נלחמנו תחת דגלים שונים למען אותו אידיאל

ידידינו היקרים, אחינו לנשק, לרוח, לקרב, גבירותי ורבותי,

מה גדול הוא היום, בו אנשים שנלחמו, אמנם תחת דגלים שונים, למען אותו אידיאל, למעל החרות, למען כבוד האדם – נפגשים במעגל הידידות והאחווה. כזהו היום הבלתי נשכח.

אנחנו, אנשי המחתרת העברית, חיילי הארגון הצבאי הלאומי, מודים מעומק לבנו ללוחמים הגבורים של המחתרת הצרפתית, הבלגית, ההולנדית ושל כל המחתרות האחרות, אשר הצילו את אחינו היהודים, הנרדפים על צוואר על ידי אויב האנושות. עזרה זו, שניתנה לעתים מתוך סיכון חייהם של המצילים, הרי היא בטוי עליון של אצילות אנוש, כפי שהסגרת הקרבנות בידי החיה הטורפת כמוה כהשפלת האדם התהומית. אמנם גלויה לכל היא, גם בדורנו זה, כי העם היהודי שוכח את פשעי אויביו. אולם העם הזה לא ישכח לעולם את מיטיביו ואת ידידיו.

אמנם כן, אנחנו במולדתנו הסקנו מסקנה ממה שהתרחש האירופה בימי מלחמת העולם השניה. את הלקח הזה נשנן לעצמנו ולבנינו בכל הדורות לאמור: העולם לא יגלה אלא מעט רחמים ליהודים נשחטים; אולם העולם יכבד יהודים לוחמים.

וצרפת:

בינואר 1944, ידידינו ובעלי בריתנו היקרים, כאשר ארצכם הגדולה עדיין נאנקה תחת עול הכובש האכזרי, אנחנו פה, בהכריזנו על התקוממותנו נגד הדכוי ובעד השחרור, תבענו, עוד בימים ההם, כפי שאמרנו במילים ברורות, "ברית לעזרה הדיית" בין מדינתנו הריבונית, אשר היתה עדיין חלום, לבין צרפת המחודשת, אשר היתה עדיין שאיפה.

במשך שנות מלחמתנו זכרנו תמיד את כבוש הבסטיליה. ערב ה-14 ביולי 1947 שדרנו מן הרדיו החשאי שלנו את ההודעה הבאה:

"המהפכה הצרפתית הגדולה החדירה את רוח החרות לא רק בקרב העם הצרפתי אלא גם בעמי תבל כולה. אנו שולחים את ברכתנו לצרפת ביום חגה הלאומי. אנו מאמינים, כי צרפת תתמוך בלוחמים בציון הכבושה". גבירותי ורבותי, צרפת עשתה כן.

ב-15 במאי 1948, כאשר הונף דגלנו המנצח, ביום הראשון להכרזת עצמאותנו המחודשת, אמרנו לעמנו: "יהיה עלינו לטפח את את הידידות עם העם הצרפתי הגדול, מאור העמים נושא דגל החרות מימי הבסטיליה".

כל ההודעות הללו, שנמסרו בימי הסבל, לא היו מקריות. הן שמשו בטוי להכרתנו בשותפות העמוקה ביותר הקיימת ביניכם ובינינו – שותפות האידיאל. אנחנו, אנשי המחתרות, לוחמי החופש, אנחנו כולנו, נלחמנו לא רק למען השחרור הלאומי אלא גם למען חרות האדם, זה אף זו צריכים להיות זהים. לדאבוננו, יש פינות בעולם, בהן השחרור והחרות נפרדו לחלוטין. זוהי הסיבה, שבגללה, בערב זכרונות זה, עלינו לשוב ולהביע, מתוך ידידות כנה, מתוך כבוד הדדי, את אמונתנו באידיאל הנצחי של החרות, העושה אותנו, את כולנו – לאחים.