נדון בבעיות, לא בחסימות
נדון בבעיות, לא בחסימות
(מעריב, 1.12.1972)
א.
לעתים אתה עומד נדהם מול כפילות הגישה של עיתונאים, או עסקנים. לפני חודשים מספר, הועלתה בכנסת הצעה להנהיג בישראל בחירות איזוריות. כתבים נכבדים תמכו בהצעה זו בחוד עטם המושחז. נימוקם העיקרי היה, כי השיטה האיזורית תביא לצמצום מספר המפלגות.
הם הסבירו לנו, במאמרים ראשיים וחתומי, כי ריבוי סיעות מזיק לדמוקרטיה, ואילו גיבוש גושים פרלמנטריים גדולים דרוש לשיפורה וייעולה. לחסידיה הנלהבים של האיזוריות, היה ברור, כי, אם היא תופעל, בתנאים המיוחדים של ארצנו, תשיג מפלגת העבודה, שהיא מיעוט בעם, רוב מוחלט בכנסת, וכי יסולקו ממנה, לתמיד, כל הסיעות הקטנות. על אף שתי תוצאות אלו, שהיו בלתי נמנעות, תבעו עיתונאים, פלונים אך לא אלמונים, לשנות את שיטת הבחירות מארצית לאיזורית.
כעבור זמן-מה, הוצע להעלות את מינימום הקולות, הדרוש לרשימת מועמדים ארצית, כדי שתקבל ייצוג בבית הנבחרים. מייד שינו, אותם עיתונאים עצמם, את כיוון חוד עטם, ואת תוכן רשימותיהם. את חברי האופוזיציה הראשית, גח"ל, הם שאלו בתמיהה, שהפליאה בכנותה: הייתכן, כי א ת ם תעניקו רוב מוחלט למערך הסוציאליסטי? באשר לסיעות הקטנות, התברר להם, לפתע, כי הן דרושות לדמוקרטיה צרופה כזהב לצורף; כי בלעדיהן נידונה הכנסת לתנומה, בלי יקיצה, בין לילה, התהפכו היוצרות. אדישות מוחלטת, לגבי הרוב למערך, היתה לזעם פורץ: מה שנחשב למאמץ לשפר את הדמוקרטיה היה לניסיון לקטול אותה; הטוב היה לרע, האור לאפלה. מעצבי דעת קהלנו אף לא חשו צורך להסביר, מדוע מותר, בשיטה אחת, להעניק למערך את שאין לו, ואילו אחת מצווה היא להוציא סיעות מסוימות מן הכנסת, ואילו, בדרך אחרת, חטא הוא, זהו, כפי הנראה, כוחו של כפל-הדיבור, כמתואר על ידי ג'ורג' אורוול. משתמשים, ואין חשים, בו.
כך נהגו גם סיעות מסוימות. הן אופוזיציוניות עדי צרידות מקצועית. אבל הן לא היססו כלל להצביע בעד הצעת החוק המסגרתית שלה מערך להנהגת בחירות איזוריות. ידוע היה להן, היטב, כי אם המסגרת תתמלא תוכן, תזכה מפלגת העבודה ל-70-80 מנדטים, בעוד תמיכתה הציבורית האמיתית לא העניקה לה, בבחירות הקודמות, אלא 49 מושבים בכנסת. מה טיבן של "אופוזיציות" כאלו, הנותנות ליריב השולט יתרון כה מוחץ, בדרך כה מלאכותית? השבוע, למשל, קראנו מפי נציגי ע"מ, כי מטרתם, בבחירות הבאות, היא למנוע רוב מוחלט מן המערך. שפיר. לא ספיר. אבל עוד לפני מספר חודשים הרימו נציגי הרשימה הממלכתית ידם למען שיטה שהיתה נותנת למערך רוב מכריע. בין המגמה המוצהרת ובין ההצבעה הפרלמנטרית, מה מקומו של השכל הישר?
להצדקתן טענו סיעות קטנות, כי שיטת הבחירות האיזוריות היא כה יקרה להן, מן הבחינה הקרויה ממלכתית, עד אשר הן מוכנות להעלות עצמן קורבן על מזבחה. עלינו להודות, כי קשה למצוא דוגמה לנכונות כזו של הקרבה עצמית. להתאבד – ולהבטיח ניצחון ליריב. או להיפך. לגרום לניצחונו של היריב – ולמות. אם מחדווה, או מצער, אין לדעת.
ייתכן, כי היה גם מניע אחר, לאו דווקא אלטרואיסטי, להצבעה ההיא. לא רק מפלגת העבודה ניסתה לתקוע טריז בין שתי המפלגות, מהן מורכב גח"ל. היה ידוע, כי ישנם ביניהן חילוקי דעות, לגיטימיים לחלוטין, בקשר עם שיטת הבחירות הרצויה. ההנחה היתה, כי אם הצעת החוק של המערך תקבל לפחות 61 קולות, תהיינה התפתחויות בגח"ל, הרצויות ליריביו של הגוש. הניסיון הזה לא הצליח. במאמץ משותף, הוסר המכשול מדרכו של גח"ל. הגוש ילך, בליכוד מיטיב, למערכות המדיניות, בעלות החשיבות ההיסטורית, העומדות בפני האומה. בטוחני, כי בשורה טובה היא לרבים, גם מעבר למחנה הגדול של שלוש מאות אלף אזרחים, אשר, לפני שלוש שנים, נתנו בנו אמונם.
ב.
בעלי כפילות הגישה יואילו לרשום לפניהם, שאין שחר לטענתם, כי הסיעות הקטנות יוזמות את הדיונים החשובים בכנסת. יש ביניהם, הכתבים הנכבדים, כאלה, אשר לא יתבוננו, ומשום כך אינם יודעים. ידיד היה לי, עיתונאי, חכם ושנון. הוא שאל את חברו למקצוע, האם קרא איזה מאמר חשוב. הלה השיב לו בפליאה: לקרוא? – אני כותב! מכל מקום, כזה הוא סיפורו המהנה של הידיד. כמוהו, לשנינות אולי אין בינינו. כחברו להינזרות מקריאה – יש. אבל למען האמת עלי להוסיף, כי בין פרשנינו המובהקים יש גם כאלה, היודעים את העובדות, והם מורדים בהן.
אין כל קושי להוכיח את העובדה, כי גח"ל, יוזם את הרוב המכריע של הדיונים בכנסת, זולת החקיקה, אשר, מעיקרה, יד הממשלה בה, על פי דין התקנון. בין ה-15 באוגוסט עד ה-20 בספטמבר יזם הגוש ארבעה כנסים מיוחדים של הכנסת. העלינו בפניהם את יחסי העבודה, את הטלת כושר ההשכלה על שבי ציון מברית המועצות; את התקפת הדמים על שליחינו לאולימפיאדה; ואת התביעה להקים ועדת חקירה לבדיקת הנסיבות, לרבות מחדלים ביטחוניים אפשריים, הקשורים ברצח הספורטאים הישראלים במינכן. כל אחד מן הנושאים הללו הוא בעל חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה. סיעות אחרות הצטרפו לארבע יוזמותיו, בימי פגרת הנסת, של גוש חרות-ליברלים.
עם חידוש דיוני הכנסת, יזם גח"ל שתי הצעות אי-אמון בממשלה על רקע בזבוז כספי הציבור ומעשים אחרים, אשר עליהם אמרה ראש הממשלה, כי היא "מתביישת בהם", והם נעשו על ידי חברות ממשלתיות. סיעות אחרות הצטרפו ליוזמתנו הכפולה הזאת. בדיון על טרור הדמים הערבי הצענו להקים, במסגרת מערכת הביטחון, יחידה מיוחדת, כדי ללחום בו עדי הדברתו. לית מאן דפליג, כי זוהי הצעה מעשית. גם יזמנו את ניסוחם של סעיפים חשובים בהחלטת הכנסת, על נושא זה, שנתקבלה על דעת כל סיעותיה. ההחלטה לא היתה חסרת השפעה על מהלכים מסוימים, בארץ ומחוצה לה. גח"ל יזם את הדיון על העניין המוסרי הגדול, הקשור בחוברת הביזוי מטעם משרד החינוך, דיון שעודנו מהדהד בציבור הרחב, בקרב מורים ותלמידים.
הרשימה, מן השבועות האחרונים בלבד, אינה אלא חלקית. אפשר להוסיף עליה כהנה וכהנה הצעות ויוזמות בכל שטחי החיים הממלכתיים. היו גם מקרים, בהם סיעות אחרות הוזמנו על ידי גח"ל להצטרף ליוזמתו הפרלמנטרית, סירבו, ושינו את טעמן ועמדתן לאחר שיקול נוסף. גם זה, כמובן, לכבודן. אבל אין הוא, בוודאי, גורע מזכות היוצרים של היוזמים.
ג.
הצעתי, אפוא, לחבריי, כי נתייחס לסיעות הקטנות באדישות מכבדת. הן אינן יריבות לגח"ל; המערך הוא יריבנו. בעוד ספר חודשים יתברר לכל, כי הדיון הציבורי הגדול, על ארץ ישראל, על עתיד האומה ובעיותיה המוסריות, החברתיות והמשקיות, יתנהל מעיקרו, בין המערך, מפלגת העבודה –מפ"ם ובין גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית. במערכה היסטורית כזו יש לראות את העיקר, לא את הטפל.
עובדה ראויה לציון היא, כי הציבור, ברובו המכריע, מתייחס לסיעות אלו במידה ניכרת של אדישות מופגנת. כדי להוכיח את ההנחה הזאת, אביא שלוש דוגמאות, לקוחות מן המציאות עצמה.
הליברלים העצמאיים היו מיוצגים בכנסת, אמנם בשם אחר, על ידי שישה נבחרים. לפני שבע שנים הם הגיעו אליה עם חמישה נציגים. לפני שלוש שנים הוסיף מספרם לרדת, עד ארבעה, עם גירעון קטן של קולות לגבי הנבחר הרביעי. אופיינית היא ההשוואה, מבחינת מפלגת ל"ע, בין תוצאות הבחירות להסתדרות העובדים ולכנסת, בשנת 1969. אלה הם המספרים, על פי סדר ההצבעה: לכנסת, לאחר חודשיים של תעמולה נמרצת – 43,933. כידוע, הציבור הלא-הסתדרותי, הוא למעלה ממחצית בעלי זכות ההצבעה במדינה. התוספת, לא זכתה ל"ע, בין שתי המערכות, לא עלתה אלא במאות ספורות על 8,000 בוחרים. זה היה, בערך 0.6 של כלל המצביעים לכנסת. יוצא, כי מכל הציבור הלא-הסתדרותי זכתה ל"ע רק ב-1.2 של הקולות. לא מעודד. קו ההתפתחות של מפלגה זו בולט לעיני כל: להמעטה מתמדת. ספק, אם חוק האוזנר, אשר, משום מה, אינו מצליח, בשום אופן, להגיע לפרקו, כלומר להצבעה בכנסת, יביא לשינוי הכיוון. אפשרות זו חבויה בחיק העתיד. אבל הוכחה, שניתנה בשלושה מבחנים ציבוריים, קשה לכנותה מקרית.
רשימת העולם הזה – כוח חדש קיבלה בבחירות לכנסת השישית 1.2 של הקולות. כעבור ארבע שנים של תעמולה שבועית ויומית, עם כל הקשור בה בעולמנו זה, התייצבה המפלגה נגד-כל-המפלגות למבחן בחירות שני וקיבלה... 1.2 של הקולות. הברקים, כפי הנראה, לא האירו את הדרך.
בכנסת השישית היו לסיעת המרכז החופשי ארבעה מנדטים. לו הם באמת היו שייכים לסיעה זו, היא היתה צריכה לקבל בבחירות של שנת 1969 – 3.3 אחוזים. אבל היא קבלה, כעולם הזה – כוח חדש, 1.2 אחוז. זהו הפסד של שני שלישים מן הייצוג שהיה, או שנלקח. מן הציבור הלא-הסתדרותי כולו קיבלה סיעה זו תוספת של 0.6 בלבד. היום לא ברור מה היא תקבל מן הבוחרים להסתדרות, כי לא השתתפה, בשלוש השנים האחרונות, בבחירות לאיגודים המקצועיים השונים.
על הסיעות הקומוניסטיות אין טעם, ואין צורך, להתעכב. בציבור היהודי, הן, שתיהן, בירידה מתמדת. יש יסוד להניח, כי העלייה מברית המועצות תדלל אותה עוד יותר. היו אולי אנשים, אשר יטענו, כי זוהי תוצאה פרדוכסלית. אני סובר, כי היא תהיה טבעית לחלוטין. קיראו את מאמריו של דוד מרקיש, ותדעו.
ד.
גח"ל הכריע נגד העלאת אחוז הבוחרים, הקרוי חוסם, ונגד הגדלת מספר חברי הכנסת ממאה ועשרים למאה וחמישים. מתברר, כי לא היתה זו הכרעה מפלגתית, אלא ממלכתית. שתי ההצעות ירדו מן הפרק. המערך לא היה מוכן, בלי תמיכת גח"ל, להביאן לדיון בכנסת.
אמנם כן, היו בתוכנו חילוקי דעות בנושא זה, שחצו את שתי החטיבות, מהן מורכב גח"ל. הדיון היה רציני, מעמיק, אף ממושך. לכבוד הוא לכל המשתתפים בו. חבריי, אשר תמכו בשתי ההצעות האלו, אינם זקוקים להטפה, מצידם של בעלי הגישה הכפולה, לקיום כללי הדמוקרטיה. אחד מהם אף בא בטענות אלינו, על שום מה לא דחינו את שתי ההצעות, או אחת מהן, "על הסף". לעיתונאי חביב זה יש, כפי הנראה, מושגים מקוריים מאוד בדמוקרטיה. אם הוא תובע, במקרה מסוים, דחייה על הסף, הרי שורת ההיגיון מחייבת, כי במקרה אחר, עלולה להידרש קבלה על סף. מיהו המוסמך, בסיעה פרלמנטרית, לנהוג לפי שיטה על-ספית כזו? אין לדון: אם יש חילוקי דעות, אין לברר אותם; אין לשמוע נימוקים בעד ונגד; אין לעשות ניסיון שכנוע הדדי; אין להכריע בהצבעה בין הדעות השונות. הסוף נקבע על הסף. תודה על ההטפה. איננו מקבלים אותה. הדמוקרטיה, אשר בה אנו מאמינים ואותה אנו מקיימים, מבוססת על דיון, שכנוע, סיכום מוסכם, או הכרעת הרוב.
ההכרעה של גח"ל נראית טובה. שניים היו נימוקיה העיקריים. לא רצינו להסתכן באפשרות. כי, בתמיכתנו בהצעת חוק מסוימת, יקבל המערך רוב בכנסת, שאין לו בעם. שנית, רצינו, כי במערכת הבחירות, הבאה עלינו לטובה, ידון העם, לא בשברי אחוזים אלא בבעיות היסודיות של הווהו ועתידו. הבעיות הללו הן גדולות, גורליות.
הוויכוח, המתנהל בתוך מפלגת העבודה, מוכיח, כפי שאפשר היה לצפות, כי עתידה של ארץ ישראל הוטל על כף המאזניים. אין זו שאלה של לחץ. הרוב במערך אינו זקוק ללחץ חיצוני, כדי להלהיט את עצמו לחלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית. איך אמר שר החוץ בגילוי לב? את החלוקה צריך לתקן; אבל העיקרון נשאר בתוקפו. עיקרון שכזה. לעם יש מולדת: והוא צריך לחלקה. בסיפא אפשר להדגיש, בטעם הגיוני, כל מלה בנפרד. הוא צריך לחלקה. או הוא צ ר י ך לחלקה. או הוא צריך ל ח ל ק ה . נתבונן בכל אחד משלושה ההדגשים, ונדע מה פירושו של לעג לעיקרון.
לאחרונה מהלכת בתוכנו אימרת כנף פילוסופית: בכוח-חוסר-הידיעה אני אומר... אולי זה כוח רב; אבל אין להפריז בשימוש בו. הפרזה זו היא מנת חלקם של שרים, הטוענים, כי, אם לא נחלק את הארץ, תקום לנו מדינה דו-לאומית. יואילו נא מכובדינו לשאול את מפ"ם למהותה שלמדינה כזו, על פי התכנית אשר מפ"ם החליטה לנטוש אותה (אין זו התכנית המדינית היחידה אשר התועים בדרכי החיים נאלצו לעוזבה לאנחות). אין ספק, כי היודעים יבהירו את האבחנה בין ארץ דו-אתנית לבין מדינה דו-לאומית. הראשונה היא עובדה היסטורית; השנייה היא תכנית שלטונית; לאמור, יש לחלק לא את הארץ אלא את השלטון בה חצי-חצי בין יהודים ובין ערבים, יהיו מספריהם אשר יהיו. בקיצור, מדינה דו-לאומית אינה יכולה כלל "לקום"; מישהו היה צריך להקימה. אם נרצה, היא לא תקום לעולם.
זאת ועוד. כאשר, לפני חצי יובל שנים, הומלץ באו"ם להקים, בארץ ישראל המערבית,מדינה יהודית ומדינה ערבית, היה בשטחה של הראשונה מיעוט ערבי של קרוב ל-45 אחוזים. אף על פי כן, היו מוכנים חסידי "עקרון" החלוקה לקבל את המדינה היהודית ההיא, בלא כל הסתייגות, ולא הזהירונו מפני הפיכתה, במשך שנים ספורות, למדינה דו-לאומית. בדחליל זה מנסים מנהיגים אלה להפחיד את דורנו, בעזרת תחזיות דמיוניות על מה שיהיה עמנו כעבור 25 שנים!
שר המסחר והתעשייה הכריז, כי, אם אין הוא טועה, שאפה הציונות, בימים עברו, להיות מיעוט בארץ ישראל, או רוב קטן בה. טוב, לפחות, שמר בר-לב הניח, כי הוא עלול לטעות ביחס ל"עובדה היסטורית" זו. הוא טעה, לגבי שתי הנחותיו. הציונות לא השלימה עם היותה מיעוט בארץ ישראל. הבריטים רצו להקפיאנו למיעוט. נלחמנו בשלטונם. משסילקנוהו,מנענו מהם להגשים את התכנית האנטי-יונית הזאת. הציונות שאפה לרוב יהודי גדול בארץ ישראל. את זאת קבעה גם מפלגה, אשר, אם אינני טועה,ממנה יצא שר המסחר והתעשייה. שמה: השומר הצעיר. היא החליטה, בשעתה, כי יש לרכז בארץ ישראל את רובו שלה עם היהודי. בימים ההם היו שבעה-עשר מיליונים יהודים בעולם, ופחות ממיליון ערבים בארץ. נראה לי, כי חשבון הרוב הוא די ברור. כיום יש לנו רוב גדול בארץ יראל. ישנם כל הסיכויים הממשיים, כי, בעתיד, הוא יגדל עוד יותר. ועם אינו מחלק את מולדתו.
העימות בין שתי האסכולות, של רוב המערך מחד, ושל גח"ל מאידך גיסא, הוא היום ברור לעיני כל איש בישראל. לא יחזור עוד הערפול שלמה שכוּנה "תורה שבעל-פה". שליחות לאומית, אשר אין לה שיעור,מוטלת על גח"ל.
יש גם עימות שני. המזכיר הכללי של ההסתדרות הציג שאלה, האם ייתכן דו-קיום בין המשק, הקרוי בפיו, פועלי, ובין המשק הפרטי. תשובתו מזהירה בבהירותה. אלה דבריו: אני סבור שבעימות הזה אין דו-קיום, אין פלורליזם, יש הכרעה". אמנם כן, בפני הכרעה עומדות בעיות היסוד של קיומנו,מבחינה מוסרית, חברתית ומשקית, היוטל עלינו משטר סוציאליסטי, עם עוני לכל, או תהיה לנו חברה חופשית, עם קידמה לכל.
גח"ל, בהחלטותיו האחרונות, פינה את הדרך לבירורן של כל הבעיות האלו, בהן תלוי עתיד האומה בארצה.
