נחמת האמונה
נחמת האמונה
אל נבוש להודות: השליטים הבריטיים השיגו הישגים ניכרים בעזרת ה"חקירה" המבויימת. במידה שהדיונים בועדת החקירה מתפרסמים בעתונות הבין-לאומית, מתגלה לעיני העולם לא הריב האמיתי בארץ-ישראל, הוא הריב לחיים או למוות בין העם העברי לבין גוזלי מולדתו הבריטים, כי-אם "המחלוקת התהומית" בין עברים לבין ערבים. המגמה הזאת עמדה לנגד עיני המשעבדים גם ב"חקירות" הקודמות. אולם הפעם, בהיתקלם בתופעה החדשה של מלחמת שחרור עברית, מצאו הבריטים לנחוץ להרחיב את "החזית". הוועדה לא הסתפקה בשמיעת הדרישות הערביות בארץ; חבריה נשלחו לארצות ערב הקרובות והמרוחקות, כדי לשוות לסכסוך ממדים ענקיים, מאיימים.
מכונת האינטריגות והאימתנות עובדת במלוא הקיטור. מושכי החוטים הבריטיים יושבים במשרדיהם החשאיים. לפי הוראותיהם פועלים סוכנים וסוכני סוכנים. ותחת לחצם הוכרחו פרנסים יהודים בגלות ערב להופיע בפני החוקרים ולהשמיע את דברי ההתכחשות, שהוכתבו להם לא בעט, כי אם בכידון.
בקשר עם עדויות האנוסים, כדאי להביא לידיעת הציבור את תכנו של כרוז מסויים שפורסם בבירות. הכרוז הופץ בששי במרס באוניברסיטה המקומית ואחר כך הודבק ברחובות העיר. הכרוז הופיע בשפה האנגלית, וזו לשונו:
"קול המוות - הלבנון אינו יכול לשאת עוד את הבגידה מצדכם, יהודים. ועליכם לבחור בשתי אפשרויות, או לעזוב את הארץ תיכף ומיד או לבחור במוות. זוהי אזהרה, שאחריה, אם תימצאו פה, תומתו בלי כל דיחוי. כדי להציל את חייכם, עזבו בו ברגע את המדינה - המוות".
הדברים האלה אינם מפתיעים. הם נישאים בחלל היהדות זה אלפים שנה. הם רק משקפים את המצב הנוכחי של אחינו באשר הם שם. אך אם נשווה אותם לתכניות הרשמיות והבלתי-רשמיות של נציגים יהודיים, נבין מה תהומי מוכרח להיות זעמו של הנוער, החש, בכל נימי נפשו, כי מלחמה לנו לקיום האומה ורואה את מנהיגיו בהתכחשותם, או בשיגרתם, או בתהייתם בסבך נוסחאות מחוסרות תכלית.
ובשביל הנוער הזה, המתמרמר והמתמרד, יש לנו נחמה אחת, זו הנחמה שהודות לה עמדנו אנחנו במבחנים הקשים ביותר: אף-על-פי- כן! אחים: על אף האינטריגות הבריטיות; על אף הדכוי האכזרי; על אף איומיהם של שכירים בריטיים - על אף העובדה, שההגה של ספינתנו נמצא עדיין בידים רועדות - על אף כל זה קרוב יום הנצחון יותר משאנו מדמים בנפשנו. כי המהפכה העברית היתה לעובדה קיימת. כי ההמונים יודעים את דרכם. והם לא ייסוגו. אותם מלכד הדם שנשפך על במות החופש. אותם מלכד אינסטינקט הקיום. הם ימשיכו במלחמה, גם אם מנהיגים טועים ירצו להפסיקה, וכך הם יגיעו, לא בעוד עשר שנים, אלא בזמן הקרוב ביותר למטרה ויביאו פדות לעצמם וגם לאחיהם, הנמקים בגלויות הדמים.
