אותה מרפסת עצמה, בעודו מוקף עשרות שוטרים ומאות "סדרנים" מפלוגות המחץ הנודעות, ונואם אל תושבי ואדי-סאליב ומפאר ומקלס את עצמו, מסג'רה ועד היום הזה, הרי זו דמוקרטיה לתפארת ועממיות לתהילה.

אם מאן דהוא מדבר אל תושבי ירושלים בכיכר מנורה ומנסה להסביר להם כי דמוקרטיה פירושה החלפת שלטון מפרק לפרק – מה זה? התשובה ידועה. האינכם זוכרים מי נהג לדבר אל ההמונים בכיכרות? אבל אם ראש מפא"י "יורד" או עולה אל אותה כיכר עצמה ונואם אל ההמונים, בהיותו מוקף פלוגות של שוטרים וגדודים של אנשי אגרוף, הקרויים סדרנים, הרי לפנינו סמל של דמוקרטיזם.

הצביעות הזאת.

וכך פרשת האופנועים.

לפני אחת-עשרה שנה ביקרתי, בפעם הראשונה, בארצות-הברית של אמריקה. העיר ניו-יורק החופשית עשתה עמדי חסד וקיבלה אותי כאדם שנלחם למען חרות עמו. הוסעתי אל בניין העיריה במכונית פתוחה (מה רע במכונית פתוחה?) שהייתה מוקפת – אם זכרוני אינו מטעני – בשלושה תריסרים של רוכבי אופנועים, שוטרי ניו-יורק, שהחזיקו את הדגל האמריקאי ואת הדגל העברי, שהונף חודשים מספר לפני כן לעיני כל העמים. איש לא ראה באופנועים אלה גינונים מגונים, "פשיסטיים" או אחרים. כך נהוג, בקבלת פנים לאורח רשמי או לא רשמי, באמריקה החופשית והדמוקרטית.

השבוע קראתי כי הסנטור סיימינגטון, השואף להיות מועמדם של הדמוקרטים לכס הנשיאות, הגיע לאחת הערים במכונית פתוחה, בהיותו מלווה רוכבי אופנועים זועקים. ובכן?

אך לא זה העיקר.

לפני ארבע שנים, ב-24 ביולי 1955, יומיים לפני הבחירות לכנסת השלישית, ערכתי – על פי התוכנית המצוינת שהוכנה על ידי ידידיי – מסע הסברה בשכונותיה של תל-אביב רבתי, שנמשך מצהרי היום ועד שתיים לפני בוקר. נסעתי במכונית פתוחה (ושוב: מה רע בה? זכורני בשנות העשרים האחרונות, ערב יום הבחירות – או בו ביום – עבר מר יצחק גרינבוים, יוזמו של גוש המיעוטים בפולין, במכונית פתוחה בחוצות ורשה והיהודים הריעו לו), ואת שיירתנו הקטנה ליוו רוכבי אופנועים. כבר אז שאלתי את ידידיי: "למה לנו האופנועים?" והם הסבירו לי – ואף הוכיחו בהמשך המסע – כי תפקידם הוא להתפזר בהצטלבויות הדרכים ולעצור לרגע את התנועה, כדי לאפשר לשיירתנו לעבור. נאמתי אז, יחד עם ידידיי המתחלפים, בתריסר אסיפות ואלמלא האופנועים האלה, לא היינו מספיקים אפילו למחרת היום לסיים את המסע. בלאו הכי איחרנו בגלל סיבות שלא היו תלויות בנואמים או במלווים.

את המסע הזה עצמו ערכנו גם השתא. ועל האופנועים הוטל אותו תפקיד עצמו, וראו את השוני בתגובה.

לפני ארבע שנים לא נמצא איש שגינה את "המכונית הפתוחה" או את המלווים להבטחת המעבר מאסיפה לאסיפה, המתקיימות בתריסר מקומות מרוחקים, זו אחר זו. להפך. כולם, לרבות היריבים והעיתונאים, ראו במסע ההוא הצלחה ניכרת (איך אמר איש מפא"י ירושלמי בוועידתה: "אלפים חיכו בשכונת התקווה עד אחת בלילה"). ראש מפא"י בוודאי לא מצא שום פגם ושום "אסוציאציות" במסע ההוא, כי הרי לפני ארבע שנים, בהיותי אחד משמונה חברים של סיעת תנועת החרות, הייתי בעיניו – וכדבריו – "פטריוט כן" ולא "פשיסט" רחמנא ליצלן. ואילו עתה – שאני.

צביעות.

שמעתי כי האופנועים הזיקו לנו. תמהני. למה לא הזיקו לפני ארבע שנים? אבל לי מספיק לשמוע כי אולי הזיקו, כדי שאודה במשגה ואקבל עליו את מלוא האחריות, כפי שאקבלה על כל השגיאות, הידועות ושאינן ידועות, אשר עשינו במערכת בחירות זו או אחרת.

לפני פתיחת הסוגריים – עוד הודאה.

לא, לא אכחד: היה צער בלבי בימים אלה. אך על מה היה הצער? על ה"שלטון" שלא קיבלנוהו? הבל הבלים. תאוות השלטון היא נחלתם של אלה המחזיקים בו זה שלושים שנה והם רוצים עוד ועוד. אנו רוצים לשרת ולא לשלוט. והן שלושה ימים לפני הבחירות שמעוני מאות אלפי מאזינים אומר ב"קול ישראל" כי אם העם יצווה עלינו להוסיף לשרתו באופוזיציה, נקבל את הדין באהבה. וכך קיבלנוהו.

מפא"י הגבירה כוחה בכנסת הרביעית, במקום להפסיד ממנו. לפי טבע הדברים, צר לו לכל יריב על כך. אבל ההיגיון השליט אומר כי מבחינת החזקת השלטון בידי מפא"י אין נפקא מינה, אם היא חזרה – באורח חולף – לנציגותה בכנסת הראשונה או השניה. תוספת הכוח שלנו היא קטנה מכפי שציפו לה רבים? כלום הבדל זה קובע משהו מבחינת העתיד?

לא היה צער אלא על הצער.

ראיתי במשך חודשים את ידידיי, והם אלפים ורבבות. ראיתים בתקוותם, בשמחתם, בהתלהבותם, באהבתם. אינני שוביניסט, לא לאומי ולא מפלגתי, לכולנו מעלות וחסרונות; אך יכולני לומר, בכל הכרתי, כי אין אנשים חופשיים וטובים מהם בישראל. בבואם אלינו אין הם מקבלים דבר, זולת אמונה בצדקת הרעיון – וצרות. אם יש משמעות למושג "אידיאליסט", ביחוד בישראל, בה מנגנוני לחץ אדירים מחלקים טובת הנאה, הרי חברי תנועת החרות ותומכיה הם האידיאליסטים. ורבים מהם – מה לא עשו בשביל העם הזה? ומה קיבלו ממנו? הם כולם קיוו וציפו למה שאפשר לקרוא חג במעוננו. והוא לא בא. אמנם, גבר כוחנו, אבל לא כדי הרגשת ניצחון. וידעתי: צער בלבם. ועל צערם – צערי. אין עמוק ממנו.

אבל אם כולנו במבחני אבל עמדנו, כלום לא נעמוד במבחן חולף של צעד עובר?

מערכה אחת נסתיימה. המערכה ההיסטורית נמשכת. נפתח הסוגריים.

העתיד הוא לא רק לפנינו; לנו הוא.

ג.

קו העליה של תנועת החרות נמשך. מאה ושלושים אלף וחמש מאות וחמישה עשר אזרחיות ואזרחים נתנו בנו אמונם. מספר זה עצמו מחמם את הלב ומחדיר בו רגש, שקשה לבטאו בשפת אנוש. הן הללו הם כולם אנשים גאים, בני חורין, שום טובת הנאה לא ניתנה ולא הובטחה להם. נהפוך הוא. הם עמדו בפני פיתויים ולחץ והפחדה. קולם ממצפונם עלה; הצבעתם מנפשם באה. אשרינו שזכינו לאמונו של ציבור אדיר זה. הוא עוד יעלה ויתרחב ויגדל.

שוב פרצנו שמאלה וימינה. כבשנו קולות ממפא"י ומאחדות העבודה ומציונים כלליים. איננו מכחישים כי מפא"י לקחה מאתנו, או החזירה לעצמה, אלפים מספר של קולות שניתנו לנו לפני ארבע שנים; אבל תמורתם לקחנו ממנה כפל כפליים. ועוד ניקח בעתיד כהנה וכהנה.

בפעם הראשונה בתולדות הכנסת עולה כוחנו על כוחן המשולב של מפ"ם ואחדות העבודה. בכנסת הראשונה היו לנו 14 נציגים; למפ"ם המורכבת מ"השומר הצעיר" ואחדות העבודה ופועלי ציון, 19. בכנסת השניה, לא היו לנו אלא שמונה נציגים; למפ"ם (כנ"ל) 15. בכנסת השלישית היו לנו 15 נציגים, ואילו לאחדות העבודה 10 ולמפ"ם ("השומר הצעיר") 9; יחד תשעה עשר. בכנסת זו יש לשתי המפלגות המרקסיסטיות הללו 16 נבחרים, ואילו לנו 17. אל נזלזל בתמורה זו.

במשך עשר שנים תמימות לא ידע עם ישראל להחליט מי היא האופוזיציה הממלכתית, העומדת הלכה למעשה כנגד מפלגת הרשות. בכנסת הראשונה היו הציונים הכלליים, במובן הטכני, בשורות האופוזיציה. והעם העניק להם, כתוצאה של קוניונקטורה מיוחדת במינה, אמון ניכר בבחירות לכנסת השניה. עוד בבחירות לכנסת השלישית, על אף ירידתם התלולה, השיגו הציונים הכלליים נציגות של 13 חברי כנסת, וההפרש בינה לבין נציגותנו לא עלה על שני מנדטים. בבחירות אלו, בפעם הראשונה, נפלה ההכרעה בשאלה זו, שקשה להפריז בחשיבותה. כוחנו הציבורי עולה יותר מאשר פי שתיים על זה של הציונים הכלליים. נכון, בבחירות אלו הסמיך העם את מפא"י לשוב ולהרכיב ממשלה, אך הוא גם אמר דבר שני ברור: אין אופוזיציה אלא אחת, הלא היא תנועת החרות אופוזיציה כזו יש לה כל הסיכויים להיות בעתיד לגורם המרכיב ממשלה.

אנשי מפא"י ועוזריהם טוענים כי הם הצליחו "לבלום" את הסתערותה של תנועת החרות. בהודעה זו יש הודאה חשובה. אין בלימה אלא זמנית. הם יודעים כי ההסתערות תחודש, ובכוח גדול מזה שעמד לרשותנו השתא.

אבל לקביעה זו יש צד שני. האמת השלמה היא כי מפא"י ערכה הסתערות ללא תקדים בכל המנגנונים, בכל הכספים, בכל הכפיות והפחדות. ורק אנחנו ניצבנו בדרכה לקראת השתלטותה המוחלטת ומנענו אותה. המפלגות האחרות, מוטב שלא תהיינה כפויות טובה. ובייחוד חייבים תודה אלה מקרב תומכיהם לשעבר של הציונים הכלליים, שנתפתו – בעזרתם הפעילה של מנהיגיהם – להצביע הפעם בעד מפא"י. אך נסתיימו הבחירות, וראש מפא"י כבר מתנבא, במכתבו אל מר טבנקין, "לחברה בלי מעמדות", והן פרזה סוציאליסטית צבועה זו נלקחה ישר מן "המניפסט הקומוניסטי". אם יש כוח, ציבורי ופרלמנטרי העשוי להתייצב נגד ההפקרות השלטונית של מוכי סחרחורת – תנועת החרות היא הכוח הזה; אין אחר.

אמת זו תתגלה ותעלה מיד עם פתיחת הכנסת הרביעית. אחריות כבירה הושמה על שכמנו; אנו נושאים שליחות היסטורית. הכל מוכנים להירתם לעגלתה של מפא"י. אנחנו היחידים העומדים נגד השתלטותה, והשתוללות מנהיגה, על חרותו של האזרח וכבודו של האדם בישראל. ולא דל כוחנו אלא רב ועצם. וסביבנו עוד יתלכדו כוחות רבים. יומנו יבוא. נשרת, נעשה, נעלה ונוכל.

* * *

תמו עיקרי דברים. אך חובתי לסיים בהערה, שאינה דווקא חגיגית. אני מייעץ לחברי מפא"י הנבונים לרסן, בעוד מועד, את מנהיגם המשתולל. כוונתי לכנסת ולכבודה. אם ראש מפא"י מטיל את השיקוץ הפשיסטי בחופשי בשבטי ישראל, בדברו בבית מפלגתו, או בכותבו בעיתונה – עניינם הוא. הוא הדין בגידופים ובעלבונות אחרים. אבל בכנסת אין מנהיגה של מפא"י "בעל בית". בה הכל שווים. ולאופוזיציה הנבחרת תפקיד ממלכתי לא פחות חשוב מאשר לממשלה הנבחרת. ואם נעלם מראש מפא"י, הפעם מתוך "שיכחה היסטרית", כי בכנסת אין מונולוגיה – יזכירו נא לו חבריו ויזהירוהו, כי ראש ממשלה שלא יכבד את האופוזיציה, לא יכובד; וכי יחס כבוד בבית נבחרים יכול להיות רק הדדי.