נאום קצין מועצת השלטון מנחם בגין

נאום קצין מועצת השלטון מנחם בגין

(לאחר קבלת ההצעה בדבר התקשרותה של בית"ר עם תנועת החרות)

היה בדעתי להופיע בפני הכנוס ולמסור דו"ח על המרד. סבור אני שישנם רק שני מוסדות בעולם שבפניהם יש חובה למסור והם זכאים לדרוש דו"ח על מאורעות מסויימים הקשורים במרד, שלא פורסמו ובחלקם אולי לא יפורסמו עד תום חיינו. המוסדות הם: כינוס מפקדי וחיילי המעמד, והמסוד שני – כינוסה העולמי של בית"ר.

רצוני לעמוד על המאורעות במרד הקשורים ביחסים עם גופים שונים:

א.      יחסי המורדים עם מוסדות הצה"ר לפני המרד, בזמן המרד ואחריו.

ב.      יחס המעמד אל הסוכנות וההגנה.

ג.       יחס המעמד אל הלח"י

בקרתי פעמים מספר בכנוס זה, ולעיני שני כינוסים של בית"ר                                                                                                                                                                                                                                              בהם פעל והדריך אבינו ראש-בית"ר ושבהם גם אנחנו, תלמידיו, היינו מביעים את דעתנו על דברים יסודיים ביותר בחיי האומה. וכששויתי לעיני את שני הכנוסים, נדמה היה לי שעוד לא הגיע הזמן למסור את הדו"ח שהזכרתיו בראשית דברי. אנו עיפים למדי, לכן נבצר ממני למסור לכם דו"ח זה. אעפי"כ בקשתי רשות הדבור עם תום ההצבעות וברצוני לעמוד על דברי גדעון. הללו היו דברים כנים מאד והם נגעו עד עומק לבי. הוא טען נגד מתן סטירות לחי לתנועה שהיתה יציר-כפיו של ראש בית"ר ושהוא עמד בראשה ודרכה ניהל את המלחמה שלמענה אנו הקדשנו את חיינו. לא נכון לאצ"ל היתה כוונה לסטור על לחיה של תנועה אשר בתוכה גדלנו. לא הייתה כוונה כזאת. אני עצמי, משחר נעורי ועד רדתי למחתרת שרתתי במשירין את בית"ר, אך בעקיפיין שרתתי את הצה"ר. גם את ברוך גלעדי, הוא גדעון, הכרתי, ואז היה עדיין נער, ואף אני, צעיר הייתי, ועברתי אז מעיר לעיירה, ומעיירה לכפר, בפולין, ליטה וברוסיה, ודברתי, לא רק על בית"ר, אלא גם על תכניתה של הצה"ר. לא ייתכן איפוא שאנשים אשר שנות חייהם הטובות ביותר הקדישו לפעולה זו, שירצו להוריד סטירות לחי. אין כל טעם להתעסק בהורדת סטירות לחי לאחים, וביחוד למפלגה מדינית אשר בה גדלנו.

רצוני להסביר לצירים אשר באו מחו"ל, אשר התלבטו בשאלה, למה קמה תנועת החרות ולמה צריכה היתה לקום. סבורני שמישהו הזכיר את הכינוס העולמי האחרון של בית"ר בורשה. היה לי הכבוד לדבר בכינוס ההוא בשם הדור הצעיר של בית"ר, איני זוכר את נאומי, הרבה נאומים נשאתי מאז, אז זוכר אני כמה דברי יסוד שאמרתי בוכוח שקם אז. אמרתי, וזה היה ב-1938, כי הגיעה השעה למלחמת שחרור ממש, הגיעה השעה שנלחם עם נשק ביד למען שחרור המולדת, ובאם עד 1939 היה לנו לתלמידיו של ראש בית"ר, אך לב בית"רי ומח צה"רי, כששרנו אז את שיר המרד רצינו להגשימו, אך את התשובה כיצד להשיג זאת מצאנו לנו גם לב וגם מוח בית"רי ושנדע להשיב כיצד להשיג את המטרה. והתשובה היא – מלחמת שחרור.

גם אז היו חפושי דרך של נוער אשר לקח בכל הרצינות את אמרתו של בן-יוסף: "למות או לכבוש את ההר" לא עשינו פלסתר את הדבר הזה וכשהתרכזנו סביב הדגל הופיעו הרבה בן-יוספים במשפחתנו, בתוקף חזיון היסטורי המתפתח מרד מתוכן ומחושב. ואשרנו שכך קרה.

עתה אני מגיע לשאלה המעשית. כיצד קרה שמן המחתרת יצאה תנועה מדינית מיסודו של המעמד. אני יכול להבטיח שהדבר הזה לא בקלות נתקבל, על זאת דנו בכובד ראש חדשים רבים לפני קום המדינה. לא היינו בטוחים אז שהיא תקום אך כשלקחנו בחשבון את האפשרות להקמת מדינה עברית חשבנו על הקמת התנועה המדינית, וזוהי החלטה אשר התקבלה על דעת עשרות מפקדים המוסמכים ביותר של המעמד, היו לנו דיונים שונים, והאי נתקבלה על דעת כ-98 אחוז של כל המורדים מן המעמד. היו כמה סיבות להקמת התנועה המדינית, המכרעת ביניהן היתה המוסרית. המלחמה שניהלנו לא היתה מדינית, זו היתה מלחמת דמים. קרוב ל-500 קברים פזורים בארץ, ביניהם רבים בני המשפחה הלוחמת, זו היתה מלחמה אשר הצילה את העם כלו, והשאלה ניצבה: האם רשאים אנחנו לומר, לאהליך יעקב?

כאשר דברתי בפומבי ובצנעה עם מר גלילי וסנה, למדתי אותם לא להשתמש במילה זאב ז'בוטינסקי, כי אם לומר ראש בית"ר, קרי וכתיב, והם אמנם השתמשו בכך. וחזרנו ואמרנו שהמרד הוא יציר כפיו של ראש-בית"ר ובית"ר.

עמדנו בשלב מסויים באחוד מלא בין המעמד והלח"י, הכל הוסכם בינינו והיתה לזה משמעות רבה מאד מאד במלחמה. היינו מונעים תקלות רבות, אלמלא העובדה שהיה פילוג בין התנועה שראש בית"ר הקים אותה. על הכינוס העולמי של בית"ר לדעת שלאחר שהכל הוסכם, נפל ההסכם אך ורק בגלל זה שהלחיי לא רצה להכיר בראש בית"ר כהמצביא העליון, לא יכולנו לוותר על-כך והם סרבו לקבל את ההצעה הזאת, ולמרות כל התקלות אני שמח שההצעה לא נתקבלה.

כאשר אני עומד בפני הכינוס הזה חובה עלי לומר שלא רק בית"רים היו בשורות המעמד. מפקד מחוז תל-אביב שהיה לפני שמואל לא היה בית"רי, גם מפקד המחוז של חיפה לא היה בית"רי. גידי, (ואני מבקש שהכינוס יצטרף לברכה אשר נגיש לגדעון, להחלמה מהירה, מאחר שחייו היו בסכנה בימים האחרונים) אחד הצעירים אשר עם ישראל חייב לו תודה על שהוא הגיע עד הלום, גידי לא היה בית"רי. באו אלינו צעירים מהנוער העובד והפועל המזרחי, נוער ארצישראלי שלא הספיק להיות בבית"ר, העובדה הזאת מגלמת את נצחונה של בית"ר ורעיונה.

כאשר ניצת רעיון בית"ר, וסביב דגלה, דגל המרד, רוכזו אלפי נוער, הרי זה נצחון גדול למחתרת  אשר היתה מדינה בזעיר אנפין, ממשלה ובית-דין, צבא ולפעמים היתה גם אומה קטנה על כל שכבותיה.

יכולתם למצוא בית"רים במפקדת ה"הגנה" שמולאו חובה לאומית בכל הכרתם ועוללו לנו את אשר עוללו. אבל בעיקר במרד התפשטנו על פני שטחי חיים של המולדת אשר גם בחלומות הטובים ביותר לא חלמנו שנשיג זאת. רצוני לשאול את כל הכינוס אם לאחר כל זאת, לאחר כל מה שהיינו צריכים לומר לכולם לחזור כל אחד לביתו, אל מהיכן שהוא בא. זאת היתה שאלת מוסר של מורדים אשר נלחמו.

היתה גם דעה להמשיך ולחיות במחתרת ודנו על כך בכובד ראש. והדרך הזו לא נתקבלה. וכאשר נאלצנו להופיע בפני החיילים, אחרי שנים כאלו ואמרנו להם: האצ"ל חדל מלהיות חטיבה צבאית, ראיתי מפקדים מנוסים בוכים,ואין זו בושה שגברים בוכים במקרים כאלו, כילדים קטנים. זו היתה ממש רעידת אדמה עבור המשפחה הלוחמת. וכאשר נצטוינו – עשינו זאת. צריכים היינו להתגבר על הרגשות הקדושים ביותר, לא מתוך כפיה כי אם מתוך שכנוע, כי אנשי המעמד היו במסדר האחרון על פירוק אצ"ל כחטיבה לוחמת, לעולם לא ישכחנו.

אז הוצבה בפנינו השאלה – הלאהליך יעקב, כאילו כלום לא קרה? – אז היתה מתפזרת המשפחה הלוחמת וכל אחד היה חוזר אל מהיכן שהוא בא. כיצד יכלה שלא לקום תנועה חדשה מן המחתרת. שאלתי את נפשי, את אליהו, אריה, אברהם, יעקב, שאלנו את נפשנו: האם לאהליך יעקב? ותשובתנו היתה אחידה: להמשיך. ייתכן שאילו היינו הולכים הביתה היה יותר טוב, אך חשבנו כי יש לנו עוד הרבה לומר ולעשות עבור העם הזה. ואני שואל אתכם: האם צריך היה כל זה להמסר לידיו הנאמנות של מר פעמוני, עבור המוזיאון? דעו לכם כי תנועת החרות, איש לא הקים אותה, מן ההכרח שהיתה מוקמת, איני יודע אם תצליח, ישנם קשיים בה, אך נתגבר על הקשיים כשם שהתגברנו על הקשיים עד עתה. אני מאמין בכך שנצליח, אך עצם הקמתה היה בזה מן ה הכרח שאי-אפשר היה להתוכח עליו. יכולנו לומר אז "פטורים" בפקודה צבאית, אך מוכרחים היינו להתלכד שוב. כאן אתם צריכים להבין שלא היה כאן כל פילוג אלא היתה תופעה בלתי נמנעת ואז החלו הדיונים על האחוד. שאיפתו היא להגיע לשלטון, אם נחיה, ולא תקומנה שום תקלות לא רק נחרוש ונזרע אלא גם נקצור. גם היום אנו מדריכים את האומה בדברים עיקריים, ולא רק בכנסת, ואנו רק מתחילים, ועוד ידנו נטויה. אך העיקר הוא שעלינו לשאף לקחת את מושכות השלטון לידינו.

הדבר השני, על האיחוד: - אל תדאגו, לא גדעון ולא פרופס שהיה נציבי, ובתור צעיר מאד למדתי ממנו רבות מאד, אל תדאג לכך שהחלטות כל שהן עלולות לפגוע באחוי הקרעים, על-ידי ההחלטות הברורות שקבלתם הלילה לא יבולע לאיחוד. בימים אלה יעושה הכל בכדי להביא לאחוי הקרעים. איני רוצה להתנבא, בארץ-ישראל מסוכן מאד להתחרות בנבואות על עתידנו. הייתי מייעץ להחליט שכינוס עולמי חד ייקרא לא יאוחר מאשר תוך שנה. הכינוס הזה היה קשה מאד, כי הוא דן בעיקר בעבר. בדרך כלל בכינוסים של בית"ר היו דנים בעיקר על העתיד. על כן עליכם להטיל על השלטון החדש לקרא לכינוס כדש, ועצתי היא שתבחרו בשלטון של אנשים צעירים מאד

שלישית: עם חורבנה של אירופא המזרחית והמרכזית, הרי שאם בית"ר קיימת בתור חזון היסטורי הרי היא אינה קיימת בפועל ועלינו מוטל התפקיד להקים בית"ר חזקה. ועל הקשישים לעזור בכך. בית"ר צריכה, כמו לפי דבריו של ראש בית"ר להתרחב כמו הנילוס המתפשט, המפרה שדות ונותן להם את ברכת היבול.