נאום לאומה – מוצאי שבת, 2.9.1978
שבוע טוב לכם.
הערב באתי לשוחח אתכם על מספר עניינים מדיניים, כלכליים וחברתיים.
נתחיל כמובן בועידה המשולשת בקמפ-דייוויד.
מחר, אם ירצה השם, תצא המשלחת הישראלית לארה"ב; ביום ג' נעבור לואשינגטון ומשם למקום הועידה.
ודאי, זה אחד המאורעות החשובים בתקופתנו. יש אומרים כי אין לועידה כזאת תקדים בדיפלומטיה הבינלאומית. אבל אנו איננו מקבלים הגדרות מסויימות, לגבי המפגש המשולש הזה. אם מישהו יאמר לנו – "מפגש גורלי" – לא נסכים. גורלו של עמנו אינו תלוי בשום פגישה, זו או אחרת. עמנו קיים אלפי שנים לפני קמפ-דייוויד ויחיה אלפי שנים אחרי קמפ-דייוויד. אם אומרים לנו: זו הזדמנות אחרונה להגיע להסכם, לעשות שלום – לא נסכים. בחיים אין הזדמנויות אחרונות. תמיד יש הזדמנות חדשה. אבל האמת הפשוטה היא, שזו פגישה חשובה מאוד.
עם מה נלך לקמפ-דיוויד? – נלך לועידה זו במירב הרצון נטוב להשיג הסכם שיאפשר המשך המו"ש היסודי, הרציני, למען השכנת שלום קבע במזרח התיכון; למען שים קץ לכל המלחמות בינינו והערבים, מלחמות שאנו שונאים אותן, שאיננו רוצים בהם עוד. ונלך לועידה זו בלב פתוח, וגם לב בוטח, כי יש לנו תכנית שלום שיסודה הצדק וההגינות. יש ששאלו אותי: ואיך זה יהיה כאשר תיפגש עם הנשיא סאדאת, יחד עם הנשיא קארטר, או פנים אל פנים – איך זה יהיה? – אשיב בפשטות, בלי היסוס: אבקש יד נשיא מצרים ואומר לו: בירושלים ובאיסמאליה הודעת לי: אתה ידידי. אלה מלים חשובות והן מחייבות. הבה נחדש את הידידות הזאת ונקיים אותה, על אף כל מה שקרה בין איסמאליה ובין היום בו אתה ואני הסכמנו להיפגש יחד עם נשיא ארה"ב בקמפ-דייוויד.
נכון, העתונות המצרית היו בה דברי גנאי ובלע ועלבון: שכחתי, הם לא ישפיעו על עמדתנו. בואו נחליט יחד ונחזור איש באזני רעהו על ההודעה החשובה ביותר שאתה מסרת לי ואני החזרתי לך, לאמור: לא עוד מלחמה. לעולם לא תהיה עוד מלחמה בינינו ובין העם המצרי, שאנו מאחלים לו כל טוב. ונושיט יד איש לרעהו ונסכים כי ננהל מו"מ למען חתימת חוזה-שלום בלי רוגזה, בלי הפסקות פתאומיות.
האמריקאים ניהלו מו"מ על פתרון בעית התעלה של פנמה במשך 14 שנים תמימות. המו"מ על סיום המלחמה בויאטנם נמשך ארבע שנים; ואני אינני מדבר במושגים של שנים, אבל בודאי שדרוש לנו זמן סביר, מספר חדשים לניהול מ"מ – על השלום, ודאי השלום. לכן, אני מציע לך, אדוני נשיא מצרים, - הבה נחליט בקמפ-דייוויד, אחרי סיום הועידה הזאת – שיתקיים מו"מ במשך מספר חדשים – כל יום, מלבד יום שש ויום שבת ואנחנו נטפל בתנאי השלום, עד אשר שנינו, כולנו, ממשלותינו יכולו לבשר לעמיהן: תמו המלחמות, חתמנו על חוזה-שלום, נחיה בשלום, נעזור איש לרעהו עם לעם ונביא ברכה לא רק לנו, לא רק לאזור, אלא גם לאומות אחרות.
ודאי, אנחנו בקמפ דייוויד נשמור על הבטחון של עמנו ועל האינטרסים החיוניים שלו. אנו נשמור על עמנו בארץ ישראל, משום שבעולם אכזרי זה – מצ'כיה ועד לבנון, אנו לא רק יכולים, אלא חייבים לומר: "אם אין אנו לנו – מי לנו?"
המצב בלבנון: אומר מלים קצרות ביותר: אנו לא נשלים עם השמדת עם. אנחנו עמדנו לימין המיעוט הנוצרי בלבנון, הנרדף על צוואר, נטבח בארטילריה ובטנקים, איש, אשה, וילד. ואנחנו נעמוד לימינו. אין להעלות על הדעת, שאנחנו המנוסים – נשלים, כפי שעושים עמים אחרים, עם טבח שכזה, עם רצח-עם. אנו רוצים לקוות, כי במהרה תיכנס לתוקפה הפסקת-אש בלבנון והמיעוט הנוצרי והרוב המוסלמי יוכלו לחיות, כי למיעוט יש בדיוק אותה זכות להתקיים כמו לרוב. כך אנו מקיימים את הדבר בחיינו ועל כך אנו נעמוד גם לגבי שכנינו.
ועתה, ברשותכם – אזרחיות ואזרחים – אפנה לביתנו שלנו. אתמול החלה שנת הלימודים וראינו תינוקות של בית רבם של ישראל, עם תרמיליהם – הולכים מתרוננים לבית הספר. למעלה ממיליון ילדים ובני הדור הצעיר מחדשים את הלימודים; איך הזנו עינינו בהם, בבת-עינינו, אהבת ליבותינו. ברוך השם שזכינו לדור נפלא כזה. אבל ערב צאתנו לקמפ-דייוויד, ידוע לי כי מעל התלמידים האלה למאות אלפיהם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים – מרחף איום בהשבתת הלימודים.
אני פונה לכם המורות והמורים הערב: אנא, אזרחים טובים, אל תשביתו תורה מילדי ישראל ואל תביאו לסגירת בתי ספר. אנו מכבדים את המורה. אני עצמי הייתי מורה, אמנם פרטי. אבל אני יודע שבדרך כלל המורה חי בצניעות וצמצום והמסורת של ישראל היא – לכבד את המורה, הרב והרבי, יותר אולי מאשר אצל כל עם אחר. איך נאמר אצלנו: אפילו למדת אות אחת וגו'. והנה, כי כן, איום בשביתה. מה נעשה ולא נוכל ואני אומר זאת מתוך הכרת העובדות, להעלות את שכרכם יותר מאשר ב-15%.
אני רוצה עכשיו, באופן רציונלי, להוכיח לכם מדוע איננו יכולים לעשות כן. אפילו אם חלילה תשבתו שבועות וחדשים – לא נוכל. וכי איננו רוצים להיטיב את מעמדיכם? –ודאי שכן. אבל אביא בפניכם את המספרים: אם המדינה תתן לציבור המורים, ששים אלף איש, תוספת של 15%, היא תוציא מהאוצר מיליארד ומאתיים מיליון לירות. אבל אם היא תיאלץ או היתה נאלצת לתת תוספת של 35%, ההוצאה תהיה שני מיליארד ושמונה מאות מיליון לירות. אבל בכך לא שגי: כי הרי אם הממשלה תכנע ותתן לכם 35%, כל יתר העובדים ידרשו בדיוק אותה תוספת ובודאי לא פחות ובצדק. ואז – אם עובדי המדינה יקבלו 35% - נוציא שלושה מיליארד ומאה ארבעים ושניים מיליון. אם במגזר הציבורי כולו תהיה תוספת של 35%, ההוצאה תהיה של שנים עשר מיליארד ושש מאות שמונים ואחד מיליון. ואם כל השכירים, ובצדק, ידרשו אתה תוספת, על פי הדוגמא המקובלת בישראל – ההוצאה הכוללת תהיה של מאתים שלושים וארבעה מיליארד ושבע מאות ושניים מיליון לירות. מהיכן תיקח המדינה את הכספים הדמיוניים האלה? התשובה היא אחת: היא תדפיס כסף. אבל לו בהדפסת כסף היה אפשר לפתור בעיות כלכליות וחברתיות – כל האומות היו עוסקות רק בשתי פעולות – מכונות דפוס ומפעלי נייר. אבל ידידים יקרים, מורות ומורים – אני שייך לדור שראה אינפלציה דוהרת אחרי מלחמת העולם הראשונה ומשהו על תולדות האינפלציה אספר לכם הערב. המפרנס היה מביא הביתה שקים מלאי שטרי כסף, אבל כל שק כזה היה שווה פחות משק תפוחי אדמה. קופסת גפרורים היתה עולה מיליונים וסיגריות עלו מיליונים. הנה כי כן, האם אנו רוצים באינפלציה כזאת?
היא תהרוס את המשק, את עצמנו. זו תהיה מעין פעולה של הרס עצמי, ואנו מדינה של עליה ולעת עתה העליה לא גדולה, לא כפי שצריכה להיות. אנו מקווים לעלייה של עשרות ומאות אלפים לארץ ישראל, כי הרי אלה חיינו וזו תקוותנו וזו תכלית חיינו כמדינת היהודים. השקעות דרושות לנו כדי להקים משק חי הנושא עצמו ובאינפלציה כזאת – מי ישקיע ומי יבוא?
הנה, הבאתי בפניכם את העובדות והמספרים. אנא, שקלו, אל תשביתו תורה מפי תינוקות של בית רבם ושמחת הורים, הרואים כל בוקר את ילדיהם הולכים לבית הספר. אנא, אל תהיה השבתת הלימודים ואני מקווה שתטו אוזן קשבת לקריאתי זו, היוצא אליכם, מורות ומורים, מקרב לב של אזרחי ישראל.
ועתה, אפנה לבעיה חברתית חמורה מאד, אני מתכוון לתושבי דיור המצוקה. הם מונים ארבעים ושבע אלף משפחות, שלוש מאות אלף נפש, עשרה אחוז כמעט של האוכלוסיה היהודית בארץ, וכל המשפחות הללו עדיין מתגוררות בתנאי דיור שאינם ראויים לבן תרבות. ראיתי אותם וחשכו עיני. זו ירושה שקבלנו מהמשטר הקודם. היא כואבת לנו מאד ואין בדעתנו להשלים עמה. נעשה הכל, כל האפשרי כדי לפתור בעיה זו במשך שנים מספר. החילונו לעשות, משרד הבינוי והפיתוח, בשנה האחרונה נתן פתרונות לעשרת אלפים חמש מאות שבעים ותשע משפחות במצוקה. מהם, הטבת תנאי דיור לתשעת אלפים ארבע מאות ושלושים ואחת משפחות וזוגות צעירים במצוקה, אלפיים מאתיים שלושים ואחד, והלוואות למשפחות במצוקה חמשת אלפים ושבע עשרה. אין זה מספיק. עלינו לפתור את הבעיה עד היסוד. ואני יודע, אם אני מספר לכם, אם אני נותן לכם מספרים אלה ושומע לי עכשיו אבי משפחה, יחד עם ילדיו ואשתו בבקתה העלובה בשיכון, שאין לסבול אותה, שלוש, ארבע עד שבע נפשות בחדר אחד, הוא ודאי אומר לעצמו: מה נחמה לי אם מספרים ששמעון וראובן – יש לו כבר דיור ראוי לשמו ואילו לי – אין. כן, אלה דברים צודקים. אבל עליכם לדעת: ביום אחד ואף לא בשנה אחת לא נוכל לפתור בעיה זו. אנו הכרזנו על מפעל לחיסול שכונות העוני. מפעל זה הוא אדיר, אבל כדי לבצע אותו – דרוש לנו סכום של מיליארד ומאתיים מיליון דולר. זה למעלה מעשרים מיליארד לירות היום ואת הכסף הזה צריך להשיג. פניתי איפוא לעם היהודי לפני שנה. בימים ההם היתה עדיין התנגדות והיו ספקות. אני יכול לבשר לכם הערב, כי העם היהודי מתגייס, כדי לפתור את בעייתכם. ביום חמישי בלילה בכנסת קיימנו מפגש עם שלוש מאות ועשרים יהודים מארה"ב וקנדה. מי יתן ויכולתם להיות במפגש זה. הייתם רואים שם יהודים טובי לב, נכון – בעלי אמצעים, וכדי לתת כסף למטרה זו – לא מספיק כסף, אלא דרוש הלב, והייתם רואים אותם עומדים בתור למעלה מחצי שעה, כדי לגייס כסף זה.
בערב אחד, נידבו שלושים מיליון דולר – חצי מיליון לירות למטרה זו. אנו לא נסתפק בכך. אצא בעוד ששה שבועות פעם נוספת לחו"ל ובדצמבר אהיה שוב בארה"ב של אמריקה וכל חברי יעשו זאת ונלך עד קצה העולם עד אשר נגייס אמצעים אלה – שש מאות מיליון דולר, מהעם היהודי וממשלת ישראל מצדה תתן אותו הסכום ובסכום כולל זה נפתור לחלוטין את הבעיה של דיור מצוקה לארבעים אלף ומעלה משפחות בישראל.
אני רק מבקש להבין: בשנה אחת לא נוכל לעשות זאת. מספר שנים והבעיה תיפתר ולכל משפחה הדרה בעוני, שהוא לנו חרפה לכל חברה מתוקנת, ובושה – בעיה זו תיפתר וגם לכם תבוא הישועה.
בהקשר עם הנושא החשוב הזה, החברתי – רצוי וגם ראוי לסיים את הדברים בפסוקים המקודשים בפרשת השבוע, היא פרשת ראה: וכך נאמר בתורתנו: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך – לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וגו'.
מצווה נצחית היא ונקיים אותה לא רק כלפי יחיד, אלא גם כלפי ציבור.
שבוע טוב וחודש מבורך על כולכם.
