נאום מר בגין בפתיחת התערוכה של פריצת כלא עכו

נאום בגין בפתיחת התערוכה של פריצת כלא עכו.

מורנו ורבנו הנעלה, אביהם של אסירי ציון במולדת ומנחמם, כבוד אסירי ציון מולדת, כבוד מפקדי המחתרת הלוחמת וחיליה, אחי וידידי, חברי הפקדה הראשית של האצ"ל, נציגי בקורפוס הדיפלומטי, קציני צבא ישראל, סנגוריהם של לוחמי המחתרת מ קס זליגמן ומקס קריצמן, אורחים נכבדים,

גבירותי ורבותי,

משלושה מקורות נשאב, ויהיה למעשה רעיון פריצת מבצר עכו עליהם, קדושת אחות האחים, מצות התרת אסירים, ומחשבת השחרור המדינית.

ב-ט' בשבט תש"ז, הראשון לינואר 1947 למניינם, חבשו שלושה קצינים בריטיים את כובעיהם, הודיעו לחיל עברי שהיה עדיין אלמוני שהוא נידון למיתה בתליה. היה זה אחינו דוב גרונר שפרץ את מצבר המשטרה על אם הדרך ליד רמת ביתר, עם אחיו לנשק, הוציא מהם נשק ותחמושת שנועדו לדכא את עמנו ולהביא עלינו כליה, והפנינו אותו לנשק השחרור. לאחר מתן גזר הדין, השמענו אונחנו מן המחתרת אזהר באזני השלטון הבריטי לבל יוציאוה לפועל. לא היה בהזהרתנו חדש. עוד במוציא יום הכיפורים תש"י [כך במקור, צריך להיות תש"ה, ט.ק.], לאחר המבצע המושלם, שאפשר לכנותו מבצע הכותל והחומות; בו בפעם הראשונה אחרי 15 שנה הרחקנו מן הכותל המערבי, שהיה בית תפארתנו, את השוטרים הבריטיים, וקול השופר נשמע ברמה מבלי שהללו הסתערו על קהל המתפללים ליד אבני הנצח ויחללו את קדושת השם, את קדושת המקום ואת קדושת היום. ומאידך גיסא, הסתערו חילינו על ארבעה מבצרי המשטרה המרכזית, פרצו שנים מהם והוציאו מהם את נשק הדיכוי שהיה לנשק החרות.

כבר אז הודענו באזני השליט הכרי כי נקבע לחילי המחתרת הנופלים בידי אויב את המעמד המוכר שחל שבויי מלחמה. הסברנו להם, לעמנו ולכל עמי התרבות, שהחלו להתבונן אחר הפסקה של 1800 שנה, ביהודה ובישראל הקמים ללחום במשעבדיהם. כי כאשר חיילינו נופלים בקרב אין זו ולא תהיה זו סיבה למעשי נקם בחבריהם. מלמתנו אינו מסע נקם, אלא מלחמת שיחרור היסטורי; ובקרב יש – ומפילים, ויש – ונופלים, וחובה להמשיך עד הנצחון. אולם חיי החיל השבוי קודש המה. אנחנו בקרבות ההם לקחנו שבי מאות קצינים וחילים בריטיים, ומעולם לא הורמה ידו של חייל עברי מן המחתרת על חיל זר שבוי.

כי זאת לדעת, במלחמה שאינה ברברית, כל אדם, אף בסערת הקרב, אם הוא מרים את ידיו לאות כניעה, פדה את חייו ואין לנגוע בו. ואם כך, דרוש נדרוש, כך אמרנו לשליטי האימפריה הבריטית בארצנו הקטנטונת והכבושה – את מעמד שבוייה מלחמה לחיילינו אם יפלו בידיהם. אין להעלותם לגרדום. ואם יעשה הניסיון להוליכם למיתה, מלכתחילה נעשה הכל, כל מה שאדם יכול לעשות כדי להצילם מידי התלין. ובדיעבד, גמול נגמול לתלינים ולא נסבול העלתם לגרדום של לוחמי החופש בישראל.

וכאשר בימי תנועת המרי המאוחדת, לאחר שחילינו בפיקודו של אחד מטובי הלוחמים, הלא הוא יהושע שנפל ברבות הימים במלחמה על יפו – פרצו למחנה המרכזי של הצבא הבריטי במזרח התיכון, היא סרפנד שלהם, וצריפין שלנו ובקרב פנים אל פנים הוציאו נשק ותחמושת, נעצרו ע"י השלטון הבריטי שניים מן הלוחמים, אשבל ושימחון, ונידונו למיתה בין לילה. עשינו את המוטל עלינו ועצרנו בירושלים ובתל-אביב ששה קצינים בריטיים, - ושתקנו. אבל כעבור ימים מספר בוטל עונש המות על שני החילים שלנו, ושחררנו את החילים הבריטיים.

מתוך טעות הפשטנות הלשונית קראו לכך בארץ ומחוצה לה – לקיחת בני ערובה. הם לא היו בני ערובה. ואמר הוגה דעות גדול בהקשר עם מלחמת האזרחים בשחרור של ארצות הברית: יש תמיד להבדיל בין קנאות לעבדות, ובין קנאות לחרות. גם זו אף זו קנאות, אבל ההבדל בינהם לא לאמוד בתהום. אנחנו גילינו קנאות לחיי לוחמינו, ואלה שנלקחו על ידינו לא היו בני ערובה. בידי שלטון כובש המוכן לשפוך מדים ללא שיעור כדי להוסיף לדכא עם שנכבש ושעבד על ידו, זו היתה מחתרת לוחמת, קטנה במספר חיליה.

עם אשר נידון לא רק לשיעבוד אלא למעשה גם לקללה, והעומד על נפשו ועל עתיד כל דורותיו, הוא לא יכול היה להתיר שבניו יתלו כאילו פושעים היו. בעוד אשר מטובי לוחמיו ומשחרריו היו. ומשום כך עשינו כל מה שהיה בידינו כדי להציל אותם. והם ידעו כי בעמדם מול התלין לעולם לא יעזבום.

בא היום ודוב גרונר נידון למיתה. עמדנו לעשות מיד את כל מה שהיה גם אז לאל ידנו כדי להבטיח את חמרת גזר דין המות. אולם נאמר לנו מחוגים מסוימים, כי על פי הידיעות שהגיעו אליהם, לא יאשר המפקד הראשי של צבא הכיבוש הבריטי את גזר דין המיתה של דוב גרונר.

ואנחנו, בחיי חילינו שבויינו מעולם לא עמדנו לנהל משו שעלול היה להתפרש כמשחק בפרסטיז'ה. בחייהם רצינו, ואילו בקשר עם חייהם – אף בנצחון על האויב. בקרב, במלחמה רצינו לנצח אותם. משום כך המתנו, ואך את הזהרתנו השמענו.

אבל לא חלפו אלא שלושה שבועות. וב-ז' בשבט עמד דוב גרונר לעולות לגרדום. אברעה ימים לפני כן, בסודי סודות, אישר הסטר"פ הבריטי, הלא הוא גנרל ברקר, את פסק דין המות על דוב גרונר. ובחשאיות נמסר לו, לאחינו הגדול בפשטותו ובשלותו גדולתו, כי ביום ג' הבא בשמונה בבוקר הוא יובל לתא הגרדום.

בליל שבת הגיעתנו הידיעה הזאת. בדרכים שעמדו לרשותה של המחתרת בירושלים את מייג'ור קולינס משרות האינטליז'נס הבריטי – ושתקנו. גם ברקר שתק. ביום ב' 24 שעות לפני שדוב גרונר עמד להיות מועלה לגרדום, עצרנו בתוככי תל-אביב את השופט ואנדען, מן האריסטוקרטיה הבריטית, וכעבור שעות מספר פתח ברקר את פיו והודיע לעם בציון ולעולם כולו כי גזר דין המות על דוב גרונר לא יוצא לפועל, וביצועו נדחה לזמן בלתי מוגבל או בשפתם: [בכתב יד במקור, לא ברור, ט.ק.]

כל העולם משנחאי ועד סן-פרנסיסקו, מלונדון ועד יוהנסבורג, כל האנושות כולה, שוחרת החופש, התבוננה במאבק הזה חסר התקדים בין אדם אחד בגבורתו השלוה לבין אימפריה שהיתה אז עדיין עדירת כוח.

מאז חלפו ימים, לילות, ימים שחורים על גירוש שבי ציון, לילות שחורים ואדומים של יאוש והתקוממות, שבועות וחדשים. המרד העברי במולדת הכבושה גובר והול, מאורעות כבירים מתרחשים לעינינו.

מתכנסת ועידת לונדון. אחת הועידות הנודעות. בווין מבטיח להביא את ענין ארץ-ישראל בין שאר העינינים.

בספטמבר 1947 אנחנו מסתערים על איזורי המגן הבריטי, הבבינגודים המפורסמים בתוככי ירושלים, ומרחיבים את קרב השחרור מירושלים עד חיפה. בווין נאלץ לבקש מושב מיוחד של ארגון האומות המאוחדות.

באפריל, המחתרת אצ"ל ולח"י מוסיפה לתקוף. אנו שוברים את השוט הבריטי לעולמים. אלקאשי ר5זניק וק3אשני נידונים אף הם למיתה. אנו חוזרים על אזהרתנו. הבריטים מודיעים: גם גזר דין משולש זה לא יוצא לפועל. פיינשטין נשבה, ה[לא ברור במקור, ט.ק.] ונידון למיתה. ברזני נשבה עם רימון ביד ונידון למיתה. ששה מהם יושבים בתאי המות בכלא ירושלים. אנו מבקשים לשחרר אותם. כי לא סמכנו על הבטחות ולא על החסד. ונרקמת תכנית שחרור, אחד הסודות הכמוסים של המחתרת.

עמדנו לשלוח משורין בריטי מלווה מכונית של המשטרה הבריטית לתוך בית הכלא בירושלים. כל ששת הנידונים ידעו על האות שינתן בשעת טיולם. והם עמדו לפרוץ לעצמם, במכשרים שנמסרו להם מלכתחילה, את הדרך למשורין, ובאותו רגע הם עמדו לקופץ עליו וליטול בידיהם שלהם את הנשק שהיה מוכן בשבילם מידי השומרים הבריטיים כביכול. אז אפשר היה להניח שיתחולל קרב, ובקרב הזה עמד המשורין הבריטי בידיד חילי הארגון הצבאי הלאומי, להוציא מתוך סכון, אבל מתוך תקוה טובה, את כל ששת הנידונים מן הכלא, מתא המוות לחיים ולחופש.

שמשון שלנו, הלא הוא גונדר המחתרת, דב כהן, אחד מטובי הלוחמים של עם ישראל בכל הדורות, קבל על עצמו לבצע את תכנית השחרור הזאת. היא עמדה על סף הבלתי אפשרי. חיילינו לא ידעו כי לירושלים פניהם מועדות אסור הי להם, אף להם, לדעת. לפעולה זו לא יכלו לצאת אלא מתנדבים. ומשום כך יצאה ההוראה באחד מן הימים ההם אל חיילי המחתרת לאמור: עומדת להיות מבוצעת פעולה אשר הסכויים לשוב ממנה הם קלושים. מי המתנדב? טובי המפקדים התנדבו מרצונם החפשי בין לילה, כמעט כולם, להשתתף באותה פעולה אשר את מהותה גם לא ידעו. אבל חשו כי היא בודאי תהיה אחת מאלו אשר בלעדיהן אי אפשר לסלול בפני עמנו את נתיב החרות. תנאי מוקדם לביצוע התכנית הזאת היה תפיסת המשורין הבריטי ללא כל סימנים, ללא כל קרב וללא כל פגיעה ביושביו. כי כל התכנית כולה עמדה להתבצע בשעות ספורות. מן הרגע בו היינו כובשים את המשורין ועד לרגע בו היה מגיע עם השוטרים הבריטיים עם הנירות, ע הפקודות, הכל יה מוכן מראש אל שערי בית הכלא בירושלים. ושמשון קבל פקודה ממנה לא היה לו סייג ולא היתה שום נסיגה.

עליך לצאת על אם הדרך עם חיליך, ולתפוס את המשורין הבירטי כאילו נעלם מתחת לפני האדמה, לבל ידע ולבל ישמע איש.

והוא ארב ימים ולילות במשך חדשי מרץ ואפריל על אם הדרך. כמה וכמה פעמים יכול היה לתפוס יותר ממשורין בריטי. יכול היה להשתלט אפילו על טנק בריטי על יושביו. אבל הפקודה הזאת – לבל יפגע ביושביהם של כלי התחבורה הבריטי, לבל תפול יריה אחת, לבל ישמע איש – היא שמנעה ממנו את ביצוע ההוראה. וכך יום אחרי יום, ומעטים ידעו, יצא שמשון ונסה, וכך נמשכו הנסיונות עד אותו יום 14 באפריל 1947, בו הבריטים לפתע העבירו את ארבעתם, את אלקאחי את גרונר את דרזנר ואת קאשני לכלא עכו. אין להניח שמשהו הוגנב לאזניהם. לא!

נכון שכשנה לפני כן ניסינו יחדיו, האצ"ל ולח"י לפרוץ את שערי בית הכלא בירושלים. הפעולה ההיא לא הצליחה. אנחנו לא גילנינון את אשר עמדנו לעשות. היה קרב ברחובות ירושלים, אחד הקרבות הגדולים בין לוחמי המחתרת ובין חילי בריטניה, אבל הם לא ידעו לאן היו פנינו מועדות.

ובדיעבד התברר משום מה הבריטים העבירו את ארבעתם לכלא עכו. אותו יום הם הודיעו שאין בדעתם לבצע פסק דין מות. סטבס, האיש שכבר נשכח מליבנו, היה קצין המודיעין הבריטי. הוא חזר והודיע גם לסניגורים שלנו למקס זליגמן ולמקס קריצמן שאין בדעתםשל השלטונות הבריטיים להעלות לגרדום את אחינו. והם חזרו על ההודעות האלה הלוך וחזור.

בווין רקם את תכניתו בסתר. ב-28 באפרי עמד להתכנס המושב המיוחד של ארגון האומות המאוחדות. והוא החיט עשרה ימים לפני כן להוכיח לכל עמי תבל כי בריטניה תוסיף לשלוט בארץ-ישראל.

עד אז שלטון בריטניה בארץ-ישראל היה מוכה ומושפל עד עפר, כפי שלא היה בשום ארץ אחרת מעליה התנוסס היוניון ז'עק בכל חלקי תבל.

הוא רצה להחיזר לשלטונו את הפרסטיז'ה האימפריאלית האבודה, השסועה התקועה. עליה בכח מרות וינסטון צ'רצ'יל, הלוך ובכה בכל הדיונים על ארץ-ישראל שנתקימו בימים ההם בבית הנבחרים הבריטי בועסטמינסטער.

הם רקמו את התכנית הזו בסודי סודות, ואנחנו לא סמכנו על הבטחותיהם. עד אותו יום ה-14 באפריל 1947, כבר נרקמה, אך עדייןלא השלמה תכנית פריצת מבצר עכו.

איתן, הלוא הוא ירוחם לבני, הביא לנו את היזמה מאחורי החומות; לחפש מקום שבריטים לא ידעו עליו כדי לפרוץ את החומה עצמה, לא את השער, זה היה בלתי אפשרי בימים ההם, כדי להוציא את השבויים – אלא אתהחומה עצמה. כרגיל תכננו את תכניותינו במך שבועות, אפילו במשך חדשים על פרטי פרטיהם. והתכנית הזו של פריצת חומת כלא עכו כבר היתה בתהליך התקדמות, כמעט השלמה. אבל כאשר באותם הימים היינו צריכים להפנות את כל תשומת הב לכלא ירושלים בו ישבו הנידורנים למיתה, - הודענו לאחינו בכלא עכו: יהיה עליכם להמתין, הנידונים למות קודמים לכם. והם הבינו. וכאשר הנידונים למות – ארבעה מהם – גרונר, אלקאחי, קאשני, ודרזנר הועברו לפתע מירושלים לעכו, מיד על אף ההודעה לדחיה זרזנו את ההכנו כדי להשלים את התכנית של פריצת מבצר עכו. והיינו משלימים אותה, והיינו פורצים את המבצר, והיינו... מי ידע את דרכי ההשגחה העליונה, - משחררים את ארבעת הנידונים. אבל הבריטים רקמו את תכניתם בסתר סתרים. ולא עברו אלא 36 שעות, הכניסו את כל האוכלוסיה העברית של הימים ההם לעוצר של 24 שעות, ואור לכ"ז בניסן, אור ל-17 באפריל 1947, שמע כל עם ישראל מפיה של לאה פורת, הקרינית העבריה של הרדיו הבריטי כאשר קולה נשבר בתוכה, והוא רווי דמע, כי ארבעת הלוחמים הועלו לגרדום ושרו עד הרגע האחרון לחייהם את שיר התקוה. לא יכולנו עוד להצילם על ידי פריצת מבצר עכו..

כעבור ימים מספר בלבד עמדו להיות מובלים לגרדום איש אצ"ל מאיר פיינשטיין, ואיש לח"י משה ברזני. ומה שנועד בשביל דב גרונר, אם לא נצליח לשחרר אותו מכלא ירושלים, נמסר להם, והם פוצצו את עצם בתא המות. לא הולכו אל הגרדום, ועשו את המעשה שלא היה לו תקדים בתולדותיהם של מלחמת השחרור המרדניות של כל העמים.

אנחנו החלטנו להמשיך במלחמת השחרור על אף הגרום, את ההוכחה כי לא נסבול גרדומים בארץ-ישראל – את ההחלטה הזאת – גמרנו אומר לבצע ויהיה מה!

אולם היו ימים, וכל צבא הכבוש על רבבות חייליו הכנס למחנות מ וצרים, ולא יצאו מהם אלא בקבוצות שלמות, כאשר האצבע על ההדק יומם ולילה. ועדיין לא בא היום. אך החלטנו לפרוץ את מבצר עכו, לעשות את רצון לוחמינו השבויים אשר מעולם לא השלימו, לא במולדתם ולא בגולה, לשבת מאחורי גדרי תייל וחות, לסבול ורק להבונן במלחמה הנמשכת העולה הגוברת. הם קקראו נלו, בואו השיבונו לחזית, כי בה מקומנו. אבל החלטנו אם כך להמתין קמעה. התכנית השלמה כברבסוף חודש אפריל.

החלטנו, יפתח מושב או"ם. בווין רצה להוכיח לוולכל נציגי העמים מן המזרח ומן המערב, אשר כבר עד אז אמרו,אין מרותה של בריטניה בארץ-ישראל, אין היא יכולה לשלום בארץ המורדת הזו, - להוכיח להם כי היא תוסיף שלום. וכך החליטו האנגלים לקננו בלא עם, ואנו החלטנו לקנם בלא שלטון, ומשום כך המתנו.

התכנית היתה מושלמת, הכחות היו מוכנים, גדעון שלנו, קצין המבצעים לאחר שאיתן נשבה – אחד המוחות הכבירים בשורות המלחמה והמרד של עם ישראל – תכנן את המצב עמבחוץ, שמשון עמד בראשו. איתן תכננו מבפנים. הכל חכו. אבל האות לביצוע תכנית השחרור לא ניתנה אלא בעצומם של הדיונים של ארגון האומות המאוחדות על עתידה של ארץ-ישראל, בעוד הם מתחילים בשאלה האם להזמין משלחת מטעם העם היהודי.

ב-4 במאי 1947, כשבוע ימים לאחר פתיחת העצרת המיוחדת ה[לא ברור במקור ט.ק.] של ארגון האומות המאוחדות, יצא שמשון בראש יחידה קטנה של עשרות לוחמים. במו אזני שמעתי למחרת היום ב-סי.בי.סי את ההודעה על 500 חילי האצ"ל שהסתעו מבפנים ומבחוץ על מבצר עכו. ואנחנו יודענו עשרות ספורות של חיילים עברים אלמונים לבושי מדים בריטיים, מצוידים בנשק שלנלחק מאת הבריטים, במכוניות שנכבשו מידי הבריטים , יצאו מגבעת שוני נחלת ז'בוטינסקי אל מבצר עכו, בו זאב ז'בוטינסקי הוכנס כאסיר הראשון,ועמו חבריו להגנת ירושלים. ובו ישבו אסירי ציון למחנותים ולתקופותיהם. תוקעי השופר בביתר, ברית הבריונים, ושבירת המפקד. מפירי ההבלגה, ותקופת עליתו והופעתו של מפקדינו הראשי דוד רזיאל ויד ימינו אברהם יאיר, אסירי ההגנה, אסירי האצ"ל, אסירי לוחמי חרות ישראל. שפוטים ל-15 שנות מאסר. שפוטים לכל ימי חייהם, נידונים למיתה, - כל הפלוגה האדירה הזאת של עם קטון העומד על נשפו ונלחם על חרותו שהחל את המצעד מירושלים עד עכו ומעכו ועד ירושלים.

ביום ההוא יצאנו לפרוץ את המבצר שהוכרז במשך מאות בשנים כבלתי נכבש. את הכלא שנכשב מאז ההשתלטות הבריטים על ארץ-ישראל לבלתי חדרי ולהוכיח כי אין מבצר שיעמוד בפני רוח החרות, ולהוכיח כי אין כוח שיעמוד בפני שאיפת החופש של יהודה המתקוממת ולהוכיח שאין מקום לבריטניה בא"י. ולהוכיח כי אחד הוא הבעלים על הארץ הזאת – העם היהודי – שבשמו יוצאים בניו ולוחמיו להניף את דגלו לעיני הגויים.

המבצר נפרץ. היה קרב, שמשון נפל, לוחמים נפלו . שבועים משוחררים נפלו. אחרים הגיעו למחוז חפצם.

זה היה הקרב, זה היה הדם וזה היה גם הדמע, מעולם לא נפגשתי עם ההומער ביגוד שהיה בימים ההם כחבר ושליחו של ה"ניו-יורק הראלד טריביון", שני עתוני אמריקה הגדולים, הטריביון והטיימס הקדישו את עמודיהם למבצע הזה. כמעט כל עותונות העול קראה לו מבצע פריצת הכלא הגדול ביותר בהיסטוריה. לא אנחנו אמרנו את זה, כך אמרו הגויים. היהודים – היום אין לב לפולמוס, ולא אזכיר אפילו מלה אחת ממה שאמרו יהודים מסוימים ב-15 וב-16 במאי 1947 על מבצע פריצת כלא עכו. אבל הומאר ביגוד כתב כי הוא יודע שאמנם כל היהודים בארץ-ישראל רואים במבצע הזה, המיוחד במינו, מעשה גבורה המקרב את יום השחרור, אולם, כך הוא מניח, מפקדת האצ"ל איננה שמחה במבצע ובהצלחתו הצבאית ובהשגת מטרתו המעשית העיקרית – שחרור האסירים – כי נפלו שמונה לוחמים. מנין הוא ידע את זאת לא אדע, מעולם לא נפגשנו, אבל בודאי שזו היתה הרוח בימים ההם. לאבדות אין סטטיסטיקה. טפה של דם יהודי – טפה אחת מדם לבדך.

אנחנו בימים ההם לא ראינו, לא את החומה שהובקעה, לא את הלוחמים ששוחררו, לא את ההדים שהושמעו. לנגד עינינו היו רק אלה שיצאו ולא שבו עוד. והאמהות והאבות השכולים. והיה עלינו למהשיך במלחמה, האלקים שצוה לנו להיות בני חוקין, מחדש את הכוחות החמירים בלב אנוש בדואו, יש להמשיך, וממשיכים. אך זה היה היום בו אנו ידענו והעולם כולו אף שמע, אף ראה אף ידע, אף אמר: בריטניה לא תוכל עוד להוסיף שבות. ממזרח וממערב כך אמרו.

אין להתימר, אסור להתיהר, מבצע פריצת כלא עכו לא היה היחידי במבצעי המחתרת. אנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי מעולם לא תבענו לעצמנו שום כתר מונופולי. לא היחידים היינו בחזית במלחמת השחרור אז, ולא היינו יחידים בשום חזית במלחלמה לתקופתיה. הכל נלחמו הכל סבלו הכל נתנו נפשותיהם ושפכו דמם. אבל זאת מתר לנו לאמר בתום 15 שנה למאורע ההוא, בפרספקטיבה של בני תמותה המספיקה לאחר התבוננות במסמכים בתאריכים ובעובדות. מבצע זה גם אם לא סיים את השלטון הבריטי, החיש מאד מאד את סיום השלטון הזה, והקמת המדינה היהודית.

אורחים נכבדים, אחי הלוחמים, גבורי התהילה, המפקדי המחתרת המשחררת וחייליה, קציני צבאנו המנצח, דווקא על סף יום העצמאות ה-14 למנינינו. אשר בינו לבין המאורע אותו אנו זוכרים הערב יש קשר, העלתה השערה לפיה מלחמת השחרור של המחתרת, של אצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי היתה בבחינת אפיזודה אפילו מיותרת.

אמרתי לכם שהערב אין לבי לפולמוס. אולם זאת מותר לי לאמר: מיותר?... מיד נסיים את דברי הפתיחה ותכלו כולכם לחצר הסגורה, הקטנה, הדלה בשמחה ותראו במו עיניכם את כל מה שהתרחש מאז שנת תר"פ כאשר ראש בית"ר, אבינו מורנו ורבנו, אבי המרד העברי הובל לראשונה לעכו, עד אשר בשכנות התא שהוא ישב, ממנו לפתע הושמעה שירת ה"תקווה" והאמונה, שעילאית ממה לא תתכן. כי הרי היא בוכה מן הגרדום! תראו ותשפטו.

אפיזודה? לא אשיב על [מחוק במקור, ט.ק.] משל למה הדבר דומה: נולד אדם, חבלי לידתו ממושכים, לידתו דקותיי, אבל הוא חי דורותיים. אפיזודה, אבל בלעדיה אי אפשר להתחיל בחיי, בודאי שאין אפשרות לעשות משהו בהם. זו האפיזודה של מלחמת השחורר של המחתרת העברית נגד השלטון הבריטי כלפי כל הדורות שעברו, מרדו, נפלו, קמו, נפלו, שוב נפלו וצור לנו לקום ולמרוד, ולשחרר. וכלפי הדורות שיבואו; עד האחרון בהם. אפיזודה של לידת האומה, של תחית עם התחלת חיים חדשים, לעת עתה על קברת אדמה קטנה של ארץ הארבות. בבוא היום, היום יובא, בעזרת השם, לארץ-ישראל השלמה.

עתה תלכו לראות את אחד המבצעים במסכת השחרור של עמנו מידי שלטון דכוי נכרי.

מתוך שזכינו הערב לשמוע, אני רוצה על דעת אחי הלוחמים, ואולי מותר לי לאמר על דעתם של כל בני ישאל בעלי הרצון הטוב, להביע את התקוה כי עוד השתא, בטרם תצא השנה ה-15 להעלתם לגרדום של אלקאחי, גרונר, רוזנר, קאשני, ווייס, חביב, נקר, פיינשטין ברזני עוד השתא יפונה מבצר עכו. ויהיה לנו, לבינינו ולבני בנינו לדורי דורות למה שהוא נועד להיות – היכל הגבורה העברית המחודשת.