נסיגות בלי שלום – התקדמות אל השלום?

לאחרונה נתקיים רב-שיח דיפלומטי חוזר. השתתפו בו, בשלבים שונים, נציגי ישראל, ארצות-הברית, מצרים ומדינות אחרות. לא רשמתי סטינוגרמה של הדברים, אשר הוחלפו, במישרים או בשדרים, בין הדיפלומטים. גם לא קראתי אותה. אך יש לאל ידי לשער את תוכנה העיקרי. עלי לציין, כי הדמיון בין ההשערה ובין המציאות איננו מקרי. נטה איפוא, אזננו לדברים שנאמרו, או הוברקו.

ראש הממשלה יצחק רבין: על פי הסכם ההפרדה ביצענו נסיגה מתעלת סואץ. לא ניסוג עוד בסיני, אלא אם מצרים תודיע במפורש על הפסקת הלוחמה נגד ישראל; זו צריכה להיות הצהרה רשמית ומחייבת על אי-לוחמה.

(לאחר שהצעה זו הוגשה על ידי ישראל, נצטווה משרד המשפטים שלנו לבדוק, מה אומרת הצהרת אי-לוחמה מבחנת המושגים המקובלים במשפט הבין-לאומי. המומחים ערכו מחקר מעמיק וסיכמו, כי המושג הוא מאד לא ברור. זמן מה לפני חיבור הנייר המוסמך, הביע דעה זו, בהזדמנות מסויימת, אחד מחברי הכנסת. אבל מר רבין הכריז, כי יש מושג כזה במשפט הבין-לאומי. כנראה ,ידע יותר מן המומחים במשרד המשפטים. אבל לא זה העיקר, כמובן).

מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר: אם אתם עומדים על כך אורה לשגרירנו בקרהיר להעביר את הצעתכם לנשיא סאדאת. אבל חובתי לומר לכם כבר עתה, כי אין שום סיכוי שהצעתכם תתקבל על דעתו. אם הוא ידחה אותה על הסף, כפי שאני משער, עליכם לחשוב על אלטרנטיווה.

שר החוץ, יגאל אלון: מדוע להניח, מראש, כי מצרים תדחה את הצעתנו? אנחנו נבצע נסיגה נוספת, די עמוקה, בסיני. סאדאת יקבל, בלי מאמץ כלשהו מצידו, נתח חשוב של טריטוריה. הוא חייב לתת תמורה מתאימה. איננו דורשים ממנו שיחתום עמנו, על פי הקו החדש, על חוזה שלום. בכלל, אין אנו מדברים עדיין על התנאים לחוזי שלום, כפי שאתה, הנרי, קבעת. אנו מדברים על אחד השלבים של ההתקדמות להסכם שלום. אבל אי-אפשר לדרוש מאתנו, כי נמסור שטח בעל חשיבות אסטרטגית – האמן לי: בתנאים שלנו, לכל שטח יש משמעות אסטרטגית - ,,סתם כך", בלי תמורה ראוייה לשמה. מה, בסופו של דבר, אנו דורשים ממצרים? אנו מצפים ממנה, תמורת ויתור נוסף, שהיא לא תוסיף להחזיק אקדח מול מצחנו, אם היא תודיע, כי המשך הבירורים יהיה בתנאים של שקט, בלי איומים של שימוש בכוח, ניחא; אבל מה הטעם, מבחינתנו, למסור להם שטח נוסף תוך המשך קיומו של מצב מלחמה?

מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר: שאלת, יגאל, שאלות טובות. אבל אילו פעמים כבר אמרנו איש לרעהו, כי מדיניות היא מאנות האפשרי. מה שאתם מציעים אינו ניתן להשגה. הן אני קיימתי שיחות רבות עם סאדאת. הלכי המחשבה שלו ידועים לי היטב. הוא אומנם מסכים להתקדם לקראת הסדר צעד אחר צעד, אבל מעולם לא הסתיר גם לפני, שאתם חייבים לסגת מכל השטחים ולשוב לקווים שמלפני מלחמת ששת הימים, בכל הגזרות. הוא תמיד מסביר כי, על פי מטרתו המוצהרת, הידועה לכל, אין אפילו להעלות על הדעת, שהוא יכול להתחייב באי-לוחמה בעד נסיגה נוספת כלשהי בסיני. הוא כאילו סוגר, על ידי הצהרה כזו, את האופציה הצבאית לשחרור האדמות הערביות. איך הוא יכול לתת התחייבות כזו? הן הבריות היו אומרים, כי הוא בגד באומה הערבית. תבין, יגאל, שאני אינני קובע עמדה, אם הצדק עמו אם לאו. זה לא תפקידי. אני מוסר לכם את הגירסה המצרית, כפי שלמדתי להכירה ממקור ראשון, אולי אין אני מצטט את סאדאת מלה במלה, אבל את תוכן דבריו מסרתי לכם בנאמנות. מה בצע, אם אתם תצעקו, כי בלי תמורה של הצהרת אי-לוחמה לא תוכלו לתת ידכם להסכם ביניים נוסף? עליכם לדעת, כי התמורה הזאת אינה קיימת במציאות. לכן אין טעם לעמוד עליה. עלינו להיות פרגמטיים, ולא להיתפס לניסוחים קיצוניים. מוטב שכולנו נעמוד על קרקע המציאות. מאז השמיע ד"ר קיסינגקר את הסבריו הפרגמטיים, היו עוד מספר פגישות של שרים, של שגרירים וחילופי שדרים בין הלשכות. באחד הימים הודיע ראש הממשלה מר רבין, כי ישראל אינה עומדת עוד, תמורת נסיגה נוספת בסיני, על הצהרת אי-לוחמה עם מצרים, בהוסיפו, כי בינתיים הוכיחו משפטנים מלומדים, כי המושג בלאו הכי, אינו ברור די צרכו.  

ב.

במשך שבועות רבים, לקראת סיומה של שנת 1974, לפי ספירתם, נתקיימו ישיבות ממושכות, שבהן נדונה השאלה החשובה כיצד לבודד את סוריה הקיצונית, ובעיקר איך להפריד בינה ובין מצרים, בעלת ברית מן השעה 14.00, הזכורה לעד, של יום הכיפורים, הלא הוא ה-6 באוקטובר 1973. הדיונים היו מן הכמוסים ביותר. כל אלה שהשתתפו בהם אפילו לא העלו על תעתם לומר עליהם מלה אחת לחבריהם, או קרוביהם. פשיטא, מדובר לא רק בסוגיה מדינית בעלת חשיבות מיוחדת, אלא גם בתיכנון טאקטי ואסטרטגי. לא פחות ולא יותר: האם ביופ פקודה יהיה עלינו ללחום בשתי חזיתות בו זמנית, כפי שאומרים מחדשי השפה בצבאנו, או נוכל להלום באוייב בכל עצמתנו בחזית אחת בלבד. כל שעה היא חשובה; יממה עוד יותר חשובה, ממש, על פי החשבון, פי עשרים וארבע. מספר ימים, עשויים או עלולים – הכל תלוי בנקודת המבט ובתוצאה האפשרית – להיות גורליים.

מאוחרי דלתות סגורות, מרופדות, שמענו על נושא זה ניתוחים מזהירים. המבינים אתם, רבותי, מה אנו יכולים להרוויח – המלה ,,רווח" היתה לאחת השגורות ביותר בימים אלה – אם נצליח לנטרל את מצרים מול אפשרות המלחמה עם סוריה (לא ברור – ד.ב) בהחלט כדאי לנו לתת למצרים עוד שטח בסיני ובלבד להבטיח שהם לא ירוצו מיד עם הסורים לפתוח באש. אם אפילו נרוויח יומיים או שלושה ימים בלבד, הרי זה הישג, שאי אפשר כלל להפריז בערכו. ומהי האלטרנטיווה? שאלתו ה,,מסורתית" של ד"ר קיסינג'ר הידהדה בחדרים שונים, השאלה, השאולה ממנו, הבאה לדחוק אל הקיר, רחמנא ליצלן, כל מי שאינו מקבל כניעה כמוצא יחיד במדיניות, חזרה ונשנתה בניתוחים המזהירים, מי רוצה מלחמה דו-חזיתית – שיקום ויאמר. האמת הפשוטה היא, שאיש אינו רוצה שום מלחמה בשום עשירית של שום חזית. אבל השאלה, הריטורית, שאינה מזמינה תשובה, עשתה סיבובים אין-ספור בחלל האוויר הדחוס. כאלה היו הדיונים, הסגורים בחותמת הסודיות העליונה.

בבוקר עבות אחד שמנו עיננו לעמוד פנימי של עתון עברי וקראנו את עיקרו של הניתוח המדיני-אסטרטגי הזה, כאילו דובר בחילופי הדברים בין מטרניך לבין טלייראן בווינה המהוללת בשנת 1815. אין סוד. הכל כתוב, ונלמד, וידוע. כוונתנו, אומר מר רבין בפומבי, היא ליצור תנאים, על ידי הסדר נוסף עם מצרים, ולוא צבאי בלבד, כדי שנוכל ללוחם נגד הסורים, לפחות בימים הראשונים, הגורליים, בעוד מצרים עונד נוצרת נשקה. האם לא רצויה פשרה זו? שאלה חזקה. הצרה היא, שבאותו יום, או לכל המאוחר, למחרת היום, קראוה גם הסורים, גם המצרים, גם הרוסים גם הסעודים, גם העיראקים, גם האלז'ירים, ואפילו הכווייתים או האבו-דאבים.

לאור הטאקטיקה הפרסומית של האסטרטגיה החשאית, התנהלו שיחות נוספות במשולש ירושלים – וואשינגטון – קאהיר. נתבונן בתוכנן העיקרי.

ג.

שר החוץ, יגאל אלון: הוסמכתי על-ידי הממשלה, להודיע לך, אדוני מזכיר המדינה, כי נהיה מוכנים, למען הסכם ביניים עם מצרים, לסגת 30-50 קילומטרים בסיני. אבל יש לנו תנאי, שאני בטוח, כי תבין את חשיבותן. מצרים צריכה, בתמורה, להתחייב, כי אם סוריה תתקוף אותנו, היא, מצרים, לא תצטרף בשום אופן למלחמה. שמת לב, כי שוב אנו עושים ויתור חשוב מאד. אין אנו תובעים עוד הצהרה רשמית על אי-לוחמה מצד מצרים. אבל על הצד הממשי אנו חייבים לעמוד בתוקף. יש סכנה, כי סוריה, המונהגת על-ידי אסאד הקיצודני, תרצה לתקוף אותנו, אולי באביב או בקיץ הבא. אנו צריכים להיות בטוחים, לאחר נסיגה נוספת בסיני, כי במקרה כזה לא יחדש סאדאת את פעולות האיבה בדרום. זו, לכל הדעות, דרישה סבירה מצידנו.

מזכיר המדינה, ד"ר קיסינג'ר: אולי היא סבירה; היא בלתי אפשרית. אבל לפני שאחווה דעתי עליה, רציתי לשאול, אדוני שר החוץ, מה דעתך על הצהרתו - - - - - של ראש הממשלה שלכם?

(בסרטי ההקלטה של פרשת ווטרגייט רבו הערות הסוגריים Expletive Deleted הכוונה היתה למלים מסוג מסויים, שבהן היה הנשיא לשעבר רגיל להשתמש בשיחותיו הפרטיות. על מספר ביטויים אלה קראנו בדיעבד. מעיד אני, כי שם התואר, אשר בו השתמש ד"ר קיסינג'ר על פי השמועה, ואשר העדפתי לא להעתיקו, אינו מגיע למלותיו ה,,קלאסיות" של ריצ'ארד ניכסון. אבל הוא די קלאסי, במובן שהשתמשו בן קדמונים מסויימים).

שר החוץ יגאל אלון – מחריש. וכי מה יש לו לומר?

מזכיר המדינה של ארצות הברית ממשיך – אני תמה עליך, עמיתי היקר, איך אתה יכול עוד להציע לי, שאני אציע דבר כזה לנשיא סאדאת. האינך יודע את חשדנותם של הערבים, אולי במיוחד של סאדאץ, כלפי הישראלים? אילו פעמים שמעת הודעות מקאהיר על ,,האוייב הערמומי, הבוגדני"? זו ציטטה, הלא כן? עכשיו הגה בנפשך, יגאל. אם אתה אומר לסאדאת, באמצעותי, כי אתה דורש ממנו התחייבות לאי התערבות במקרה, איך אתה אומר, שסוריה תתקוף את ישראל, מיד עוברת במוחו המחשבה: אה, הישראלים כבר מכינים התקפה על סוריה והם דורשים שאני אעמוד מנגד, שאני אתחייב לא לעשות דבר, שעה שמטוסיהם, טנקיהם ותותחיהם יסתערו על אחינו בצפון! סאדאת בוודאי מוסיף לומר לעצמוL ערמומיים הם היהודים (סליחה, הוא בוודאי אמר הישראלים(, אבל גם אני לא נולדתי אתמול. בסופו של דבר, הוכחתי להם משהו ברמאדאן ההוא. אבל ראו את חוצפתם. הם רוצים להערים עלי, הם רוצים, כי אתחייב להשאיר את הסורים לבדם כשייצאו לתוקפם. וכדרכם, הם קוראים לתוקפנות שלהם נגד סוריה התקפה סורית עליהם. בטוח אני, יגאל, כי סאדאת לא רק חושב כך, או אומר כך ליועציו, הוא מאמין במאת האחוזים, כי זוהי כוונתכם, או מזימתכם, ואפילו אני, סלח לי על ההתפארות, לא אוכל להוציא מראשו את החשד הזה, או את האמונה המוחלטת הזאת. האם לא מספיק, שרבין דיבר על כך בראיון פומבי עם עתונאי; אתה עודך דורש ממני כי אעביר את התנאי המפורש, לנשיא סאדאת עצמו? עלי להודות, לא בלי צער, כי לעתים אני מתפלא מאד, כיצד אינכם מבינים את החלך המחשבה של שכניכם.

 שר החוץ יגאל אלון: אני מצטער מאד. לא קיבלתי סמכות להביא לך מפות, אלא רעיונות מסויימים, הצעות עקרוניות. זוהי אחת מהן. בעיני ממשלת ישראל היא חיונית. אנחנו אומנם מוכנים להסתכן למען הסדרי ביניים, שאולי לבסוף, יוליכו לשלום, אבל יש גבול להסתכנות שלנו. איך נוכל לסגת בדרום, אם סוריה מאיימת עלינו לחדש את המלחמה, משלא ניסוג מרמת הגולן – ואנחנו לא נרד ממנה – והמצרים מיד יילכו בעקבות הסורים? אתה צריך להבין אותנו, הנרי.

מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר: טוב, אם אתה עומד על כך, אעביר את התביעה הזאת שלכם לקאהיר, אבל לא אסתיר לפניך את דעתי, כי אין שום סיכוי שמצרים תקבל אותה. בפשטות, כפי שאני הספקתי להכירו, לא יוכל להתחייב לכך, הוא יחשוב, כי אתם מנסים לפרוש לרגליו מלכודת וכך הוא יגיב.

ד.

באחד מימי ביקורו בוושינגטון, קיים שר החוץ שלנו פגישה ממשוכת מאד עם עמיתו, ד"ר קיסינג'ר, ושיחה מפורטת עם הנשיא פורד. הזמן, שהבדיל בין שני המיפגשים, היה לא רב, באופן יחסי; הוא נוצל על ידי מזכיר המדינה, כדי לדווח לנשיאו. משבא אליו, אל מר ג'ראלד פורד. השר אלון, הוא שמע הודעה חשובה יוצאת מפי הנשיא, מארחו: אדוני שר החוץ תביעותיך ממצרים אינן ניתנות להשגה. בשפה המקורית: Unattainable.

מעז אני לשער, כי הביטוי המיוחד הזה אינו פורדיאני. ייתכן, כי הוא הוטל לחלל האוויר של המשרד המעוגל המפורסם בזמן דיווחו של המזכיר באזני הנשיא. הדרישות הישראליות הן ,,כוכביות"; אי-אפשר להשיג אותן, כפי שאי-אפשר להגיע לכוכבי לכת מסויימים, אפילו בתקופת ,,אפולו" למספריו. עצה חשובה ניתנה לנשיא פורד: על הישראלים, להבין, כי קיצוניותם תמנע הסכם עם מצרים, תביא לקפאון, תיצור סכנה של מלחמה, תחדש את האיום בהפסקת זרם הנפט. הרבינים והאלונים האלה הם קיצוניים. אנא, אדוני הנשיא, תן להם להבין, כי דרישותיהם הן דמיוניות. הביטוי  Unattainable. הוא, בהחלט, המתאים למערכה זו.

לא עברו אלא ימים מספר ומזכיר המדינה יכול להוכיח לנשיא ארצות-הברית, כי לא היתה טעות בידו, או בפיו. הצעותיו של שר החוץ אלון הועברו דרך בריסל לקאהיר. וסאדאת ביקש להודיע לוושינגטון, כי פליאה רבה בליבו על שהיא מצאה לאפשרי להגיש לו הצעות כאלו. במלים אחרות, אין בהן אלא עלבון למצרים. וכי לא אמרתי, או לא אמרנו: הצעות אלון אינן ניתנות להשגה!

עתה אנו יכולים לראות מהן תוצאותיה של המדיניות הדוגמאטית, שלפיה, אם נהיה מוכנים להציע יותר ויותר ויתורים לאוייב, כן ייטב לנו בעיניו ובעיני וושינגטון. לא מניה ולא מקצתיה. הממשלה ויתרה על חוזי שלום, על הצהרת אי-לוחמה, על פי ההתחייבות המצרית בהסכם ההפרדה, על ההתחייבות הסורית, על פי הסדר ההפרדה, למנוע התקפות מחבלים על ישראל התברר, כי לאחרונה קם בדמשק דווקא אחד המרכזים הפעילים ביותר של ארגוני המרצחים), על הפסקת אש ללא הגבלת זמן. ויתור רודף ויתור. ואחר כל אלה, אומר סאדאת: אל תעליבוני בהצעותיכם המחוצפות. (אחר כל הוויתורים הרבים) אין אפשרות כלשהי להשיגן. עליכם להוסיף ולוותר, כדי לאפשר הסכם נסיגה נוסף עם מצרים.

את סופה של שנת 1974 ניסו מושלינו להפוך לראשית שנת 1984, מבחינה אורו וליינית. הכל זוכרים את הפיכת היוצרות בחלקו השני של ספרו המפורסם. למלחמה קוראים שלום, לכזב אמת, לעבדות חרות, לחוסר כל תיכנון המשק, למחנות כפייה מוסדות מחנכים, לרודן דמים שמש זורחת, ועוד ועוד. בשיטה זו נוהגת ממשלת רבין מוכת החולשה. היא טוענת, מתוך זלזול באינטליגנציה של כל בן שמונה עשרה, כי נסיגות בלי שלום הן התקדמות אל השלום, כאשר מטרת אוייבינו היא מוכרזת, ידועה לכל: אף מעבר לקווי ה-4 ביוני 1967.

אבל בעצם אין לנו צרוך להזקק לדמיונו היוצר של סופר נכרי. אל המקורות נלך, ונמצא בהם את דברי הזעקה החלים על מושלינו: - הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע. שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר.

קוראי הנכבדים יודעים מנסיון של מספר שנים, כי רגיל אני, על פי המסורת העברית הנאה, לסיים בטוב. הפעם לא אוסיף על התלונה המרה. הבנסיגות בלי שלום נתקדם אל השלום? האמת על ** המשך לא ברור – ד.ב.