"מולדתנו היא יחידה בפני עצמה ואין חוק בינלאומי שיצדיק נוכחות גדודי פולשים בארץ שאינה ארצם"

החלטת ה-29 בנובמבר – פרי מלחמת שיחרור ארוכה

הערב מלאה שנה לאותו מושב-ליל של האו"ם, שבו נתקבלה החלטה המכרת בזכותו של העם העברי לעצמאות בארצו. החלטה זו לא באה כחסר לאומים. היה זה פרי של מלחמת-שחרור ארוכה, של קרבן עילאי ושל מאמצים על-אנושיים, שהכריחו את הבריטים להוציא את בעית ארץ-ישראל מתוך הפנות האפלות של משרד-המושבות, ולהביאה לפני בית-דין של אומות העולם. מלחמת-שחרור זו, היא שכפתה את בריטניה להוציא את צבאותיה מארץ-ישראל המערבית ולוותר על שלטונה בחלק זה של ארצנו.

בשעת הויכוחים בעצרת האו"ם הטעימו נציג ארצות הברית ונציג ססס"ר בהצהרותיהם: "מאורעות הדמים" בארץ ישראל הוכיחו שאי-אפשר עוד להשתמט ממתן פתרון לבעית ארץ ישראל קרבנותינו ועמלנו לא היו איפוא לשוא. העלינו את עמנו מן האפלה אל דרכי-המלך של ההיסטוריה.

ההחלטה מיום כ"ט בנובמבר לא עשתה משפט-צדקה מלא לעם ישראל, אשר ארץ-מכורתו, בדומה לארצו של כל עם אחר, הריהי יחידה היסטורית, גיאוגרפית וכלכלית, שבהכרח אין ביתורה אלא מעשה מלאכותי דומני. אם זאת נכללה בה בהחלטה זו הכרה בנילאומית בשאיפותיו ההיסטוריות של עמנו, לא רק לשוב לארץ-מולדתו, אלא גם להיות בארצו אומה חפשית. היה זה מפנה מהפכני בתולדותינו. דם. עמל ודמע, היו הבסיס למהפכה זו, ועל כן אין לנו דרך נאה לחוג את יום השנה ההסיטורי הזה מאשר אם לתת כבוד והודיה לזכרם של אלה שמסרו נפשם על חירות עמנו בשנות מלחמת-השחרור המהפכנית הגדולה ובחדשי מלחמת-המגן נגד תוקפנות גלויה כיום יודעים אנו שדמם וחייהם לא ניתנו לשוא, כיום רואים אנו במו עינינו שמתוך קרבנם צמח עץ-החיים של עמנו, עץ החירות של אומתנו. זכרם לא ימוש מלבנו לנצח. ולכבודם – לכבוד כולם, כולם עד אחד, - הבה נקום בדממה.

מה המריץ להכרזת מלחמה מהפכנית בכובש הבריטי

מן הראוי שננסה הערב להבהיר בקצרה לעצמנו, מה המריץ אותנו להכריז על אותה מלחמה מהפכנית שהיתה במרוצת הימים לנקודת-המוקד להתענינותו של הציבור בארצות-הברית ובעולם כולו במשך תקופה ארוכה כל-כך כי הבהרה זו של העבר תסייע לנו להבהיר את נתיבנו בעתיד, אשר אפשר והותוה לנו על ידי הגורל.

מלחמת השחרור שלנו היתה בראש וראשונה מלחמה על קיומנו. אין זה מקרה שהניפונו את דגל המהפכה באותם הימים כאשר דמי אחינו היו צועקים אלינו מכל קצות הארץ. באותם הימים כאשר בנינו היו טרף לרוצחים והורינו הושמדו בלי רחם. באותם הימים כאשר בני עמנו נרמסו כעפר הארץ. בימים הם התחלנו מבינים ומרגישים, אולי באופן אינסטינקטיבי, שאין לנו עוד להפסיד שום דבר, זולת חדרי הגז שבהווה – וחדרי הגז שבעתיד. השמדת שליש מבני עמנו היתה כשלעצמה שואה שאין לה ביטוי בשפת אנוש, אולם ידוע ידענו שאם לא נקום ולא ניטול את גורלנו בידנו, הרי יהא צפוי לשני השלישים הנותרים אותו סוף עצמו, ידוע ידענו שאם לא נתריס נגד השמדה זו של שליש מאומתנו, אם נועד לשני השלישים הנותרים מעמד של תלות בחסדי אחרים, כי אז אין ספק שגזרת הכליון השלם לעמנו אינה אלא שאלה של זמן ושל נסיבות. הכרה זו העלתה ממעמקי נפשנו מעין כביר של כוח ואיל. השליטים הקולוניאליים הבריטים לא הבינו מעולם, עד כמה יוכל להיות חזק עם הנדחף אל היאוש, ועל כן התפאר קורוואליס ארץ-ישראלי, הגנראל בארקר, בביתה של מרת אנטוניוס: "אתלה מאה יהודים, ואז יהיה שקט בארץ". ואמנם, התחיל בתליות אולם לא ידע שבטרם הצטרף דב גרונר אל שורות לוחמי השחרור, ביקר בבית הוריו בבודאפשט, ושם למד מה שלמד... אכן. כולנו – לפחות מבחינה נפשית – בקרנו בבתי הורינו, איש איש בעירו, יהא שמה בודאפשט או ברסט-ליטובסק או איזה שם אחר. וכולנו ידענו שחיינו ניתנו לנו כשי, שכולנו יכולנו להיות שם בחדרי הגז ובכבשנים, ושעל כן יהיו חיינו מחוסרי כל משמעות אם לא נטיל אותם על כף-המאזניים במלחמת הקיום של עמנו. כאן טעה הגנרל בארקר, כאן שגה אלביון. עמודי התליה לא הפחידונו. להפך, עמודי התליה ליבו בנו רוח של מרד. וכידוע לכולכם, לא הספיק בארקר לתלות מאה יהודים. הוא ויורשיו עלה בידם למלא רק 10% מאיומיהם, כאשר נתמוטטו עמודי התליה יחד עם עמודי התווך של שלטונם, ונפלו עליהם.

החלטתנו פעם ולתמיד לחדול מלהיות קרבנות

היתה גם הכרה אחרת בלבנו, לא פחות ברורה מן הראשונה. נתחוור לנו שקול הדמים של אחינו הנרצחים אינו מגיע לאזני העולם, ואף לא לאזניהם של היסודות הליברליים שבאנושות. כולכם זוכרים בלי ספק את ועידת ברמודה ואת תוצאותיה. מן ההיסטוריה למדנו שדם הקרבנות נדם קולו, ואילו דם הלוחמים נוקב אפילו את אזני החרשים, ועל כן החלטנו לחדול אחת ולתמיד להיות קרבנות, ולפסוק מלשלוח תזכירים ופטיציות ללונדון ולמקומות אחרים. החלטנו לפעול כלוחמים, גם למות אם יהא צורך בכך. למות כלוחמים ולא כקרבנות. ידענו: המשעבד הבריטי שמח בלבו על השמדתם של מיליוני יהודים, שאילו לא הושמדו, היו עולם ארצה ישראל. ידענו: דמנו הניגר כמים לא יעורר רחמים בלב המשעבדים, אך אם דמם שלהם יהא נשפך, אפשר ויימלכו בדעתם. ידענו: הבריטים רגילים בכך שאחרים יעשו בשבילם את מלאכת שפיכות דמים. הקולונל פאטרסון, מפקדו של הגדוד העברי שהוקם על ידי זאב ז'בוטינסקי בימי מלחמת העולם הרראשונה היה נוהג לומר: "הבריטים אינם אוהבים ליהרג".

בעלי המוסר טענו – ואחרים מהם מוסיפים לטעון גם כיום – שעשינו מעשה רע כשקמנו ללחום בעזרת הנשק למען שחרור ארצנו. בשביל הללו אין בפי אלא תשובה אחת ויחידה: יאמרו נא לנו, מה עשו ומה נכונים היו לעשות כדי להציל את עמנו מכליה גמורה ולשחרר אותנו מכבלי השעבוד. כמובן, שפיכת דמים היא דבר טראגי, והמלחמה, כל מלחמה, היא דבר נתעב. הערב אגלה לכם סוד. אפשר הסוד הכמוס ביותר של מחתרת העברית: אין לך אדם ששונא את מלחמה יותר מראש ה"טרוריסטים" הדובר אליכם ברגע זה.

הפילוסופיה שלנו פשוטה היא: האדם לא נברא להרוג את רעהו או לשעבדו, האדם נברא לחיות חיי אחוה עם רעהו, ולצעוד יחד עמו לקראת חיים טובים ונעלים יותר. אך מן הצד השני, האדם לא נברא למען יהרגוהו או ישעבדוהו אחרים, אנו, היהודים, בימי שבעים דור היינו קרבנות ומטרה לחצים – טרף לרוצחים – עד שהגענו אל הטבח שהוא השואה הגדולה ביותר בתולדות עמנו. כל טבח הריהו רע ונתעב. אולם אין לך דבר נתעב ובלתי-צודק מטבח חד צדדי, מאותו הטבח החד צדדי שהחלטנו לשים קץ לו.

אלמלא מלחמת השיחרור היינו נשארים חסרי ישע בסכנת השמדה מתמדת

מלחמתנו היתה מלחמת קיום. מה היה קורה אילו לא קידשנו מלחמה זו – דבר זה אינו עוד בגדר סוד, כיום יודעים הכל שהסוכנות היהודית הסכימה לתכנית מוריסון, בתנאי שתקבל רשות לחלק מכסה חדשית של 4000 סרטיפיקטים. כן יודעים אנו, שהבריטים היו שמחים מאד להצמיתנו כליל בארץ-ישראל. אלמלא מלחמת השחרור שלנו, היינו נשארים בתוך גיטו, בלי נשק וחסרי ישע, וביום ההכרעה היתה מנת-חלקנו בלב אסיה כמנת-חלקם של אחינו בלב אירופה.

מלחמתנו לא היתה מלחמת קיום בלבד, אלא גם מלחמת שחרור, אין מן הצורך, דומני, להסביר לכם זאת באריכות, ידידינו בן הכט וארתור שיק כבר הסבירו לכם זאת בדברים פשוטים ומפורשים. כשנשאלו מה דעתם על פיצוץ המלך דוד, היתה תשובתם: "מה עסקם של קצינים בריטיים לשבת בירושלים"? אין לבריטים על זכות לשלוט בארץ-ישראל. משטר הכיבוש בארץ ישראל היה דבר שאינו במקומו. מעולם לא הכרנו בו, ולעולם לא נראהו כ"משטר ליגלי". לחמנו למען החירות, ונוסיף ללחום למענה.

מלחמתנו היתה גם מלחמה למען כבוד האדם, ואותה ידגים המקרה שנקרא לו "מעשה במלקות", בודאי זוכרים אתם, שבמאה העשרים הזאת שמרו הבריטים על העונש הברברי של מלקות בפרהסיה, והטילו אותו על שני לוחמים עברים צעירים שנידונו על-ידי "בית-דין" שלהם לחמש עשרה שנות מאסר. הזהרנו את התוקפים הבריטיים: כשם שהחלטנו לשים קץ לטבח חד צדדי, כך מנוי וגמור עמנו לשים קץ להשפלה חד צדדית ולהלקאה חד צדדית, מתוך שחצנות אווילית לא שעו הבריטים להתראתנו, ואחד מן הצעירים נער בן ט"ו, קיבל 18 מלקות בשוט, בבית-הסוהר בירושלים. בו בלילה קיבלו קצינים בריטיים עונש משפיל זה עצמו, ומני אז לא היו עוד מקרים של הלקאה בארץ ישראל, לא ביחס ליהודים ולא ביחס לערבים, כי הבריטים אינם זכאים להלקות שום אדם שבעולם, ערבים או בני מאלאיה או אפריקאים מחוף הזהב. ואם להוטים הם אחרי מלקות ותליות, הרי יש בעולם – אם אין טעות בידי – 45 מיליון... גלים, ולמה לא יתאמנו איפוא במעשים אלו על גבי עצמם? כבוד האדם, וביחוד כבודנו שלנו, עלה מאד בערכו תודות למלחמת-השחרור שלנו; המשך הקיום, שחרור וכבוד. סופו היה – נצחונם של מעטים על רבים, ועם ישראל חיה יחיה. כיום יודעים כל עמי העולם שפרשת הטבח החד צדדי הגיעה לקצה. ואם תתנקש פעם יד פושעת באמהותינו ובאחיותינו, באבותינו ובילדינו, תקוצץ היד הפושעת ההיא. וגם את החירות השגנו, אמנם לעת עתה רק בשביל חלק מעמנו ובחלק קטן ממולדתנו. אולם הבסיס הונח! קמה ממשלה עברית, ותהיה אשר תהיה, הרי ממשלה עברית היא. אשר לכבוד האדם, של העברים, ברצוני לספר לכם על בקשתו של אחד מן הצינים הבריטיים שהולקו: האיש ביקש לתת לו "תעודת הלקאה", כדי שיהא פטור מעונש דומה בעתיד. לא היה צורך לתת תעודה כזו לקצין בריטי, אולם כיום זכאים אנו לומר: אנו, בנים לעם שהושפל ונרמס אלפיים שנה, נותנים בזה תעודת-הלקאה לקיסרות הבריטית, כי מלחמתנו בשלטון-הדיכוי הבריטי בארצנו לא היתה אלא הלקאה ארוכה למשעבד, שאמר לגזור עלינו שעבוד עולמים וכליון חרוץ.

האויב הבריטי טרם וויתר על מזימותיו

אולם אל לנו לשכוח שהמשעבד הבריטי לא ויתר על מזמותיו. בהזדמנות אחרת ציינתי את הזהות המוחלטת של תכנית ברנאדוט עם התכנית של ועדת פיל הבריטית. כעת שומעים אנו, שלא עוד תומכים נציגי ארצות-הברית בתכנית ברנאדוט המקורית, אלא נציגי בריטניה תומכים (כך נאמר לנו) בתכנית שנערכה בידי מר ג'סאפ. עלי להשמיע אזהרה: תכנית בריטית, אף אם תומכים בה אמריקאים הריהי כמובן תכנית בריטית, ותכניתם של הבריטים היתה ומוסיפה להיות – לכלוא אותנו בגיטו, היא שמו מה שיהא. אולם גם תכנית אמריקנית הנתמכת (כפי שנאמר לנו) על-ידי הבריטים, אינה אלא תכנית בריטית, ומטרתה לחנוק בתוך חומות הגיטו, יהא שמו מה שיהא.

אנו, אנשי תנועת החירות, ברצוננו להצהיר כאן דברים ברורים: מולדתנו היא יחידה בפני עצמה, ואין לך חוק בינלאומי שיוכל להצדיק את נוכחותם של גדודי פולשים בארץ שאינה ארצם. ממש כמו שאין שום הצדקה לגזול מעם את קנינו הנצחי, ממש כמו שאין שום הצדקה לקיומה של מדינה שאוכלוסיתה מונה שלוש מאות אלף נוודים או נוודים למחצה, על פני שטח הגדול פי 15 משטחה של הארץ שניתנה לעם ישראל המונה מיליונים.

יורשה לנו להפוך לגן פורח את ארץ-ישראל משני עברי הירדן

אל יאמרו לנו, שכך מחייב הריאליזם אותו נציג אוסטרליה אשר אמר שלא נוכל לקבל גם מה שנתנה לנו ההחלטה מיום כ"ט בנובמבר וגם מה ששחררנו בכוח הנשק – ולמעשה, בדמנו שלנו אותו נציג אוסטרליה עצמו חייב לזכור שחמשה-עשר המיליון של בני עמו יש לרשותם יבשת שלמה המשתרעת על פני מיליונים מילים מרובעים, וינסה נא להשוותה אל מה שהועמד לרשותו של עמנו השב למולדתו. היודעים אתם שארץ ישראל מזרחה לירדן קרויה היתה בפי הרומאים "Palestina salutaria" (רבת שפע)? וכיום מה היא? כיום אינה אלא מדבר רחב ידים. הבריטים אוהבים מדבריות. תמיד פרשו שלטונם על מדבריות, על עזובה ודלות. אולם העם האמריקני, שאליו פונים אנו היום, אינו חובב מדבריות. האמריקאים הריהם בעצמם עם של חלוצים. עם שכבש מדבריות ויערות בראשית. גם אנו, ראויים שינתן לנו סיכוי להפוך את המדבר לגן פורח בשבילנו באותה ארץ-ישראל, בארץ-ישראל משני עברי הירדן, שם יהיה באמת מקום בשביל מיליוני שבי-מולדת עברים בצד האוכלוסיה הערבית המקומית: כי בא"י כזו יש מקום ל"רשות עמק הירדן", לכוח חשמלי, וראשית כל – לשלום.

לא ויתרנו על התקוה, שהעולם יבין את צדקת תביעתנו למולתנו כולה, זוכרים אנו, מה קשה היה להניע בני-אדם להבין את צדקת תביעתנו לעצמאות. כיום ברור לעולם כולו: מדינת ישראל הריהי ממשות, וגם ממשות צודקת. יבוא יום והעולם כולו יבין שהמדינה והמולדת ההיסטורית של עמנו בשלמותה, הריהי אחת ובלתי ניתנת לחלוקה.

העקרונות למענם תלחם תנועת החרות

אשר למדיניות הפנים שלנו, הנה ידעתי שאיני אלא אורח בארץ זרה, אם גם מצטיינת בהכנסת אורחים, וכמובן לא אשמיע כאן שום דברי ביקרת ברצוני רק לשרטט לפניכם בקיצור נמרץ את עיקרי תכניתנו. אנו לוחמים למען חירות האדם והאזרח. אנו לוחמים למען הפרדה גמורה בין ענפי הממשל, המחוקק, המוציא לפועל, והמשפטי; אנו נעמוד על המשמר של זכויותיהם האזרחיות של אזרחינו, של חפש הדבור והמחשבה, של חופש ההתנגדות ושל חופש האופוזיציה. כי עובדה בלתי מוטלת בספק היא: במקום שאין אופוזיציה, אין שם קיום לחופש. אנו טוענים לשיטת דימוקרטיה ישירה באצרנו. הרינו אומה קטנה, וגם לאחר השחרור של מולדתנו כולה, נוסיף להיות ארץ קטנה, אחת מן הארצות הקטנות ביותר שבעולם. אולם ארץ קטנה, היכולת בידה לפתח שיטה של ממשל על-ידי העם בקנה מדה רחב הרבה יותר מאשר ארץ גדולה, ששם קיימים קשיים טכניים לשאול את פי העם במישרים בנוגע לכל שאלה חשובה. אנו נשתדל להכניס לתוך החוקה של מדינת ישראל את העקרון של משאל עם, ובאורח זה נאפשר לכל ארח להחליט החלטות בשאלות החיוניות שאומתנו תעמוד לפניהם בעתיד.

בשאלות הסוציאליות והכלכליות ינחנו אותו חזון הצדק שהיה לנו עמוד-אור במעמקי המחתרת. בראש וראשונה נחתור לקראת ביטול העוני והניוון. נתנגד לכל צורה של טרסטים ומונופלים. בין אם הם ברשותם של יחידים או של קבוצות וסיעות. כי כל מונופול, תהא צורתו מה שתהא, מדכא את האדם הפשוט. נשתדל לעודד השקעה של הון פרודוקטיבי למפעלים חדשים, כדי שתהא ארצנו בעלת משק בריא ותוכל לקלוט מאות אלפי שבי מולדת. אין זה נושא לתורה עיונית אלא לשיקולים מעשיים. שום אומה שבעולם אינה עשירה כל צרכה כדי לתרום תרומות מספיקות להקמת מפעלים למאות, ואולי לאלפים, המיועדים ליצור מספר מספיק של מקומות עבודה בשביל יקומו של עם אחר. השקעת הון, הרי זה דם-לבו של משקנו הלאומי, ומשימה חלוצית זו כמעט לא התחילה עדיין.

ברצוננו להמשיך בחלוציות, חברינו נמצאים בכל החזיתות. יחידות המרוכבות מחיילי אצ"ל לשעבר, הצטיינו בקרבות בנגב ובגליל. אולם עינינו נשואות בקוצר-רוח לקראת היום, בו יחדל שאון המלחמה בארצנו, ואת כל מצרנו נוכל להקדיש לפיתוח קונסטרוקטיבי. חברינו, שנתחנכו ברוח של הקרבה עצמית למען עמם, יאחזו אז במחרשה ויעבדו את אדמת אצרנו, אשר בדמם החישו את שחרורה. ברצוננו ליצור בשבילם בסיס כלכלי בריא גם כשהם משרתים את עמם, ולא נהסס לפנות אל כל בעלי הרצון הטוב למען יעזרו לנו להשיג מטרה נעלה זו ומובטחני שבעלי הרצון הטוב ייענו לקריאתנו.

נתיחד עם זכרו של האיש שנטע בלבנו את האמונה

גבירותי ורבותי, הערב, ביום-השנה הראשון להכרה בזכותנו לעצמאות: ברגע זה, עת עלינו לדרך החירות והעצמאות לאחר דורות של אפלה והשמדה חובת-קודש היא לנו להתיחד עם זכרו של זאב ז'בוטינסקי האיש אשר נטע בלבנו את זרע האמונה והתקוה לשחרור מולדתנו. לפני שבע-עשרה שנה עמד האיש הזה, המורה לדורי, אבי ברוח, - עמד בינות קטני-אמנה בוזים והכריז על אמונתו. זכינו לראות במו עינינו שלא לשוא היתה אמונתנו. זרע המרד אשר זרע הצמיח את עץ החירות; ולפיכך זכאים אנו הערב לחזור על דברי אמונתנו, כי על כן עדים אנו לראשית התממשותה.

וזה דבר האמונה: אני מאמין שארצי תהיה חפשית כולה. אני מאמין שמיליוני אחי ישובו לציון ויעבדו את אדמתה. אני מאמין ששלום ואחוה יהיו שוררים בקרב כל האזרחים שבארצי, כעברים כערבים; אני מאמין שארצי – ובהשפעתה המזרח התיכון כולו, לפנים עריסת התרבות – תחדש ימיה כקדם, ימי שגשוג ותנועה קדימה. אני מאמין שבארץ הנביאים נקים חברה על אשיות צדק ושויון. אני מאמין שעמי, המשוחרר והמקובץ במכורתו, יתרום את מלוא תרומתו להתקדמותה של האנושות כולה לקראת עולם חדש, עלם חשפי ממחסור, חפשי מדיכוי, חפשי מפחד. ובאמונה הזאת ניתן נא הודיה לאל, גם על ימי טובה גם על ימי רעה שנתן לנו לחיות בתקופתנו האכזרית. נאמר נא ממעמקי לבנו: ברוך שהחיינו והגיענו וקיימנו [כך במקור, ט.ק.] לזמן הזה.