נאום השר מנחם בגין בטקס הפתיחה של וועידת תנועת החרות ביום כ"ח באייר תשכ"ח

ועידת מפלגה
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ח אייר התשכ"ח, 26 במאי 1968
מתוך:
OP-192
נושאים:
מורשת ישראל - אהבת חינם, אנטישמיות, מלחמת אחים. מדיניות חוץ - או"ם, יחסי ישראל-או"ם, יחסי ישראל-ארה"ב, יסודות מדיניות החוץ. מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי. מדינות - ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות (רוסיה), גרמניה, הרפובליקה הערבית המאוחדת, ירדן, מצרים, סוריה, צרפת. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, חבל סיני, ירושלים. אישים - גונאר יארינג, דוד בן-גוריון, הרצל, זאב ז'בוטינסקי, לוי אשכול, משה דיין. ממשל - דמוקרטיה, ממשלה, פרלמנטריזם, קואליציה. חינוך - הדר (מידות ונימוסים). שלום - הסכם שלום, הסכמי הביניים. ריכוז האומה - העלאת יהודי מדינות ערב, שיבת ציון. חירות האדם - חירות הפרט. כלכלה - יזמות, קרטלים, שוק חופשי. לאומיות , בטחון - מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, צבא. משפט - משפט בינלאומי. השקפות חיים - סוציאליזם, קומוניזם. הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל, רוב יהודי. זכויות אדם - שוויון זכויות
בגין נואם בפתיחת ועידת חירות. בגין משווה בין ירושלים שנפלה בידי טיטוס , כאשר העם היה מפולג לירושלים של 1967 בה הוקמה ממשלת ליכוד לאומי, והתגברה על אויביה. בגין מציין את עמדת הממשלה המסתמכת על הצעת חרות, להסכים רק לחוזה שלום, ולא להסכם 'בדרכי שלום'. בגין מכיר בבעיה הדמוגרפית שעולה מהנצחון, בגין טוען שהרוב שיש עכשיו הוא גדול ממה שהיה אפשר לבקש בימיהם של ז'בוטינסקי והרצל, וכי יש לשמור עליו בעזרת תגמול משפחות מרובות ילדים ועידוד עליה גם ממדינות מפותחות, לשם כך יש לאפשר יוזמה חופשית. כמו כן מקווה בגין לעליה מרוסיה, ומדינות ערב. בגין מסביר שרעיון שלמות המולדת שליווה את תנועת ז'בוטינסקי מהיווסדה ליווה את כל המצעים של תנועת החרות לכנסת, וגם אם הוא עולה לה בקולות, היא לא תוותר עליו. בגין מקריא את הצהרת הזכויות של העם היהודי לחרות בטחון ושלום. דיווח על פתיחת הוועידה פורסם בעתון 'היום' מתאריך 27/05/1968 הנאום המלא פורסם בעתון 'היום' מתאריך 15/08/1969
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

נאומו של השר מנחם בגין בטקס הפתיחה של ועידת תנועת החרות ביום כ"ח באייר תשכ"ח

אדוני היושב-ראש, מורנו ורבנו הנעלה הרב הראשי בארץ-ישראל הרב איסר אונטרמן, חברי לממשלה, שר הבטחון משה דיין, שר הדתות הרב זרח ורהפטיג, חברי לגח"ל השר יוסף ספיר, חברי הכנסת לסיעותיהם, חברי חרות-הצה"ר מתפוצות הגולה, שליחיה של תנועת החרות ברחבי ארץ-ישראל, הצירים לוועידה התשיעית לתנועתנו. גבירותי, מורי ורבותי.

לפני 1898 שנים, תשעה שבועות וארבעה ימים [כך במקור ט.ק.], עמד הר-הבית המשקיף עלינו הלילה הזה, בלהבות אז. הלגיונות של האדיר בצבאות העולם ההוא. צבא רומי הכבוש. הדורס, הרומס, הסתערו על אחרוני הלוחמים היהודיים, ולאחר שפרצו את החומה החיצונית הראשונה, ואת החומה השניה. הגיעו עדי ההיכל ושלחו בו אש.

על הקרבות, אשר התחוללו עד אותו יום מר ונמהר בין הלוחמים היהודיים לבין הלגיון העשירי, החמישי, והשמיני, תחת פיקודו הישיר של אספסינוס, הלא הוא טיטוס, השאיר לנו עדות נצח יוסף בן-מתתיהו, הקרוי יוספוס פלביוס, שליחו של טיטוס אל הלוחמים היהודיים. המבקש להכניעם בעיצומה של המלחמה.

הגיע נשיא המדינה, ואני אפסיק את דברי.

אדוני הנשיא, נשיא ישראל, בשם הוועידה התשיעית של תנועת החרות, על דעת האלפים הניצבים במקום הקדוש הזה, הריני מברכך לתקופת הכהונה השניה, אליה הגעת בתקופה זו היא מן הגדולות בתולדות ישראל. שבה כולנו יודעים, נשיאנו הנעלה, כי במילוי תפקידך הרם אתה נותן כבוד ויקר לעם היהודי, הן במולדת והן בתפוצות הגולה. אנחנו מאחלים לך, נשיאנו ארוכות ימים ובריאות טובה, למען תוכל עוד שנים רבות לייצג את עמנו בהדר כלפי עמי תבל. בימיך, אדוני הנשיא, נוסע העם, יהיה רצון מלפניך ה' אלקנו ואלוקי אבותינו, כי בימיך, אדוני הנשיא, נגיע גם לכך ונזכה לגאולה השלמה.

יוסף בן-מתתיהו מספר לנו כיצד היו מסתערים הלוחמים היהודיים על לגיונות שלמים של רומי האדירה, ואימת חיילי הקיסרות הכובשת לא היתה ניכרת בפניהם. וכך בין השאר, כותב ההסטוריות של הימים ההם: "ואחרי התחבר בלילה הלגיון הבא מאמאוס אל צבאו, יצא הקיסר, הלא הוא טיטוס, מגבעת-שאול, לפנות בוקר, והגיע למקום הנקרא צופים, אשר שם מתגלה העיר לעיני הרומאים, ובית-המקדש מופיע בכל גדולתו. וכאשר החלו הלגיונות להקים את המצודות, בא גם הלגיון העשירי מדרך יריחו. הלגיון הזה צווה לחנות בהר הנקרא הר הזיתים. והמלחמה הקשה מן חוץ הפסיקה בפעם הראשונה – את מריבות האחים הניצים ביניהם בלי הרף בבהלה השקיפו ברומאים חונים בשלושה מקומות. גיבורים אנו, צעקו בקול, להילחם בינינו בלבד, והרומאים יראו ברכה בירבנו ויתפסו את העיר באפס יד?

כדברים האלה דברו המתאספים יחד, ויתפשו את כלי נשקם, ויגיחו במרוצה להלחם בלגיון העשירי. וכמעט היה כל הלגיון עדי אובד, לולא מיהר טיטוס לעזרתו".

כך נלחמו אבות אבותינו על הר-הבית, וטיטוס עוד הרבה פעמים יסר את לגיונותיו, אף חרף אותם, על פחדנותם מול פני היהודים הלוחמים אשר סם היאוש הניע אותם למעשי גבורה מופלאים. עד אותו יום מר ונמהר, בו שולחה אש בבית תפארתנו. והלוחמים היהודים רואי את בית-המקדש עולה בלהבות, ונשמט לבם, אך הם מוסיפים להילחם – על פי עדותו הנצחית של יוסף בן מתתיהו – ומעל לכל על ההר שחרב ואוכל באש – לב האומה; קודש הקודשים; ההיכל האדיר; מקום השכינה; מקור האמונה – ואז הציע ללוחמים היהודיים, טיטוס המנצח, לכרות עמו ברית. הוא פנה אליהם במלים הבאות: "אם תפרקו את כל נשקכם והסגירו את עצמכם בידי, אתן לכם את נפשותיכם שלל". והנה, כך השיבו לו הלוחמים היהודיים האחרונים: "לא נוכל לכרות עמך ברית, יען נשבענו לבלתי עשות זאת לעולם. ועל כן מבקשים אנו ממך, כי תיתן לנו לצאת דרך החומה, עם נשינו וטפינו, אלי מדיבר". אפילו ביום ההוא לא נכנעו הלוחמים היהודיים לרומי, שהדבירה תבל ומלואה.

אבל עדות חשובה יותר באה אלינו לא מפיו של הסטוריון שהוא מבני ישראל, אלא מעטו של הסטוריון נכרי, שונא ישראל קדמוני, הלא הוא פובליום קורנליוס טאקיטוס, המתאר את עבודת האלילים של בני העמים, ואת אמונתנו אנו באל אחד, שאין לו נוף ואין לו דמות הגוף, והוא אשר ליווה את מלחמת היהודים ברומאים. וכך הוא כותב על הדברת יהודה וראשית המצור על ירושלים. אביא את דבריו בשפתו המקורית.

אין לכחד, במקום הזה, כשנשמע הלילה את שפת רומי העתיקה, ואחר נעביר אותה ללשון עבר, העתיקה הימנה, יש התרוממות רוח אלי גבהים, שאין להם לא מימד ולא שיעור. יהודים, הלגיונות – אינם, שפתם – מתה. אנחנו פה! לשוננו – חיה!

וכך כותב קורנליוס טקיטוס, ואלה דבריו: "אספסינוס כבר קרב את קיצה של מלחמת היהודים, ולא נותר, אלא המצור על ירושלים. מלאכה זו, יותר מאשר היתה קשה ומייגעת בשל כוחות שנותרו לנצורים, העומדים במצוקה, קשה היתה בשל טיבו של ההר וקשי עורפם של היהודים באמונתם התפלה". ועוד הוא מסביר: "...כי במלחמת היהודים, החל בימי קסיום (גאיוס לונגינוס), היהודים היכו את הרומאים שוק על ירך; אך נירון קיסר שלח את אספסינוס, והוא גבר ותפס את הערים זולת ירושלים", בינתיים פרצה מלחמה אזרחית, ברומא עצמה, והונח להם ליהודים לשנה אחת. אך מששקטה איטליה, חודשה המלחמה ביהודים".וטקיטוס אומר: "לאחר שנסתיימה מלחמת האזרחים התחלנו לדאוג לעניני חוץ, וחמת הזעם גברה אצלנו משום שהיהודים בלבד לא נכנעו. העולם כולו כבר נכנע בפני רומי, ורק היהודים לא נכנעו לה".

אך משנשלחה אש, ומשעלו בסערה השמימה יחד עם בית המקדש הבוער, נשמותיהם הטהורות של אחרוני המגינים, תבעו הרומאים מטבע – "הֶפ-הֶפ", והיא היתה לקריאת שנאת ישראל בכל הדורות, עדי הגיעה, בווינה, לאזניו של עתונאי צעיר, והיא גורמת למהפכה בנפשו, ומביאה להמפכה בתולדות עמנו. הלא הוא תיאודור הרצל. אולם הֶפ-הֶפ איננה קריאה בפני עצמה, אלא אלה הן ראשי תיבות של הלגיונות של אספסינוס וטיטוס.Hieroselima est Perdita  ירושלים אבודה

הלילה הזה, אדוני הנשיא, כבוד מורנו ורבנו הרב הראשי, שרי ישראל, חברי בית המחוקקים, בני יהודה וישראל, אנחנו מודיעים: שמעו עמים, הקשיבו לאומים: ירושלים

Hieroselima non est perdita – ressurrecta est!

דורות חלפו. החילונים שבים. עדיין מעטים היינו וזרים שלטו בגופנו, אך לא בנפשנו.

לפני עשרים וחמש שנה, ביום הכיפורים, התפללתי ליד הכותל-המערבי. תוך הקהל ניצב איש בית"ר צעיר, עם שופר נסתר מתחת לאמתחתו, כפי שנהוג היה בתנועת ז'בוטינסקי, מאז זרים אסרו לתקוע בשופר ליד הכותל-המערבי. עם תום תפילת הנעילה, הוציא הצעיר את השופר ותקע תקיעה גדולה וממושכת, וכל הקהל הצפוף ברחבת הכותל המצומצמת קרא בקול: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ולפתע, מימין ומשמאל, התפרצו שוטרי בריטניה, אלותיהם בידיהם, והחלו להכות באנשים, נשים וילדים, כדי למצוא את "העברין" שתקע בשופר. ראיתי את המחזה הזה ונשאתי תפילה חרישית בלב, בי נשבעתי ביום ההוא: אם ה' יתן לנו שנות חיים וכח, נמחה את החרפה מאצנו. אל אלקי ישראל, הישלטו שוטרים זרים ביום הקדוש ביותר לישראל, במקום הקדוש ביותר לעברים, וימנעו מאתנו את המסורת הקדושה ביותר מאז גילנו מאצנו והתרחקנו מעל אדמתנו?

קיימנו את נדרנו. כעבור שנה הודיע הארגון הצבאי במחתרת לשוטרים הבריטיים: אל תיכנסו לרחבת הכותל ביום הכיפורים. והם ידעו כי אשר הארגון הצבאי הלאומי מזהיר – מוטב להקשיב לאזהרה. ומיום הכיפורים תש"ה התפללו יהודים על-יד הכותל המערבי. אנחנו במחתרת. יהודים חרדו פן נעמוד בנשק ביד, כדי לחסום את הנתיב בפני השוטרים הזרים. לנו היתה תכנית אחרת לגמרי. בוודאי שאף לא עלה על דעתנו לאפשר לזרים לנגוע באבנים המקודשות. בתכניתנו היה להכות בהם במקומות אחרים. אולם המה שמעו לאזהרותינו ועמדו מן הצד; והאיש הצעיר הוציא את השופר, עם תום התפילה, ותקע באזני היהודים ולעיני העולם כולו. ולא נכנסו עוד שוטרים בריטיים, ולא היכו את היהודים. מרחוק עמדו. ומאז, מידי שנה בשנה כך נשמעה התקיעה ליד הכותל-המערבי ביום הכיפורים, עד לפני עשרים שנה.

לפני עשרים שנה, לגיון אחר הסתער על העיר הזאת, בטנקים ובתותחים, ומולם ניצבו לוחמים יהודים מעטים – ונלחמו. אמנם כן, עד הכדור האחרון, עד נשמתם האחרונה. אבל הכח הגס גבר עליהם, ובכיכר הזאת נקברו אחרוני הלוחמים, קבורת ארעי. ולאחר שמפקד ההגנה ומפקד האצ"ל, גדעון – הוא מפקד היחידה של הארגון הצבאי הלאומי, היושב עמנו הלילה הזה על הבמה – נפצעו בקרב, נפלה העיר העתיקה בידי צר ואוייב. אז אמרנו את הדברים הבאים: "העיר העתיקה נפלה לפני צר ואוייב. ומץ לוחמים מוקפים ומבודדים עמד במשך חודשים מול גייסות עצומים. קומץ לוחמים, מורעבים וצמאים, שותתי דם, הוסיף לעמוד מול טנקים ותותחים. פלאי גבורה אגדתיים נכתבו על המתרס ההוא בדם של טובי בנינו, שעמדו עד הרגע האחרון, עד הנשימה האחרונה במלחמה על לב האומה. הלוחמים, חיילי ההגנה והאצ"ל, לא נכנעו. רובם נפצעו או נפלו בקרב. לא כניעה היתה בעיר העתיקה, אלא מלחמת גבורה עילאית, המחזירה אותנו לימי קדם של אומתנו, עת בני עמנו עמדו על הר-הבית, ויחד עמו עלו בסערה השמימה. מלחמה זו וגבורה זו תחזקנה את לבנו ביום מר ונמהר. הן נותנות בטחון בנפשנו, כי שוב ישובו משחררי יהודה וגאולי ישראל להר-הבית, ועוד הנף יניפו את דגלנו על מגדל דוד. בדם ואש נפלה העיר העתיקה – בדם ואש תקום העיר העתיקה, והיא לנו תהיה לעולמי עד."

לנו תהיה ירושלים עיר דוד, לעולמי עד – שיר המעלות לדוד. שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים . ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים שבטי יה, עדות לישראל להודות לשם ה'. כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד. שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך. יהיה שלום בחילך, שלוה בארמונותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך.

שיר המעלות. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז נמלא שחוק פינו ולשוננו רינה. אז יאמרו בגויים: הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים. שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו.

משום כך, הזכות לנו והחובה עלינו הלילה הזה בירושלים הגאולה, כעיר שחוברה לה יחדיו, במלאת שנה לשחרורה על-ידי גיבורי ישראל, לברך בשם ובמלכות על הנסים ועל הנפלאות, על המלחמות ועל התשועות, שעשה עמנו בזמן הזה כפי שעשה עם אבותינו בימים ההם. ברוך את ה' אלקינו מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו הגענו לזמן הזה.

אזרחי ארץ-ישראל, לפני שנה התרחשה עלינו אחת הסכנות החמורות ביותר, לא רק לעצמאותנו, אלא לעצם קיומנו. לפתע פתאום, בעשרה ימים בלבד, הוקפנו טבעת פלדה. 1,700 טנקים, 1,494 תותחים, 600 מטוסים היכולים להגיע למרכז אוכלוסיתנו בזמן בין שלוש- ותשע דקות ולהפוך את בתינו לעיי מפולת, 230 אלף חיילים מקצועיים, מוסתים למלחמת השמדה – כזו היתה הסכנה.

מאז חידוש עצמאותנו לא היתה כמותה. מאז פסק להתאבך העשן מעל המשרפות של אושוויץ ומאיידנק לא היה נסיון חמור כזה להכרית את שארית ישראל. מול פני הסכנה הזאת, ראשית דבר – התאחדנו. למדנו לקח ממלחמת האחרים בימי קדם, בין הקבוצות של אלעזר ויוחנן ושמעון. למדנו לקח מן הגיטו המוקף, שאפילו בו לא הצליחו קבוצות הלוחמים, מבית"ר ומהשומר הצעיר, מן המחנה הציוני-הסוציאליסטי, והמחנה הציוני-רביזויוניסטי, להתאחד מול האוייב המשמיד. זאת הפעם גמרנו אומר ללכד את האומה, לאחדה, להביא לידי כך שיריבים היסטוריים יושיטו יד איש לרעהו, ונעמוד יחדיו, לא שכם אלי שכם, אלא מוח אל מוח, ובעיקר, לב אל לב, מול פני האוייב. זה לקח לא רק לדורנו, אלא גם לדורות הבאים, יהודים, יהיו חילוקי הדעות ביניכם כפי שיהיו, ומן הדין שיהיו. בני-חורין אתם, מפלגות בישראל, בלעדיהן אין דמוקרטיה, היא איננה מושלמת, הן אינן מושלמות אין כזו ואין כאלה בשום מקום בעולם. מתי מתחיל אדם להתגעגע את מפלגות בלתי מושלמות? אל דמוקרטיה בלתי מושלמת? – כאשר הן נעלמות, והיא מתמוטטת. כך זה קורה ברומניה. כך זה קורה בצ'כוסלובקיה, וכך זה קורה גם בארצות המסויימות של אירופה המערבית. יש היום מושג של דימוקרטיה חד-מפלגתית. הבל, רעות רוח, תרתי דסתרי. לכן, יהיו חילוקי דעות בינינו, תהיינה מפלגות בתוכנו. נשמור מכל משמר על הנכס של דימוקרטיה שאיננה מושלמת. אבל כאשר יקום נגדכם אוייב, כאשר ינסה לעלות עליכם ועל עריכם, כאשר יודיע בפרהסיה; לא את הברכה, אלא את הקללה, להשמיד את ישראל, להכרית איש, אשה וילד, - יהודים, הצידה חילוקי הדעות בינכם, שכחו שנאותיכם, הסירו ריב ומדון מליבותיכם – התאחדו, התלכדו, עמדו יחד, ואז בעזרת ה' תוכלו לאוייבים, וידכם תהיה על העליונה.

אמנם כן, בהקמת ממשלת הליכוד הלאומי יש תרומה, אם מותר לי לומר כך, לא האחרונה ולא הקטנה, לגח"ל, לגוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית בישראל, והגוש הזה הוא היום אחד הנכסים הלאומיים הגדולים. ואנחנו כולנו, ידידי מן המפלגה הליברלית, וידידי מתנועת החרות, כולנו גמרנו אומר לשמור על הנכס הזה, כי טוב וחשוב הוא לעמנו ולארצנו.

כאשר יזמנו את הקמת ממשלת הליכוד הלאומי לא תבענו בשביל עצמנו דבר; אך זאת דרשנו: ממשלת ליכוד, ליכוד לאומי. כל הגורמים החשובים בישראל – בממשלה אחת, לקבלת הכרעות גורליות, היסטוריות, להצלחת האומה, לגאולת המולדת. הצענו כי רפ"י תיכלל בליכוד הלאומי, וכי משה דיין יתמנה לשר הבטחון בישראל. אנחנו לא נעשה שום חישובים מפלגתיים, גם לא לגבי היום שיבוא על פי החוק הדמוקרטי בעוד כחמשה עשר ירחים. אנחנו נאמר את האמת. לאור מה שהתרחש בתולדות ישראל בששת הימים, ולאור כל מה שאירע בשנה האחרונה, הרינו מברכים את עצמנו על כך שדרשנו כי רב-אלוף דיין יהיה שר הבטחון בשיראל.

לפני מספר חודשים ביקרתי לאורך תעלת סואץ, ובישיבת הממשלה שלחתי פתק לשר הבטחון. אין אדם רשאי לגלות את שכותב לו רעהו בפתק, אלא בהסכמתו, אבל רשאי אדם לספר את אשר הוא כתב לרעהו בפתקו. לכן זאת אספר. בישיבת הממשלה, לאחר הביקור לאורך תעלת סואץ, בליווי אלוף פיקוד הדרום האלוף גביש, מטובי מפקדינו ומצביאינו, כתבתי את הדברים הבאים לחברי וידידי משה דיין: "הייתי בסיני. עברתי לארוך תעלת סואץ. התרשמותי ממה שראו עיני, במלה אחת: התפעלות. ורק זאת אוסיף: אשרי העם ששר בטחון כמוך ממונה על היערכות צבאו".

ממשלת הליכוד הלאומי הוקמה בראשון ביוני אשתקד. היום שמענו את מכתבו המלבב של ראש הממשלה לוועידת תנועתנו. אני רוצה להביע את הסכמתי לפנייתו, כי כולנו יחד נדאג לכבודה ולמעמדה של ממשלת הליכוד הלאומי, כי הרי אמת היסטורית היא: משקמה ממשלה זו, בעזרת השם, על-ידי בנינו הלוחמים, באה ישועה גדולה לעם ישראל, ועוד ידנו נטויה. אולם ראש הממשלה יודע, כי תמיד אדבר עמו בכבוד, בחדר סגור ובפני עם ועדה. באחת הישיבות אמרתי כי במשטר פרלמנטרי ראש הממשלה הוא ראשון בשווים. משמע, הוא צריך להתייחס לחבריו בממשלה אל שווים, והמה אליו כאל ראשון. דווקא משום כך הריני מבקש, עם כל הכבוד, הלילה הזה, להשיב לראש ממשלת הליכוד הלאומי על דברים מסויימים, שהוא מפרסם עליה, בטרם התכנס וועידתנו.

אמר ראש הממשלה: בעצם לא היה צרוך להקים את ממשלת הליכוד הלאומי. היתה לנו קואליציה יפה וטובה, והיא יכלה לקבל את כל ההחלטות הדרושות. אדוני ראש הממשלה, גבירותי ורבותי, קואליציה טובה ויפה. באשר ליופי – אינני מומחה; באשר לטיב- אינני שופט; אבל הקואליציה היפה והטובה יכלה לקבל את כל ההחלטות – מדוע לא קיבלה אותן?

על פי ספירתנו שלנו היום הוא כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים. על פי ספירתם שלהם, זה היום ה-26 במאי. ב-23 במאי נעל נאצר את מיצרי טיראן, את מפרץ אילת. היתה זו פעולת מלחמה. כך נראו הדברים על-ידי נציגי ישראל ושרי החוץ ועל-ידי כל המעצמות הימיות: ארצות-הברית, בריטניה, צרפת ועוד, לפני 11 שנים.

אמנם כן, ביום ההוא ביקשנו הנשיא ג'ונסון להמתין 48 שעות, בהבטיחו להקים שיירה אשר תעבור במפרץ אילת, על אף האיסור של גאמל עבדול נאצר. ועל ההבטחה הזאת של נשיא ארצות-הברית היו מיד שתי דעות: האחת – זה נצחון אדיר לעם ישראל. השניה – זו הבטחה חשובה, אבל לא ייצא ממנה דבר. זה נכון שאנחנו נתנו יד לקבלתה של בקשתו של נשיא ארצות-הברית לינדון ג'ונסון. עדיין לא היינו בממשלה. הוזמנו, נציגי גח"ל ורפ"י דאז, לישבת ועדת השרים לענייני בטחון, כחברי כנסת בוועדת החוץ ובטחון של בית הנבחרים. נשאלנו: האם אתם סומכים ידיכם על קבלת הבקשה הזאת? אמרנו: הן. ולו היתה זו שגיאה – אחריותנו עליה. אך לפי הכרתנו לא היתה זו שגיאה. נשיא ארצות-הברית ביקש ארכה של 48 שעות. קיבלנו את בקשתו, וטוב שקיבלנוה.

אבל אתא לילה, בא בוקר, 48 שעות חלפו. היום הוא 25 במאי, 26 במאי, ונאצר עמוד לפני האיגודים המקצועיים – הרי גם נאצר סוציאליסט הוא מדבר אל האיגודים המקצועיים דווקא, - והוא אומר להם את הדברים הבאים: "כאשר הסכמנו להציב את כוחות האו"ם בעזה ושרם-אל-שייך, לא היינו עדיין חזקים במידה מספקת. משום כך הסכמנו להסדר זה, תמיד ידעתי כי בוא יבוא יום ונוכל לדרוש את סילוק כוח האו"ם. לאחר שהשלמנו את תכניותינו, לאחר שבנינו, מאחורי החיץ הבין-לאומי הזה, את כוחותינו הצבאיים. יום זה הגיע. המלחמה תהיה כללית ומטרתנו: להשמיד את ישראל". כך אמר נאצר ב-26 במאי, בדיוק לפני שנה. ואתאסי הוסיף מצפון: האומה הערבית כולה נמצאת בלב המערכה, ומטרתנו למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. ונשיא עיראק, עארף, בהיפרדו מן הדביזיה המשוריינת שנכנסה לעבר הירדן, מן הטייסים שנעו לעבר הירדן. אמר: "זה יום המערכה והנקם. בעזרת אללה ניפגש כולנו בתל-אביב." – בעזרת ה' נפגשנו כולנו על תעלת סואץ, אבל זוהי כבר בעייה של מרחק גיאוגרפי. אלו היו ההודעות באותם הימים: להשמיד את ישראל, למחות את ישראל, להיפגש בתל-אביב, לדרוס, לרמוס, כפי שנאמר ברדיו דמשק – הרוג, טבח. זה היום ה-26 במאי. כל הטנקים כבר סביבנו. כל התותחים מעלינו. כל המטוסים מצפים לשעת האפס להמראה בשלוש, ארבע – עד תשע דקות לתל-אביב, לחיפה, לירושלים, לפתח-תקוה, נתניה לכל מרכזי האוכלוסיה שלנו. כל יום מרבה את הסכנה של שפיכות דמים, של אבידות בנפש בלתי-משוערות אשר היינו סובלים אותן אפילו היינו מנצחים;קיומנו עמד בסכנה – ואין החלטה, ואין הכרעה. והחרדה עמוקה בלבם של האזרחים ובנפשם של החיילים. אני מדבר על סמך ידיעת העובדות. אני שומע עדיין באזני רוחי את הקולות שהנישאים מעמקי לבו של העם הקטן והאמיץ הזה, מכל אוהל בנגב, מכל טנק שלידו שוכבים צוותותיו, מכל להק של מטוסינו: הבו לנו ההכרעה, עד מתי נעמוד באפס מעשה? עד מתי נשכב על החולות והאוייב מתגבר את כוחותיו במזרח ובצפון ובדרום מדי יום ביומו כמעט שעה שעה.

זוהי אמת היסטורית. יחד עם הסכנה מבחוץ פקד אתנו משבר עמוק מבית. אנחנו התגברנו על המשבר על-ידי הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. כאשר ביום חמישי ההוא בלילה הודיע "קול ישראל" כי הוקמה ממשלת הליכוד, פרצו קריאות גיל ושמחה, וחדוה ודיצה מלבותיהם של רבבות חיילי ישראל באשר הם שם, ומלבות כל היהודים במולדת בתפוצות הגולה, והורמה קרננו לעיני העולם כולו. זה היה ביום חמישי בלילה ה-1 ביוני. ביום שישי נפגשנו במקום בו נפגשנו, עם מי שצריך היה להיפגש; וביום ראשון דנה ממשלת הליכוד הלאומי, לא אספר מה החליטה ולא אגיד איך החליטה. העיקר – החליטה. וביום שני בבוקר, על פי החלטת ממשלת הליכוד הלאומי, יצאו בנינו הלוחמים להתקפת נגד על התוקפן, על האוייב המכין לנו השמדה, בחזית השמים, ביבשה ובים, מתוך נכונות, בבת אחת, ללא משל בתולדות הלחימה האנושית, להכות בשלוש חזיתות: בדרום, במזרח בצפון. הם, בנינו יצאו להביס אוייב, להדוף תקופן, להציל את העם, לגאול את הארץ. בוקעת מלבותיהם: קומה ה' ויפוצו אוייביך, וינוסו משנאיך מפניך. והמה נסו. ובנינו הלוחמים הביאו לנו יותר מאשר נצחון – ישועה גדולה, לא רק לדור הזה, אלא גם לדורות הבאים.

אדוני ראש הממשלה, כאשר אתה אומר שעם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי לא חל שום שינוי, ובעצם לא צריך היה להקימה, הרי מזכותך אתה גורע. אמנם כן, אנחנו כולנו השתדלנו להקים את הממשלת הליכוד הלאומי, אבל אתה היית ראש הממשלה, ובמידה רבה בהסכמתך היתה תלויה הקמתה. זכות גדולה לך היא שהצלחנו, במאמצים משותפים, להקים את ממשלת הליכוד הלאומי, המייצגת 95% של עם בן חורין, אשר התלכד מרצונו החפשי. זכות גדולה היא לך שאתה ניצב בראש ממשלת ליכוד לאומי שכזו. לכן, הבה ונאמר הלילה הזה: הקמת ממשלת הליכוד הלאומי היתה והינה, מגורמי הנצחון ההיסטורי הישראלי.

במלאת שנה לנצחון קיבלה מועצת הבטחון החלטה, לפיה החלטתנו על ירושלים היא חסרת תוקף. להחלטה זו, אני סובר, שלכל האומה הקטנה, והאמיצה הזאת, תשובה אחת בפיה: החלטתכם על החלטתנו - היא חסרת תוקף. אלג'יריה, סנגל, פאקיסטן – הן יכתיבו לנו, בעזרת מצביעים אחרים, כי ירושלים לא לנו היא, אלא לחוסיין בן טלאטל, בן עבדאללה, בן חוסיין. עם כל הכבוד, כאשר ירושלים היתה שלנו, ובמקום הזה הלכו מלכינו, וכזו נביאינו וכרעו ברך כהנינו, עוד איש לא שמע את שם אלג'יריה, פאקיסטן, סנגל, ואפילו לא פריז. ואם נשיא צרפת דהיום, לאחר ששחררנו את ירושלים, אומר, שהנה היהודים נאצלים להשתמש ב"אופרסיון", ו"רפרסיון" – הלילה הזה, מירושלים המשוחררת, רציתי לשאול אותו - כי הרי היה לי הכבוד לשוחח עמו פעמיים – האם לעת זקנתו, לאחר שהוא הטיל ללא הצדקה דופי כזה בנו, הוא איננו חייב להציג לעצמו את השאלה: האם הוא איננו נאלץ כלפי בני עמו שלו, להשתמש ב"רפרסיון" ו"אופרסיון", ואפילו ב"דהפרסיון".

ובינתיים, במלאת שנה לשחרור ירושלים ולישועה הגדולה, התפרסם מכתב, אשר העתקו הושאר על –ידי ד"ר יארינג, בידי שר החוץ המצרי, מחמוד ריאד, שאקרא אותו ככתבו וכלשונו:

"סי"ד 15.5.68 קהיר:

ממשלות ישראל ומצרי, שתיהן, ציינו בפני שהן מקבלות את החלטת מועצת הבטחון 242 מה-22 בנובמבר 1967 למען השגת הסדר מוסכם, שלומי, לבעיית המזרח התיכון ומתכוונים לעשות סידורים, תחת חסותי, למען ביצוען של הוראות ההחלטה.

שתי הממשלות ביטאו את נכונותן לשתף – פעולה עמדי בסמכותי כנציג מיוחד של המזכיר הכללי, בהוצאה לפועל של תפקידי קידומו של הסכם והשגתו של סידור כזה.

לאור דחיפותו של המצב ולאור הצורך להחיש מאמצים להשגת ישוב הבעייה – אפגש עם נציגים של ישראל ושל הרפובליקה הערבית המאוחדת לוועידות, במסגרת החלטות מועצת הבטחון, בניו-יורק.

יש לי העונג להודיעך כי שתי הממשלות נענו בחיוב לכך."

לו המכתב הזה היה מכתב זיגובייב, לא הייתי כלל קורא אותו. אחריותי בפני שולחי מחייבת אותי לומר כי אין זו מהדורה שנייה של מכתב זיגובייב, ומשום כך כה נחרד לבנו, אלא הקוראים בהודעה פומבית זו, כביכול, על דעת ממשלת ישראל: אנחנו מקבלים את החלטת מועצת הבטחון. והחלטה זו מתחילה בכלל מוסרי, כביכול, גדול. "אין להשלים עם רכישת שטח על ידי מלחמה". אנחנו מקבלים את ההחלטה הזאת. אין במשפט הזה זכר לחוזה שלום, עליו החליטה ממשלת הליכוד הלאומי בכל תוקף. אין אפילו "שלום" – מושג מופשט, אבל מדיני, אלא יש, בפעם הראשונה מאז ניצחנו את אוייבנו ומאז הם מנסים ליטול מאתנו את נצחוננו, המלים "הסדר בדרכי שלום".

יש לנו תקדימים: שביתת הנשק, 1949; ההסדר אחרי סיני עם הנסיגה הטוטאלית, עם הכנסת כוחות האו"ם לעזה ושרם-אל-שיך, זו היתה דוגמה של "הסדר בדרכי שלום" זה בדיוק מה שדורש נאצר. הוא איננו יכול לגרש אותנו בכוח הזרוע. לו היה מנסה לדחוק אותנו מתעלת סואץ – אנחנו לא ידידיו, ואנחנו לא מייעצים לו שינסה.

עוד מדובר שם על ביצוע הסעיפים, והראשון מדבר על נסיגה משטחים כבושים. והדבר השני: תחת חסותו של יארינג, עלינו לדעת שממשלה לא החליטה על נוסח רודוס. דובר על כך, אב לא הוחלט על כך. ראש הממשלה אמר, ובצדק, אם יארינג ירצה לזמן את הצדדים, ישב בראש ישיבה אחת או שתיים, אבל אחר-כך המשא-ומתן יהיה ישיר, והפעם לא משא-והמתן על שביתת נשק אלא משא-ומתן על חוזה שלום.

לכן, בשורה טובה היתה זו השבוע לעם ישראל, כאשר הממשלה התכנסה, ולאחר דיון ממושך, קיבלה – ומשום שההחלטה נתפרסמה אני יכול לצטט אותה: לא נתן פירסום להחלטה אם הממשלה לא החליטה לפרסם אותה - החלטה ובה שני עיקרים: אותו מכתב, כפי שקראתי אותו, מכיל הודעות, כביכול בשם ממשלת ישראל, אבל הודעות אלה אינן מחייבות את מדינת ישראל. ועוד: הממשלה שבה ומודיעה על מדיניותה, כי הפתרון היחיד להשכנת שלום קבע במזרח התיכון הוא בכריתת חוזה שלום בין ישראל ומדינות ערב. חוזה שלום ניתן להשיג אך ורק על-ידי משא-ומתן ישיר בין הצדדים. זוהי מדיניותה של ממשלת הליכוד הלאומי, וכך גם תישאר. האמת היא שאין גורם בישראל אשר קיבל את החלטת מוצעת הבטחון מ-22 בנובמבר. אולי תהיה זו הפתעה, אבל זה כך. יש גורמים בישראל הטוענים, שאמנם כך וכך, אבל לעולם לא יסכימו לשוב לקווי שביתת הנשק של ה-4 ביוני, ואף הם אומרים – חוזה שלום במשא-ומתן ישיר. אם הם גמרו אומר לא להסכים לעולם לשוב לקווי ה-4 ביוני, משמע שהם דורשים, בחוזה שלום, שהערבים יסכימו להעביר אל ריבונותנו שטחים אשר היו תחת שליטתנו עד ה-4 ביוני, והם דורשים שהערבים, בחוזה שלום, יחתמו על כך. מאחר שהערבים מודיעים שהם לעולם לא יסכימו לכך, גורמים אלה מונעים כאילו הסדר שלום עם מדינות ערב, כפי שהם מאשימים אחרים שהם מונעים הסדר שלום בין ישראל ומדינות ערב. אבל, גבירותי ורבותי, האשמות יהודיות, חד-צדדיות או הדדיות – זה יהודי לא טוב, זה יהודי ניצי, זה יהודי שאיננו רוצה בשלום. אבל זה יהודי טוב, הגון, מתון, נאה, הוא הרוצה בשלום. – האשמות החד-צדדיות האלה, או ההדדיות האלה, הן היו מנת חלקנו במשך דורות – בארצנו במולדתנו, במדינתנו. אנו נטיל איש ברעהו דופי כזה? – לא!

אולם, אם כל הגורמים בישראל אומרים: ה-4 ביוני – לעולם לא, ובחוזה שלום יהיה על מדינות ערב להסכים להעביר שטחים מתחת לריבונותנו, , שטחים שלהם לשעבר, שאנחנו לא הכרנו בכך, אבל אם הם מחזיקים בהם – זה מתחת לדגלנו הכחול – לבן.

אנחנו הנחלנו למדיניות הישראלית את המושג המשפטי הבין-לאומי "חוזה שלום", אומר בסוגריים כי לפני מספר ימים קראתי על מדיניותו של שר החוץ, אבל ברצוני לציין, שאין מדיניות חוץ של שר החוץ. ובנוכחותו אומר, שאין מדיניות בטחון של שר הבטחון. יש מדיניות של ממשלת ישראל. בוודאי, כל שר ממונה על תיק - וגם שר מסכן שאין לו תיק – יכול להציע לממשלה הצעות בשטח המדיניות, הבטחון, הבנין והעבודה, ואולי אפילו מחובתו ליזום הצעות – אבל כאשר ההצעות מתקבלות, אין המדיניות של שר זה או אחר, אלא יש מדיניות של הממשלה, ושל הממשלה בלבד. זה המושג של קבינט במשטר פרלמנטרי.

ובכן, אנחנו, הנחלנו למדיניות החוץ את המושג של חוזה שלום, אבל כאשר הממשלה קיבלה אותו, הרי זו כבר לא מדיניותם של שרי גח"ל, אלא זו מדיניות של הממשלה. אבל היות ואנחנו הנחלנו למדיניות ישראל את המושג הזה, יש לנו היכולת, האפשרות, הזכות, החובה להסביר מהו חוזה שלום. יש אי-הבנה, אשליה, שאם מדינה, אשר השתמשה בזכותה להגנה לאומית-עצמית, אומרת "חוזה שלום", לא זו בלבד שרעיון של חוזה שלום איננו מחייב שום הודעות מוקדמות על ויתורים, אלא בחוזה שלום נקבעים שינויים טריטוריאליים יסודיים אחרי הבסת תוקפן והדיפת תוקפנות, זהו משפט בין-לאומי. אלה תקדימים בין-לאומיים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נחתמו חוזי שלום, בוורסאי, וגרמניה בחוזה שלום חוייבה גרמניה לוותר על 60 אלף ק"מ במערב, במזרח, בצפון ובדרום. בשנת 1922 נחתם חוזה שלום על תורכיה. אתא טורק קרע אותו לגזרים במלחמה נגד היוונים אבל הוא עצמו, אבי התורכים, חתם בשנת 1924 חוזה שלום בלוזאן, ועדו מאות לאפי מילין מרובים; למעשה נותרו לו אנתוליה ולשון מעבר לבוספורוס. אבל לשם מה ללכת לתקדימים. שלאחר מלחמת העולם הראשונה? רק לפני 17 שנה, נכנס לתוקפו חוזה השלום בין ארצות-הברית של אמריקה ובנות ברית אחרות עם יפאן. מה נקבע בחוזה השלום הזה, שאמריקה חתמה עליו עם ממשלת טוקיו? נחתם חוזה שלום בין רוסיה הצארית ובין יאפן, ואז מסרה רוסיה הצארית שטח ליפאן, אך כעבור 46 שנים, מאחר שיפאן הובסה במלחמה, ולאחר שהיא הוכרה כתוקפנית, הרי שוב נטלו ממנה שטחים, כפי שגרמניה נטלו שטחים, ולא צריך היה בשום סיפוח. נשיא צרפת אמר: אלסט לורן – זה צרפת. וזה בהשוואה לירושלים, חברון, בית לחם – יהודה, שכם, ארץ-ישראל המערבית – נחלת אבותינו הנצחית. השוואה כזו ואין זה סוף פסוק. מיפאן נטלו שטחים שאינני יודע אפילו היכן הם נמצאים, נטלו ממנה איים שאינני יודע היכן הם נמצאים. כזה הוא חוזה שלום כאשר הוא נחתם לאחר הבסת תוקפנות. וזה דבר חוזה שלום שעלינו ללמוד אותו, ולדעת אותו, ולעולם לא לוותר עליו.

גבירותי ורבותי, יש לנו, כמובן, בעיות הנובעות מנצחוננו האדיר. ארץ-ישראל המערבית כולה בידינו. אבל יש בעייה דמוגרפית. יש אוכלוסיה ערבית רבה, באופן יחסי. אני רוצה לומר: - והציונים הותיקים היושבים עמנו היום יעידו כי אמת הדברים הבאים – הרצל, נורדאו ז'בוטינסקי, לא חלמו שבארץ ישראל יהיה לנו רוב יהודים של שני שלישים בקירוב. ולו בשנות השלושים או בשנות הארבעים היה בא יהודי, ציוני והיה אומר: לא תעבורנה אלא עשר עשרים שנה ויהיה לכם רוב של 64%, איש לא היה מקבל את דבריו ברצינות. זה הרוב היהודי הקיים כיום. עלינו לקיים אותו, אף להגדילו; העיקר, לקיימו לדורי דורות. אבל בגלל הבעיה הדמוגרפית עם יברח מן ההגשמה? ינסה לברוח? היעלה על דעתו לברוח? – הרי זו ארץ-ישראל.

כולם אומרים: ירושלים השלמה תמיד תהיה שלנו. בוודאי, כי היא שיא הקודש בתולדותינו. אבל מבחינת הזכות, מה ההבדל בין ירושלים לבין בית-לחם, בין בית לחם וחברון, בין חברון ויריחו, בין יריחו ושכם – אחת מערי המקלט בעבר ירדן מערבי – ועוד ועוד.

עלינו לקיים את הרוב. ראשית על-ידי עזרה למשפחות מרובות ילדים, למען ירבו ילדים בישראל. העם היהודי זכאי, בדור שבו הושמדו שליש מבניו, להגברת הריבוי הטבעי בכל האמצעים העומדים לרשותו.

יש צורך בעליה מארצות הרווחה. אמנם כן, זו הפעם אני מביע הסכמתי לדבריו של מר דוד בן – גוריון – צריך לדאוג, בכל הכוחות העומדים לרשותנו, לעליה גדלה, אדירה, מרצות הרווחה, מן העולם החפשי. לשם כך, לפי הכרתנו, צריך להניח יסודות חדשים למשטר הכלכלי-חברתי. צריך לקרוא דרור ליוזמה החפשית. היוזמה היהודית בנתה את ניו-יורק, את שיקגו, את לוס-אנג'לס, את בואנוס – איירס, והיא תבנה את ארץ-ישראל, כארץ פורחת, קולטת עולים.

אמנם כן, בוועידה הכלכלית, שהתקיימה בירושלים, שמעתי את ראש מפעלי ההסתדרות נואם. ובאמת, הקשבתי לדבריו קשב רב, ולא היה לי הרושם שמדבר מרכס, אלא קיבלתי רושם שדיבר מרכס – אנד-ספנסר. אבל לא זה העיקר. היסודות הם הקובעים. אני פונה מוועידה זו לחברינו בממשלה ולחברינו בכנסת, אשר אימצו, כאמונתם האישית והמפלגתית, את הסוציאליזם, אנחנו נכבד אמונה, גם אם איננו מסכימים לה, אבל זו קריאתנו אליהם, למען עצמנו, ולמען ארצנו: שמרו אמונתכם, כי בני חורין אתם, אבל למען עתידנו, ולמען נוכל לחיות על עמלנו, למען לא נהיה תלויים במתנת בשר ודם, תנו אפשרות ליוזמה היהודית הברוכה להקים מפעלים, למצוא מקורות ומקומות עבודה, לבנות את הארץ הזאת, להשקיע בה מאונם ומהונם של בני עמנו, ותיווכחו, במשך עשר שנים, אם לא תטענו עוד לסוציאליזם בימנו, אם לא תתחרו עוד במפעלים הסתדרותיים ביוזמה היהודית הפרטית, תיבנה ארץ-ישראל ונתגאה בה. והיא תהיה ארץ מתקדמת, עם רמת חיים הוגנת לכל תושיבה ואזרחיה. זו קריאתנו מקרב לב, לא כאנשי מפלגה, אלא קריאה של יהודים אל יהודים. למען עמנו, למען ארצנו, למען עתידנו. אז תבוא גם עליה מארצות הרווחה.

אנחנו מאמינים שתבוא עליה כבירה וגדלה מרוסיה. אמנם כן, היחסים כיום אינם טובים, אבל גבירותי ורבותי, ידיעות מופלאות הגיעו אלינו מרוסיה. היהודים אינם אחוזי פחדים עוד. הם יודעים כל דבר המתרחש אצלנו. הם ידעו על ממשלת הליכוד הלאומי ואף שמחו. הם שמעו את דברינו על האנטישמיות המגונה בפולין, בארץ בה היו שלושה מיליון ושלוש מאות אלף יהודים ולא נותרו בה אלא 30 אלף לפליטה, והמה כדור משחק בידי קומוניסטים שונאי ישראל, למען הפנות את שומת לבו של העם הפולני מן הבעיות שלו, בדרך הנודעת לשמצה של הצאר השחור והאדום, של ניקולאי וסטאלין גם יחד.

אין שום תועלת ואין שום טעם בקריאה הנשמעת מפי עסקנים לרוסיה, שתרשה לחדש את התרבות היהודית. זו לא תהיה תרבות יהודית. זו תהיה תרבות אידשאית. ואיך אומרים הקומוניסטים? אנחנו נבנה מדינה עם לאומים, ולאומות האלה יהי תוכן סוציאליסטי וצורה לאומית במקרה שלנו – צורה אידשאית ותוכן אנטי – יהודי של שנאת ציון ומשטמת ישראל. איננו רוצים בתרבות כזו. יש פתרון אחד ויחיד לבעיה של יהדות רוסיה, שנותקה מעלינו. ברית המועצות הכירה מושגים: לאום יהודי ומדינה יהודית. ואנחנו לא נרפה ונקרא, כי אותה מדינה אדירה תתיר לני הלאום היהודי לבוא ולהתאחד עם אחיהם במדינת היהודית. זה הפתרון, ואחר אין.

יבוא היום, והוא לא רחוק, ורוסיה עצמה תחוש כי האינטרס שלה מחייב אותה לתת לאזרחים היהודיים לצאת, - ולשוב, בעזרת השם, יום יבוא ומאות אלפי יהודים מרוסיה, כאחרוני האלפים של יהודים מרוסיה, כאחרוני האלפים של יהודים מעיראק וממצרים, ומסוריה, ומכל מדינות ערב האחרות, יחד, מתוך אחווה אדירה. כולם יחד ילכו אל הכותל המערבי וישאו קולם אל מרום ויברכו: ברוך שהחיינו, וקיימנו, והגיענו, - והביאנו לארץ אבותינו.

רעיון שלמות המולדת נישא על – יד תנועת ז'בוטינסקי מאז היווסדה. והיא הוסיפה לשאתו מאז חידוש עצמאותנו בחלקה של המולדת. וה' עזר. במוצאי שבת, לפני עשרים שנה, בהפציע שחר עצמאותנו בארץ ישראל, נאמרו עדיין בתחנת השידור החשאית של אצ"ל הדברים הבאים: מדינת ישראל קמה. אך זכור נזכור כי המולדת עדיין לא שוחררה. נמשכת המלחמה. ועיניכם הרואות, כי לא שווא דיברו לוחמיכם. הנשק העברי הוא שיקבע את גבולות השיפוט של השלטון העברי. כן הוא במערכה זו; כן יהיה בעתיד. המולדת היא שלמות. הנסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק נסיון נפשע; הוא גם נסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא. נישא את חזון הגאולה השלמה. ונגשימו. בבוא היום נגשימו. כי חוק עולם הוא: אם עובר, או ם מישהו מעביר, קו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתו, אחת דתו של הקו המלאכותי: להעלם. המדינה תכסה את המולדת, המולדת תהיה מדינתנו.

לאחר מכן אמרו לנו רבים: הרעיון של שלמות המולדת מונע מכם לקבל קולות בבחירות. כל מפלגה רוצה בקולות, מה שיותר קולות, אולם כאשר לפנינו עמדה הברירה קולות בני האומה מול קולו של שר האומה, לא היה לנו שום ספק, כי נהיה מוכנים לוותר על קולותיהם ונאזין לקולו שלו. ולכן, במצע לאסיפה המכוננת, שנקראה הכנסת הראשונה, אמרה תנועת החירות: תפקידיה העיקריים של מדיניות החוץ העברית הם, להביא שלמות לארץ. ובמצע לכנסת השניה אמרה תנועת החרות: במדיניות החוץ שלנו, מטרתה זמנית.יש לבטל את החלוקה המלאכותית של השל המולדת העברית הנצחית, ולהחזיר את חלקיה הכבושים לחוק הריבונות העברית.

ולכנסת השלישית: במדיניות החוץ והבטחון – איחודה המלא של ארץ-ישראל של ירושלים בירתה הנצחית, תחת הדגל העברי. הקץ לשפיכות דמים שלום עם מדינות ערב.

ובמצע לכנסת הרביעית: זכותו של העם היהודי, על ארץ ישראל השלמה, זכות נצחית היא, שאיננה ניתנת לערעור. חוזה שלום בין ישראל ועמי ערב הוא אפשרי על יסוד קווים אלה: איחודה מחדש של ארץ ישראל, בה כל תושביה, ללא הבדל דת ועדה יהיו בני חורין ושווי זכויות.

כל עוד לא הושג ולא נחתם חוזה שלום, אפשריים יחסי שלום...

ובבחירות לכנסת החמישית אמרה תנועת החרות: זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלמותה, היא זכות נצחית. ועוד אמרנו באותו מצע: המושג שלום איננו מופשט. אנחנו נותנים לו את המשמעות הממשית המשפטית, מתוך הבחנה ברורה, בין, כפי שאמרנו חוזה שלום, ובין יחסי שלום.

ולכנסת הששית: מתוך הסכם בין תנועת החרות ובין המפלגה הליברלית בישראל נאמר:

1.      תנועת החרות והמפלגה הליברלית בישראל החליטו להקים גוש פרלמנטרי משותף כדי לכונן, במקום המשטר הקיים משטר לאומי-ליברלי

2.      תנועת החרות תוסיף לשאת בקרב האומה את עיקרון שלמות המולדת לאמור: זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, בשלמותה ההיסטורית, זכות נצחית היא שאינה ניתנת לערעור.

בתוקף נשיאת הרעיון והדגל הזה, לאחר הנצחונות הכבירים ששינו את פני ההיסטוריה של ישראל סבא, יכולים אנו לומר במקום הזה: אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בהפנותנו את לבותינו אל קברו על הר הרצל, על דעת כל תלמידיו, מן המולדת ומהתפוצות, אנו, הלילה הזה נודיע לו: אדוני, ראש בית"ר, את צוואתך, בחייך ובמותך, קיימנו. כאשר נשמט הדגל מידך, לאחר שכרעת ונפלת, בעוד העם, באזניו השמעת את האזהרה: " אם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם". והמה לא ניצלו אלא הושמדו. נטלנו אנחנו את הדגל, אנחנו תלמידיך, ונשאנו אותו ברמה, ולא קיבלנו שום עצות אחיתופל, לא מחוץ ולא מבית, לא מקצות האומה ולא מקצה המחנה, לנטוש את הרעיון, את החזון של השבת המולדת אל העם, והחזרת העם אל המולדת. את רצונך עשינו. את תורתך למדנו. את דגלך נשאנו.

בלילה הזה, במורדות הר הבית, לפני שרידי תפארתנו בירושלים הגאולה, אחרי ישועה אדירה, לה תרמנו את תרומתנו, אנחנו יכולים לומר: אשרי התלמידים אשר מורם נוטע בלבם אמונה שלמה בגאולה השלמה אשרי המורה שתלמידיו מקיימים תורתו ונושאים את דגלו בנאמנות שלמה.

וכאשר אומרים לנו שקמו יהודים והצטרפו לרעיון של שלמות המולדת, הריני רוצה לברך אותם, את כולם, ללא הבדל השתייכות מפלגתית, בהדגשה גוברת: ברוכים תהיו אינו הדוגלים בשלמותה של ארץ-ישראל מחוץ לתנועת ז'בוטינסקי, אשר נשאה את דגל השלמות מאז הקמתה עד עצם היום הזה. אולי יש בינינו אנשים שאומרים: יש גם אחרים, אז נשלח אותם לפרשת בעלותך: וישארו שני אנשים במחנה – שם האחד אלדד ושם השני מידד והם מתנבאים בחנה, וכאשר יהושע אומר: אדוני משה כלאם – אומר לו משה: המקנא אתה לי? מי יתן כל עם ה' נביאים, וכי יתן השם את רוחו עליהם.

מי יתן וכל עם ה' בעד שלמותה של ארץ-ישראל, נחלת אבותינו הנצחית. ברוח זו הריני מתכבד להציע לוועידה התשיעית של תנועת החרות לקבל, על חברי וידידי, חברי מרכז תנועת החרות, את הצהרת זכויותיו של העם היהודי על מולדתו, לחרות, לבטחון, ולשלום, לאמור:

א.      זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, בשלימותה ההיסטורית, זכות נצחית היא, שאינה ניתנת לערעור.
בארץ זו הקים עמנו את ממלכתו, קידש אמונתו, יצר תרבותו,והעלה את חזון נביאיו המאירים את דרכם של עמים רבים מימי קדם ועד היום הזה.
בהיותם שוחרי חרות ונשואי דגלה, עמדו העברים נגד אויבים חזקים מהם, התנגדו לדיכוי, מרדו בשעבוד, ומעולם אל נכנעו להם.
עמוקה היתה אהבתם את מולדתם ועילאית היתה גבורתם ומסירות הנפש בהן הגנו ונלחמו עליה. כוח הזרוע של קיסרות מדיברה גבר עליהם לפני אלף שמונה מאות תשעים ושמונה שלנים ודיכא את התקוממותם לפני עלף שמונה מאות שלושים וחמש שנה. נכבשה יהודה, חרב המקדש, נהרסה מצדה נפלה בית"ר. עמנו הוגלה מארצו ופוזר בין הגויים.

ב.      מאז נתרחק מעל אדמתו, היו מנת חלקו של העם היהודי רדיפות, נגישות, השפלה, גירושים, נדודים ושחיטות. את ארץ מכורתו המקודשת לו לעולמים לא שכח אפילו יום אחד. נפשו דבקה בארץ אבותיו מכל המרחקים ובכל הזמנים. לשמירת אמונים כזו של עם למולדת. על אף ניתקו הכפוי בינהם, אין אחות ודוגמא בתולדות אנוש.

ג.       חלוקותיה של ארץ-ישראל, מעולם לא היה להם יסוד חוקי. הן היו פרי קנוניות קולוניאליות, מעשה התכחשות או תוצאה תוקפנות. חלוקות אלו, לא היה ולא יהיה בכוחן לבטל את הזכות. הן-חולפות, היא נצחית.

ד.      מכוח הזכות הזאת חלה ריבונותה הממלכתית של מדינת היהודים המחודשת על כל שטח של ארץ-ישראל, ששוחרר משלטון נוכרי בלתי חוקי. מן הדין שהריבונות תוחל גם בדרך המשפט.

ה.      העם היהודי היה לא רק עם נרדף; אף קמו לכלותו. בכל דור ודור נשפך דמו בידי משנאיו. בדור האחרון הושמד שליש מבניו בידי הגרמנים, בעוד עמים אחרים, ממזרח ובמערב כאחד – חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל – לא עשו דבר כדי להפסיק את מסע ההשמדה המתוכנן. אבידות בנפש כאלו, לא ידע שום עם בשום מלחמה.

ו.        אויביה של מדינת היהודים, המקיפים אותה מכל עבר, זוממים להשמיד את שבי-ציון, ניצולי מסע ההכחדה הגרמני. על מזימתם זו שבו והכריזו שליטי ערב בשנת 1948, בשנת 1956 ועל סף מלחמת הישע של ששת הימים, במאי וביוני של שנת 1967. נוכח העובדות המוכחות הללו, בהתחשב האיומים הנשנים ובסכנות הממשיות, אין עוד להפריד בין זכותו של מנו על ארץ אבותיו לבין זכותו לחרות בניו, לבטחונם ולשלומם. כל הזכויות הללו חד הן.

ז.       עם ישראל שואף לשלום עם עמי ערב. שלום, אחר מלחמות, משמעו כריתת חוזי שלום שניתן להשיגם, לפי טבע הדברים, רק במשא ומתן ישיר בין הצדדים. כדי למנוע את חידוש הסכנה לקיום המדינה ולחיי האומה, לאחר הבטחה של התוקפנות, אין להפריד בין חוזי שלום ובין תנאי בטחון. תנאי בטחון אלה, על פי נסיוננו הלאומי והמפשט הבינלאומי, קשורים ומתנים בקיום שליטתנו במרחבים, אשר שימשו לאויבינו בסיסי תוקפנות.

ח.      התנחלות יהודית רבת ממדים בחבלי יהודה, שומרון ועזה, ברמת הגולן ובסיני – צו עליון הוא לקיום בטחונה של האומה.

ט.      עם ישראל דוגל בעקרון המקודש של שיווי זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל מוצא לאום ודת. תושב ערבי של ארץ ישראל אשר יבקש את הענקת אזרחותה של מדינת היהודים ויתחייב בנאמנות לה – בנאמנות כזו מותנית אזרחותו של כל אדם בכל מדינה – יקבלנה. הרוב היהודי בארץ ישראל, משאת נפשה של הציונות הממלכתית מאז ומתמיד יקויים בעיקר, על ידי שיבת-ציון המונית שתבוא ותגבר.

י.        על פי משנתו של נושא רעיון הממלכתיות העברית בדורנו, זאב ז'בוטינסקי, נשתית את החיים בכל שטחי ריבונותנו ושליטתנו על יסודות החרות והשוויון. הצדק והמשפט.

 

כה יתן לנו האלהים וכה יוסיף.