מ. בגין מכריז בפתיחת הועידה הארצית השניה לתנועת החרות: חותם הנצחיות וחותם חזון הדורות טבועים בתנועה זאת – ועל כן
1951-02-27 תהליך שיבת ציון הולך ויוצר בארץ זו מצב, שלו ייחלנו ואותו ניבא מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. הולך ונוצר בארץ זו רוב יהודי, רוב לא רק ביחס לשטחה של מדינת ישראל בגבולותיה הנוכחיים – אלא רוב יהודי אבסולוטי ביחס לכל האוכלוסייה משני עברי הירדן.
ובמצב חדש זה – שאלת חיים הוא משטר של חופש-אמת, משטר של חרות – חרות האדם, חרות היוזמה הפרטית היוצרת, חרות מכבלי התלות הכלכלית במשטר, בשליט.
משטר זה, שעליו תלחם תנועת החרות ואף נצחונו הוא התנאי לעצמאותה השלמה של מדינתנו, הוא הוא שייצור את האפשרויות לשיבת ציון כוללת, שתרכז בארץ הזו את מרביתו של עמנו ותהפכנו לעם מדינה, העומד ברשות עצמו והמהווה גורם בעל משקל מכריע באזור זה של העולם.
יש להזהיר מפני הסכנה של אי-הערכת הסכנה
בימי חרום אלה יש להזהיר לא רק מפני הסכנה האורבת למדינתנו ולכולנו – אלא גם מפני הסכנה של אי-הערכת הסכנה.
כי גם סכנה כזו קיימת, באשר כל הצדדים המעורבים בסכסוך אינם יודעים את אשר ילד יום. לעומת הגורמים המרחיקים והמונעים מלחמה, אפשר להעלות גורמים המקרבים אותה, אך למרות ומחוץ לכל ההערכות יש להתכונן לגרוע ביותר, וכל ממשלה נבונה חייבת לעשות את חשבונותיה בהתחשב עם העלול לקרות.
יקום שוורצברד הקולקטיבי!
בתוך מערכה גורלית זו, הולכים ומשתכחים מאורעות שאין אנו יכולים בשום פנים ואופן להיות שותפים להשכחתם. הכוונה היא לכל הקורה בגרמניה, ביחס לגרמניה, ביחס לרוצחים ופושעים שטבחו את אחינו, הורינו ובנינו.
...זכרם של אמהותינו וילדינו מצווה עלינו לקמץ דווקא במילים, עת אנו באים לפקוד את אלה שעשום עפר בחייהם ואפר במותם. נגיד אפוא בפשטות: הנשיא טרומן ומרשל סטאלין, צ'רצ'יל ודה-גול, אייזנהואר וסוקוסובסקי, קירק פאטריק ומאק-קלוי יכולים אולי לסלוח לגרמנים ולסלול בפניה, כדברי צ'רצ'יל, את "הדרך הביתה".
יכולים לסלוח? יודעים אנו על-פי הניסיון ההיסטורי כי ראשי מדינות, ואף הגדולים בהם, מסוגלים לעשות מעשי כסל בלתי משוערים, אך דפי ההיסטוריה עוד לא רשמו איוולת מדינית – ולא רק מוסרית – שתדמה לאיוולת זו: החזרת השיניים והציפורניים לחית הטרף הגרמנית.
...אפילו התקווה שליוותה את האנושות בשתי המלחמות העולמיות הקודמות שיובטח השלום – תינטל הפעם מני הדור הצעיר. כלום ישנה אויליות גדולה מזו מאשר להבטיח, להבטיח מראש טבח דמים חדש וודאי איום מכל הקודמים?
אולם, מתוך נאמנות לאמונתנו הריאליסטית איננו רוצים להשלות את נפשותינו כי אזהרתנו זו – אף אם אזהרת אמת הי א- לכל העמים תושמע או תישמע במהרה. אמנם, יש ואומה ומנהיגיה אינם יודעים מה יש באינטרס האמיתי שלה, אולם עוד לא קרה שאומה אחת תצליח להכתיב לרעותה את האינטרס של רעותה. לפיכך נפנה לאינטרס של עמנו, גם אם הוא מזדהה עם האינטרס האמתי של עמים אחרים, כגדולים כקטנים, וזאת נאמר: יהיו הסולחים אשר יהיו – אנו לא נסלח. קווה קיווינו – והצרה חגיגית מטעם שלוש המעצמות הגדולות המנצחות במלחמת העולם השנייה עוררה את תקוותנו כי המרצחים יבואו על ענשם, אף אם ימלטו, כדברי ההצהרה ההיא "לקצה העולם".
אולם ההתחייבות הזאת, כהתחייבויות בינלאומיות אחרות, הופרה השתא באופן סופי ומוחלט. גנרלים של צבא ההשמדה, קציני ס.ס, מפקדי מחנות המוות, פושעי הפושעים, זוכו, נוקו, חייהם הוטחו להם. "כבודם" הוחזר להם.
כלום זה יהיה דינם של מנפצי עוללים ויונקים? בעיית קיום היא לעמנו, והכרח שתימצא תשובה לשאול אלה, אך לא בהצהרות – במעש – במעש אי-סליחה, במעש מתמיד. כי אם לשופכי דם-מיליונים יובטחו החיים וה"כבוד", לא יהיה עתיד לישראל, אף אם תהיה מדינה לישראל.
לפיכך, הריני קורא לשוורצברד הקולקטיבי לקום ולפעול. שוורצברד יחיד איננו מספיק, כי המדובר הוא לא בפטלורה אחד, אלא במאות ובאלפי מרצחים, המתהלכים בראש מורם בחסות אפוטרופוסיהם ממערב וממזרח. שוורברד הקולקטיבי – קום ועשה. כמובן – שום גורם רשמי ושום תנועה ציבורית אינם צריכים ואינם יכולים להקים את שוורצברד הקולקטיבי. הוא יקום מעצמו, הוא יקום, מקרב הנוער שהוא עצם מעצמותיהם הפזורות ברחבי אירופה של אמותינו ואחינו. הוא יקום על בסיס של התנדבות אישית, ורק על בסיס זה, מקרב הדור שראה את תופת ההשמדה ועשה את נס ההתקוממות. אך אני קורא להקמתו ללא היסוס מעל במה ציבורית נעלה זו, באשר הבעיה איננה במעשה נסתר חד-פעמי.
הבעיה היא היסטורית. יד הצדק העברית, שתהא יד הצדק האנושי, חובה עליה להשיג את המרצחים בכל זמן ובכל מקום, אף אם יימלטו "לקצה העולם".
אומנם, נקמה איננה תוכנית מדינית – ואנחנו המורדים בישראל, ששבענו מידי אויבינו רדיפות ועינויים, איננו ממליצים על שום מעשי נקם כלפי עם מן העמים שעמם עמדנו למען עמנו, למען ארצנו ביחסי מלחמה. אולם, עם גרמניה לא היו לנו יחסי מלחמה. שם לא נלחמו מזוינים במזוינים, ואף לא נלחמנו חיילים מזוינים בגברים בלתי מזוינים. ילדים, נשים ואנשים חסרי מגן הושמדו על-פי תוכנית מחושבת לכל הפרטים השטניים, ואם רוצים אני להבטיח את קיומו של עם ישראל חייבים אנו כגדולים כקטנים, כקרובים כרחוקים, לזכור זאת לתמיד.
עניין אחד הוא מלחמה בישראל, ועניין אחר לגמרי הוא השמדת בני ישראל. על מלחמה ישיב ישראל במלחמה, ועם סיומה ייכון שלום בין הצדדים הלוחמים, אם שניהם ירצו בו. אולם, השמדה לא תיסלח, לא תיסלח ולא תישכח לעולמים. שוורצברד הקולקטיבי – קום ועשה. יד הצדק העברית תשיג את המרצחים הגרמנים, וחייהם יהיו חיים של פחד מוות, כל עוד היד העברית לא השיגתם ועד אשר תשיגם. ואם האפוטרופוסים של המרצחים במזרח ובמערב כה חרדים לחייהם של גרמני החסות, יסגרום בכלובי בטחון ויפקידו עליהם יומם ולילה משמרות – ואף הם לא יעמדו בפני הרוח שלא תירגע של אבותינו ואמהותינו השחוטים, בפני הרוח הנוראה שתמצא תיקונה רק בשוורברד הקולקטיבי.
בסיסים ובריתות
מבוכה כללית זו היא שהולידה בתוכנו את ההצעות למתן בסיסים למעצמות זרות, לבריתות חד-צדדיות, שאך מעטים מעריכים את הסכנה הטמונה בכל אלה לעצמאותנו ולבטחוננו.
כי הרי אין איש שמניח מאיתנו מניח שבסיס או בסיסים עם מספר אלפי חיילים, בכוחו להצילנו מפלישה משוערת של עשרות דיוויזיות רוסיות. ועד עתה אין אף רמז לכך, שאומנם לא רק לבסיסים מתכוונים המבקשים אותם – אלא גם לשיגור עשרות דיוויזיות, גייסות שלמים להגנתו של האזור.
הקמת בסיסים איננה אלא ניצול הסכנה המוחשית למען האינטרסים של המדינות הזרות.
אך את הסכנה יכולים לנצל גם אנחנו – ודווקא למען השגת המטרות הלאומיות – באשר הגנה יעילה על האזור הזה, על ארצנו, תתכן רק על גבולותיו של המדבר, על-יד גבולותיה ההיסטוריים של הארץ הזאת.
מתוך גישה כזו, ברור הוא יחסינו לכל אותם המטעים והטועים או הסוכנים במתכוון, הרוצים להפכנו למשועבדים – שמליצות לא יצליחו להעלים את מטרותיהם האמיתיות.
בל נופתע על ידי השואה
לקראת הבאות יש להתכונן במלוא המרץ ובמלוא האחריות. עשר דיוויזיות מצוידות ומאומנות אינן בגדר הזיה, ואין ערכן מבוטל גם בתנאי המלחמה של היום.
נכונות צבאית אסור שתעלים מנגד עיננו את הצרכים האחרים של עמידה על נפשנו, על עצמאותנו, אף אם יהיה הדבר קשרו בהכרח של העברת ילדינו בגיל רך למקומות מבטחים שמחוץ לאזור הסכנה שבארץ זו.
לא לקראת ימי חרום יש להתכונן – אלא יש לחיות כבר עכשיו במצב של הרום ולהכין את כל הסידורים הקשורים בכך.
השקפת חיינו
בדיון על המאורעות האקטואליים של היום, אסור גם להתעלם מבעיות יסוד של קיומנו, של מה שנקרא השקפת חיים – או כמקובל "השקפת עולם".
ה"איומים" למיניהם לא עמדו בניסיון החיים – הם נתבדו והם הפכו למעשה למושגים מטומטמים המשמשים רק תכססנים מפלגתיים ומטרותיהם.
תנועת החירות חייבת הקבוע לעצמה השקפת חיים, שתהיה מבוססת על שלושה יסודות:
א. חירות היחיד, אשר תהווה התגלמות כל ההישגים של רוח האדם החופשית בכל שטחי החיים, את כל החירויות האזרחיות על כל ביטוייהן וצורותיהן.
החירות הכלכלית, שכיום אינה קיימת כלל במציאות ואשר העדרה הפך לבעיה המרכזית של דורנו. כי השילוב והקשר בין המפרנס והשליט הוא-הוא שהפך למקור העבדות, והוא-הוא אשר הולך ומוגשם גם בתוכנו ע"י השתלטות הטרסטים-הלוייתניים על הכלכלה שלנו ועל יכולתו הכלכלית של כל אחד בתוכנו.
ב. היסוד השני הוא תיקון החברה כחזונם של נביאינו וכחזונו של ראש בית"ר ואבי העמרד על הבטחת חמשת המ"מים לכל אדם באשר הוא: מזון; מלבוש; מעון; מורה; מרפא; בלעדי זאת אין תקומה לאנושיות, וודאי שלא תקום ותתבסס מדינת ישראל חזקה ושלמה.
ג. עליונות המשפט הוא היסוד השלישי, כאשר בו, בעקרון זה, תלוי למעשה הכל: סדריה האמיתיים של חברה מתוקנת, לשמירה על כל ההישגים שיובטחו על ידי הגשמת שני היסודות הראשוניים.
ריכוז האומה ושיבת-ציון
הגשמת עקרונות אלה היא גם תנאי להגשמת חזון ששיבת-ציון – הוא קיבוץ הגלויות. רק עתה מסתבר באיזו מידה צדק ז'בוטינסקי – ולא מבקריו שבאו אחרי הקמת המדינה – כאשר דיבר על רוב עברי בארץ. הנה לנגד עינינו הולך ומתהווה מצב, כאשר מספר היהודים שבארץ זו עולה על מספרם של הלא-יהודים משני עברי הירדן. זו עובדה מכרעת בכל ההתפתחות הלאומית שלנו – ובה, בה עצמה טמונה התשובה לשאלות גורליות רבות של מדינתנו וארצנו. אף כי זו היום תופעה אטנית בלבד – אין ספק שהיא תהפוך גם לתופעה פוליטית.
אך אין זה סוף פסוק. שיבת-ציון איננה אלא בהתחלה. מדינתנו חייבת לקלוט את מרביתו של עמנו, והעומדים לבוא אליה מכל קצווי תבל יבואו – גם מן המזרח המנותק עדיין מאיתנו וגם מן המערב,זו הגלות "הנורמאלית" כביכול.
ממשלה "יציבה"
תוך כדי דיון מעמיק על בעיות יסוד אלה, אין לשכוח על המצב האקטואלי השורר עתה במדינה. עת הצהיר מר בן-גוריון על קיום הממשלה במשך 4 שנים, אמרנו והכרזנו: ממשלה זו לא תחזיק מעמד ותיאלץ ללכת. ופרוגנוזה זו נתקיימה. עכשיו מתנבאים אנשי מפא"י ושותפיהם מאתמול – וגם אלה המתעתדים להיות שותפיהם בעתיד – כי אחרי הבחירות תקום ממשלה "יציבה". אין זו אלא תקוות שווא. העובדה ששלטון מפא"י נשבר מבחינה פסיכולוגית, היא שקבעה את גורלה של הממשלה הבאה – ולא יציל את שלטונה של מפא"י גם הסיוע וההצלה שיבואו לה מצידם של חוגים, הנלחמים בה כיום. הארץ בשלה לממשלה בעלת ריכוז כוחות חדש, חופשית מהגמוניה מפא"ית, וכל עוד לא תקום ממשלה כזו לא תהיה ממשלה יציבה.
במצב זה נועד לתנועת החירות, לתנועה הלאומית, התפקיד לשמש מדריך ומסייע בהחשת תהליכי השינויים. תנועה זו, שראשיתה בחזונו ובפועלו של זאב ז'בוטינסקי, היא תנועת נצח, היא התנועה המסמלת והנושאת את חזון העם בכל הדורות – ועל כן היא נצחית, כשם שנצחי הוא החזון, וסופה לנצח כפי שסוף חזוננו ואמונתנו לנצח.
