מתוך מכתבים ועל תכתיבים

א.

קיבלתי מכתב מאיש קיבוץ. את שמותיהם לא אזכיר, בגלל סיבות מובנות. אבל הקטעים העיקריים של המכתב, מן הדין שיעניינו את הציבור, גם אם אפשר לראותם כיוצאי דופן. האיש הצעיר כתב ברצינות, בכאב, בדאגה; הוא ביקש עצה ועזרה. ואלה דבריו המקוריים:

"זה חודשים מספר הנני מתלבט ביני לבין עצמי בנושא אשר כל צעיר בישראל נתקל בו במוקדם או במאוחר. המדובר הוא בהתגייסות לצה"ל... התגייסות לצבא מהווה דילמה קשה עבורי כיוון שמצד אחד אני מעוניין בקיום מדינת ישראל כמדינה ריבונית ועצמאית אך מאידך המחיר הנדרש ממני ומכל צעיר אחר כמוני הוא היקר לי מכל, הלוא הוא חיי. נכון, אין התגייסות לצבא פירושה מיתה, אך זהו הימור מסוכן מאוד בחיים. אין לנו יום כמעט ללא שפיכת דמים... למעשה, המלחמה במובנה הרחב והכוללני, הפכה באשמתנו או שלא באשמתנו, למנת חלקה של המדינה. כמיהתנו לשלום ולשקט בגבולות נענית ברצח ובטבח, בחמס ובעוון... אולם האם בכך ייחודנו משאר מדינות הגויים או שמא זוהי מציאות אשר נגזרה עלינו בנוסח "אין ברירה". אומר לך את האמת... אני רוצה בכל מאודי לחיות ולהיות שלם, וחוששני שלא אצא שלם מזה. לא, אין זו תבוסנות או הסתה לעריקה מהצבא והצטרפות לאחת מתנועות השמאל המצפניסטי אשר אני כה סולד מהם. או אולי ירידה מן הארץ? איני חושב שאלה הם הפתרונות האידיאליים, ברם אין לי האלטרנטיבה הברורה והנבחרת... אני פשוט אובד עצות. אם אתה מאמין כי הדור הצעיר הוא נכסי צאן ברזל של האומה... אנא, ענה לי".

עניתי מיד לאחר שקראתי את הדברים הכאובים, הנרגשים, המדאיגים. כתבתי למחברם בחרדה. "הדור הצעיר? הוא כל תוחלתנו. את חיינו הקדשנו לכך, כי יקום לנו בארץ, כפי ששרנו בנעורינו, דור חדש... ואכן, קם. והוא מופלא. כל אהבת הלב נתונה לו. והנה אחד מבני הדור הצעיר מתענה בספקותיו. הוא אוהב את החיים, על פי טבע אנוש, ומפיו, או מתחת לעטו, יוצאת השאלה: מה יהיה? שלחתי לו, בין השאר, את השורות הבאות:

"התבונן נא, ר. היקר, במצבנו הלאומי. בדור הזה הושמדו שישה מיליונים יהודים, משום שלא היתה להם מולדת ורק משום שיהודים היו. במאמץ עליון, ממש בשארית כוחנו, יצאנו ללחום על כך, כדי שתהיה לעמנו מולדת לרבות אמצעי הגנה על קיומו וחרותו. את זאת השגנו. אך את אלה רוצים אויבינו לשלול מאת עמנו. שעֵר נא בנפשך, שכל הבנים בגילך, או אפילו מרביתם, מגיעים למסקנה, או לחששות שהם מנת חלקך, מה היה על כולנו, לאמור – בפשטות אנושית – על האמהות והאבות והילדים הקטנים? צריך שהתשובה תוצג בבהירות מוחלטת: כולם היו מושמדים. היכול אתה להעלות על הדעת שתרשה אפשרות כזו? בטוח אני בתשובתך לשאלה הזאת. אבל עליך לזכור, כי לוּ אתה היית נוטל לעצמך את הרשות לא לשרת בצבא, או לעזוב את הארץ, לא היתה לך אז זכות מוסרית לשלול דרך כזו מן האחרים, כלומר גם מן הרבים, ואז היתה באה על בני עמנו – מותר לי להוסיף: לרבות בני משפחתך – התוצאה שעליה כתבתי.

ועתה אחזירך לימים עברו, שוב, למען המסקנה הלאומית והאישית, איך גברנו בשנות הארבעים על המצב האיום: השמדה שם, שיעבוד פה? האמנו באמונה שלמה בצדקת ענייננו. ולמען הצלת עמנו וגאולתו היינו כולנו מוכנים למסור את נפשותינו. איש לא חשב כלל על הסכנה הנשקפת לו. עמדה לפנינו המטרה ולה הקדשנו את כל תשומת הלב ומחשבת המו. כך היה, כמובן, גם בארגונים אחרים וכך בזרועות הצבא, משנקראו להגן על עמנו.

זוהי הדרך להבטחת החיים, ר. היקר, על פי כל ניסיוננו ההיסטורי, לרבות הדור הזה והתקופה אשר לפנינו. אל לך, אפוא, בספקות או בחששות. על הדור שלנו, ועוד יותר על דורך, מוטלת שליחוּת אשר כמותה אין לגדולה ולקדושה, במלוא משמעות המושגים האלה. על כולנו להבטיח את המשך קיומו של עם מותקף ומוקף. לֵך, אפוא, לשירות צבאי באמונה ובחדווה. זכור, כי עוד לפני שלושים שנה בלבד, בנים כמוך לא ניתנה להם הזכות ללבוש מדים של צבא יהודי ולהחזיק נשק ביד, כדי להגן על העם היהודי, אלא... – אתה יודע מה נעשה בהם. לך, לך, ולבני דורך, ניתנת הזכות לחיותת בארץ ישראל, במולדת, לעבוד את אדמתה ולהגן על העם שסבלו אין לו אח ומשל בתולדות אנוש. השירות הצבאי אשר בדרך כלל יש לשאוף לביטולו בכל העמים, משתבוא אותה אחרית הימים עליה ניבאו נביאינו – הוא, בימינו, ובתנאינו, חובה, זכות, כבוד ושליחות. בטוחני, כי גם תמצא בשירות הזה את ההכרה של מעשה טוב. וזו ברכתי לדרכך."

עד היום, שבו נכתבות שורות אלו, לא קיבלתי את תגובתו של ר. לדבריי. הוא אינו חייב כמובן, לכתוב לי שנית. חובתי היתה להשיב לפנייתו. אם דבריי השפיעו עליו, במידה כלשהי, לראות בשירות בצבא יהודי חובה, זכות, כבוד ושליחות – והיה זה שכרי.

ב.

זמן-מה לאחר חילופי המכתבים האלה, נפגשתי בכנסת, עם קבוצת צעירים, מאזור אחר, ועניתי לשאלותיהם. אחד מהם תהה, היש טעם במדיניות הליכוד, אם בלאו הכי אנו חיים על פי התכתיבים של אמריקה. הנחת יסוד שכזו. יש תכתיב. ואן ברירה אלא להיכנע לו.

בעזרת עובדות היסטוריות ביקשתי להוכיח לאיש הצעיר ולחבריו, כי לוּ הנחתו היתה נכונה, לא היתה מוקמת, באביב 1948, מדינת ישראל. ממשלת ארצות הברית הביעה, בימים ההם, התנגדות להכרזת העצמאות עם סילוק השלטון הבריטי. מזכיר המדינה אז היה אדם חזק ששמו הלך לפניו, כראש המטה של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, הלוֹ הוא הגנרל מרשל. אמריקה התייצבה אז באורח רשמי, מאחורי התכנית של הטלת נאמנות בין-לאומית על ארץ ישראל, במקום השלטון הבריטי. כזה היה "התכתיב האמריקאי". ואמנם, היו כאלה, לבד מד"ר נחום גולדמן, אשר טענו, כי אין ברירה אלא להיכנע ואסור להכריז על עצמאות ישראל. אולם אחרים הסבירו, כי עם הורדת הדגל הבריטי, חובה וזכות היא להניף את נס העצמאות העברית. מדינת ישראל קמה. לו היינו מקבלים אז את התכתיב הנודע, היכן היינו היום? אבל צריך גם לזכור, כי מיד לאחר שהוכחנו, כי אין אנו נכנעים, קיבלנו את הכרתה המלאה של ארצות הברית בריבונותו המחודשת. מסתבר, כי יש שכר דווקא לעמידה איתנה.

כדי להביא את ההוכחה השנייה, צריך היה לדלג על תקופה היסטורית של עשרים שנה ומעלה. בדצמבר 1969 שלח לנו מזכיר המדינה, מר וויליאם רוג'רס איגרת, שבה קבע, כי ישראל חייבת לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקוני קו קלים. המלים נחרתו היטב בזיכרון: הגבול המוכר והבטוח יהיה קרוב לקו התיחום של שנת 1949. ממשלת הליכוד הלאומי דחתה את "התכתיב" הזה פה אחד. ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, השמיעה באוזני כתב של "ניו-יורק טיימס" דברים, אשר חריפים מהם לא ייתכנו. כל ממשלה ישראלית, אמרה, אשר היתה מקבלת את תכנית רוג'רס, היתה אשמה בבגידה. התכנית, הנושאת את שמו של מזכיר המדינה לשעבר, לא הוצאה אל הפועל. ושוב אפשר לשאול: היכן היינו היום, לו חלילה נכנענו אז ל"תכתיב"? כל הסכנה, שהיתה צפויה לנו בימי מאי-יוני 1967, היתה מתחדשת, וביתר שאת. ושוב קרה משהו אופייני וחיובי. את תכנית רוג'רס דחינו על הסף, אך קיבלנו, לאחר מכן, סיוע בציוד רב-חשיבות. כי היתה בוושינגטון הערכה מחודשת של שותפות אינטרסים בין ישראל ובין ארצות הברית. אמנם, כעבור ארבע שנים באה עלינו מלחמת יום הכיפורים, אבל זו איננה פרשה של לחץ או תכתיב אמריקני, אלא של מחדל ישראל, של "השגיאה הפאטאלית", אשר בה הודתה, אמנם באיחור מסוים, ראש הממשלה לשעבר, הגברת מאיר.

כנגד שתי הוכחות מציאותיות אלו, מן השנים 1948 ו-1969, הושמעה השגה חשובה לגבי השנים 1956-7. הכוונה, כמובן, ללחץ לסגת מסיני ומחבל עזה, אשר השיג את מטרתו. אולם ניתוח הגיוני, הנובע מניסיון מוקנה, של המאורע העצוב ההוא, יביאנו אל מסקנה הפוכה מזו המתבקשת על ידי המטיפים לאסכולה של כניעה. לא עמדנו על העיקרון, אף לא טענו, כי באין חוזה שלום, אין נסיגה. נטשנו את כל העמדות, אשר אליהן הגיעו חיילינו במבצע קדש. ומה היתה התוצאה? אמנם, היתה לנו תקופה של חופש שיט במיצרי טיראן, אך מצב המלחמה נשאר על כנו; לא זו בלבד שלא ניתן לנו שלום, אלא כעבור עשר שנים בלבד שוב נסגרו המיצרים, וצבאות אויב הקיפונו מכל עבר, בעוד בכל בירות ערב נשמעות הכרזות, כי הגיעה השעה למחות את ישראל מעל פני האדמה. שילמנו מחיר דמים יקר. ניצלנו מסכנה איומה; הכל יודעים, איך.

כך קרה אצלנו. מאחר שהמדובר הוא בחיינו, בביטחון עמנו, הלקח הוא מכריע; לאמור, אין לחזור עוד על המשגה הכבד ההוא. אבל מה אירע מבחינתה של אמריקה? גם היא למדה, אך בוודאי צריכה ללמוד, את לִקחהּ. רבות ומהימנות הן הידיעות, שלפיהן מזכיר המדינה, מר פוסטר דאלאס, הביע בסוף ימיו, צער וחרטה על מדיניותו המזרח-תיכונית בשנים 1956-7.  אין פלא. הוא נוכח לדעת, כי המדיניות האומללה ההיא ל חסמה את הדרך בפני חדירת הסובייטים לאזורנו, אלא, להיפך, הגבירה אותה במידה רבה. מכל מקום,  רבים וטובים באמריקה מודים, כי היה זה משגה כפול מבחינת ישראל ואמריקה גם יחד. מסתבר, כי לעתים, יכולה אומה קטנה "נלחצת" להציל, על ידי עמידה איתנה, גם את הלוחצים עצמם מעשיית משגה, העלול ברבות הימים לפגוע קשות גם בהם. כך יכול היה לקרות באירופה, בשנות השלושים, אך קרה ההפך, לאסונה של האנושות. אף זה לקח לגבי תקופתנו במזרח התיכון, ובאזורים אחרים.

ג.

משׂיח עם צעירים, בכתב ובעל-פה, נפנה אל מה שהם מסמלים: העתיד. בטוחני, כי על סף ביקורו הנוסף של ד"ר קיסינג'ר באזורנו, נשאלת, בכל בית בישראל, השאלה: לאן אנו הולכים או מובלים? אויבינו אינם מסתירים כלל את שאיפתם, את תכניותיהם המשולבות, תרתי משמע. הם מדברים עליהן בגלוי בהדגשה, אמנם מתוך צירוף המלה "שלום", למען ההטעיה, שהיא, לאחרונה שיטתם התעמולתית. הם תובעים במפגיע, כי ישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ותאפשר הקמת מדינה עראפינית ביהודה, בשומרון ובעזה, תוך חיבורן על ידי פרוזדור. תמורת קבלת תנאים אלה מבטיחים שליטים ערביים, ובראשם סאדאת, כי יכריזו על גמר לוחמה עם ישראל, או יעשו עמה הסכם שלום, על פי הניסוחים המשתנים מראיון אמור לראיון כתוב.

לכל האמריקנים בעלי רצון טוב – והם הרוב המכריע בעם הגדול הזה – ניתן להמחיש את פירושם של תנאים אלה והבטחה זו על ידי דוגמה הלקוחה ממציאות יחסיה הבינלאומיים של ארצם. שערו נא בנפשותיכם, ידידים נכבדים, שברית המועצות, אשר בינה וביניכם אין חלילה מצב מלחמה, תבטיח לכם הסכם על יחסי שלום נצחיים, אם תקבלו על עצמכם, באורח חד-צדדי, להשמיד את כל מאגרי הנשק האטומי שלכם ואת כל כלי שילוחם. איך הייתם מגיבים על הצעה זו, אשר אליה מתחברות המלים: "שלום לעולמים"?

אין לנו ספק, ביחס לתגובתכם, ידידינו האמריקנים, הייתם, בוודאי, משיבים, כי, אמנם, הרוסים מבטיחים שלום נצחי, אבל כוונתם האמיתית היא להעמיד את אמריקה במצב העלול לסכן את חרותה ואפילו את עצם קיומה, על אף שני האוקיינוסים המקיפים אותה, וכל הכוח האדיר, לבד מן האטום והמימן, העומד לרשותה. איש לא היה משיג על הערכתם זו. בתנאים הקיימים, היא מוסברת ומובנת מאליה. אם כך, עליכם להבין, כי אויבי ישראל, בצרפם לשני תנאיהם הנודעים את המלים: אי-לוחמה או הסכם שלום, רוצים להשיג את מטרתם האמיתית, הלוא היא העמדת ישראל על סף התהום. גם הערכה לאומית זו יש לקבל כמוכנת מאליה. הן מדובר הוא לא בחייכם, המוגנים על ידי אלפי טילים בין-יבשתיים, בעלי ראשי חץ מתפצלים, מפניהם יירתע כל אויב פוטנציאלי, אלא בקיומנו בחיי ילדינו. לנגד עינינו המפה, ומאחורינו הניסיון...

סבורני, כי כדאי להשתמש בהדגמה זו לפני חברי הקונגרס, עיתונאים, בכתב ובעל-פה, בעוד מועד. אך דוברי הממשלה אינם עושים כן, אלא מוסיפים להשתעשע באימרות שפר על התקדמות לשלום על ידי נסיגות ביניים, ביודעם מהי מטרת האויבים, מפיהם שלהם. לאן, אפוא, אנו הולכים? ד"ר קיסינג'ר נכשל בהזדרזו להודיע על "התקדמות רבה" בהצהרתו של אסאד הסורי על נכונותו להסכם שלום עם ישראל, אם היא תקבל על עצמה ותבצע את שני התנאים הנודעים. דמשק הכחישה את הידיעה כולה. תמהני, האם מזכיר המדינה יודיע במהרה על צעד אחורה מן הצעד קדימה, או יעדיף לתת לטענתו לצלול במעמקי השכחה הציבורית. עלינו, כמובן, לשים לב להכחשה האופיינית. אבל חובה להוסיף, כי אפילו היה אסד מצטרף במלוא פיו לניסוחים הערמומיים של סאדאת, אסור היה לראות בכך התקדמות" כלשהי, כי רמייה והטעיה היא. איך נאמר בשם הרוב המכריע של הכנסת, על שני צדדיה: אויבינו רוצים הסכם שלום עם מדינת ישראל, שאינה קיימת עוד.

בינתיים מסביר לנו מזכיר המדינה לשעבר, כי ד"ר קיסינג'ר מנסה להגשים את תכניתו (של רוג'רס) בשלבים. זו עדות חשובה של אדם יודע דבר. לפיכך יש להזכיר את הערכתה החשובה של ראש הממשלה לשעבר, הגברת מאיר מלפני חמש שנים ומחצה. השלבים אינם קובעים. אין עם חי על זמן שאוּל; בוודאי לא עמנו. חובה מוטלת עלינו להבטיח את עתידו לדורותיו; אסור אפוא לסכן את קיומו בדור הזה.

אם האויבים אומרים לנו, במפורש, למה שואפים; אם וויליאם רוג'רס מגלה לנו לאן מנסה להוליכנו ד"ר קיסינג'ר; אם מזכיר המדינה היום מכריז, כי למען "הסדר סופי" יהיה על ישראל לסגת בכל שלוש הגזרות – מה טעם עוד נותר בדיון על הסדרי ביניים, אפילו מבחינת תומכיהם הקודמים? כל בר-בי-רב יכול להבין, כי אין בהם אלא התקרבות, צעד נוסף, לקראת תכנית הריסוק הכוללת. אפילו ד"ר קיסינג'ר אינו יכול לדבר עוד על הפרדת כוחות, כפי שעשה אחרי מלחמת יום הכיפורים; כלום אפשר להפריד מופרדים? ברור, כי הכוונה היא לשלב לקראת התכנית הידועה. אך אם היא ידועה גם לנו, מדוע עלינו לתת את "השלב", לפגוע בביטחונם של חיילינו, להחליש את קווי ההגנה של מדינתנו? האיוולת המוסתרת שבהסדרי ביניים מתגלה יותר ויותר, בעזרת האור, הבא מן השכל הישר. איזהו "השלום" שאליו מתקדמים על ידי נסיגות אלו? הן רעות לישראל; הן מסכנות את ביטחונה ועתידה.

אך תכנית הריסוקים בשלבים מזיקה ומסוכנת גם לארצות הברית. נשים לב להודעתו החמורה של הנשיא פורד, על רקע סכסוכו עם הקונגרס בקשר עם ההיטל על הנפט. נשיא ארצות הברית מזהיר, כי בדרך מסוימת אפשר להגיע להשתלטות ערבית על אמריקה ולהעמידה על סף האבדון. מלות אזהרה חזקות. דוברינו היו בוודאי קוראים להן קיצוניות. אבל כך דיבר הנשיא פורד, אשר איש לא יעז להאשימו ב"קיצוניות".

הוא נתן ביטוי לחרדה עמוקה, על רקע התנאים החדשים שנוצרו בעולמנו. ואם הוא כך, קל וחומר אנחנו. ניתן להסביר לאמריקנים כי, אם הערבים יניעום ללחוץ על ישראל, ואם חלילה כניעתם ללחץ הערבי יביא להכנעת ישראל ללחץ אמריקני – לא יהיה עוד גבול לסחטנות הערבית, הנתמכת על ידי הסובייטים, אשר ארצות הברית כבר החלה לחוש בתוצאות הי החמורות. אמנם כן, עמידה ללא מורא של אומה קטנה כנגד לחץ, שהוא עצמו תוצאה של סחטנות, יכולה להועיל גם לאומה גדולה, לסייע לה לפקוח עיניה ולא לחזור עוד על משגים הידועים מן העבר.

אם כך ננהג, לא יטעה הדור הצעיר בספקותיו ובהנחותיו, ונבטיח את עתידו בארץ ישראל טובה, יפה, בטוחה.