נורדיה מרץ 1972

מר בגין, ידידים יקרים. אני מתכבד בזה לפתוח את הסמינר הרעיוני מטעם תנועת החרות, עבור חברינו העולים מברית-המועצות. אני מקדם בברכה את כל האנשים, אשר נענו לקראתנו ועשו את המאמץ הזה ובאו מכל קצות הארץ, למרות הקושי שבדבר. אני מודה מראש לחברי משק נורדיה, על המאמץ הגדול, הכנסת האורחים והנכונות הרבה שגילו בארגון הסמינר.

ידידי, הסמינר הזה הוא צעד אחד בין כמה וכמה צעדים, שאנחנו עושים בתקופה האחרונה, כדי להרחיב ולהעמיק את הקשר בין תנועת החרות ובין העולים מברית-המועצות. קשר נפשי, רגשי, רוחני היה קיים מזמן ואף פעם לא נפסק. הזיקה העמוקה המשותפת בנביא הדור, זאב ז'בוטינסקי. האמונה העמוקה בקשר ההסטורי, הבלתי-ניתק, בין עם ישראל וארץ-ישראל, יחס, או יותר נכון – חוסר כל אשליות לגבי יחסו העויין של המשטר הסובייטי, רוח הלחימה למען הגאולה – כל אלה יצרו מזמן את הגשר הנפשי בינינו, בין אנשי התנועה הלאומית ובין לוחמי ציון בברית-המועצות ועתה, כשהתחילה העליה, הגיעה הזמן להפוך את הגשר הרוחני הזה, הגשר הנפשי, לגשר וקשר של ממש.

יש הבאים אלינו בבקורת ותרעומת, איך אנחנו מעיזים להטריד עולים שטרם ניערו את אבק הדרך מרגליהם, איך אנחנו באים להטרידם בענינים פוליטיים ומפלגתיים? אנחנו עונים: העולים שבאו אלינו, איש לא כפה אותם, איש לא גירש אותם, איש לא הכריח אותם לבוא לארץ-ישראל. הם פילסו את הדרך לכאן במלחמה; הם לחמו למען ציון וכאשר הם באים לכאן, ברור לנו שאיכפת להם מאד, מה דמות תהיה למדינתם, למדינת-ישראל. ברור לנו, שחשוב להם מאד מה הדרך בה תלך מדינת ישראל, בהמשכת המלחמה למען גאולתו השלמה של עם ישראל, למען גאולתה השלמה של ארץ-ישראל.

ועוד. יחסי הכוחות הפוליטיים והמפלגתיים בארץ, שכתוצאה מהם קולט בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, זה 40 שנה באופן רצוף, מחנה מסויים. יחסי כוחות אלה הם תוצאה במידה רבה, של מדיניות עליה מסויימת, של עליה סלקטיבית. רבים מכם ודאי זוכרים את אותם הזמנים, כאשר לארץ-ישראל באו על יסוד סרטיפיקטים, שחולקו על-ידי השלטון הבריטי, אותם הסרטיפיקטים הידועים לשימצה והסרטיפיקטים האלה, חלוקתם היתה בידי אותו המחנה, אשר הפך אותם למכשיר ביצור, ביסוס והנצחת שלטונו בתנועה הציונית ובארץ-ישראל. בגלל העליה הסלקטיבית הזו לא באו רבים מאד מבין אנשי בית"ר והתנועה הלאומית, אריות ונמרים אשר התהלכו בגולה כבסוגר ולא הספיקו ולא הצליחו להגיע הנה. ועל כן, היתה ההתפתחות כפי שהתפתחה.

אותם שהגיעו, עשו משהו בארץ הזאת. הם פרצו את הדרך להתפתחות העצומה של רעיון התחיה; הם אשר גירשו מכאן את השלטון הבריטי; הם אשר הביאו להקמת המדינה הלאומית; אבל במידה רבה, בגלל אותה מדיניות עליה סלקטיבית, לא עמד להם כוחם להטביע את חותמם גם על דמות המדינה, אשר קמה כתוצאה ממלחמתם. ואם היום העליה של לוחמי ציון מברית-המועצות, תשפיע על שנוי יחסי הכוחות בארץ-ישראל, תהיה זו עשיית צדק הסטורי.

רבותי, התכנסנו כאן בחלקנו אנשי תנועה ותיקים, אשר נשאו את הרעיון הבית"רי והז'בוטינסקאי בתנאים חמורים וקשים, שמרו אמונים והגנו. שמענו במפגש של בית"רים לפני זמן קצר ספור מרגש, על דגלים, על דגלי בית"ר שהוטמנו לאחר בואו של השלטון הסובייטי, הוטמנו ונעלמו. אחר כך הלכו לחפשם ולא מצאו. הדגלים נעלמו, אבל לא נעלמו ולא נמחו הדגלים שבלב. עם בואכם ארצה, הגיע הזמן, ידידי, להניף בגלוי את אותם הדגלים ולעשות את אותם הדברים שלא ניתן לכם לעשות במשך שנים כה ארוכות.

התנועה מצפה מכם לגדולות ולנצורות, באותו שטח אשר אתם יכולים לתרום בו את התרומה העיקרית, שאולי יכולה לשנות את פני הדברים במדינת ישראל.

הסמינר הזה צריך להביא בפניכם את עמדת התנועה ברוב הבעיות של העם והמדינה. נשתדל לעשות זאת כמיטב יכולתנו. אין אנחנו רוצים לכפות את דעותינו על אף אחד. האפשרות תינתן לשאול, לדיון. אנחנו מבקשים רק התמדה הקשבה והשתתפות ערה בהרצאות ובדיון. ההרצאה העיקרית הראשית של הסמינר, תינתן הערב על-ידי יושב-ראש מרכז התנועה מר בגין.

ידידים יקרים, יש ביניכם כאלה אשר הקשר ביניהם לבין תנועת ז'בוטינסקי למעשה נותק החל מן ה-15 ביוני 1940, ביום בו נפלה פריס; ביום בו הטנקים הסובייטים נכנסו לקרלנאס ולריגה ולטאלין והשלטון הסובייטי השתלט במישרין על שלוש הארצות הבלטיות, בהן היו לנו שירות של הצה"ר ובית"ר לתפארת מאז 1923.

יש ביניכם כאלה, אשר באו לתנועתנו, לרעיונותיה, לרוחה, לאמונתה, לתכניתה, אך בעקבות מלחמת ששת הימים, או זמן מה לפני מלחמה זו. הערב, כאשר ארצה באזניכם על תורת ז'בוטינסקי ועל תנועתו ועל הגשמת תורתו, אני חייב להבחין בין שתי התקופות. על הראשונה, החברים הותיקים שלנו, אשר הוטלו למאסר ונשלחו למחנות ריכוז החל משנות ה-40, הדברים על התקופה ההיא ידועים להם במישרין, אבל אני אספר עליה למען אלה מקרוב באו. ואילו על התקופה השניה, גם הותיקים שמעו או קראו, או למדו מפי שני ויהיה רצוי בשביל אלה ואף אלה, לקבל אולי בפעם הראשונה בצורה תמציתית ומרוכזת, במידה מסויימת גם מפורטת, על המאמצים ועל המעשים אשר עשינו לאחר פטירתו של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי.

שני רעיונות יסודיים נתן זאב ז'בוטינסקי לעמנו מאז יצא ליצור תנועה, שתחדש את הציונות ההרצלאית. כפי שידוע לכם, עוד בראשית המאה הזו, היה זאב ז'בוטינסקי אחד ממניחי היסוד של האידיאולוגיה של העם היהודי, המתחדש, השואף להקים את ארץ-ישראל כמדינה היהודית. וידוע לנו, כי בעוד בהיותכם ברוסיה, קראתם לפחות חלק מן הפליטונים המפורסמים שלו משנת 1904-5-6, 1911 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 ו-17, לפני כן יחד עם יוסף טרומפלדור, במאמצים ישירים^[1] שלו בלונדון, הקים זאב ז'בוטינסקי את הכח היהודי הראשון. אמנם במסגרת של צבא נכרי, הלא הוא הצבא הבריטי, אחרי ימי בר-כוכבא, אשר נקרא הלגיון היהודי.

בהיותו עם הלגיון בארץ-ישראל, הוא התייצב בשנת 1920 בראש ההגנה היהודית ביודעו כי עומדים הערבים לתקוף יהודים בירושלים. כתוצאה מפעולה זו, הוא הועמד בפני בית-דין צבאי בריטי ונשפט ל-15 שנות מאסר בעכו. ביחד עם חבריו הוטל למאסר באותו מבצע, אשר את שמו נזכור ונוסיף לזכרו בתולדות ישראל עד דור אחרון.

פסק הדין ההוא, התוצאה ממחאות של העם היהודי כולו, הן בארץ והן בתפוצות הגולה, קודם הומר ואחר-כך בוטל. ואז יצא זאב ז'בוטינסקי לאירופה ונבחר כחבר ההנהלה הציונית בראשותו של ד"ר חיים וייצמן. הוא שירת בהנהלה הציונית קרוב לשנתיים, בין 1921 ועד שנת 1923. הוא היה בין אלה, אשר יצאו לארצות-הברית וייסדו את קרן היסוד וקראו לעם היהודי לעשות מאמץ כספי, כדי לאפשר את ייבוש בצות העמק. אבל בשנת 1923, כפי שכבר הזכרתי, חל משבר בהנהלה הציונית. בימים ההם החלה ההתכחשות הרשמית לרעיון המדינה היהודית.

הצהרת בלפור, שניתנה בשנת 1917, דברה אמנם על בית לאומי, אבל בימים ההם הכל הבינו, גם הבריטים כגון וינסטון צ'רצ'יל ולורד לוידס ובלפור עצמו והמנצ'סטר גארדיאן שביטא את הרעיון של המפלגה הליבראלית השלטת אז, כי הכוונה למדינה יהודית. אולם החל משנת 1920-1-2 החלו הבריטים לטעון, שאין הבטחה כזו בהצהרת בלפור ועימם ההנהגה הציונית החלה לטעון, כי אין עוד לטעון למדינה יהודית.

המפנה הזה גרם למשבר ביחסים בין זאב ז'בוטינסקי לבין חברים בהנהלה הציונית וברבות הימים, בינו לבין ההסתדרות הציונית כולה. במכתב אשר שיגר אל יושב-ראש הועד הפועל הציוני בשנת 1923, הלא הוא ד"ר חיות - הרב הראשי בוינה, הסביר זאב ז'בוטינסקי את הנימוקים של התפטרותו. באותו זמן, מנהיג ציוני אחר, הלא הוא ד"ר אידר, פרסם מכתב בו אף הוא קבע כי ההנהגה הציונות הרשמית למעשה הפנתה עורף למדינה היהודית.

היום קשה אפילו לותיקים, אפילו לאלה שלמדו את כל התורה וקראו את כל הספרים, לנסות להסביר, כיצד קרה הדבר, שהציונים עצמם, ההסתדרות הציונית והמנהיגים הציוניים, החלו לטעון, שמטרתנו איננה מדינה יהודית, אלא מעין בית לאומי, או כפי שכתב אחד-העם: מרכז רוחני בשביל העם היהודי, אבל לא מדינה יהודית. אין זו מטרת הציונים, להקים מדינה יהודית – כך טענו באופן הרשמי ביותר.

אז עזב זאב ז'בוטינסקי את ההנהלה הציונית ויזם הקמת תנועה, שתחדש את הציונות של הרצל, או כפי שהוא גם קרא לה: את הציונות הגדולה, או את הציונות הרוממה, או את הציונות הממלכתית. כל אלה הם סינונימים. הכוונה היתה לחדש את הרעיון, שהונח ביסודו על-ידי הרצל ונורדאו, בסוף המאה הקודמת: צריך להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית, עם ממשלה ועם פרלמנט ועם צבא, כמו שיש לכל העמים. או ביתר דיוק – לעשות את ארץ-ישראל למדינה יהודית. זו היתה הציונות, א' ב' עד ת', של תורת הרצל.

ב-23 קמה בית"ר בריגה וב-25 כונסה הועידה של הצה"ר – ברית הציונים הרביזיוניים בפריס. וכפי שציינתי, הרעיון הראשון והיסודי של תנועת ז'בוטינסקי, עם הקמתה, היה מדינה יהודית. בימים ההם, זה היה חידוש מהפכני לגבי הדרך של המהיגות הציונית הרשמית.

מאז 1923 ועד 1937, המנהיגות הציונית דחתה את האידיאה ואת האידיאל ואת המטרה של מדינה יהודית וחידושה. אתם הייתם נדהמים בודאי, לו הייתם שבים וקוראים את ההודעות ואני היום אביא ציטטים קצרים ביותר, אפילו בלי שמות האנשים שהשמיעו את הדברים, רק כדי להביא בפניכם את האמת היסודית הזאת, כיצד מנהיגינו הרשמיים טענו נגד מדינה יהודית.

בקונגרס הציוני ה-17, שנתקיים בשנת 1931 בבזל אשר בשוויץ, הביא זאב ז'בוטינסקי את התביעה לקבוע, כי מטרת הציונית היא ארץ-ישראל כמדינה יהודית. ההצעה הזו לא נתקבלה. עברו הלאה לסדר היום ובאותו קונגרס ציוני, 3 מנהיגים, אחד מהם איננו עוד בחיים, שניים בחיים ויאריכו ימים, אמרו את הדברים הבאים:

האחד – אין לי הבנה או אהדה לתביעה לרוב יהודי בארץ-ישראל.

השני – התביעה למדינה יהודית היא בבחינת תביעה של מוסר הוטנטוטי. אנחנו היום מיעוט ועלינו להודיע מראש, שגם אם נהיה רוב, לא נתבע שלטון יהודי בארץ-ישראל ומי שטוען לשלטון יהודי בארץ-ישראל, נוהג על פי כללים של מוסר הוטנטוטי.

לא ברור לי , אם במוסקבה או בלנינגרד או בקייב או בטיפליס, שמעתם על מוסר הוטנטוטי. זוהי באמת המצאה אימפריאליסטית, קולוניאליסטית, שהמתיישבים הלבנים באפריקה נטפלו לאיזה שבט אפריקני – הוטנטוטים, וספרו שלפי האתיקה המקובלת אצלם, אם מישהו גונב ממני הוא עושה מעשה רע, אבל אם אני גונב ממנו – אני עושה מעשה מצויין. זה נקרא מוסר הוטנטוטי, ועל משקל זה טען מנהיג ציוני מפורסם: התביעה למדינה יהודית תהיה בבחינת מוסר הוטנטוטי, אבסורד.

והמנהיג השלישי טען, כי מדינה יהודית היא רעיון בורגני. פירוש הדבר, הוא לא בשביל "ראבוצ'ינארוט", הוא רק בשביל הבורגנות, ולא מתאים לפועלים, לעובדים. לא יפה וכך אמר: אנחנו דוחים את הרעיון הבורגני של מדינה יהודית. מדינה יהודית היא רק בשביל בורגנות, לא בשביל פועלים.

בשנת 1937 חל מפנה. אנחנו נביא לכם את הדברים באמיתותם. הבריטים שלחו הנה ועדת חקירה בראשותו של לורד פיל. היא נקראה הועדה המלכותית. הועדה הזו שמעה עדים ובפניה שוב, המנהיגים הציוניים אומרים: לא מדינה יהודית. אחד מהם, העדות כתובה, הודיע שאנחנו מעולם לא רצינו מדינה יהודית ואיננו רוצים מדינה יהודית. הוא הסביר לגויים האלה, לרויאל קומישיון בראשותו של לורד פיל, שלוש סיבות, מדוע איננו רוצים מדינה יהודית, בשנת 1937 – זה כבר היה 4 שנים לאחר שהיטלר הגיע לשלטון ואנחנו שמענו את רעידת האדמה מסביבינו; עדיין הסביר להם, מדוע לא דרושה לנו מדינה יהודית. סיבה אחרת – שיש ערבים. סיבה שניה – שאם תהיה מדינה יהודית, היא יכולה לסגור את השערים של ארץ-ישראל, אבל אם יהיה נשיונאל הום – בית לאומי, אז הוא לא יוכל לעשות זאת. וסיבה שלישית, שישנם גם מקומות קדושים לדתות אחרות. – שלוש סיבות, כל אחת מהן חשובה, למה לא צריך להקים מדינה יהודית. כל זה כתוב בפרוטוקולים ההסטוריים.

בפני אותה ועידה הופיע זאב ז'בוטינסקי, לא בארץ, אלא בלונדון. אתם צריכים לדעת, שהחל משנת 1929, זאב ז'בוטינסקי לא יכול היה לבוא לארץ-ישראל. הבריטים אסרו על בואו ומיד אוסיף, שזוהי לפי הערכתי, הסיבה המכרעת, מדוע הוא כתב בצואתו בפריס, שאם הוא ימות בגולה, אין להעביר את עצמותיו לארץ-ישראל, אלא על-פי פקודה של הממשלה היהודית של ארץ זו. הוא כתב את הצואה הזו בשנת 1936, או אולי 35, כאשר עדיין המנהיגים הציוניים לא האמינו בכלל, שתהיה ממשלה יהודית, שתקום מדינה יהודית. אבל מדוע הוא כך ציוה? – מובנת הסיבה. הבריטים לא רצו להכניס אותו בחייו; הוא האמין בכל ליבו שתקום המדינה היהודית, שתהיה ממשלת יהודית והוא איננו רוצה שאחרי מותו, אלה שאסרו עליו לבוא, יעשו עמו חסד ויתירו להעביר את עצמותיו. לכן כתב: רק על פי החלטה או הוראה של הממשלה היהודית, אפשר יהיה להעביר את עצמותי לארץ-ישראל. זו הסיבה. מדוע אנחנו היינו צריכים לחכות מאז קום המדינה 16 שנים תמימות, משום שבמשך 16 השנים ההן, הממשלה סרבה לקבל את ההחלטה והיא היחידה שהיתה מוסמכת לקבל אותה, להורות על העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ורק בשנת 1964, לאחר שיחה מיוחדת עם ראש הממשלה דאז, מר לוי אשכול ז"ל, אנחנו הצלחנו להניע את הממשלה שתקבל החלטה זו והבאנו את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי מניו-יורק, בה הוא הלך לעולמו, באוגוסט 1940.

בשובי לאידיאה, לרעיון, אני רוצה שוב לציין, כי בעוד מנהיגים ציוניים אחרים, בפני ועדת פיל בשנת 1936-7, עדיין דברו נגד מדינה יהודית, היה זאב ז'בוטינסקי המנהיג הציוני היחידי, שבא בפני הועדה הזו ואמר: מדינה יהודית ולא כחזון לאורך ימים, אלא בימינו, מיד. אנחנו היינו 23% בארץ-ישראל. היו אז 77% ערבים והיהודים – 23%.

שאל אותו אחד מחברי הועדה, איך אתה יכול לדרוש מדינה יהודית, כשאתם היהודים מיעוט? השיב לו: ודאי שאנחנו מיעוט. אתם לא נותנים ליהודים לעלות. אם תפתחו את השערים, הם יבואו ויתנו לי רוב של 51% ונקים את המדינה היהודית. הוא אז הזהיר בפני ועדת פיל, כי העם היהודי באירופה עומד בפני קטסטרופה ורק הקמת מדינה יהודית בימינו יכולה להציל אותו. כידוע לכם, לא שמעו בקולו, ולאחר פרוץ המלחמה אירעה השואה הנוראה ביותר, לא רק בתולדות עמנו, אלא בתולדות האנושות כולה.

אותה ועדת פיל, בדין וחשבון שלה, הציעה לחלק את ארץ-ישראל. בפעם הראשונה אז הועלה רעיון החלוקה – פארטישיון בלעז. היא הציעה להקים שלוש מדינות בארץ-ישראל המערבית, על 30,000 קילומטרים מרובעים: מדינה ערבית, מדינה יהודית ולמעשה מדינה בריטית. המפה ידועה ולא אכנס לפרטיה. המדינה היהודית היתה צריכה להיות בערך של 6,000 קילומטרים מרובעים. בעצם פינה קטנה, בלי ירושלים, בלי רוב הנגב, בלי הגליל המערבי, עם פרוזדורים מחברים. הבריטים רצו להישאר בנגב, בגלל שליטתם בתעלת סואץ; בירושלים – לשמור עליה בשבי האנושות כולה ומדינה יהודית.

הועדה, אם תשימו לב לשם בעברית, היתה ועדת פיל, אבל היא הציעה לנו מדינת זבוב.

אני מציין, כי מאז הדין וחשבון של ועדת פיל, המנהיגים הציוניים, אשר משנות ה-20 ועד 1937, אפילו אסרו על השימוש במדינה יהודית – ברעיון ובשם, חזרו אל המדינה היהודית, מאז הסכימו לחלוקת ארץ-ישראל; הסכימו שחלק קטן של ארץ-ישראל, תהיה בה מדינה יהודית. אבל את שני הדברים יחד צריך לציין לשלילה – חלוקה, ויתור על החלק הגדול ביותר של ארצנו, מערבה ומזרחה מן הירדן. מצד שני, לחיוב – אחרי 15 שנה, כמעט חצי דור, שיבה אל רעיון המדינה היהודית. זה אופייני, זה חשוב לרשום, משום שיש פה לקח. כאשר הזרים נציגי האימפריה הבריטית אמרו בשנת 1916, על-ידי המברק המפורסם אל לורד פיוטרלינג, שהיה השגריר הבריטי בפטרסבורג, ליד ממשלת הצאר: מדינה יהודית, אמרו גם כל מנהיגינו: מדינה יהודית. כאשר הזרים, החזקים אמרו: לא מדינה יהודית, בכל התקופה ההיא אמרו גם מנהיגנו: לא מדינה יהודית. כאשר שוב, הגויים אמרו ב-37: מדינה יהודית, שבו מנהיגינו ואמרו אף הם: מדינה יהודית.

הלקח הוא חשוב, משום שתנועת ז'בוטינסקי קמה לא רק כדי להתנגד להתכחשות מבפנים – היא כמובן המכרעת, אלא מתוך התנגדות, אם מותר לי לאמר בפשטות, לגוי החזק. כל טעמה, כל דרכה של תנועתנו היא בנכונות להתנגד לחזק. זאת היא תנועת ההתנגדות, אולי המובהקת ביותר בדורנו, בלשון רזיסטאנס – התנגדות לחזק, נאמנות לאידאה והתנגדות לחזק. זוהי נשמתה של תנועת ז'בוטינסקי וההוכחה הראשונה ניתנה על-ידי כל ההתפתחות ההסטורית כפי שתארתי אותה לפניכם, ביחס לעצם הרעיון של מדינה יהודית. אנחנו דגלנו במדינה יהודית, כאשר הבריטים אמרו: לא תקום מדינה יהודית; לא הבטחנו מדינה יהודית; לא נעשה למענה; להיפך. והאחרים – כפי שסיפרתי. אמרו החזקים: מדינה יהודית – יפה. אמרו: לאו – קיבלו. שבו ואמרו: מדינה יהודית – שוב קיבלו ולמדנו, שעם איננו יכול לגאול את עצמו בלי נאמנות לרעיון המרכזי ובלי נכונות להתנגד לחזק, השולל אותו, העומד בפני הגשמתו.

בשנות ה-20 ובשנות ה-30 נשאנו איפוא, אנחנו את רעיון המדינה היהודית. אנחנו, התנועה הציונית היחידה, אשר נשאה בקרב העם היהודי, כנגד מתכחשים לבית וכנגד חסלנים מבחוץ את רעיון המדינה היהודית. זוהי האמת ההסטורית. גם מתנגדינו מאשרים אותה ואם תקראו אי פעם את הכתבים של מנהיגה של של מפ"מ, מר יערי, תראו מדי פעם בפעם הדגשה, שהיחידים אשר נשאו בימים ההם, בשנות ה-20 ובשנות ה-30, את רעיון המדינה היהודית, היו הרביזיוניסטים, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי.

יחד עם רעיון המדינה היהודית, נתן לנו זאב ז'בוטינסקי והוא ואנחנו תלמידיו נשאנו את רעיון חידוש הכח היהודי. הרעיון הזה מצא את בטויו גם בימי המאמץ להקים את הגדוד היהודי במלחמת העולם הראשונה. אז זאב ז'בוטינסקי קרא לנוער היהודי לקום וללחום למען ארץ-ישראל. טרומפלדור חלם אז להגיע לקבקז ולהקים שם, לאחר הפלת המשטר הצארי, לפני שהבולשביקים השתלטו על רוסיה, להקים שם צבא של 100 אלף חיילים יהודיים, כדי להגיע לארץ-ישראל, לשחרר אותה בשביל העם היהודי. בגלל ההפיכה הבולשביקית, הרעיון הגדול הזה של טרומפלדור לא יצא אל הפועל. כאשר הם שניהם נפגשו ב-1915 באלכסנדריה ומצאו שם פליטים יהודיים, אשר התורכים גירשו אותם מארץ-ישראל, הם החלו לחשוב על יחידה צבאית יהודית למען חדש הכח העברי ולמען שחרר ארץ-ישראל, לא בדמם של זרים, אלא על-ידי חיילינו ובקרבנותינו שלנו.

מהמאמצים האלה יצא גדוד נהגי הפרדות בגליפולי. זאב ז'בוטינסקי דרש כח יהודי שיילחם בארץ-ישראל. הוא יצא ללונדון, עשה מאמצים רבים והוקמו שלושת הבטליונים היהודים בתוך הצבא הבריטי, אשר יצא למזרח התיכון אחרי המפלה הבריטית בגליפולי וכן, שלושת הבטליונים האלה, האחד שבא גם מארצות-הברית ומקנדה, האחד התנדב בארץ-ישראל עצמה, השתתפו בקרבות לשחרור ארץ-ישראל.

מאז לא פסק זאב ז'בוטינסקי לעמוד על הקמת או חידוש הכח היהודי והוא הסביר, באחד המכתבים ההסטוריים שלו לד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסדרות הציונית, כי הדבר המסוכן ביותר יהיה קשור בכך, שהערבים יתקיפו אותנו וזרים יצטרכו להגן עלינו. חלילה לנו להסכים למצב כזה, כי אז כל התקוות לעתיד עלולות להישבר, אם מישהו יטען, כי היהודים גם בארץ-ישראל הם יהודי חסות, או כמו שהיו אומרים בימי הביניים: שולץ יודן – יהודים, אשר זרים צריכים להגן עליהם.

הוא עשה מאמצים רבים כדי לחדש את הכח היהודי בארץ-ישראל, שיגן על היהודים. בשנות ה-20 הראשונות, עם הקמת בית"ר, הרעיון הזה של חידוש הכח היהודי לצד הרעיון של מדינה יהודית, היה במרכז ההתעניינות שלנו. עד שנת 1929, תנועתנו מבחינה כמותית לא היתה גדולה, כי היסוד הונח רק בשנת 1923 ו-25, כפי שאמרתי ועדיין לא הספיקה להתרחב. האמת היא, כי מאורעות הדמים בשנת 1929, כאשר הערבים שוב התקיפו אותנו ושפכו את דמנו כמים, אז נהרגו, נרצחו ונטבחו מאות יהודים והיו מקרי רצח איומים, ממש טבח, כמו בחברון ובצפת, כאשר שחטו את אחינו בסכינים והתעללו בגופותיהם בצורה ברברית ביותר ואז ראו רבים גם בארץ וגם בתפוצות הגולה, כיצד צדק זאב ז'בוטינסקי בדרישתנו להקים או לחדש כח יהודי, שיוכל באמת להגן על היהודים ועל המפעל הציוני ולא להשלים עם עובדה שזרים יגנו עלינו והם גם לא יגנו, כפי שהוכח בעיקר בשנת 1929.

מאז הוחדרה ההכרה הזו, תנועתנו היתה לתנועה המונית. האמת היא, שמאז 1929 הצטרפו אלינו, ביחוד באירופה המזרחית והדרומית והצפונית, המונים אדירים, אלפים ורבבות ובית"ר היתה באירופה המזרחית והדרומית לתנועה של עשרות אלפים, אם לא למעלה מזה; תנועה עממית אמיתית, אשר נשאה את שני הרעיונות העיקריים האלה: מדינה יהודית בימינו וחידוש הכח היהודי, הדרוש כדי שזרים לא יגנו על יהודים וכדי להניח את היסודות לחידוש עצמאותנו.

הדבר המוזר הוא וצריך לרשום אותו ולהזכיר אותו, שדווקא שני הרעיונות האלה, שהם כל כך טבעיים היום, בודאי שיש מדינה יהודית – אנחנו יכולים לחיות בלעדיה? יש לנו צבא יהודי – אנחנו יכולים להתקיים בלעדיו? שני הרעיונות האלה הם כל כך טבעיים לאחר הגשמתם. אז, בימים ההם עוררו את ההתנגדות החמורה ביותר והחריפה ביותר. מי שגדל בימים ההם, כאשר אנחנו היינו צעירים, במדינה יהודית, נקרא בשמות גנאי היהודי, נקרא מיליטאריסט. האין זה דבר מוזר היום? אבל אז, ככה קרה ואנחנו היינו צריכים לעמוד בשתי המערכות האידיאולוגיות הללו, בכל אומץ הלב, כפי שלמדנו אותו מזאב ז'בוטינסקי בשנות ה-20 ובשנות ה-30 ועמדנו בשני המבחנים האידיאולוגיים האלה, כפי שאתם יכולים כולכם לראות היום ושניהם ניצחו נצחון מלא, גם במציאות וגם בהכרה.

...בשנות ה-30 מעשי הגשמה של תנועת ז'בוטינסקי מעיקרם מצאו את בטויים בעליה ב', בפלוגות הגיוס, בשבירת ההבלגה ומבחינה מדינית – במדיניות אשר זאב ז'בוטינסקי קרא לה: אווקואציה ובעלי ברית. אספר לכם את הדברים היסודיים על כל אחד משטחי הפעולה האלה, של תנועתנו.

בשנות ה-30 הבריטים צמצמו מאד את העליה לארץ-ישראל, מלבד תקופה משנות ה-30 האחרונות, כאשר הם התירו עליה מורחבת של כמה עשרות אלפים בשנה, בעיקר מגרמניה, לאחר שהיטלר הגיע לשלטון. אבל בימים ההם, בעית העלייה מבחינת הצורך הדחוף, העממי, לא היתה מוגבלת ל-600 אלף היהודים מגרמניה. היא היתה בעייתם של מיליונים יהודים בין הריינוס לבין הדנייפר, אבל שערי ארץ-ישראל היו סגורים מעיקרם, מלבד מתן מספר מסויים של רשיונות עליה, שנקראו בשם המפורסם: סרטיפיקטים. או אז החלה תנועתנו לארגן עליה, שנקראה בלתי-חוקית, או עליה ב', בצורות שונות.

לראשונה, סדרנו בשביל האנשים שהיו מוכנים ללכת בדרך זו, ויזות שהיו נקראות של תיירים, וכשהגיעו ארצה החליטו להשאר. ברבות הימים, החלו לבוא יהודים בסירות קטנות, בעיקר מנמלי איטליה. באחת הסירות האלו היה שלום טבצ'ניק, הלא הוא שלמה בן-יוסף עד כמה שהיה קשה לארגן עליה זו ומשום שלא היו ברשותנו כספים, מספיק אם אספר לכם, ששלמה בן-יוסף, כאשר בשנת 1938 הועלה לגרדום במבצע עכו על-ידי הבריטים, בקשר עם הפרת ההבלגה; שלמה בן-יוסף, לא היה לו מספיק כסף, כדי לתת את הסכום הקטן הדרוש, ההכרחי למען כסות את ההוצאות של אותה סירה קטנה ואני זוכר את היום, כאילו היה אתמול. חברי וידידי ישראל אפשטיין הכניס אלי את האיש הצעיר הזה ואמר, שיש לו רק חלק קטן מן הסכום הדרוש וגם הסכום כולו היה קטן. האם אנחנו נוכל לשאת בעצמנו את הוצאותיו? – הסכמנו וכך עלה בין השאר הגבור הלאומי הראשון לעולי הגרדום תחת השלטון הבריטי.

כעבור זמן מה החילונו לארגן אניות יותר גדולות עם עולים, עד אשר יכולנו להביא אלפים ועשרות אלפים, מתוך שיתוף פעולה בין התנועה המדינית, הצה"ר ובית"ר והארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל.

פעולה זו היתה פעולת התנגדות מובהקת כנגד השלטון הבריטי, כי כל מגמתם היתה, עד שנת 1939 ופרסום הספר הלבן של הממשלה הבריטית הסוציאליסטית (הספר הלבן הנקרא על שמו של מקדונאלד, שר המושבות, שר הקולוניות דאז), להשאיר את הישוב היהודי כשליש האוכלוסיה בארץ-ישראל; לעשות מה שנקרא בלעז: קריסטליזציה של המיעוט היהודי – שליש אחד; שני שלישים ערבים ולהקים מדינה, שקראו לה אז: מדינה פלשתינאית, שבה יהיו היהודים מיעוט של שליש. זו היתה המדיניות הבריטית, שהגיעה למצוי מוחלט באותו ספר לבן, אשר הוגשם במשך כל שנות מלחמת העולם השניה ואחר-כך נשבר על-ידי המחתרת העברית הלוחמת.

פעולה זו, כפי שציינתי, היתה פעולת התנגדות מובהקת לשלטון הבריטי, אבל היא היתה גם פעולת הצלה. שוב עלי לציין עובדה אופיינית, כאשר תנועתנו ארגנה את עליה ב', ההנהגה הרשמית הציונית התנגדה לה בכל האמצעים שעמדו לרשותה וטענה שאסור לעשות את זה. שוב נאמר את האמת, אי שם ב-1937, גם ההנהגה הרשמית אימצה את הרעיון של עליה ב', והחלה להביא אניות. הדרך שהם דחו אותה, הרעיון שהם השמיצו אותו, אחר-כך היתה גם דרכם והיה גם רעיונם.

אני מדבר על תופעה זו בכאב עמוק. בדיעבד, אנחנו יכולים לדעת, שלו בכל שנות ה-30, כל העם היהודי וכל התנועות הציוניות היו עוסקים בארגון עליה ב', אי אפשר לאמר שהיינו מצילים את כל המליונים של היהודים שהושמדו על-ידי הגרמנים, אבל ברור שהיה לנו זמן להציל מאות אלפים ומשום שהדרך הזו נדחתה במשך שנים מספר ומשום שהרעיון הזה אף הוא הושמץ במשך שנים מספר ועליה ב' הגדולה, הכללית, החלה מאוחר מאד, ממש כשנתיים, שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, איבדנו מאות אלפי יהודים והווה ידוע, הדבר הזה אינו מוטל בספק. הבריטים כמובן הפריעו מאד. אני בעצמי זוכר את אלפיים הצעירים היהודיים, אשר עמם הגעתי לסניאטין, לגבול רומניה – פולניה וזה היה בחודש אוגוסט 1939. לו היו מאפשרים להם לבוא – אלפיים האנשים האלה וממשפחותיהם היו אצלנו. הצלחנו בדרך בלתי-לגאלית להעביר בין 70 עד 100 מהם לרומניה והם הגיעו והשאר הוחזרו על-פי דרישת השגריר הבריטי בבוקארשט והוכנסו לתאי הגזים וכך קרה עם מאות אלפים.

עלינו לציין את העובדה ההסטורית הזאת. אנחנו, תנועתנו, פתחנו בעליה ב', בהעפלה, בשנות ה-30 הראשונות, שהמשכנו בה עד מלחמת העולם השניה ומעבר לה ועוד לאחר פרוץ המלחמה הגיעו שתי אניות עם מעפילים יהודיים, בהנהגתו של בנו של זאב ז'בוטינסקי – ערי, אשר בגלל זה הוכנס לבית הכלא בעכו. אבל לו כולנו, כולם היו עוסקים בעליה ב', בכל שנות ה-30, מאות אלפים היו ניצלים. אנחנו פתחנו בעליה מצילה זו, המשכנו בה. הלוואי ואחרים היו הולכים בדרך הזו בעוד מועד.

א. בשנות ה-30, כלומר החל משנת 1936, התקיפו את הישוב היהודי בארץ-ישראל הערבים, כדי לנסות לשים קץ לכל התקוות של מדינה יהודית. שלוש שנים תמימות נלחמו בנו הערבים, כפי שידוע לנו, על יסוד מסמכים באופן חלקי בעזרת סוכנים בריטיים, אשר היו מעונינים להוכיח, שהיהודים אינם יכולים להגן על עצמם.

ב. בימים ההם פרצה המלחמה בחבש והבריטים היו מעונינים להחזיק צבא בארץ-ישראל. צבא בתקופה ההיא, במספרים די רציניים. המאורעות, כפי שקראנו להם, בין 36 ועד 39, אשר הבריטים נתנו להם התפתח עד גבול מסויים, היו בשבילם הצדקה לריכוז צבא בריטי באזור הזה של המזרח התיכון ולכן הם נמשכו שלוש שנים תמימות. אז נהרגו, שוב, מאות יהודים. אני, עד כמה שאני זוכר את זה, למעלה מ-600 יהודים. אלפים נפצעו. רכוש יקר עלה באש.

נכון שהוקמו גם יחידות יהודיות, אבל מלחמת הערבים נמשכה בלי כמעט הגבלה, שלוש שנים תמימות וכתוצאה מאותם מאורעות דמים, פורסם אותו ספר לבן, כפי שכבר הזכרתיו, ובו נאמר במפורש, שכעבור 10 שנים, כלומר בשנת 1949, תקום אותה מדינה פלשתינאית – רוב ערבי של שני שלישים, מיעוט יהודי של שליש אחד ותוספת קטנה של 75,000 יהודים ולא יותר. הציונות נגמרת בזה וארץ-ישראל מנותקת מן העם היהודי. כך תקום 'דה פלשתיניאן סטייט' – המדינה הפלשתינאית, אשר בפעם הראשונה הוזכרה אז בספר הלבן של מקדונאלד.

בימים ההם עשינו את המעשה המרשים השני. לאחר שהערבים התקיפו אותנו בשנת 1936, הסיסמה של המנהיגות הרשמית היתה: הבלגה. ההבלגה לעתים גם נכשלה, כמו בטבריה, או במקומות אחרים, אבל הרעיון האיסטראטגי היה: הערבים מתקיפים אותנו – אנחנו נתגונן כשיבואו לפגוע בנו בבתינו. המאורעות האלה החלו ביפו ושם, בשנת 1936, נרצחו ביום אחד למעלה מ-20 יהודים. שוב, באכזריות בלתי משוערת; בסכינים; והתפשטו המאורעות על פני כל ארץ-ישראל.

בהזדמנות אחרת נספר לכם את כל פרשת ההגנה והארגון הצבאי הלאומי והפילוגים שהחלו בין ההגנה וגם בתוך הארגון הצבאי הלאומי. הערב, אני רוצה לשים את הדגש על הבעיה העיקרית, כלומר ההבלגה ושבירתה על-ידינו, על ידי תנועת ז'בוטינסקי, על ידי הארגון הצבאי הלאומי.

משרבו המארועות – מאורעות הדמים בארץ, הגיע הארגון הצבאי הלאומי בהנהגתו המדינית של זאב ז'בוטינסקי, במפקדתו אשר בראשה עמדו דוד רזיאל ואברהם יאיר, למסקנה שאי אפשר עוד על-ידי התגוננות מקומית לשבור את התוקפנות הערבית, תוקפנות הדמים של התקופה ההיא, אלא צריך לערוך התקפות נגד. בימים אלה, בשפת הצבא שלנו הפועל בלבנון או בסוריה או בכל מקום אחר, זה נקרא: תגמול. בימים ההם, המדיניות הזו נקראה: תגובה, לחיוב ולשלילה, שבירת ההבלגה. לא עוד הבלגה – הם הורגים אותנו ואנחנו ממתינים.

זה היה מפנה הסטורי בעיקר מבחינת הרוח של נוער. "סאמאעברונא[2]" זה רעיון ישן. זאב ז'בוטינסקי היה אחד מיוצריו עוד באודיסה, אולם הוא בעצמו, היות ותמיד היה מבקר, מסתכל בדרך בה אנחנו הולכים, הגיע למסקנה, שסאמאעברונא, אין לה שום סכוי להגן על היהודים הלכה למעשה. אם הצבא עוזר לפוגרומצ'יקים, או איננו מונע מהם את ההתקפות, כי אז כל כח של הגנה עצמית, של סאמאעברונא לא הועיל עוד להגן למעשה על היהודי.

כך בדיוק קרה בארץ. הנוער היהודי כולו, הוא מצויין כולו, של בית"ר ושל השומר הצעיר ושל כל החוגים. נוער יש לנו מצויין בכל החוגים. השאלה היא איך מוליכים אותו? איזו מדיניות קובעים בשבילו? כשקבעו את מדיניות ההבלגה, אנחנו היינו מותקפים, הכבישים נסגרו בפני יהודים, אנחנו היינו צריכים להסתגר. כשבא האויב לתקוף, אז היהודים הגנו, כמובן בגבולם ונפלו גם קרבנות ניכרים, אבל מבחינה אסטראטגית זה לא יכול היה למנוע שום אבידות נוספות. בהגנה כזו אתה לא יכול בשום אופן לנצח, או לשבור את רצונו של האויב. ביחוד שהצבא הבריטי ידע לעמוד מן הצד, כשהותקפו יהודים בלבד. עד בוא היום ואחד מן הקצינים הבריטיים – את שמו צריך לזכור, משום שהוא היטיב עמנו, שמו היה וינגייט, קצין צעיר בימים ההם, קצת מוזר, קצת תמהוני, אבל בא עם מחשבה רבה וידיד היהודים. ארגן פלוגות יהודיות שתצאנה גם לתקוף את הערבים. אבל זה לא היה הרעיון שלו, זה היה רעיון מיסודו של התקפת נגד, של הארגון הצבאי הלאומי ורק בהתקפת נגד אתה יכול לשבור את ההתקפות של האויב והארגון צבאי לאומי הוא אשר באופן אפקטיבי שבר את ההבלגה ויצא למדיניות של התקפות נגד או, כפי שנקראים היום הדברים, תגמול.

או, גם תופעה זו עוררה עוינות בלתי משוערת ושוב היינו צריכים לעמוד במבחנים רבים מאד. אז גם היו לנו אבידות. שלמה בן-יוסף וחבריו, שנשארו בחיים, יצא אז למעין התקפת נגד כזו ליד ראש פינה ודרכי הגליל, לאחר שהותקף אוטובוס יהודי. הוא הועמד בפני בית-דין צבאי וכפי שכבר אמרתי, הועלה לגרדום בעכו. הארגון הצבאי הלאומי כולו אז עשה פעולות תגמול רציניות ביותר בכל ערי הארץ ואז הוכח בפעם הראשונה לערבים, שאם הם יתיקפו אותנו, הם יותקפו.

ברבות הימים, כל עם ישראל עבר לאותה מדיניות, למדיניות התגמול. אותה מדיניות, אשר היתה אז לא רק נדחית, אלא נשללת במילים חריפות ביותר, ששוב אינני רוצה לחזור עליהן, על-ידי ההנהגה הרשמית. שוב, גם רעיון זה שלנו, מקורי – אם מתקיפים, אין להסתפק בהתגוננות מקומית, ברבות הימים נחל נצחון מלא.

באותה תקופה הקימה בית"ר בארץ-ישראל פלוגות גיוס. הרעיון היסודי מוגשם עכשיו על-ידי הנח"ל. מהו הרעיון? – שבית"רי העולה לארץ-ישראל, ילך לפלוגה מיוחדת, מגוייסת ויעשה כל עבודה למען ארץ-ישראל, שתוטל עליו. ואכן, פלוגות הגיוס היו בטוי מובהק של אידיאליזם. אנשים אז, חברינו באו מארצות שונות ובמקום, כמו שנאמר אז, להסתדר, למצוא פרנסה טובה או עבודה, אפילו עבודה קשה, נכנסו לפלוגות כאלו – אחת הפלוגות היתה בראש פינה, ממנה פעל שלמה בן-יוסף ואברהם שיין וז'ורבין – שני חבריו לאותה פעולה. חיו בצמצום רב, בדלות, בגרושים, קשה לתאר את קשיי הקיום שלהם ועבדו את כל העבודות הקשות. ואז, כמו גם בשנות ה-20, עמדה עוד הבעיה של עבודה עברית וצריך היה באמת לכבוש עבודה עברית. פלוגות הגיוס בשטח זה עשו גדולות, לכבוש עבודה עברית, שהיהודי יעבוד, שיהיה לו על-ידי עבודתו במה לפרנס את משפחתו. זאב ז'בוטינסקי היה האיש, שנשא את הרעיון הזה והסביר אותו מבחינת העובד העברי, כיצד חשוב, שיקומו לנו עובדים עבריים בארץ-ישראל, שבעצמם יעשו גם את העבודה הקשה, כי טען: העליה ההמונית, הרי היא תהיה עלית יהודים.

הוא טען כבר בתקופה ההיא לשלום סוציאלי, כדי להחיש את התהליך, את הפרוצס של הקמת מדינה יהודית, כי דרושות השקעות, כי דרוש בנין וכשתהיינה השקעות, יוכלו יהודים לבוא בהמוניהם כעובדים. הוא דרש בשבילם תנאי קיום הוגנים, אבל הוא שלל את הרעיון שנתקבל על-ידי הסוציאלזים הרשמי, של מלחמת מעמדות בקרב הישוב העברי בתהליך ההגשמה של הציונות. מאז ועד היום, תנועתנו נושאת את הרעיון של נכונות להתנגדות כלפי חוץ ושלום חברתי בפנים, מתוך דאגה לצדק חברתי. אנחנו איננו מאמינים בסוציאליזם; אנחנו מאמינים בצדק סוציאלי ונוכחנו לדעת שבין שני אלה יכולה להיות סתירה מוחלטת, ומי כמוכם, שבאו מברית המועצות יודע, שבין סוציאליזם לבין צדק סוציאלי יכולה להיות תהום ממש וכך אנחנו נושאים את הרעיון הזה של צדק חברתי, כפי שעוד אסביר אותו בהמשך הרצאתי על-פי תורת ז'בוטינסקי ואנחנו, על-ידי פלוגות הגיוס, דאגנו לכך שיהיו עובדים יהודיים בארץ-ישראל.

בזה לא היינו היחידים. ידוע, האחרים עשו רבות בשטח זה. אנחנו לא נדרוש שום מונופול לעצמנו בשום זכויות, אבל אנחנו את שלנו עשינו על-ידי פלוגות הגיוס.

פלוגות הגיוס לא היו נקודות התיישבות קבועות. אני משער, מאמין גם, שאילמלא פרצה מלחמת העולם השניה בשנת 1939, היא יכלה לא לפרוץ בכלל לו לא היה עיוורון גם בלונדון וגם בפריס וגם במוסקבה, אילמלא הסכם המינכן המחפיר ואילמלא הסכם ריבנטרופ-מולוטוב האיום, לא היתה פורצת מלחמת העולם בשנת 1939; אולי לא היתה פורצת כלל. גם המערב וגם המזרח היו מוכים בסנוורין מול התופעה הזו, שלא היתה כמותה, של הנאציזם. מוסוליני מצידו, כפי שידעו לנו, הציע להיטלר לדחות את המלחמה לשנת 1941, אבל עובדה היסטורית, היא פרצה בספטמבר 1939.

אילמלא פרצה בתקופה ההיא, או אילמלא פרצה בכלל, אין ספק, שרובם של פלוגות הגיוס היו נהפכות לנקודות קבע וחלקנו בהתיישבות היה רב מאד. אבל, מאחר שהן היו פלוגות שירות לשנתיים... והאידיאליזם של האנשים האלה – משה יושב פה, הוא אחד מאנשי פלוגות הגיוס, עליכם לדעת את זאת. יש בודאי פה עוד חברים. אם אני אתחיל להזכיר שמות בודאי אכשל, משום שלא אוכל להזכיר את כולם. פלוגות הגיוס היו פלוגות שירות, שירות קשה, אידיאליסטי, חלוצי אמיתי, אבל לא היו נקודות התיישבות קבע ועם פרוץ המלחמה, האנשים ברובם היו חייבים להתפזר. חלק הלך לצבא, ליחדות בצבא הבריטי, ללחום נגד גרמניה הנאצית; חלק אחר שמר את עצמו במחתרת ובכל התקופה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, לא יכולנו עוד להקים נקודות התיישבות, כי לו היינו מקימים אותם, היו אוסרים את כולנו.

כאן אני רוצה לאמר משהו מבחינה הסטוריוסופית. בודאי שאנחנו רצינו מאד התיישבות יהודית בכפר ובית"ר, כפי שכבר אמרתי, על-ידי פלוגות גיוס, היה חלקה רב מאד באותה התיישבות, אילמלא הפלוגות פוזרו בגלל מאורעות מדיניים הסטוריים – מלחמת העולם השניה, הצבא נגד גרמניה הנאצית ומלחמת מחתרת. אבל, כך קרה, שבתקופה ההיא, לאחר השירות בפלוגות הגיוס, לא יכולנו להתיישב. איזו מיסטיקה? אשפר לאמר בעברית פשוטה, אולי זו יד ההשגחה העליונה. בודאי זוהי יד ההסטוריה העברית. נכון, שהמחנה השני עשה גדולות ונצורות ואף נאמר תמיד את האמת, בשטח ההתיישבות וכל הכבוד, אבל באותה תקופה הסטורית מכרעת, שבה היה דרוש לפחות חלק של הנוער, כדי ללחום בשלטון הבריטי, אחרת עמנו היה יורד מן הפרק בתקופה הזו, אנחנו היינו לא במקומות מסויימים מלבד אותה נקודה ברוכה – נחלת ז'בוטינסקי, שקודם נקראה תל-צור וששירתה את המחתרת על-ידי קורסים; רמת טיומקין, לא הרחק מכאן, אנחנו היינו בתנאים, שבהם הבריטים לא יכלו להשיג אותנו.

הארץ הזו, אין לה הרים גבוהים. אי אפשר לנהל מלחמת פרטיזנים כמו ביערות עד הרוסיים, או כמו ביוגוסלביה. המחתרת שלנו, כפי שעוד אספר לכם, היתה עירונית, או כפי שהיו אומרים אורבנית והודות לזה הבריטים לא יכלו לשים את ידם עלינו והראיה – ב-29.6.1946, כאשר הבריטים בתקופה של תנועת המרי המאוחדת, בימים בהם ההגנה, אצ"ל ולח"י נלחמו יחד נגד שלטונם של הבריטים, יצאו לפתע בהתקפה על הישוב היהודי ובבת-אחת אסרו כמעט את רוב החברים של הפלמ"ח ואת רוב המפקדים של ההגנה. הם ידעו בדיוק איפה הם, בקיבוץ זה ובקיבוץ אחר. לו אנחנו היינו אז בקיבוצים, היה קורה לנו בדיוק אותו דבר. משום שלא היינו, אלא נעלמים היינו, אלמונים היינו, אז אנחנו יכולנו להמשיך אחרי ה-29.6.1946 במלחמה, כאילו שום דבר לא קרה.

אולי זה צו ההסטוריה היה. שתי הדרכים היו חשובות. ההתיישבות חשובה מאד בעינינו, אבל בלי המלחמה, בלי הנצחון במלחמה הזו, מה היה בסופנו? בנין – דבר יפה, אבל יהודים בנו, לא רק בארץ-ישראל, בנו הרבה מאד, בכל העולם. בא היום וגם מן הבנין לא נשאר שום דבר. את הבנין, שהוא בודאי אחד היסודות למדינה, צריך היה אותו עצמו להבטיח על-ידי הקמת המדינה ולכן, אם נקבל את התיזה, שבתקופתנו, שתי דרכים היו; שתיהן חשובות, נגיע למסקנה, שאם פלוגות הגיוס לא הפכו לנקודות התיישבות קבועות, לנו הדבר הכאיב מאד, צער מאד, אבל מבחינת ההתפתחות ההסטורית, אולי זה היה דווקא לטובה, כי זה איפשר לנו ללחום מבלי שניתפס על-ידי השלטון הבריטי, מבלי שיבר כוחנו כפי שעלול היה, לו הם ידעו היכן אנחנו נמצאים.

אני יכול לאמר, שמפלוגות הגיוס האלו ברבות הימים צמחה גם ההתיישבות וההתנחלות שלנו. יש לנו היום 17 נקודות, חלקן בשטחים המשוחררים, חלקן במדינת ישראל כפי שהיתה בחלקה של ארץ-ישראל המערבית. זה פחות מאשר יש לאחרים ויש לנו פחות, בגלל אותן סיבות היסטוריות, שעליהן דיברתי. אבל, גם זהו חלק רציני בתהליך ההתנחלות, כפי שאתם יכולים לראות בנורדיה זו. חברינו יודעים לעבוד את האדמה, הוכיחו שהם יכולים ללחום, להקריב וגם יכולים לעבוד את האדמה לתפארת. כל הישובים שלנו, ברוך השם, הם מוצלחים מאד ועתה כמובן, אנחנו רוצים להרבות בהם בעיקר בשטחים המשוחררים, כפי שאנחנו מקוים – ינתן לנו הדבר יותר ויותר.

אלה שלושת מעשי הגשמה עיקריים, שעשינו בשנות ה-30: עליה ב', פלוגות הגיוס והמעבר ההסטורי מהתגוננות מקומית להתקפת נגד, לאסטרטגיה של תגמול, או יציאה מ-ד' אמות, מן המיצר של ההבלגה אלי דרך המלחמה המגשימה, שממנה צמחו כל המערכות הבאות, גם שלנו וגם של המחנה השני למען תקומת ישראל. מבחינה מדינית, הרעיון העיקרי שהדריך אז אותנו היה, כפי שזאב ז'בוטינסקי ניסח אותו בשנות ה-30 האחרונות במילה: להביא אווקואציה.

ידידים יקרים, אני אבקש אתכם, שתראו עכשיו בעיני רוחכם את המצב. אז חלק מכם אולי עוד לא נולד, אבל אפילו ההורים היו ברוסיה, ברוסיה של סטאלין, לא יכלו לדעת מה מתרחש מעבר לרוסיה, באירופה המזרחית, הדרומית והצפונית. היה כי כן, 6-7 מיליונים יהודים בין גרמניה הנאצית לבין רוסיה הבולשיביקית ויש אפשרות, כפי שהוכח אחר-כך, שיימצאו במלכודת לחוצים משני הצדדים.

בארץ-ישראל שולטים הבריטים. הערבים מתקיפים אותנו. היהודים באירופה המזרחית, הצפונית והדרומית נלחצים ,מבחינה כלכלית, החוצה. גדל דור צעיר, סטודנטים. גם כן פרולטרים. אין להם מה לעשות. הם מסיימים אוניברסיטאות, אינם נקלטים במשק. אנטישמיות חוליגאנית גוברת והולכת. באוניברסיטאות מכים יהודים, משליכים אותם מן המדרגות, דורשים מהם שהם ישבו בצד אחד של האולם – אינני זוכר, אם הם דרשו מצד שמאל או מצד ימין – צד שמאל; העיקר, מצד אחד, משפילים את כבודנו, הר געש והבריטים אינם נותנים ליהודים להכנס לארץ-ישראל.

בא זאב ז'בוטינסקי ואומר אז ליהודים את הדבר הפשוט ביותר: פנוי, אווקואציה. אני יכול היום למסור לכם רשמים אישים. הייתי אז לידו, שמעתי את דבריו. קשה לכם לתאר, אילו קללות, אלו גידופים הומטרו על ראשו. אתם זוכרים את המחזה של איבסן "אויב העם"? – אותו מושג שהיה בימי סטאלין "אובליה", הרי הוא נלקח מאיבסן – "ודראנא רודא". זאב ז'בוטינסקי נקרא על ידי המנהיגים הרשמיים של עמנו "וראדנא רודא", משום שהוא אמר: אווקואציה של יהודים.

אווקואציה - זו לא היתה סיסמה; זו היתה מדיניות. הנה כך הוא הסביר אותה. כאשר גנראל רואה, שהצבא שלו עומד בסכנה של השמדה והוא נמצא בפינה מסויימת והארטילריה של האויב משיגה אותו, מה עושה אותו גנראל? הוא עושה אווקואציה של הצבא, כדי שלא יושמד. הנה אני אומר לכם, ככה הסביר ז'בוטינסקי: העם היהודי באירופה המזרחית, הצפונית והדרומית עומד בפני סכנת חיסול. כשאנחנו דורשים איפוא בעלי ברית ללחץ על השלטון הבריטי, שיפתח את שערי ארץ ישראל, לאמור – אין זו בעיה, כפי שאמר יצחק בצדק, של עליה סלקטיבית, של מבחנים בשביל מרכז רוחני, בשביל התיישבות יפה – כל זה טוב, אבל המדובר הוא בהמונים. בשבילם, האווקואציה, העליה לארץ-ישראל, היא הצלה – כך טען, כך הסביר אבל באיזו התנגדות הוא נתקל אז?

אני זוכר את השיחה שלו איתי, כיום או יומיים לאחר שמפיו יצאה המילה הזו. הוא קרא את כל העתונות, את כל הקללות, את כל הגידופים. הוא היה עצוב מאד. הוא אחר כך טען באזני היהודים: מה אתם עושים לעצמכם? הרי השגריר הבריטי היושב בורשה או בבוקרשט או בריגה, רושם את כל מה שאתם אומרים: לא צריך אווקואציה, לא צריך עליה המונית ואז, מה יניע את הבריטים לפתוח את שערי ארץ-ישראל? והם ימשיכו במדיניותם. אז הרי היה הנשק המכריע המדיני: אווקואציה, הצלה ועל-ידי כך גם לזכות בבעלי ברית בתוך אירופה עצמה, שילחצו על הבריטים, שזה ענין להם.

לאחר פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, הספיד אותו ד"ר חיים וייצמן בלונדון. הם היו גם ידידים. חיים וייצמן בשעתו עזר לזאב ז'בוטינסקי בהקמת הלגיון העברי ב-1917 וזאב ז'בוטינסקי היה באקסקוטיבה שבראשותו של ד"ר וייצמן, כפי שכבר הזכרתי והמשפחות היו מיודדות. היו ביניהם אחר–כך חילוקי דעות יסודיים מאד על אותו ענין מכריע- מדינה יהודית בימינו. חיים וייצמן הספיד את זאב ז'בוטינסקי, באוגוסט 1940, כמה ימים לאחר שליבו של זאב ז'בוטינסקי נדם בניו-יורק, באהדה רבה, באהבה ואמר כך: היתה לנו בעצם מטרה משותפת, אבל ההבדל בינינו היה, שהוא – ז'בוטינסקי מיהר ואני רציתי תהליך איטי, באיטיות, כמו במדע. ככה הוא הסביר את זה והוסיף: ההסטוריה תשפוט בינינו, מי צדק? זה היה באוגוסט 1940 ועד מאי 1945 אנו יודעים מה שקרה לבני עמנו.

אני חושב, שאנחנו יכולים לאמר: ההסטוריה שפטה מי צדק – למהר, או ללכת באיטיות. היה צריך למהר, למהר מאד. באווקואציה, בפנוי מציל ובלחץ בלתי פוסק של כל העם היהודי להקים מדינה יהודית בעוד מועד. היא קמה בשנות ה-40 ואז כבר לא היתה לנו, אלא שארית הכח. אנחנו ניתקנו ממרכז כוחנו. לו כל העם היהודי בשנות ה-30 היה נלחם למען מדינה יהודית, במקום שיתכחשו לרעיון הזה, היינו, יש יסוד לאמר את זאת, מצילים כבר לא רק מאות אלפים, אלא גם מליונים. מצבו של כל עמנו היה אחר, לו היו שומעים בקולו של זאב ז'בוטינסקי – למהר, למהר מאד, והקריאה הזו עדיין לא פסקה מלהיות אקטואלית. גם בימינו צריך למהר. הזמן הוא גורם חשוב להצלת יהודים, אבל אז, אני מדבר על זה בכאב עמוק מאד, את המתים כבר אי אפשר להחיות. עלינו לזכור, אנחנו הגענו למדינה יהודית. בדרך אליה אבד לנו שליש מן העם. אבידות של היו כמותן מאז נולדו עמים.

זה בעצם, אפשר לאמר, הכשלון ההסטורי של העם היהודי ושל הציונות, של כולנו. הכשלון הנורא ביותר, כי הרי הציונות קמה כדי להציל את העם הזה. המדינה היהודית דרושה היתה, כדי להציל את העם הזה. היא אחרה לקום בעוד מועד ואנחנו יכולים לאמר מתוך הכרה מלאה, כי לו היו שומעים בקולו של זאב ז'בוטינסקי, לא היה איחור זה.

אני מסכם את החלק הזה של דברי, המעשים העיקריים שתנועתנו עשתה בשנות ה-30: עליה ב', שבירת ההבלגה על-ידי הארגון הצבאי הלאומי, פלוגות הגיוס ומדיניות האווקואציה.

אני עובר לשנות ה-40. בשנים ההן עשינו את המעשה המכריע, הלוא הוא המרד במלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי. ידידים יקרים, אני אביא בפניכם את העובדות העיקריות. בשנות ה-40 החלו הגרמנים להשמיד את כל היהודים, שהיו תחת שלטונם. עלינו לזכור, שהגרמנים בעצם הוציאו פסק דין מוות על כל העם היהודי כולו ולו היו משיגים אותנו בארץ–ישראל, היום לא היינו יכולים להיפגש. היתה גם אפשרות כזאת. לו היו מנצחים, לא היה נשאר יהודי אחד בחיים. זאת עלינו תמיד לזכור, כשאנחנו שומעים את אויבינו הערבים, האומרים בגלוי, שהם רוצים להשמיד את עמנו.

הלקח הוא, שאסור לא לקבל את דבריהם ברצינות. לקח הסטורי הוא, לכל הדורות, שאם אויב היהודים אומר, שהוא רוצה להשמיד אותנו, צריך לקחת את דבריו ברצינות. צריכים למנוע ממנו את היכולת לבצע את זממו. אבל אסור לזלזל. זה הלקח.

ובימים ההם, ארץ–ישראל, ארצנו ארץ אבותינו, הבית הלאומי בשביל העם היהודי היה סגור ומסוגר. לא נתנו ליהודים לבוא. באו כמה אלפים או גירשו אותם אי שם למאוריציוס, לאוקיינוס ההודי וההודעה הרשמית של הנציג הבריטי דאז היתה, שאחר המלחמה הם יחזרו לארצותיהם, אבל לא לארץ ישראל. לארצותיהם, משמע לגרמניה, לפולניה, לרומניה, – לא לארץ ישראל. ככה הוא הודיע.

הגיעה האניה "סטרומה" מרומניה לחופה תורכיה, היום המסמכים הסודיים נתגלו, – דרשו הבריטים להחזיר אותה והיא טבעה בים באופן מסתורי. עד היום איננו יודעים, האם בסערה או האם במוקש גרמני. זה היה המצב ביסודו. מלחמת עולם, השמדת יהודים במליוניהם וארץ-ישראל לא לנו, לא מכניסים את היהודים, אלא מודיעים שהמדיניות של הספר הלבן מ-39 תוגשם וב-49 תקום מדינה פלשתינאית, – שליש יהודים, שני-שלישים ערבים, כלומר כליה. כי הערבים, בודאי, לו היו משתלטים על הארץ, היו מפרקים מאיתנו את הנשק הקל שהיה בידינו, בידי ההגנה, אצל ולח"י, משום שלממשלה יש תותחים וטנקים. כמובן היה קרב, והיתה גבורה, אבל גבורה של מצדה, גבורה עם אבדון. כזאת עלולה היתה להיות ההתפתחות.

ובשנים ההן, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי יצאו ללחום למען הצלת עמם על-ידי שחרור ארצם. המלחמה הזו התנהלה מראשיתה ועד סיומה על-ידי המחתרת העברית הלוחמת – אצ"ל ולח"י. בתקופה מסויימת, ההגנה הצטרפה למלחמה זו. עלינו להזכיר את העובדה הזו על פי האמת הסטורית. עלינו להזכיר אותה למען הלקח. בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השניה. אנחנו עמדנו על קבר המונים יהודי – שליש מעמנו הושמד ובבריטניה הגיעה לשלטון ממשלה סוציאליסטית, של הלייבור. אז, במחנה הרשמי היתה שמחה, רקדו ברחובות תל-אביב. מדוע? משום שכחצי שנה לפני כן היתה ועידה של מפלגת הלייבור בבלקפול והם שם קיבלו החלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ואפילו הוסיפו החלטה, שאנחנו מעולם לא קיבלנו אותה ומעולם לא רצינו בה: להוציא את כל הערבים מארץ-ישראל.

זאב ז'בוטינסקי מעולם לא הציג דרישה כזו. כפי שאוכיח לכם, אנחנו מאמינים בשווי זכויות ליהודים ולערבים במדינה יהודית, בארץ-ישראל שלנו, אבל הערבים החיים איתנו צריכים להיות אזרחים שווי זכויות. זו אמונתנו ואנחנו נושאים את האמונה הזו גם היום, בניגוד לכל ספורי הכזב המופצים. עליכם לדעת את זאת, שאנחנו בעד ערבים במדינתנו, בארצנו, אבל דווקא הלייבור בבלקפול החליט אז, כפי שספרתי לכם, על מדינה יהודית ועל הוצאת כל הערבים ממנה ובזה האמינו ויצאו לרקוד ברחובות תל-אביב ואנחנו במחתרת והזהרנו שזוהי אשליה.

מי צדק? אנחנו היום יודעים, אבל לאחר ששר החוץ הבריטי, הסוציאליסט בווין פתח את פיו ואמר, שהספר הלבן יוגשם. או אז החליטו בהנהגה הרשמית, שגם ההגנה תילחם בבריטים והוקמה אז תנועת המרי המאוחדת של הגנה, אצ"ל ולח"י, שנמשכה 9 חודשים, עד לאחר אותו 29.6.1946, כשאסרו את המנהיגים הציונים וכמה אלפי מפקדים של ההגנה ושל הפלמ"ח ואז החליטו שההגנה לא תמשיך להילחם. אנחנו, כשעשינו את ההסכם עם ההגנה במחתרת, קבענו מראש, שאם ההגנה תילחם – נילחם יחד; אם היא תפסיק להילחם בבריטים, אנחנו נמשיך, כדי שלא תהיה שום אי הבנה ושום הפרת הסכם. הסכמים צריך לקיים. כך קבענו מראש וכך קרה: ההגנה, אחרי 9 חודשים של מלחמה משותפת איתנו, הוצאה מן המערכה ואצ"ל ולח"י המשיכו.

עכשיו אני אמסור לכם את הגורמים המכריעים במלחמת המחתרת, אשר הביאו לנצחון ולמפנה ולהודעה של בריטניה, ב-17.9.1947, כי היא תהיה מוכנה להוציא את האדמיניסטרציה שלה ואת הצבא שלה מארץ ישראל.

נלחמנו מן המחתרת. זו היתה מחתרת יהודית בארץ קטנה היו פה 86 אלף חיילים בריטיים, עם טנקים ועם אוירונים ועם כל הנשק החדיש; 30 אלף שוטרים בריטיים, עם בולשת ועם סוכנים ועם כוחות מיוחדים. בארץ קטנה זו כוחות מזויינים של 130 אלף. אינני יכול לאמר לכם כמה חיילים יש לצבא ישראל קבועים. אני יכול לאמר לכם, שהעם הקטן הזה יכול לגייס בשעת הצורך 300 אלף חיילים, חיילים יהודיים. בדרך הפאראדוכס ההסטורי, היום כשאומרים חייל יהודי, הכוונה היא לחייל טוב ולא בימים שעליהם ספר טרומפלדור. שהיו אומרים שיהודי בא לצבא, אז הוא שואל מיד:

ככה היו אומרים וטרומפלדור בא להוכיח אומץ לב יהודי. היום, כשאומרים חייל יהודי, אז אומרים: חייל טוב. 300 אלף – כח גדול, אבל כמה יש בצבא הקבע היום? – זאת לא אוכל לאמר לכם. אני רק יכול לציין שזה חלק, חלק כלפי כל מדינות ערב, כלפי כל אלה שמנסים לפגוע בנו, חלק לא גדול מאותו מספר חיילים בריטיים שהיה בארץ ישראל עד 1948.

מדוע הכח האדיר הזה, בכל זאת הוצא? אלה היו הגורמים המכריעים: ההכרה, ההקרבה, הגבורה, ניטרול הגורם הערבי, מניעת מלחמת אחים, שיטת הלחימה והפעלת הגורמים הבינלאומיים.

א)      ההכרה. – ידידים יקרים, עליכם לדעת, שבימים ההם היתה בליבנו הכרה: זוהי מלחמה על עצם קיומנו של העם היהודי. אם לא נילחם – נושמד. גם פה ובעולם כולו נרד מן הבמה. מאז הגויים למדו, שאפשר להשמיד את היהודי באשר הוא יהודי. לירות בו, כאשר האם מחזיקה תינוק בזרועותיה; להכניס עם שלם לתאי גזים במשך חמש שנים תמימות, כאשר העולם כולו יודע ולא עושה כלום. היהודי הפך להיות לתולעת, שאפשר לרמוס אותה ואם לא נקים מדינה משלנו, כח משלנו, אם לא נשחרר את ארצנו, נגזר כליון על כל העם היהודי. זו היתה הכרתנו. אני גם היום, 25 שנים לאחר המאורעות האלה, משוכנע שזו היתה האמת וקריאתנו בימים ההם היתה פשוטה מאד: אם לא נילחם – נושמד. אם נילחם – ניגאל. נלחמנו, לא הושמדנו, נגאלנו. כזאת היתה ההכרה.

ב)      הגורם השני – ההקרבה. על כך אפשר לאמר רק מילים פשוטות. ידידים יקרים, בימים ההם, בלשון פשוטה ביותר כל אחד מאיתנו היה מוכן למות למען עמנו ולמען שחרור ארץ ישראל. על זה אין להוסיף. כל אחד מאיתנו היה מוכן.

ג)       הגורם השלישי – הגבורה. היה זה לוקח זמן רב מאד, לו הייתי מונה את גבורות הנוער הלוחם של הימים ההם. אין להם גבול ואין להם שעור. בבתי-הדין הצבאיים עמדו הלוחמים של המחתרת, לא הגנו על עצמם, אלא האשימו. בבתי-כלא נמקו שנים. במחנות ריכוז בארץ ובאפריקה, באריתראה ובסודן; מאות מהם גורשו. יצחק, מי שעמד בראש לח"י והלילה הזה הוא בודאי לילה מיוחד בשביל שנינו – הוא בלח"י, אני באצ"ל, נלחמנו יחד, אבל בארגונים שונים, כי היה היה פילוג. ומה גדולה היא תנועת ז'בוטינסקי ואנחנו הרי יכולים שנינו לעמוד בפניכם, אחינו שבאו מרוסיה ולספר על מלחמת כל המחתרת העברית כולה. זהו הסמל של האיחוד מחדש של תנועתנו ואני שמח עליו וגאה בו.

הגבורה של אנשי אצ"ל ולח"י; כשנלחמה ההגנה – גם של אנשי ההגנה. אבל הגבורה של אנשי אצ"ל ולח"י, מיעוט קטן באופן יחסי. התחלנו כולנו ממאות. ברבות ימי המלחמה היינו לאלפים. אנשינו נהרגו, נתלו, הושלכו לבתי-כלא ולמחנות ריכוז ולמרות זה, או בגלל זה, גדל כוחנו ממערכה למערכה. מעולם לא נשברו, מעולם לא ביקשו רחמים. קיבלו על עצמם כל סבל וכל קרבן. הגבורה הזו הפליאה עולם ומלואו. עליכם לדעת, שמלחמת המחתרת היהודית היתה מפורסמת. אינני יודע אם אתם כבר בימים ההם יכולתם לשמוע על הדברים, יותר מאשר אולי כל מלחמת מחתרת אחרת. בשנת 1946-7, גם מוסקבה החלה להתענין במלחמת המחתרת הזו.

...טוב ...כל העולם התבונן אז במלחמה שלנו, כל העולם עמד והשתהה. איך היהודים, שרק לפני כמה שנים סחבו אותם לתאי הגזים והם כך נלחמים? כזאת היתה הגבורה של הנוער היהודי הלוחם.

ד)      ניטרול הגורם הערבי. אני רוצה שתדעו, גבירותי ורבותי, שבכל שנות ה-40 של המלחמה נגד השלטון הבריטי, היה שלום בין הערבים לבין היהודים. חמש – שש השנים ההן היו שנות השקט המוחלט כמעט ביחסים בין היהודים לבין הערבים. הערבים לא נלחמו נגד הבריטים. עליכם לרשום לפניכם; מהשלטון האימפריאלי והקולוניאלי של בריטניה בארץ-ישראל, נשתחררה הארץ הזו על-ידי היהודים ועל-ידי היהודים בלבד. הערבים הועמדו מן הצד. אנחנו היינו מעונינים בנייטראליזציה של הגורם הזה ומדי פעם בפעם שני ארגוני המחתרת, גם אצ"ל ולח"י פנו אל הערבים בקריאות שהם לא יתקיפו יהודים והערבים היו מקבלים את לוחמי המחתרת בכפרים שלהם, שבהם היינו עוברים לאחר מבצע, בקריאות "ג'דה, ג'דה" – גיבורים, גיבורים, בכבוד רב, ביראת הכבוד, היו כאלה, שעזרו לנו במלחמתנו ולהם הכירו בגבורה היהודית המחודשת ושוב, זו היתה תקופת שלום כמעט מוחלט בין היהודים לבין הערבים ואגדת הגבורה העברית האמיתית, ההוכחה שהנשק היהודי יוכל, יכול, מסוגל לעשות דברים כאלה נגד צבא בריטי אדיר כזה מן המחתרת, זה השפיע מאד על הערבים.

אני אקרא לכם רק כמה משפטים מכרוז, אשר בשנת 1944 הפצנו בקרב הערבים בשפה הערבית: מלחמה זו, לא נגדכם מופנית. בארץ-ישראל יש מקום גם בשבילכם, גם בשביל בניכם ובני-בניכם וגם בשביל מליונים יהודים, שאין להם חיים אלא בארץ הזאת. הממשלה היהודית תאפשר להמוניכם לרכוש השכלה ולא תהיה בערות בארץ התנ"ך; לא תהיינה מגיפות בכפריכם ובעריכם. שכר הפועל יורם לדרגה אירופאית. תהיה התפתחות גדולה לחקלאותכם. תבנו בתים במקום אוהלים. רשת חשמל ומים תגיע לכל מושב וכפר שלכם. שכנינו הערבים, אנו מושיטים אליכם יד לשלום. אל תדחוה.

מדי פעם בפעם פנינו בכרוזים בקריאות כאלה אל הערבים בכל תקופת הלחימה נגד השלטון הבריטי וכך השגנו את ניטרול הגורם הערבי. הערבים אז לא הרימו יד אפילו על יהודי אחד. עד 30.11.1947, והחלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בשני חלקים שלה. או אז, למחרת היום אחרי 29.11.1947, התקיפו אותנו ומאז קמה שפיכות הדמים והחלו מלחמות הנמשכות למעשה עד עצם היום הזה.

ה)     מניעת מלחמת אחים. אני עומד לספר לכם, שוב בכאב עמוק, על אחד החזיונות הטראגיים ביותר בהסטוריה שלנו ובתקופתנו. כבר בשנות ה-30, כאשר האצ"ל שבר את ההבלגה ויצא להתקפות נגד, שמע זאב ז'בוטינסקי בלונדון, כפי שהוא מסר לנו, איום במלמת אחים: אם לא תפסיקו את מלחמתכם נגד הזרים, אנחנו נילחם בכם. אנחנו, היהודים, נילחם ביהודים. צל מלחמת האחים ליווה אותנו כל ימי מלחמתנו ובשנות ה-40 זה היה צל שחור מאד. אנחנו נלחמנו נגד הבריטים ואחינו היהודים נלחמו בנו. זוהי תופעה טראגית מאד. היא מלווה את העם היהודי גם בימי קדם, גם בימי המכבים, גם בימי הקנאים, בימי הבית השני, אף בתקופת בר-כוכבא.

היהודים עומדים בגבורה נגד אויביהם, אבל בפנים מלחמת אחים, וכל ההסטוריוסופים שלנו מספרים, שיותר מאשר כל גורם זר, הכריעה את היהודים המלחמה הפנימית ביניהם לבין עצמם ואנחנו גמרנו אומר למנוע מלחמת אחים. אנחנו היינו משוכנעים, שאם תפרוץ מלחמת אחים הדדית בנשק ותהיה שפיכות דמים של יהודים כנגד יהודים, תיהרס המדינה היהודית בטרם קמה. לזה באמת חיכו הבריטים. זאת היתה כל כוונתם.

לשיא, לשיא נורא קשה, הגיעה התופעה הטרארגית הזאת במה שמכונה "סזון". בנובמבר 1944, בדצמבר 1944 הושמעה קריאה להשמיד את המחתרת היהודית, את חבריה לגרש מן העבודה, לגרש אותם מבתי-הספר ולהסגיר אותם בידי המשטרה הבריטית. אתם יכולים להבין זאת? היום גם לנו קשה להבין את זאת, אבל כזאת היתה הקריאה והיא הוגשמה ובפני המחתרת העברית היתה ברירה: להשיב מלחמה לאחינו שרדפו אותנו, או להבליג.

שמעתם... על ההבלגה. שברנו אותה. אנחנו לא ידענו הבלגה, אבל זו היתה בעיה כלפי פנים: להבליג, או להשיב במלחמה. נכון, היינו מעטים מרודפנו, אבל נשק היה לנו. לא הרבה, אבל במעט הנשק הוכחנו במלחמה נגד הבריטים דברים, שהעולם עמד מולם משתהה. להפעיל אותו נגד רודפינו, או לא? – זאת היתה השאלה. הכרענו בה. אני אקרא באזניכם כמה משפטים מן התשובה, מן ההחלטה שלנו:

גם האיום הפרובוקאטיבי במלחמת אחים ינופץ אל סלע אמונתנו. לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקאציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא הסטורית ולא כתתית ופרספקטיבה הסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר, ממש בכל מחיר, מלחמת יהודים ביהודים בכח הנשק היהודי.

ולאור קריאה זו אומר לכם משהו מדהים עד עצם היום הזה. ה"סזון" ההוא נמשך 9 חודשים תמימים. כל יום בשורות איוב. טובי המפקדים שלנו נחטפים, מוסגרים בידי המשטרה הבריטית, נשלחים למחנות ריכוז בארץ ובחוץ-לארץ ואפילו יום אחד לא קרה מקרה אחד, שחייל אחד של המחתרת יפר את ההחלטה הזו וירים נשק נגד רודפיו היהודיים. אפילו פעם אחת ויחידה לא קרה כדבר הזה.

הימים היו ימים קשים מאד. אדרבא, תשתדלו להבין, אנחנו יושבים במחתרת וכל יום אנחנו מקבלים בשורות איוב: זה כבר איננו וזה כבר איננו וכל זה עושים יהודים למחתרת לאומית לוחמת, כאשר הארץ נגזלת מאיתנו, כאשר צריך ללחום למען שחרור העם ואנחנו לא מרימים יד ומעדיפים ללכת לבתי-סהר ולמחנות ריכוז ולא לעשות מלחמת אחים באחים, מלחמת יהודים ביהודים, למנוע שפיכות דמים.

כל האהבה שיש בלב האדם שוב עולה בלב לגבי אחינו. כולנו עשינו זאת. שום מונופולים אנחנו לא דורשים לעצמנו ובתקופות שונות כולם נלחמו וכולם גבורים ולכולם הכבוד, אבל הימים ההם, 9 החודשים האלה, מדצמבר 1945 ועד ספטמבר 1946, כאשר אתה רואה לוחמים, היודעים להשתמש בנשק, העומדים נגד צבא של 100 אלף, ההולכים למות בגרדום ושרים, ששום כח זר ועויין לא מצליח לשבור אותם והם מעדיפים ללכת אחד אחרי השני, אחד אחרי השני למאסר ולענויים והם מקיימים את הצו העליון הזה, לבל תחזור הפרשה של הבית השני, של מלחמה מבית כאשר האויב עומד בחוץ. כל האהבה שישנה בלב האדם מתעוררת כלפיהם.

לוחמים – כן, כולם היו. כאלה – נאמנים ומסורים. זה היה אולי המבחן העליון לכל תקופתנו, כי לו היתה פורצת מלחמת אחים הדדית בנשק ובשפיכות דמים, מי יודע מה היה גורלנו. בודאי לא היינו יכולים מיד אחר-כך להקים תנועת מרי מאוחדת, כפי שהקימונו אותה. מי יודע מה היה גורלנו.

רוצה לאמר שהמחתרת נלחמה, עשתה מעשים גדולים לכל הדעות. מספיק אם אומר לכם, שלאחר שפרצנו את כלא עכו ושחררנו עשרות לוחמים מן האצ"ל ולח"י, שמעתי למחרת היום ב-בי.בי.סי.: 500 לוחמים מן הכח – כבר לא קראו לנו טרוריסטים אז – של הצבא, של הארגון הצבאי הלאומי התקיפו את מבצר עכו. – 500! היינו בסך הכל, בפנים ובחוץ, 60. אבל הם לא תארו לעצמם, לא 500 באו עם נשק חדיש. המחתרת עשתה מעשים גדולים; זה נכון.

מבחינת הפרספקטיבה ההסטורית, אני יכול לאמר, שאחת הזכויות הגדולות ביותר שלה, שתירשם בתולדות ישראל ודור ודור, זוהי מניעת מלחמת אחים, אשר לו היתה פורצת, עלולה היתה לפרוץ ואשר צילה ליוה אותנו עד הקמת המדינה ואפילו מעבר לה, יתכן ומדינתנו לא היתה קמה.

ו)        שיטת הלחימה. אני לא אספר עליה אלא אביא באזניכם את הדין וחשבון אשר הגנראל קניגהם, הנציב הבריטי האחרון פרסם לאחר אותו מבצע מפורסם של פריצת כלא עכו. הוא פרסם אותו ב-4.6.1947 ותבינו. כן, יש להביא בחשבון, ששום מספר חיילים ושוטרים, אינו יכול לתת ערובה מפני התקפות על כמה אלפי בנינים, גשרים ומוסדות אזרחיים. הגנה במאה אחוז של כל המוסדות האלה, מפני התקפות מאורגנות, עלולות להיערך בכל מקום ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה. הצעה זו בעברית טובה זה: הלום והיעלם. – תן מכה ואינך עוד וכך היינו נלחמים. אנחנו היינו יוצאים למבצעים בסודי סודות. בדרך-כלל, תמיד הבריטים הופתעו. זה לא דבר פשוט ולא דבר קל. מי כמוכם יודע, שמכניסים סוכנים ומודיעים ומנסים להפריע להם מבפנים. גם לנו היו, היו. לא נסתיר שום דבר, אבל התגברנו עליהם ובדרך כלל, גורם ההפתעה היה תמיד בידינו, בדרך כלל. אבל גם לנו היו כשלונות. היו, אבל המלחמה בשלמותה היתה מלחמה של הליכה מחיל אל חיל, ממערכה למערכה, ממבצע אחד לגדול ממנו והמבצע השלישי היה עוד יותר גדול וכל העמים התבוננו במלחמתנו.

בשני מקרים עשינו מעשי תגמול אכזריים מאד. מיסודה היתה זו מלחמת שחרור. אנחנו אמרנו תמיד לבריטים: אם נופלים חיילינו בקרב, אין זו סיבה לשום פעולות נקמה. אמנם אתם אחראיים בעד כל הטרגדיה הלאומית שלנו ואתם גוזלים מאיתנו את ארצנו, אבל זה קרב, אבל אל תתלו את חברינו ואל תשפילו אותם. – כך אמרנו להם. אתם מחזיקים אותם בבתי-כלא, במחנות ריכוז – אנחנו נשלים עם זה. החברים שלנו תמיד היו מנסים לברוח ורבים מהם ברחו, גם ממחנות הריכוז באפריקה. אחד מהם הוא יצחק, אשר יחד עם אריה בן אליעזר ז"ל יצאו ממחנה הריכוז ואחר כך אנית מלחמה צרפתית – הצרפתים אהדו אותנו – הביאה אותם לצרפת ומשם באו ארצה.

כך אמרנו לבריטים: זו מלחמת שחרור, אבל תליות לא נסבול. מלקות – מי מכם יודע את השוט? הוא ידוע היה לצארים וידוע היה לבריטים ואנחנו אמרנו לבריטים מראש: אל תתלו. אם תעשו כן, אנחנו נשיב לכם כגמולכם. הם עשו כן. זה תגמול אכזרי, מעשה אכזרי. לא היתה שום דרך אחרת. על ידי כך הצלנו מספר בלתי ידוע שלהלוחמים[tk1]  מתליה, מגרדום. גנראל בארטלר, שהיה אז מפקד הצבא הבריטי, ענה בביתה של הגברת אנטינוס – זו היתה אשה אנגלית שאהדה את הערבים: אני אתלה 100 יהודים בארץ-ישראל והיה שלום. היו לנו שני לוחמים מן הלח"י, אשר התנקשו בלורד מוין והם הוצאו להורג בקהיר, ובנוסף לשלמה בן-יוסף שעלה לגרדום ב-38, עוד 9 חברים של המחתרת הוצאו להורג בתליה ואנחנו הפעלנו את התגמול ומאז לא נתלו עוד יהודים בארץ. בארטלר כבר לא הצליח להגשים את איומו.

מלקות – הבריטים הילקו שני חברים שלנו. אנחנו הזהרנו אותם מראש, שלא יעשו כן. אם כן, גם כן נעשה תגמול. ביצענו את אשר אמרנו. אחד מן הקצינים הבריטיים כתב ספר ואחר-כך אמר, שהמחתרת מעולם לא השמיעה דברים לשוא. אמרה והגשימה. זה נכון ואנחנו גם הכינו קצינים בריטיים. אנחנו לא רצינו בזה, אבל שוב לא היתה ברירה אחרת.

לא רחוק מכאן, בנתניה, הולקה קצין בריטי, מייג'ור, רב-סרן. לאחר שהחברים הילקו אותו, הוא שאל אותם: למה עשיתם לי את זאת? אז הם אמרו לו: אנחנו לא רצינו, אבל הילקו שני חיילים של המחתרת. אנחנו הזהרנו מראש ועכשיו אנחנו הגשמנו את אזהרתנו. אז הוא ביקש, שיתנו לו תעודה, דוקומנט כזה, שהוא קיבל מלקות. אז שאלו אותו: למה לך דוקומנט כזה? אז הוא השיב: האידיוטים בממשלה שלי יכולים עוד להלקות עוד אנשים שלכם, אז אתם שוב תלקו אותנו. אז אם תבואו אלי, אני אוציא את הדוקומנט הזה ואני כבר אהיה פטור ממלקות. היה גם הומור במחתרת, נכון. בימים הקשים ביותר, אנחנו ידענו גם לצחוק, זה נכון, אבל בעיקר היתה רצינות במחתרת. זה ספור המעשה על התגמול.

מעיקרה שיטת הלחימה שלנו היתה התקפה על צבא, על אובייקטים צבאיים. אנחנו מנענו אבידות בקרב האוכלוסיה האזרחית. לא פגענו לא בבריטים אזרחים, לא בערבים אזרחים. עשינו את הכל כדי למנוע אבידות בקרב האוכלוסיה היהודית. זאת היתה מלחמה של מחתרת יהודית, עם כל הכללים המוסריים של המלחמה הזו ואינני רוצה להרחיב את הדיבור. מספיק הרמז. כך אנחנו נהגנו בכל תקופת הלחימה העברית.

ז)       לבסוף – הפעלת הגורמים הבינלאומיים. המלחמה שלנו הפעילה את הגומרים הבינלאומיים. זה נכון. להעפלה בימים ההם, הבאת אניות שהובאו בעיקרן על-ידי ארגון ההגנה, היתה חשאית. אנחנו גם כן ניסינו, אבל היה לנו כשלון באיטליה – שתי אניות שלנו נשרפו. מאז לא יכולנו כבר, לא היו לנו האמצעים להביא יותר. אנחנו הבאנו שתי אניות עם עולים. ההגנה הביאה הרבה יותר. זה נכון, אבל ההבדל בין ההעפלה של שנות ה-40 לבין זו של שנות ה-30 היה מכריע. בשנות ה-40 אנשים כמעט שלא באו לארץ ישראל. הבריטים היו תופסים אותם ומגרשים אותם, בעיקר לקפריסין. פעם אחת אפילו לגרמניה בחזרה. באותה תקופה, כאשר המעמסה הוטלה על המעפילים עצמם וההגנה כבר לא נלחמה, אז אנחנו נלחמנו והנחתנו מהלומות כבדות בקשר עם הגירושים האלה. אבל ההעפלה היתה חשאית, מדינית ופסיכולוגית. אין שום ספק בזה, אלא מה? היא לא יכלה לפתור שום בעיה, כי הרי המגורשים לא יכלו לגרש את המגרשים וצריך היה להגביר את הלחימה, כדי שאנחנו נפעיל גם את הגורמים הבינלאומיים.

קמה ועדה בארצות-הברית של אמריקה, שהאינטרס שלה להוציא את הבריטים מן המזרח התיכון התעורר. היתה לנו אהדה בחלקי עולם רבים. אנחנו גם המרצנו את התהליך של השתחררות לאומית בכל אסיה ובכל אפריקה, כפי שידוע לנו מהודעות של אלה שנלחמו ואחר-כך היו לשליטים בארצותיהם. אבל המפנה המדיני האמיתי חל כמובן דווקא במוסקבה.

כידוע לכם, הציונות היתה פסולה. אני למשל... נאסרתי כציוני על-ידי הנ.ק.וו.ד. אז היה נקרא נ.ק.וו.ד.... ואני ישבתי הרבה זמן והתווכחנו. כל מיני דברים היו שם, לא חשוב, אבל הוא ניסה להסביר לי שאני סוכן בריטי. אני רוצה לאמר לכם, שהאנגלים לא קיבלו את זה, ולפני כמה זמן הייתי בלונדון – לא מצאתי שום הוכחה מצד האנגלים, שאני הייתי סוכן שלהם... גם זה קורה.

אז הציונות היתה פסולה, היתה פשע. אני שאלתי פעם את ה- הזה: הרי כשאני הייתי ציוני, אתם לא הייתם פה. פה זה היה חוקי. אז איך אתה יכול עכשיו לאמר, שאני עשיתי עבירה? אה, הוא אומר: אנחנו נבוא לכל מקום – לא לכל מקום. אז כזו היתה הפילוסופיה שלו: הציונות היא פשע ומי שהוא ציוני הוא סוכן בריטי. נו, בגישה כזו ב-1940, בכל השנים.

ידידים יקרים, ב-1947 חל מפנה הסטורי, ממש מפנה הסטורי. איך הוא חל? לפתע פתאום, אנדרי גרומיקו, הוא עדיין שר החוץ, לא התחלף. אנדרי גרומיקו הודיע בארגון האומות המאוחדות, שצריך להקים מדינה יהודית ואחריו צראפקין עוד אמר דברים יוצאים מגדר הרגיל, שהקמת מדינה יהודית זה צורך חיוני ואקט של צדק עולמי. – יפה מאד, מי יכול היה לאמר דברים יותר יפים? איך הגיע המפנה הזה? אז ב-46 כבר נפגשנו לפעמים עם נציגים סובייטים. דווקא באדיס-אבבא, כפי שאתה זוכר יצחק, יעקב ופרנקו ידידנו, נפגשו עם אחד מן השגרירים, אחד מן העובדים בשגרירות הסובייטית ותשמעו מה שהוא אמר: אתם, האצ"ל ולח"י, גורם מתקדם בהסטוריה. תזכרו את זאת. – יפה מאד. זה באמת קומפלימנט יוצא מגדר הרגיל, ועל רקע זה באה ההודעה של גרומיקו. הנה אני אקרא את עיקריו באזניכם, ב-1947: ידוע יפה, כי מאורעות דמים התרחשו בארץ-ישראל. מאורעות אלה נעשים תדירים יותר ויותר. מסיבה זו הם מושכים במידה הולכת וגוברת ותשומת הלב של עמי העולם ומעל לכל של ארגון האומות המאוחדות. בגלל תוצאה זו, מפשיטת הרגל של שיטת המנדט בארץ-ישראל, שהביאה למצב חמור ולמאורעות דמים בארץ-ישראל, הובאה השאלה בפני האספה הכללית של ארגון האומות המאוחדות. הנה, יש לכם דוקומנט הסטורי. כל ההתפתחות שקשורה היתה במפנה של מוסקבה לגבי הרעיון של מדינה עברית, באה בעקבות המאורעות האלה שהוא קורא להם: ...בארץ-ישראל ב-46 ו-47 במישרין, כלומר מלחמת המחתרת העברית.

זוהי עובדה. כך מלחמתנו הפעילה גם את הגורמים הבינלאומיים ואז, בארגון האומות המאוחדות, אמריקה ורוסיה עשו יד אחת. אולי על רקע זה אפשר לאמר, משהו על הביקור של ניכסון בפקין, אבל זה לא שייך לענין שלנו. אמריקה ורוסיה עשו יד אחת, כדי להוציא את הבריטים מארץ-ישראל וזה עזר לנו, כמובן. שנה יותר מאוחר – היה כבר מאוחר מדי מבחינה זו. לכן המלחמה שלנו, שהביאה בשנת 47 ו-48 להתפתחויות מדיניות כאלה, אם בלונדון ואם בוושינגטון ואם במוסקבה, היא במישרין השפיעה על ההתפתחות ההסטורית לקראת תקומת ישראל.

...ידידים, כפי שכבר ציינתי, ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה החלטה בארגון האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית בחלקה. הערבים למחרת היום התקיפו אותנו ומאז ועד הכרזת המדינה ואחריה, התנהלה מלחמה נגד הערבים. היו עוד מבצעים נגד הבריטים, בעיקר לכיבוש הנשק, אבל הבריטים כבר החליטו לצאת וידענו שהם יצאו ואני רוצה מיד לציין, שבמלחמה נגד התוקפנות הערבית נלחמו כולם, וכולם בגבורה. – ההגנה, פלמ"ח, אצ"ל, לח"י וברבות הימים מח"ל, כלומר מתנדבים יהודיים שהגיעו מכל העולם, מארצות הברית של אמריקה, מקנדה, מאמריקה הלטינית, מדרום אפריקה, מאירופה – מכל העולם הגיעו והם נקראו מח"ל; אחר-כך כמובן הצבא המאוחד. כולם נלחמו בגבורה ולכולם הכבוד והיקר.

ב-14.5.1948 הכריז מר בן-גוריון על הקמת מדינת היהודים בחלקה של ארץ-ישראל – מדינת ישראל. אנחנו היינו עדייין במחתרת. הבריטים עדיין היו בארץ. אנחנו לא ביקשנו שום דבר. הוקמה אז ממשלה זמנית, עד שהיא הוקמה אמרנו זאת: אם ההנהגה הרשמית תכריז על עצמאות, אנחנו נעמוד מאחוריה. בשביל עצמנו לא נדרוש שום דבר. תהיינה בחירות דמוקראטיות, אנחנו נשתתף בהן. מה שיחליט העם בבחירות האלה, אנחנו נקבל. אבל אמרנו, אנחנו נשתתף בהן. מה שיחליט העם בבחירות האלה, אנחנו נקבל. אבל אמרנו, שאם ההנהגה הרשמית לא תכריז על עצמאות, אז מן המחתרת יוכרז על העצמאות.

שליח של בן-גוריון ביקר אצלי בימים ההם ואמר, שהוא מודה על ההודעות האלו, משום שבמפלגתו יש עדיין מתנגדים, ב-48, להקים את המדינה וההודעות האלה של המחתרת עוזרות לשכנע שצריך להקים אותה. אנחנו אמרנו את זאת בכנות מוחלטת, אם ההנהגה הרשמית תקים מדינה יהודית, אנחנו נתייצב מאחוריה וכך עשינו ב-15.5.1948 גם אצ"ל, גם לח"י הודיעו, שהם מכירים בממשלה, הזמנית, לא היתה נבחרת. זו היתה הממשלה הזמנית הממונה, בלי בחירות. הכרנו בה והמלחמה התנהלה על-ידי כל הכוחות מתוך הסכם אופראטיבי בין ההגנה לבין האצ"ל ולח"י, גם בירושלים וגם בכל חלקי הארץ.

 לאחר הקמת המדינה, באחד הימים אספר לכם על פרשה טראגית מיוחדת ושמה "אלטלנה". הערב אין לנו עוד אפשרות לטפל בה. עם תום המלחמה, עם תום הקרבות הגדולים, אמנם הקו של שביתת הנשק הועתק יותר עמוק מזרחה בתוך ארץ-ישראל המערבית, מאשר נקבע בהחלטת ארגון האומות המאוחדות, אבל ארץ-ישראל נשארה בחלוקתה ומן המחתרת הודענו שתקום תנועת החרות והיא תישא את הרעיון של שלמות הארץ; של שלמות ירושלים היהודית ושלמות הארץ והא תישא את הרעיונות האחרים של זאב ז'בוטינסקי, לרבות הצדק החברתי ואז ניסחנו ב-4 משפטים את תכניתנו העיקרית והם נשארו אקטואליים עד עצם היום הזה. הנה אקרא אותם באזניכם:
שלמות הארץ, שיבת ציון, חרות הפרט וצדק סוציאלי.

אנחנו הלכנו לבחירות. אנחנו נשארנו במיעוט והיריבים הפוליטיים שלנו קיבלו על-ידי הבחירות סמכות להרכיב ממשלה ומאז שנים רבות שרתנו באופוזיציה פרלמנטרית. גם יריבינו הודו ברבות הימים, כי על-ידי כך תרמנו תרומה חשובה לדמוקראטיה בישראל. לא היתה מלחמה על השלטון. הנשק שלנו, מסרנו אותו לצבא. לוחמי המחתרת הלכו לצבא האחד, לא כמו בארצות אחרות, אחרי מלמת שחרור תמיד יש מלחמה בפנים על השלטון. אצלנו לא. המחתרת הודיעה מראש, שאם תקום מדינה יהודית, לא תהיה עוד מחתרת. אנחנו נהיה אזרחים, חיילים, לא תהיה מחתרת, יהיה צבא אחד והכל יחליט העם בבחירות דמוקראטיות. קיבלנו את הדין הזה מבחירות לבחירות ושרתנו את העם באופוזיציה פרלמנטרית, – יסוד היסודות בדמוקראטיה.

אופוזיציה בדרך כלל היא סמל של דמוקראטיה, בין אם היא קטנה בין אם גדולה. לפעמים צריך לאחד את הממשלה עם האופוזיציה, כפי שאנחנו עשינו את זאת על סף מלחמת ששת הימים. אבל בדרך כלל, על כללי הדמוקראטיה, צריכה להיות ממשלה ומולה אופוזיציה והעם מחליט, ואת הדין, העם צריך לקבל.

כך אנחנו הנחנו יסודות לדמוקראטיה פרלמנטארית בישראל ובה שרתנו. אבל, כל השנים האלה, בלכתנו לבחירות לכנסת, אנחנו נשאנו את הרעיון של שלמות הארץ: צריך לבטל את החלוקה ויבוא יום והיא תבוטל והסברנו גם בעיקר, שבאם הערבים יתקיפונו, אי אפשר יהיה להילחם על תל-אביב. צריך יהיה להדוף אותם ובמהלך זה תשוחרר ארץ-ישראל ואת הרעיון הזה נשאנו בתנאים לא קלים ושוב הושמעו דברי השמצה על הרעיון הזה ורבים דחו אותו וגם השמיעו מילים חריפות שעליהן לא אחזור אבל בא היום והאמונה הזו ניצחה, כפי שאתם יודעים, במלחמת ששת הימים.

אני הזכרתי את הסוגיה של צדק חברתי ובמשפטים קצרים אני רוצה להסביר אותה. אנחנו הכנסנו אותה ל-4 היסודות שלנו: שלמות הארץ, שיבת ציון, חרות הפרט וצדק סוציאלי. עכשיו אני אסביר את יסודותיו.

זאב ז'בוטינסקי מצא את הניסוח של יסוד לצדק חברתי בעברית, ב-5 מ"מים, על פי חשיבותם:
מ' ראשונה – מזון.
מ' שניה – מעון.
מ' שלישית – מלבוש.
מ' רביעית – מרפא .
מ' חמישית – מורה.
חמשת הדברים האלה, לפי תורת ז'בוטינסקי, צריך לקבל כל אדם באשר הוא אדם. בדרך כלל, כתמורה לעבודה. אם אין הוא מסוגל לעבוד, לקבל אותם על-ידי החברה. זה הרעיון היסודי.

רעיון הצדק החברתי שלנו הוא בכנות ופשטות. מעל היסודות האלה, על פי מושגי התקופה: מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה – מעל היסודות האלה, הבדלים כלכליים אינם טראגיים. על פי כשרונו של אדם, יכולים להיות הבדלים. הטרגדיה החברתית, הייתי אפילו אומר החרפה החברתית היא בכך, שהיסוד הזה איננו קיים על פי מושגי התקופה. שיש פחות מדי מזון, שיש מעון לא מספיק לבן-תרבות, שאין השכלה מספקת, שבלעדיה אי אפשר להתקדם בחיים, שאין טיפול רפואי כללי מתאים לכל אדם באשר הוא אדם ואין מלבוש בכבוד – זאת אי אפשר לסבול, אבל אם מבטיחים לכל אדם באשר הוא אדם את הדברים האלה, על פי מושגי התקופה, לא של המאה ה-19, של המאה ה-20, של מחציתה השניה, הבדלים כלכליים בחברה מתקדמת אינם טראגיים. זאת היא עמדתנו היסודית ועליה אנחנו עומדים מתוך הכרה, שאותו צדק חברתי מוכרח להיות משולב בחרות האדם.

הטרגדיה של האנושות היא, שיש ואלה המאמינים בחרות הפרט, מוותרים על צדק חברתי בשם החרות ויש, שאלה אשר בשם הצדק החברתי, מוכנים לוותר על חרות האדם. זוהי הטרגדיה האנושית. כזאת היתה מבחינת הצדק החברתי, החברה בצרפת, אפילו אחרי המהפכה הגדולה של סוף המאה ה-18. חרות נתנו – צדק חברתי לא. כזאת היא הטרגדיה תחת הקומוניזם: בשם צדק חברתי שלא הושג, ביטלו את החרות של האדם. זה לקח לכולנו, לאמור: לעולם אל תוותר על חרות האדם. בלעדיו, כמובן אפשר להתקיים, אבל קשה לחיות. איך אמר פעם ראדק, באשר היה הויכוח הגדול בין סטאלין לבין טרוצקי: : אפשר להקים סוציאליזם בארץ אחת, אז ראדק אמר: " וודאי שאפשר, אבל בארץ כזו לחיות אי אפשר..."

אז כשמבטלים את חרות האדם, אי אפשר להתקיים; לחיות אי אפשר. כאשר מוותרים על הצדק החברתי, מונעים קידמה אנושית. לעיתים כשמוותרים על הצדק החברתי, מונעים קידמה אנושית. לעיתים, כשמוותרים גם על זה וגם על זה...

על פי אמונתנו ועל פי תורת ז'בוטינסקי, אנחנו משלבים בשלמות רעיונית אידיאולוגית אחת את חרות האדם – בלעדיה אי אפשר ואת הצדק החברתי, שאת יסודותיו אני הסברתי בעיקר על פי חמשת המ"מים.

בכל השנים ההן, זאת זכותי לאמר, אנחנו אמרנו, שדרושה שיבת ציון גם מרוסיה. לא איחוד משפחות – כך אמרנו ולא חידוש הקולטורה האידישאית ברוסיה, כדי שאמת יצא כל יום במקום שהסובייטישה היימלנד יצא בחודש או פעם בשבוע. אם באמת ובסובייטישה היימלנד יספרו, שאנחנו אגרסורים ושאנחנו כובשים ושאנחנו מכשיר בידי האימפיאליזם ושאנחנו מדינה ריאקציונית, תוקפנית, כובשת, סובכנית, פאשיסטית – כל דברי ההבל ורעות הרוח האחרים, מה זה יתן

(חסר במקור)

...במלחמת ששת הימים. אני אמרתי: הרי אתם הכרתם בימי לנין ב"עברסקייא נאציונלייס" ואתם הכרתם על-ידי דבריו של גרומיקו במדינה יהודית. איך אתם לא נותנים לאנשים, שהם באמת מהלאום היהודי, לבוא למדינה יהודית. איך אתם לא נותנים לאנשים, שהם באמת מהלאום היהודי, לבוא למדינה יהודית? למה אתם לוקחים את הארמנים ואתם מביאים אותם לרוסיה? ולמה אתם לא נותנים באותה מידה של צדק לבני הלאום היהודי ללכת למדינה יהודית?

צ'ובאחין זה, גם כן גנראל של נ.ק.וו.ד, הוא פיקח מאד, ממזר כזה היה – סליחה על הבטוי. אז הוא פתאום אומר לי כך: תתאר לעצמך, שאנחנו נאפשר ל-30-40 אלף יהודים מברית המועצות לבוא לישראל. אני שמעתי, ... (חלק חסר במקור) ...בכל זאת, אז היו רק מאות. אז הוא אומר ככה: הם יבואו הנה והם לא יצביעו בשביל המפלגה שלכם. מה אתה דורש דבר כזה? שאלתי אותו: מדוע? אז הוא אומר: הם הרי יבואו מארץ סוציאליסטית, אז בשביל גח"ל הם לא יצביעו. אז אני אמרתי לו: אדון צ'ובאחין, אתה לפחות יודע שאני הייתי פעם בארץ שלכם? אז הוא אומר : כן, אבל לא בתנאים טובים. נו, אז זה היה גם כן הודעה מענינת מאד. לא רציתי, זה לא היה כל כך מנומס לספר לו באלו תנאים אני הייתי בארצו, אבל אמרתי לו: אבל תכתוב למוסקבה ותודיע, שהנה שוחחנו על זה ואני הודעתי ככה: שיבואו ושלא יצביעו בשבילנו, אבל העיקר שיבואו.

בזה אני רוצה לסיים את הרצאתי, שהיא היתה מאד ארוכה הלילה. ידידים יקרים, אני ספרתי לכם הלילה על תורת ז'בוטינסקי, על תנועת ז'בוטינסקי, על מעשי ההגשמה שלה, על תכניתה, - המדינית, החברתית, על שאיפותינו. אני רוצה לסיום לאמר, איננו נקיים משגיאות ומכשלונות. עשינו גם שגיאות. היו לנו גם כשלונות וגם טעינו בדרכנו. אני יכול רק לאמר לסיכום. אני כבר זקן, זקנתי מאד. אני הצטרפתי לדגלו של ז'בוטינסקי בגיל 15. היום אני כבר אדם זקן מאד ולמעלה, הרבה למעלה מ-40 שנה, שאני יחד עם חברי משרת בתנועה זו.

אני יכול רק לאמר, שאם אנחנו מסתכלים אחורנית ומביטים בתמונתו של מורנו, אנחנו זכאים לאמר: אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו, כדי להגשים את תורתו ולא בתנאים טובים ובעליה ב' ובגולה ובמולדת ובפלוגות גיוס ובמחתרת ובמלחמה ובקרבנות ובשכול וביתמות ובמסירות נפש עשינו את זאת ושמרנו אמונים לעקרונות שלנו ולא התחשבנו אם זה פופולארי או לא פופולארי; נקבל קולות לא נקבל קולות. כך הלכנו בדרכנו ונשאנו את הרעיונות האלה בכל ליבנו ובכל נפשנו ורצינו שאתם תבואו. אבל, לאחר שהבהרתי לכם את עקרונותינו, עלי לאמר: אתם לא חייבים להצביע בשבילנו ואינכם חייבים להצטרף לתנועתנו.

בארצנו, ברוך השם, יש הרבה מפלגות הרבה מאד. יש אפילו אומרים שיותר מדי. אין דבר. אני טוען, שיותר טוב שיהיה יותר מדי מאשר פחות מדי ואתם יודעים מה זה פחות מדי? – מפלגה אחת. זה לא מספיק אחת, לא טוב. אחת זה לא טוב. לפחות צריכות להיות שתיים – אחת מול השניה, עם תכניות שונות. אם יהיה שלוש גם כן טוב. 4, 5 – 12 זה יותר מדי. ואתם צריכים לבחור לכם באופן חופשי מה אנחנו מוסרים לכם? הלילה שוחחנו שלוש שעות לא הצעתי לכם, תהיו עדים, שום טובות הנאה, שום חומר, רק אידאה, רק רוח, רק אמונה – זו דרכנו וכל אחד יחליט כמובן, האם לבחור בה או בדרך אחרת. זו גישתנו. שום הבטחות של טובת הנאה. אפילו לו היה באפשרותנו להבטיח אותן, לא היינו עושים זאת. אין לנו, לא צריך. יש רעיון וכך אמר ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי: בראשית ברא אלהים את הרעיון.