נאומו המלא של מ. בגין בכנסת על תקציב משרדי ראש הממשלה ושר החוץ

 מנחם בגין (תנועת החרות):

אדוני היושב-ראש, משרד ראש הממשלה חולש על שירות השידור. בשום מדינה לא-טוטאליטארית אין שירות שידור כה משוחד, כה חד-צדדי, כה מפלגתי או חד-מפלגתי כשירות השידור הקרוי ״קול ישראל״. די להאזין, מדי פעם בפעם, לדינים-וחשבונות הנמסרים על גלי ״קול ישראל״ מן הדיונים בכנסת, כדי להבין למה אחד השרים קבע ששירות השידור אינו למעשה שירות ממלכתי, אלא שירות ממשלתי, זאת אומרת, שירות מפלגתי. באה הצעה לסדר-היום מצד איש האופוזיציה, רק העובדה, שההצעה הועלתה, נזכרת ב״קול ישראל״. תשובת השר ניתנת אם לא בהרחבה, לפחות בתכנה. יש ערב מסויים שבו נמסרים הדים מן הכנסת וועדותיה על-ידי אדם, שאם איני טועה, שמו הוא מר קנר. הוא מרשה לעצמו לעתים הערות זלזול, שלא נשמעו כמותן, על חשבון נואמים מסיעות שונות שאינם, נושאים חן בעיניו.

אני מקשיב לפרקים לשירותי שידור של מדינות אחרות: אנגליה, ארצות-הברית. אני שם לב שבשירותי השידור ההם נמסר לממשלה ולאופוזיציה כמעט אותו זמן. כאן שירות השידור עומד לרשותה של הממשלה או של המפלגה. יש רק שירות שידור אחד בעולם, שהוא משוחד יותר מ״קול ישראל״. הוא נמצא במדינה בה אומרים: המפלגה והממשלה.

הגיע הזמן שהכנסת תיתן דעתה על שירות שידור כזה. אין לסבול מצב בו שירות שידור, שכולנו מקיימים אותו, יהיה שירות שידור של הממשלה, כאילו אנחנו אין אנו אזרחי המדינה הזאת. שירות השידור, כל עוד הוא ממלכתי, חייב לעמוד לרשותם של כל אזרחי המדינה.

יש שירות שני שעליו אני רוצה לדבר. אינני יודע למעשה את שמו. אני חושב שיש איזה קשר לשירות זה ולמשרד ראש הממשלה, או לאדון העומד בראשו. אולם אינני יודע בדיוק מי הוא החולש על אותו שירות. כוונתי לשירות הידיעות שיש לו שמות רבים. אני חושב שצריך אחת ולתמיד לשים קץ להפקרות הקיימת במדינת ישראל, שאין לה דוגמה בשום מדינה לא-טוטאליטארית, לאמור, שירות חשאי שאין עליו שום ביקורת ציבורית, איש אינו יודע את כתבתו איש אינו יודע את תקציבו, איש אינו יודע מי עומד בראשו.

בארצות-הברית של אמריקה ישנם שירותים חשאיים. כנראה, כל עוד קיימות מדינות, יהיו קיימים שירותים חשאיים, אף-על-פי שהיתה בוודאי מידה רבה של אמת בהערתו של נפוליון לבן אשתו, כי מרגלים מביאים יותר בלבול משהם נותנים שירות. קיים באמריקה שירות חשאי ששמו אף.בי.אי. — Federal Bureau of Investigation ידוע מי עומד בראשו — אם איני טועה, שמו הובר — ידוע תקציבו, יש עליו ביקורת מטעם הקונגרס. ישנו שירות חשאי שני ששמו סי.אי.אי. 'Central Intelligence Agency' והנשיא אייזנהאור מינה ועדה ציבורית המורכבת מאנשים ידועי שם כדי לפקח על שירות ידיעות צבאי, שהוא מיסודו ומעיקרו סוד אחד גדול.

הכל מבינים כי בשירות חשאי, שאין עליו ביקורת, יש סכנה חמורה ביותר לחופש האזרח, לבטחון המדינה. שירות כזה מסוגל לעשות כל מיני מעשים שלא ייעשו, לרבות מעשים הקשורים במלה לטינית — פרובוקאציה. אני חושב שכולנו שמענו בזעזוע, כי אותו שירות חשאי עקב אחרי שרים בממשלת ישראל. אמנם שרים אלה אינם נמנים עם המפלגה, אבל הם היו שרים. עובדה היא שאפילו לתוך משרדי הממשלה חדר אותו שירות חשאי.

לכן אני דורש מן הממשלה, בשם סיעתנו, לגלות אחת ולתמיד מי הוא האיש העומד בראש השירות החשאי במדינת ישראל, מהי הכתובת שלו, היכן הוא התקציב. אני זוכר שכאשר האדון בן-גוריון נחקר על-ידי הוועדה האנגלית-האמריקנית והיא שאלה אותו: אולי אדוני יודע היכן נמצאת מפקדת ההגנה? הוא אמר: אינני יודע. אחר-כך שאלו אותו: אולי אדוני יודע מיהו מפקד ההגנה? הוא אמר: אינני יודע.

ישראל רוקח (הציונים הכלליים):

זה היה מר סנה.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אז כבר לא היה מר סנה. אני חושב שאז היה מר גלילי, אבל אז מר בן-גוריון לא התבייש במר סנה, אם כי אז התחיל מר סנה להתבייש במר בן-גוריון.

יונה כסה (מפא״י):

גם אליך היה מר סנה קרוב לעתים. הוא היה מגוון בנטיותיו.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אתה אינך יודע את פרשת תנועת המרי. מוטב שתחריש. .

היו״ר ב. מינץ: מנין אתה בטוח שחבר-הכנסת כסה אינו יודע?

מנחם בגין (תנועת החרות):

אני יודע שאינו יודע, אבל אינני רוצה לסטות מן הנושא, ואני מודה ליושב-ראש על ההדרכה.

זו היתה ועדה אנגלית-אמריקנית, למה האדון בן-גוריון מצא לנחוץ לספר לה את האמת, את כל האמת ושום דבר מלבד האמת — זה ענינו. כיום במדינת ישראל אין נבחרי העם יכולים לקבל את הידיעה מי עומד בראש השירות החשאי במדינתנו, היכן כתבתו. אין דבר כזה בשום מקום בעולם, ולכן אנחנו דורשים גם בשטח זה שינוי.

אולם, חברי הכנסת הנכבדים, התפקיד העיקרי שהוטל עלי על-ידי סיעת תנועת החירות בכנסת, נוגע למדיניות שאחראים לה מר בן-גוריון ושר החוץ. ואני רוצה, תוך הדיונים על סעיפים והוצאות והכנסות, לנסות להחזיר את הבית לתחושת הזמן, לחשיבות המאורעות.

עוד מעט ונצא כולנו לפגרה של שישה או שבעה שבועות; מי יודע מה יתרחש במשך ששת השבועות הקרובים? איך נוכל בימים כאלה להסתפק בהרמת יד בעד ונגד, לאטום אזננו משמוע את המתרחש מעבר לחלונות הבית הזה?

ועל כן הרשוני נא להביא לפניכם פרשיות מסויימות במדיניות-שלנו, כדי להבהיר לכם משום-מה לנו אין שום אמונה בממשלה ובמדיניותה, ואי-האמון שלנו בא לידי ביטוי בהסתייגויותינו לתקציביהם של שני המשרדים, שאחראים להם האדון בן-גוריון ושר החוץ.

פרשה א׳ — ערוץ הירדן. במקום אחר, כפי שקראתי, אמר האדון בן-גוריון כי לפי שעה אנחנו נחפש הסכם עם שכנינו ביחס למימי המדינה, אבל אם לא יימצא הסכם, נחדש את העבודה בערוץ הירדן, תהיינה התוצאות אשר תהיינה.

אני סבור שיש מידה גדולה מאד של קלות-דעת בהודעה הזאת: ״תהיינה התוצאות אשר תהיינה״. ממשלה המחליטה על צעד מסויים חייבת לשקול מראש את תוצאותיו. אבל מה אבוא לטעון בשאלה זו? העם כולו למד בשנים האחרונות שכושר השיקול של ממשלתנו עומד ביחס הפוך לבטחונה העצמי.

הוא מבטיח לנו בקשת הסכם עם המדינות הערביות על פתרון בעיית המים של האזור; האם עוד פעם אחת ינסה ליצור אשליה בקרב העם, שהסכם כזה הוא אפשרי? אני אזכיר לכנסת תאריכים פשוטים. באוקטובר 1953 החל הדיון במועצת הבטחון על תכנית המים הקשורה במפעל הפיתוח בערוץ הירדן. אז הודענו שאנחנו נפסיק את העבודה שם לימי הדיון הדחוף של מועצת הבטחון. שלושה חדשים דנה מועצת הבטחון בשאלה זו. הדיון שלה נסתיים בווטו סובייטי, זאת אומרת ללא כל החלטה,

ב-24 בינואר 1954 הודיעה הממשלה שתלונתה של סוריה נכשלה במועצת הבטחון; כמה זמן חלף מאז נכשלה תלונתה של סוריה בניו-יורק והצליחה בישראל? — למעלה משנתיים ימים. ובמשך השנתיים האלה התרוצץ מר אריק ג׳ונסטון הלוך ושוב. לא ברור אם בעיית המים היתה המטרה האמיתית של נסיעותיו והמהות האמיתית של שליחותו. ואחרי שנתיים כאלו עוד אנחנו מדברים על אפשרות של הסכם עם מדינות ערב? הכל יודעים שאין זו אלא אשליה.

לכן אני רשאי להניח, אחרי הודעותיו של שר החוץ מעל במת הכנסת, כי על אף הכל אולי השתא אנחנו נחדש את העבודה בערוץ הירדן; מתי?—לא היום, לאחר שנאצר השמיע באזני העולם כולו את האיום, כי חידוש העבודה בערוץ הירדן פירושו מלחמה — אלא כעבור חודש, אולי כעבור שלושה חדשים, אולי כעבור מחצית השנה; אז יהיה יותר נוח, אז יהיה יותר קל ? לתת היום לנאצר את הקרדיט בעיני נתיניו ובעיני שאר המיליונים של הערבים ברחבי המזרח התיכון, שאיומו הספיק כדי שמדינת ישראל תערוך כניעה זוטא — זה טוב; אבל בעוד שלושה או בעוד שישה חדשים אנחנו נחדש את העבודה בערוץ הירדן, וכפי שאמר האדון בן- גוריון: ״תהיינה התוצאות אשר תהיינה״. זאת אומרת, אף אם תבוא מלחמה מצד מצרים ומצד סוריה ומצד ערב הסעודית, ומצד לגיון השכירים המחזיק ארבע חמישיות של שטח ארץ ישראל, של מולדתנו? אז יהיה לנו יותר נוח לעמוד במערכה הזאת? אז יהיו פחות טייסים מצריים שיידעו להטיס מיגים ואיליושינים, או יותר? פחות טאנקיסטים מצריים אשר יידעו להשתמש ב-טי. 34 — בטאנקים הנושאים עד היום הזה את שמו של סטאלין? ייתכן שבזמן הקרוב ימחקו את השם הזה; אבל השם איננו קובע — הטאנק קובע.

טבעת החנק מתהדקת. אנחנו שומעים איומי מלחמה ואנחנו אומרים: אין דבר, אנחנו נחדש את העבודה בערוץ הירדן, אם לא מיד — בעוד כמה חדשים, ״תהיינה התוצאות אשר תהיינה״. התוצאות, העלולות להיות בעוד כמה חדשים, הן שלא רק ערוץ הירדן אלא כל הערוצים במדינה הזאת יאדימו מדם יהודי. זו האסטרטגיה, זה ההגיון המדיני והצבאי?

ובינתיים כבר ערכנו כניעה זוטא ונסיגה, ונתנו לנאצר את האפשרות להתפאר בפני כל המיליונים של הערבים: בבלאף אני הצלחתי להרתיע את ממשלת ישראל.

אני חייב להודות שהענין הזה, של חידוש העבודה בערוץ הירדן, כבר נעשה ענין בינלאומי? ובאיזה מובן? קרוא קראנו בעתונים גדולים מחוץ-לארץ פירוש מוזר מאד, לאמור: אם ישראל תחדש את העבודה בערוץ הירדן, הרי למעשה היא תצא למלחמה מונעת, או למלחמה יזומה. הואיל והערבים מאיימים במלחמה, אם נחדש את העבודה בערוץ הירדן, ואנחנו מחדשים אותה — פירוש הדבר שלמעשה אנחנו רצינו במלחמה, למעשה אנחנו התחלנו בה, אלא הסתרנו את מגמתנו על-ידי חידוש העבודה בערוץ הירדן. זו בוודאי אירוניה של הגורל.

ולכך אתם הבאתם על-ידי הפטפוטים המזיקים ביותר, שמפניהם הזהרנו אתכם, על מלחמה מונעת או על מלחמה יזומה,

מאיר ארגוב (מפא״י):

אתה חושב שפטפוט זה הוא טוב יותר — אם אתה קורא לכל דבר ״פטפוטים״ ?

מנחם בגין (תנועת החרות) :

אני קובע את העובדה, ועכשיו תשמע עד הסוף, אדוני היושב-ראש של ועדת החוץ והבטחון.

מאיר ארגוב (מפא״י)

מותר ?

מנחם בגין (תנועת החרות):

מותר.

יוחנן בדר (תנועת החרות):

בכל זאת, חבר-הכנסת ארגוב, מוטב שנשמע בשקט,

מנחם בגין (תנועת החרות):

אינני מתנגד לשום קריאה, מר ארגוב.

הזהרנו אתכם שלא תדברו על מלחמה מונעת או מלחמה יזומה בתנאים שלנו, והסברנו את דברינו בפשטות: מלחמה מונעת תיתכן רק בין שתי מדינות, שאחת חושדת ביריבתה שהיא עומדת לתקוף אותה. החשד יכול להיות נכון, או בלתי-מבוסס, אבל אין בלבה אלא חשד; האם המקרה הזה חל עלינו? מלחמה מונעת לא תיתכן אלא בין שתי מדינות שביניהן קיים שלום; האם המקרה הזה חל עלינו? מלחמה מונעת אולי תיתכן בין שתי מדינות שביניהן יש שביתת-נשק, אבל אין ביניהן מצב מלחמה. יש שביתת נשק בהודו-סין, יש שביתת-נשק בקוריאה; אני רוצה לשאול אתכם: האם אחת מן הקוריאות הודיעה שהיא נמצאת עם יריבתה במצב מלחמה ? אני רוצה לשאול: האם מדינה כל-שהיא בהודו-סין הודיעה שהיא נמצאת עם יריבתה במצב מלחמה? ואילו אצלנו — שלום אין. כל מדינות ערב מודיעות שהן נמצאות במצב מלחמה עם מדינת ישראל. נוסף על כך, הן מודיעות בגלוי שהן רוצות להשמיד את מדינת ישראל. ואנו עושים את עצמנו כאיננו שומעים. ואם מישהו מציע לשים קץ למלחמה ולהציל אלפי יהודים, חיילים, אנשים, נשים וילדים מטבח — אתם באים ואומרים: אהה, זוהי מלחמה מונעת.

עכשיו הדברים האלה מתנקמים בכם. ואנו התחננו לפניכם: אל תעלו את הפטפוט הזה על ״מלחמה מונעת״. הסבירו לעולם: כאן עומדת אומה קטנה, מוקפת אויבים מכל עבר, המודיעים במפורש שהם רוצים להכחידה מגוי. יש למדינה הזאת זכות להגן על עצמה גם על-ידי פעולה צבאית. לא דיברתם על הזכות המקודשת להגנה עצמית, אלא על ״מלחמה מונעת״, על ״מלחמה יזומה״.

אביא לפניכם מסמך בינלאומי מפורסם: הסכם לוקארנו, אשר נחתם לפני למעלה משלושים שנה. ומדינאי כה גדול כמו וינסטון צ׳רצ׳יל יעץ לעמים בתקופה הזאת ללכת אל ההסכם ההוא כדי ללמוד איך לעבור בלי השמדה הדדית את הימים של פצצות האטום והמימן. מה היה כתוב בהסכם לוקארנו זה ? המדינות, שחתמו עליו, התחייבו לא לערוך מלחמה בשום מקרה אחת נגד חברתה, לא לתקוף אחת את רעותה ולא לפלוש אחת לשטח אחותה. כך היה כתוב שם — ״בשום מקרה״ — ״ in no case ״.ומיד אחרי הסעיף הזה בא סעיף שני, האומר: אבל ההתחייבות הזאת לא תחול במקרה של שימוש בזכות ההגנה הלאומית החוקית. זאת אומרת: ההתנגדות להפרת ההתחייבות הכתובה בסעיף הקודם.

אני מבקש מחברי הכנסת להקדיש תשומת-לב לשתי ההגדרות הללו. הראשונה: בשום מקרה לא לתקוף, לא לעשות מלחמה, לא לפלוש. והשניה: ובמקרה אחד מותר לפלוש, מותר לתקוף. מתי הוא המקרה ? — כשהצד השני מפר את ההסכם שלא לתקוף, לא לפלוש, לא לעשות מלחמה. ואז ההתקנה, או הפעולה הצבאית, איננה תוקפנית על-פי חוזה לוקארנו, אלא היא הגנה עצמית לגיטימית.

כך נכתב באחד המסמכים הבינלאומיים המובהקים ביותר, בו האמינה האנושות שיניח את היסוד לשלום.

האויבים שלנו לא פלשו? האויבים לא תקפו ? האויבים אינם תוקפים ? האויבים אינם מאיימים בהשמדה ? האויבים אינם מתכוננים למסע השמדה? האם במקרה שאנו היינו יוצאים לפעולה צבאית יזומה על-ידינו כדי למנוע את מסע ההשמדה בבת-אחת מכל החזיתות, על-פי מסמך לוקארנו, זו ״ לא היתה הגנה עצמית חוקית לחלוטין? במקום זה אמרתם לעולם: מלחמה מונעת או מלחמה יזומה — אנו לא נעשה אותה. יש תנועה אוהבת-מלחמה.

לא, אינני רוצה בשום הודאות. באמת, אפילו ברוסיה כבר חלפה התקופה של הודאות, כפי ששמענו מפי גיאורגי מאלנקוב. ובוודאי אין להן מקום בבית-הנבחרים של מדינת ישראל. אבל אני אומר בפשטות: אני יודע%