נאום של מנחם בגין בכנסת בעניין מדיניות החוץ של מדינת ישראל

אדוני היושב ראש,

על פי הנוהג שקם בכנסת לפני שנים, ביוזמתה של האופוזיציה הראשית, יהיה הדיון על משרד החוץ ותקציבו מוקדש לא לפנקסנות אלא למדיניות, לא למספרים וחישובים אלא לעובדות והערכתן.

לממשלה דהיום אין מדיניות חוץ אחידה ומוסכמת. בימים כתיקונים זו חולשה; בימים כמו אלה זה עלול להיות אסון. שתי אסכולות מתרוצצות בקרב הממשלה. האחת קרויה נאוטרליזם; את השניה אפשר לכנות בשם גאראנטיזם.

מהי האסכולה הנאטרליסטית? חושבני שיש להכיר בכנותה של ועידת מפ"ם, בקובעה כי מפ"ם עצמה, הדוגלת כידוע בנאוטרזלים, איננה נאוטרלית במאבק המתנהל בעולם בין שני הגושים הידועים בשם מערבי ומזרחי. אך אם מפלגה שאיננה נאוטרלית מייעצת למדינתה להיות נאוטרלית, חל עליה בשינוי גירסה הכלל המוסרי הגדול של הלל: "דעליך שניא לארצך לא תעבד". הנאוטרליות בה דוגלות שתי מפלגות בממשלה היא חד-צדדית.

וודאי, אם ראש הממשלה דהיום לא רק שולל אלא פוסל לחלוטין את האסכולה הנאוטרליסטית, הוא חייב להסביר משום מה הוא שינה דעתו בענין כל כך חשוב מן הקצה אל הקצה. לפני שנים מספר היה ראש הממשלה דהיום אחד הראשונים אשר תבע מדיניות של נאוטרליות לישראל. הוא אף הרחיק לכת ואמר: "אם ישראל לא תשמור על נאוטרליות – אבדנו". כרגיל לא שמר על הגיגיו, וכרגיל לא אבדנו.

אולם עלינו להבהיר לעצמנו פעם ולתמיד מה תוכנה של סיסמת הנאוטרליות. איזו היא המדינה היכולה להיות נאוטרלית? אפשר להשיב לשאלה זו בכל הפשטות: מדינה שאין לה אויבים יכולה להיות נאוטרלית. וכאשר אני בא לבחון סוגייה זו, אין כוונתי דוקא להלוטיה, אלא לאותן שתי מדינות – האחת באסיה והשניה באירופה – שהעלו בפני העולם כולו את הרעיון של מה שהן קוראות "נאוטרליות חיובית". הודו הכריזה על נאוטרליות חיובית. אייהם אויביה של הודו? יש להודו סכסוך עם פקיסטאן על קשמיר, אבל מספיק להעיף מבט על המפה כדי לדעת כי יותר מכפי שפקיסטאן המחולקת, המפוצלת, המפוררת, יכולה להיות אויב להודו – הודו יכולךה להיות אויב לפקיסטאן. מכל מקום, שום שליט של פקיסטאן לא הכריז על מגמת מדינתו להשמיד את הודו.

ואין זה עדיין סוף פסוק. אולי צפויה סכנה מעבר לאופק, מצפון, להודו. יש למדינה זו מכשיר נגדי: יש לה ברית; אולי שמה של הברית הזאת אינו ידוע בעולם, אבל זוהי ברית על פי כל כללי האמנות של כריתת בריתות בינלאומיות; שמה הוא ברית ווסטמינסטר.

יש בפנינו אפוא מדינה, שאויבים למעשה אין לה; ברית עם עמים אחרים להגנה הדיית, לעזרה בשעת הצורך – יש לה; היא יכולה להכריז על נאוטרליות חיובית.

יוגוסלביה הכריזה על נאוטרליות חיובית. מתי? משהתברר לה, שאין שום סכנה צפויה לעצמאותה וקיומה. אבל כאשר נשלח המכתב המפורסם בחתימתם של סטלין ומולוטוב למרשל טיטו, לא היתה יוגוסלביה נאוטרלית; וראשה ושליטה בפירוש דחה את האסכולה הנאוטרלית. הוא אמר שיוגוסלביה תתאחד עם כל מי שיהיה מוכן לעזור לארצו. ואף בכך לא הסתפק, אלא כרת ברית עם תורכיה ויוון – זו הברית הבלקנית, שעל ידה למעשה הוא התחבר עם המערך האסטרטגי המערבי. מתי סבר טיטו, שאין למעשה צורך חיוני ליוגוסלביה בברית הבלקנית? – כאשר הלך סטלין בדרך כל בשר, וכאשר חרושצ'וב בר לקנוסה או לבלגרד. אין סכנת פלישה סובייטית ליוגוסלביה, אין כמובן סכנה ליוגוסלביה מאלבניה ובולגריה. ובתנאים כאלה, כאשר ממשלה חשה, ששום סכנה ממשית אינה צפויה למדינתה, היא יכולה להכריז – אם מותר לומר להשתעשע – בנאוטרליות חיובית.

לאחר המבחן הזה חובה, ולא רק זכות, לשאול את כל חברי הכנסת, ללא הבדל השקפה, האם מצבה של ישראל כמצבה של הודו, ללא אוייבים עם ברית? האם מצבה של ישראל כמצבה של יוגוסלביה, לאחר השנוי היסודי ביחסן של המדינות הקומוניסטיות אל הברית הפדרלית של העמים הסלביים הדרומיים – או מצבה של ישראל הוא אחר? אני מניח שלא יותר איש, לא בבית הזה ולא בעם, שלא יתן את התשובה המכרעת – מצבה של ישראל שונה תכלית שנוי. לישראל יש אוייבים, הם אינם בדמיוננו, הם על המפה; הם אינם אויבים רגילים; אין להם "סכסוך" עמנו; הם רוצים להשמיד אותנו מתחת שמי השם: הם רוצים למחוק את ישראל מעל המפה. מדינה שאוייבים לה – תכריז על נאוטרליות חיובית? איזה אויב יפול ממערכת האוייבים, אם היא תשמיע סיסמה כזאת?

לכן, אין לומר שמדינה זו אין לה אוייבים שהכריזה על נאוטרליות; בדיוק להפך, רק מדינה שאין לה אויבם יכולה להצהיר על נאוטרליות.

האסכולה השנייה הקיימת בממשלה, כיניתיה בשם גאראנטיזם. בודאי היא נוגדת את הנאוטרליות. אבל יש קו אחד משותף לשתיהן זוהי החד-צדדיות. הצהרת נאוטרליות על ידי מדינת ישראל – זוהי הצהרה חד-צדדית. שום אויב מאויביה לא יתחשב בה; הוא יוסיף לשאוף להשמדתה. מתן ערובה הרי אף הוא מעשה חד-צדדי. נניח לרגע שאנו משיגים את מבוקשנו של קבלת ערובה מאחת המעצמות או ממספר מעצמות; ונניח לרגע שמגיע היום בו מעצמה העורבת חייבת להוציא לפועל את החלטתה. מהו המצב המוסרי שנוצר אז? הערובה ניתנה על פי בקשתנו; היא למעשה חד-צדדית; אוייבינו מתקיפים אותנו, המעצמה העורבת חייבת לחוש לעזרתנו לא כדי להציל את עצמה אלא כדי להציל את ישראל היא נתנה לה ערובה חד-צדדית לבטחונה. האם אנו יכולים לשער בנפשותינו איזו זעקה היתה קמה בדעת הקהל של כל מעצמה אילו היתה נותנת לנו ערובה, אילו היה מתברר לאזרחיה שהם הולכים לשפוך דמם למען אינטרס של מדינה אחרת?

אבל במצב שלנו עדיין אין זה סוף פסוק. כאשר אנו מבקשים ערובה מוושינגטון – זוהי תוצאה בלתי נמנעת – אומרים לנו אנשי מחלקת המדינה: עליכם ליצור תנאים כאלה בהם נוכל לתת ערובה יש לכם סכסוך עם מדינות ערב; הן דורשות מכם להלכה לחזור לקו שנקבע בנובמבר 1947; למעשה – זאת אומרים אנו, לא הם – דרישתם היא – הימה; אתם אינכם מסכימים לדרישותיהם, יש לערוך פרשה, יש לעשות הדסר; משתיעשה הפשרה ויושג ההסדר – אז ניתן לכם אולי ערובה.

אני סבור כי מה שאמרתי – זוהי מעין מובאה מהדברים החוזרים ונשנים של באי כוח אמריקה. ואף על פי כן אנו מוסיפים לבקש את הערובה החד-צדדית. ועם כל בקשה נוספת אנו מזמינים לחץ נוסף לויתורים, ובעיקר לויתורים בשטח.

יש כמובן גם סיבות נוספות להודעות המושמעות חדשות לבקרים בבירות שונות, לפיהן על ישראל לוותר, לערוך מה בנקרא פשרה. יש מדינות הסוברות שהם תיבננה על יסוד עמדה עוינת לישראל. הן טעו בעבר, הן תטעינה בעתיד. אבל זה חשובן.

יש סיבה נוספת. היא בספירה ההסטורית, המוסרית והמדינית כאחת. הדרישה למה שנקרא בבירות העולם פשרה בין מדינות ערב ובין מדינת ישראל היא למעשה תוצאה בלתי-נמנעת של ויתור, חסר תקדים בתולדות העמים, מטעם הנציגות הרשמית של עמנו על שטח לאומי-הסטורי.

אני פונה אל כל חברי הכנסת – גם אלה שהחליטו בועידתם האחרונה, כי "עזה היא חלק בלתי נפרד של ישראל, כברת מולדת שדודה וכבושה", ואינם מוכנים להסיק מסקנה: אם עזה היא כברת מולדת שדודה וכבושה, מה היא ירושלים העתיקה: וגם אלה שמתיחסים בזלזול ריאליסטי כביכול לסוגיה הסטורית ומדינית זו – אני פונה לכולם לשקול את התוצאה המדינית ומעשית של אותו ויתור מוכרז.

כפי שאמרתי, אין לו תקדים. לא קרה, רבותי חברי הכנסת, בהסטוריה שאיזה שהוא עם אשר הפסיד חלק משטחו הלאומי, נציגיו יאמרו במפורש: אין לנו עליו זכות, ויתרו בשמנו, בשם ילדינו: אדרבה, אני מוכן ללכת עמכם כברת דרך בכל רחבי ההסטוריה של עמים גדולים וקטנים, שחיו בתנאים טובים וקשים, אחרי מפלה או נצחון, ויוכיחו אם יש דוגמה אחת שכזאת לויתור שכזה.

אבל הבעיה אינה רק הסטורית-מוסרית: היא גם בעיה מדינית-מעשית, מדינות ערב תובעות את תל-אביב. הן אומרות את זה בגלוי. לא זו בלבד שאינן מכירות בעצמאותה וריבונותה של מדינת ישראל; אינן מכירות בזכות קיומה. הנציגו הרשמית של מדינת ישראל אומרת: אנחנו עומדים על קווי שביתת הנשק כפי שנוצרו במלחמת 1948. על ידי הגשת התביעה הערבית ההיא, אשר במדינות מסויימות קוראים לה קיצונית, ועל ידי הצגת העמדה של ישראל נוצרות בעולם שתי עמדות קיצוניות. התוצאה הפסיכולוגית והמדינית הזו היא בלתי-נמנעת. והעולם אוהב לעשות פשרות על חשבון זולתו.

לכן אין זה מקרה שמדי פעם בפעם, אם מעל במת הפרלמנט הבריטי ואם מטעם מחלקת המדינה בוושינגטון, ואם ברמזי-עקיפין מטעם המדינאים במוסקבה, מוצעת פשרה. פשרה בין מי לבין מי? פשרה בין מה לבין מה? פשרה בין מדינה לבין אוייביה;1 פשרה בין שתי עמדות "קיצוניות".

כאשר אני מעלה בפני הממשלה דהיום ובפני הכנסת את הבעיה הזאת, איני רוצה ליצור רושם שאנחנו מציעים לקיים בגלוי את תביעתנו על חלקי המולדת השדודים והכבושים, כדי, אם נעלה תביעה זו, יניחו לנו לחיות בקוי שביתת-הנשק. לא. אין זה ענין לתכסיס כביכול. את זכותנו על מולדתנו יש להעלות כזכות הסטורית ונצחית וכחובה מדינית בכל התנאים, ללא חשש, ללא היסוס. אולם, אם אנחנו מלכתחילה, ובאורח רשמי מוותרים על הזכות הזאת, התוצאה המדינית היא זו שתארתיה: שתי עמדות קיצוניות שביניהן צריך לעשות פשרה.

אם הממשלה תוסיף לדחות את ההסבר הזה יש לי אליה בקשה אחת: אל תסביר את עמדתה בגישה מעשית כביכול, בשנאת הצהרות. הממשלה הזאת אין נחלתה שנאת הצהרות. היה אולי מספיק לו הייתי מביא הצהרה אחת בעלת משמעות הסטורית כבירה ששמענוה לפני בערך שנה ומחצה: יוטבת, אחרי 1400 שנה חזרה למלכות ישראל השלישית – לארבעה חדשים.

אין הממשלה הזאת שונאת הצהרות. אבל לפני שהספקתי לאסוף למען ההוכחה את כל המחרוזת של ההצהרות שהיו בשנים האחרונות, הפתיענו ראש הממשלה דהיום בהצהרה חדשה, שאין לי ברירה אלא לעמוד עליה במלים מספר.

לעתון אמריקני הצהיר ראש הממשלה שהוא מעולם לא הישווה את נאצר להיטלר. והוא, ראש ממשלת ישראל, אינו חושב שנאצר מסוגל לעשות מה שהיטלר עשה. אני רוצה לשאול את כל חברי הכנסת: מה האינטרס של ישראל לומר את הדברים האלה? אנחנו זוכרים, ובמרירות שאין להסתיר אותה, את מי העיז ראש הממשלה דהיום להשוות להיטלר? ונאצר אינו מסוגל לעשות מה שהיטלר עשה? אנו סבור שראש הממשלה דהיום אינו יכול לדעת רק מה שהוא מסוגל לעשות. אבל איך הוא יכול לדעת מה שנאצר מסוגל לעשות.

ב"ניו יורק טיימס" לפני ימים מספר פורסמה הודעה מטעם ועד מצרי לשחרור משלטון הרודנות של נאצר, המיוצג על ידי פרופסורים מצריים ידועי שם, ובהודעה הזאת הם מתארים את העינויים וההתעללות של הגסטפו של נאצר המזכירים את ההתעלות והעינויים של הגסטפו המקורי. איני רוצה לחזור על התאור הזה, הוא מזעזע מדי. פרופסורים מצריים קובעים שאוייב של ישראל, רודן, המאיים בהשמדתה, המתכונן לנסיון להשמיד אותה, המכתר אותה מכל עבר, המאיים להקים את האימפריה שלו מהאוקיינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי, וישראל היא המפריעה לי – עושה מעשי היטלר. אבל ראש הממשלה של ישראל מוכרח לומר כי הוא בעצם אדם לא רע, אין להשוות אותו להיטלר, הוא לא מסוגל לעשות מה שהיטלר עשה.

ה"ניו יורק טיימס" במאמריו הראשיים אינו פוסק להשוות את נאצר להיטלר. הוא אומר שנאצר הולך בדרכי היטלר. והסיפוח של סוריה מזכיר את הסיפוח של אוסטריה. כל העולם המתקדם, החופשי, והדמוקרטי רואה בנאצר את החזרה הטרגית של התופעה הידועה משנות השלושים באירופה. אבל ראש ממשלת ישראל מוצא לנחוץ בימים אלה, בימי ההתפשטות הנאצרית ההיטלרית במזרח התיכון: בימים ההם נעשה נסיון להקיף את ישראל בטבעת-חנק מצפון וממזרח ומדרום – ראש ממשלתה של ישראל מוצא לנחוץ לומר לדעת-הקהל המתקדמת: בעצם האיש הזה אינו כל כך רע כפי שאתם מתארים אותו.

ועוד אמר ראש הממשלה בהצהרתו המענינת, שלו באמת נאצר היה מזמין את ישראל להצטרף לרפובליקה הערבית המאוחדת, אנחנו ברצינות היינו שוקלים את האפשרות של הצטרפות. על זה אפשר לומר רק ברוסית "הנה לך בוקר טוב". הדבר תלוי בנאצר. אם הוא ישלח לנו הזמנה נהיה מוכנים להצטרף לרפובליקה הערבית, שאולי תיקרא על פי הצעתו של חבר כנסת מסויים, "הרפובליקה השמית", לא האנטישמית, אלא השמית. אם כך, היש להניח שראש הממשלה דהיום היה מוכן להיות אחד מסגניו של נשיא הרפובליקה השמית המאוחדת.

משמע שהאיחוד בין מצרים ובין סוריה, שהוא סיפוח סוריה למצרים הנו "בסדר", כי הרי גם אנחנו מוכנים להצטרף אליו. מי ראה מסע כזה של הכשרת לבבות בעולם כולו למען האוייב?

ומאחר שראש הממשלה דיבר על היטלר ועל נאצר הוא נזכר כנראה גם בגרמניה ואמר, לא פחות ולא יותר, שיש רוב בישראל למען קשירת קשרים דיפלומטיים עם גרמניה. הוא אף שאל שאלה רטורית: למה אנחנו נשנא את גרמניה בדור זה, שבו נולדו ילדים שלא היה להם כל קשר עם הנאציזם?

אני באמת רוצה לשאול את כל חברי הכנסת, גם את חבריו וידידיו של ראש הממשלה: אתם מסכימים לשאלה רטורית כזאת? למה נשנא את גרמניה? הדור של הגסטפו והס.ס. והס.א. עוד לא חלף בעולם: למה נשנא אותם? ואתם מסכימים שיש רוב לקשירת קשרים דיפלומטיים עם גרמניה? אדרבה, אני מציע לראש הממשלה הנעדר, שיבוא הנה ויביא הצעה זו למנין הכנסת, ונראה אם יש פה רוב או מיעוט, בעד או נגד, קשירת קשרים עם גרמניה?

בשם מי הוא דיבר? בשם איזה רוב הוא הכריז כי יש מיעוט במדינת ישראל המתנגד לקשירת קשרים דיפלומטיים עם גרמניה? זה צריך לומר כאשר הצבא הגרמני עומד לקבל לידיו נשק גרעיני?

אומרים שכל עוד קיימת ממשלה אדנאור, יש להניח שהממשלה הזאת לא תפעיל, כדי להצית מלחמת עולם שלישית, את הנשק הגרעיני. אולי, אבל אני חושב שאין להתעלם מחוקי טבע. והאדון הזה, שהוא היום הקאנצלר של הרייך, אם אינני טועה הוא בן שמונים ושלש. אם את זאת אמרתי, הכל אמרתי.

זה עם אשר באופן מסורתי, כידוע, מטהו הצבאי הוא ממשלתו. הידים כאלה עומד להינתן נשק העלול להביא חורבן על כל העמים במזרח ובמערב גם יחד. ובימים כאלה חייב ראש ממשלת ישראל לומר: למה נשנא אותם?", ואם הם רוצים ביחסים דיפלומאטיים תקינים – בבקשה, הדבר תלוי רק בהם: אצלנו הדבר כבר הוכרע. מתי? מתי הובא הענין הזה בפני בית הנבחרים העברי? באיזו זכות אמר את זאת ראש הממשלה דהיום? ואני קורא אותו לאחריות. אני קורא אותו לבוא בישיבה הקרובה של הכנסת ולהעמיד להצבעה את הצעתו. הרוב יכריע, אבל נראה אם יש רוב כזה.

בשובי מן ההצהרות ואהבת ההצהרות, הנקלות והנלוזות, של הממשלה הזאת, לנושא ששמו גאראנטיזם, אני חייב להוסיף ולהסביר שכל בקשה נוספת לערובה חד-צדדית, אם של אמריקה, ואם של אמריקה ושל אנגליה, ואם של אמריקה ושל אנגליה ושל צרפת, ואם של אמריקה ושל אנגליה ושל צרפת ושל ברית המוצעות – ההצעה המרובעת היא בוודאי אחת התופעות הדמיוניות ביותר שנוצרו בימינו – כל בקשה כזאת לערובה חד-צדדית תוצאתה איננה אלא הזמנת לחץ נוסף על ישראל, לאמור: רוצים בערובה – תנו וויתורים, הגיעו לידי פשרה ולידי הסכם – אז נשקול.

העם הזה, בניגוד להסטוריוסופיה הילדותית שהדיה נשמעו לפני שבוע מעל במת הכנסת, לא רצה בשלטון זר ומתוך מלחמה בשלטון הזר הוא שחרר את עצמו והקים את מדינתו. וכפי שהעם הזה לא רצה בשלטון זר, הוא איננו רוצה בחסות זרה.

אין ערובה, אין שום ערובה של איזה שהוא גורם זר. ואם יהיו מתלוצצים שיתלוצצו, יעשו כן כאוות נפשם – אני אומר כיהודי מאמין: ערובתנו בצור ישראל ובגואלו, ערובתנו בנוער העברי למוד המלחמה, ערובתנו באהבת המולדת, ערובתנו בנכונותנו לעמוד על ריבונותנו, על עצמאותנו, על קיומנו. על זכות חיינו. אין ערובה אחרת.

אבל אם אתם מזמינים את הערובה, אתם מזמינים את הלחץ. לכן הייתי מציע לאחראים למדיניות החוץ שלנו, שיואילו למחוק מן המילון את המלה האומללה הזאת – "ערובה" או "גאראנטיה".

אם לא נאוטרליזם ואם לא גאראנטיזם, מה היא הדרך המידנית בה חייבת ישראל ללכת מול אויביה המקיפים אותה מכל עבר, מול האיחודים של האויבים, מול הכרזות הנשנות והולכות על כוונתם הקיימת לנסות להשמיד את ישראל?

שר הבריאות ישראל ברזילי: פאקטיזם.

מנחם בגין: מה היא המדיניות? אנחנו מציעים את הדרך של מדיניות-בריתות.

שר הבריאות ישראל ברזילי: פאקטיזם.

מנחם בגין: אינני מתנגד, שר הבריאות, אם זה מוסיף לך בריאות, שתקרא לזה פאקטיזם; אבל הכוונה היא למדיניות של בריתות.

ברית מבוססת על האינטרס המשותף, ומה שעוד יותר חשוב – על הכרת האינטרס המשותף. אחד מנציגינו הרשמיים שאל לפני ימים מספר שאלה תמימה: למה אמריקה הכריזה שאם תורכיה תותקף, מתקיפתה תותקף על ידי אמריקה, ואין הכרזה כזאת ביחס לישראל? הנה התשובה: תורכיה היא בעלת ברית של אמריקה. משום כך, כשאמריקה אומרת: והיה אם תורכיה תותקף אנחנו נחוש מיד לעזרתה, היא אומרת: אני אעשה זאת לא למען התורכים אלא למען האמריקאים, לא למען אינטרס זר אלא למען אינטרס שלי. זה ההבדל בין ערובה חד-צדדית לבין ברית הדדית; והמדיניות של ישראל חייבת להתבסס על שאיפה ועל יוזמה ועל פעולה למען כריתת בריתות הדדיות.

בעולם יש היום בריתות קיבוציות, אבל אין שום הכרה שישראל תתדפק על דלתה של ברית קיבוצית מסויימת. יש בעולם גם שיטה של בריתות הדדיות בין מדינה לבין מדינה, וזו הדרך בה עלינו ללכת, מתוך חברת האינטרס המשותף.

לראשונה, כמובן, אביא את בעיית הברית בין צרפת ובין ישראל. נציגינו הרשמיים רגילים לתת שתי תשובות לרעיון זה של ברית הדדית בין צרפת לבין ישראל.

התשובה האחת: הברית לא תוסיף על ידידות. איזו מין אסכולה מדינית היא זאת? לו באמת כך היו חיים עמים, לא כך היו מתקיימות מדינות – למה מקדמת-דנא היו נכרתות ביניהם בריתות? אם הברית איננה אלא פיסת נייר שאיננה מוסיפה על ידידות ועל קשרים, למה בכל זאת כל העמים בעלי נסיון ממלכתי הסטורי כורתים בריתות.

אבל בתשובה הזאת יש גם פגיעה. הייתי רוצה שכל חברי הכנסת, ללא הבדל סיעה, ידעו ויכירו כי בצרפת קיים ועד למען כריתת ברית בין הרפובליקה הצרפתית לבין מדינת ישראל.

בועד ברית צרפת-ישראל משתתפים היום למעלה משלש מאות חברי פרלמנט וסינאט, אישי ציבור מפורסמים ביותר. כאשר, על אף קיומו של הועד הזה, הנושא בקרב כל המפלגות, בקרב כל העם הצרפתי את הרעיון של ברית הדדית בין צרפת לבין ישראל – כאשר מול פני הועד הזה אומרים שברית לא תוסיף על ידידות, הרי כאילו אומרים לחברי המפלגות – הרפובליקנית והסוציאליסטית והגוליסטית והרדיקאלית על אגפיה, והעצמאית – לחברי כל המפלגות המשתתפות בועד הזה: למעשה יוזמתכם איננה דרושה, ועדכם אינו מועיל, זה לא מוסיף. למה לומר זאת? למה לפגוע בידידות? למה לא לברך על היוזמה הזאת?

התשובה השנייה היא, שאם רוצים בברית בין ישראל לבין צרפת, חייבת צרפת להיות הראשונה במתן היוזמה. יוצא שהנה עומדת מדינה אחת קטנטונת, חלשה, כמעט חסרת אונים מן העבר ההוא של הים-התיכוני, וכאם מן העבר המזרחי של הים התיכון עומדת מעצמה אדירה, חובקת זרועות עולם; ואם המדינה הקטנה רוצה בברית עם המעצמה האדירה – בבקשה, שהמדינה הקטנה תבקש, אז אנחנו נשקול.

יש יוזמה בצרפת למען הברית. קראתיה בשם. אני מתאר לעצמי: לא בגאנה או בורמה היה קם ועד כזה, המייצג את הרוב בפרלמנט של שתי המדינות ההן, למען ברית הדדית עם ישראל, איזו חדווה הדבר הזה היה מעורר? ואני משמיע את הדברים האלה ברצינות. אנחנו רוצים בידידות של גאנה ובידידות של בורמה ואנחנו מעריכים מאד את יחסן הידידותי לישראל. ואם באחד הימים תהיה אפשרות של כריתת ברית – בבקשה. אבל לו היה שם קם ועד כזה, איזו חדווה? לעומת זאת, אם ועד כזה קם או חוקם בצרפת, אז בכל זאת דרושה עוד יוזמה. הייתי רוצה לשאול: כשהממשלה בקשה מאת ממשלת אמריקה לתת לה ערובה, היא ביררה בוושינגטון האם לאחר השמעת בקשה זו בפומבי תינתן הערובה או להיפך? היא כבר קיבלה פעם, שתי פעמים, שלוש פעמים תשובה שלילית לבקשת הערובה, ועל אף כל התשובות השליליות עוד פעם הלכה לסטייט-דפרטמנט, ועוד פעם ביקשה ערובה, ועוד פעם קיבלה תשובה שלילית; האם זה מותר, האם זו יוזמה דיפלומטית חיובית מבורכת, ואסור לברר עם צרפת אם היא מוכנה לכרות ברית ביוזמת ישראל?

יש יסוד לומר, אדוני היושב-ראש, כי היום יש רוב מכריע בפרלמנט הצרפתי למען אישור ברית הדדית בין צרפת לבין ישראל. היתה לי הזדמנות לשוחח עם אחד המדינאים הצרפתיים, המתנגד לרעיון הברית ההדדית. המשפט מוסגר אומר, כי צרפת איננה בידינו ואיננה בכיסנו, וגם היום יש בצרפת מדינאים, שאינם דווקא ידידים למדינת ישראל, והם גם שוללים כמובן את רעיון הברית עם ישראל, עם אחד מהם היה לי הכבוד לשוחח. ומענין: הוא לא שינה את דעתו, הוא נשאר מתנגד לרעיון הברית, אבל בסיכום השיחה אמר: לו ההצעה לכרות בין צרפת וישראל היתה באה בפני הפרלמנט הצרפתי, אני כמובן לא הייתי מצביע נגד. אך אמר איש השולל מבחינת מדינתו את עצם הרעיון הזה.

אם זהו המצב, הייתי רוצה לשאול: למה בכל זאת לא לבבר? אם אינכם רוצים לעשות זאת בפומבי, ניחא; תעשו זאת בדרך דיפלומטית מקובלת, אבל הרי ידוע שהממשלה לא נקטה שום יוזמה כדי לנסות לברר אם צרפת מוכנה לכרות ברית: שום יוזמה. התשובה היחידה המפורסמת היא: הברית לא תוסיף על ידידות, ואם רוצים בברית, צרפת צריכה להיות היוזמת הראשונה. לא הייתי רוצה להכאיב שוב לעצמנו, הייתי שואל שאלה חוזרת: ואם הגרמנים אמרו שהם אינם רוצים ביחסים דיפלומטיים, האין ראש הממשלה של היום מוסיף לבקש יחסים דיפלומטיים ובפומבי? כל זה מותר; אבל לברר, אם צרפת מוכנה לכרות ברית עם ישראל – זה אסור.

ח"כ משה ארם: אתה מבקש ערובה מצרפת?

מנחם בגין: איננו מבקשים ערובה מצרפת. ואבקשך שתבין את ההבדל בין ערובה חד-צדדית לבין ברית הדדית. איננו רוצים שהצרפתים ילחמו בשבילנו; אם יש להם אינטרס משלהם, בשעת הצורך, להלחם יחד אתנו, ילחמו למען האינטרס שלהם, למען צרפת. למען ישראל אנחנו חייבים להיות מוכנים להלחם.

אנחנו מציעים ללכת בדרך זו של מדיניות בריתות עם אותן המדינות ועם אותם העמים שיהיו מוכנים לכרות אותן. זוהי הדרך להוציא את ישראל מהבידוד, להעמיד משקל נגדי נגד איחוד אויבינו. זה יכול למנוע שפך דם. זה בודאי יכול לחסוך קרבנות בשעת ההכרח הטרגי.

לבסוף אעלה עוד סוגייה אחת – זוהי הסוגייה של זכות ההגנה הלאומית של ישראל המוכרת במשפט הבין-לאומי.

רבותי, חברי הכנסת. אני מבקש את כולכם לשקול, כי במצבה המדיני של ישראל יש ייחוד אשר כמוהו לא היה מאז קמו מדינות והיו יחסים ביניהן. ישנן מדינות המכריזות לא רק בעתוניהן, לא רק מעל הבמות הפרלמנטריות שלהן, אלא בפני ארגון האומות המאוחדות, כי הן רוצות להשמיד את המדינה הזאת. לדבר כזה אין דוגמא בתולדות העמים והמדינות, אינני יודע מהי מגמתו האמיתית של ראש הממשלה החדש של ברית המועצות והמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הכל-סובייטית לגבי אמריקה, אולם הוא אומר: אנחנו רוצים לחיות יחד עם אמריקה. אין לדעת איזה מגמות יש בחוגים מסויימים של מדינות מערביות מסויימות לגבי רוסיה, אבל גם החוגים האלה אומרים: אנחנו רוצים לחיות יחד עם רוסיה. בימי קדם היו מלחמות פוניות, והיה איש שתבע, מחוץ לכל, להשמיד את קרת החדשה, אולם הוא היה אחד, ממשלת רומי, הקונסולים לא אמרו זאת: ואילו אצלנו אנו שומעים יום אחר יום בכל בירותיהם: להשמיד את ישראל, ניפגש על חורבותיה של ישראל, נטיל אותה הימה. מול עובדה כזאת, מהי זכותה של ההגנה הלאומית הישראלית? זוהי השאלה, ואל תקלו בה ראש.

לפני מבצע סיני דחיתם את המשמעות המיוחדת הזאת של זכות ישראל להגנה לאומית, הנובעת מקיומה של תוקפנות מוצהרת ומתמדת, והתוצאה היתה שההצהרות הרשמיות התנקמו בהו. אין איש יודע מה ילד יום. ודאי, תמיד נזכור את הכלל הגדול Quidquid agis, prudenter agas et respice finem. כל דבר יש לעשות מתוך שיקול, בעינים פקוחות, בהערכה מדוייקת של מצבנו הלאומי ושל מצבנו הבין-לאומי, אבל השאלה המכרעת, שהיא לא רק מוסרית אלא גם מדינית היא: האם אין זכותה להגנה לאומית של מדינת ישראל, המותקפת באופן מתמיד, השומעת הכרזות על רצון ועל הכנות להשמדה, כוללת גם יוזמה הגנתית לאומי? זוהי השאלה. לימדו את הלקח לא רק מה שנאמר לפני מבצע סיני, אלא גם ממה שארע אחריו, ואימרו זאת מראש, גם לאויבינו וגם לעולם הגדול, כדי שידעו.

העם הזה לא נידון להמתין עד שיבואו לשחוט אותו. אם יהיה כורח, אם תהיה אפשרות, אם יהיה מצב מיוחד, בוודאי שזכותנו להגנה לאומית-עצמית חוקית היא מיוחדת במינה. אם לא תאמרו זאת, עליכם בדיעבד להודות שמבצע סיני היה מבצע תוקפנות.

אולי יש מפלגה מסויימת בממשלה שבדיעבד מוכנה לאמור זאת, כי הרי אנחנו חצינו ראשונים את הגבול, זוהי עובדה, ואף על פי כן אנחנו טוענים, - אנחנו מלכתחילה, אתם בדיעבד – טענו טענתם, כי זו היתה הגנה לאומית חוקית, וזה צריך להיות ההסבר בפני העולם כולו מלכתחילה. כי אם לפני כן, עלול שוב להיות כשלון היסטורי טרגי אחרי מבצע, שאולי יהיה הכרח לעשותו למען הצלת האומה.

אדוני היושב-ראש, האנושות כולה נמצאת היום במלחמת קיום. למעשה, היא מנהלת מלחמת קיום נגד עצמה, אולם נוכח המלחמה האנושית הכללית הזאת, יש לנו מצב בו כל מה שאנחנו עושים איננו אלא מלחמת קיום של עמנו. הן במולדת והן בתפוצות הגולה, ובמלחמת קיום כזאת מדיניות-חוץ מחושבת, שקולה, נועזת ובעלת יוזמה היא אולי הנשק ב-ה' הידיעה.